"אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם" (במדבר כ"ז, י"ז)
זכורני שכשהייתי ילד, אבי זצ"ל חזר מהתפילה בליל שבת, אמרה לו אמי: "הוצאתי את המרק להאכיל הילדים, וראיתי שהוא אדום הרבה, חוששני שמא לא הכשרתי עדיין את העוף ובטעות בישלתיו", אמר לה אבי: "נו, לא נאכל את המרק ונכשיר הכלים". אמרה לו אמי: "אבל יש בעיה: הרי בכל ערב שבת היתה באה אשה עניה משכונת הבוכרים, והייתי נותנת לה שני כנפיים וגם היום היתה, ומה נעשה עכשיו?".
אבי זצ"ל, כששמע הדבר – חוורו פניו, עד שהוצרך לישב על הכסא. מה נעשה עכשיו? הרי לא ידוע היכן ביתה, ואיך נחפשנה?
ירד אבי לבית רבי צבי פסח פראנק לדון בשאלה, ואמר: "אין לי שום עצה איך אפשר להכשירו, אבל אולי ילך לרבי עובדיה יוסף, אולי ימצא איזה צד היתר בדבר?".
ירד אבי לבית רבינו עובדיה יוסף, והיה אז באמצע סעודת שבת. ניסה רבינו לברר אם אמי מניחה את העוף כשרותחים המים או לפני כן, השיב אבא זצ"ל: "נראה לי שבתחילה מניחה העוף, ושופכת עליו מים ומעמידה על האש".
אמר רבינו: "אין כאן צד היתר!". התפרץ אבי בבכי: "מה אעשה? הרי לאשה העניה יש שני כנפיים מעוף זה!"
אמר לו: "אתם יודעים היכן גרה?" ענה לו אבי: "אשתי אמרה לי שגרה בשכונת הבוכרים, אבל איני יודע היכן!".
חשב הרב כמה דקות ואמר: "אם אתם תלכו לבוכרים מי יסתכל עליכם? מלבד מה שעכשיו כולם יושבים בסעודת שבת, אני אלך עמכם ויתכן שנמצא מישהו, וכשיראו אותי ואני אבקש לחפשה – אני בטוח שבס"ד נמצא אותה!".
רבינו בירך ברכת המזון, עזב את בני ביתו וביחד עם אבי הלך לשכונת הבוכרים.
בדרך אמר לאבי: "יתפלל כבודו שנמצא מהר, כי יש לי שיעור ב'פורת יוסף', ולא אוכל לעכב את השומעים".
כשהגיעו לשכונת הבוכרים, ראה רבינו אשה יוצאת מחצרה, שאלה: "היכן גרה העניה?", אמרה: "הרבה עניות יש כאן בשכונה!", אבל לאט לאט התאספו כמה אנשים, וכשאבי תיאר קצת את אופי העניה מיד צצו כמה שמות. הלכו לבית אחד ורבינו עם אבי דפקו על דלתה, ומאחוריהם קבוצה של אנשים.
האשה כבר ישנה, ונשמע מאחורי הדלת: "מי זה?". אמר: "עובדיה יוסף!". מיהרה לפתוח הדלת, ונבהלה בראותה את רבינו וקבוצת אנשים מאחריו. שאלה: "מה קרה?".
אמר לה רבינו: "אשתו של איש זה נתנה לך היום שתי כנפיים, והן אסורות באכילה!".
אמרה: "ב"ה שהרב הודיע לי! הנחתי אותם בחמין למחר!"
הסתובב רבינו לאבי (שלא הכירו), ואמר: "'צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה לידם', כנראה שכבודו צדיק…".
●●●
רבינו בעת הפסק, ראה את הבעיה ולא רק את ההלכה. היה נכנס בעובי הקורה, מתוך לבו החם. יעידו הרבה עובדות על כך, ואביא כמה סיפורים שהייתי מעורב בהם:
היה מקרה של מורה שלא הצליח בתפקידו, וכמה שניסו לסייע לו לא עלתה בידם, כי לא היה שייך להיות מורה. ההנהלה פיטרה אותו ע"פ פסקו של רבינו. אחד מבני המשפחה בא לרבינו, בטענה שאותו מורה יש לו משפחה מרובת ילדים, ואיך אפשר לקטוע לו הפרנסה? השיב רבינו: "ובכן, מה אתה רוצה 'שאאכילהו ילדים'?". ובכל זאת רבינו סידר לו עבודה בהשגחה באחד המפעלים.
בעבר סידרתי בחור בישיבה ספרדית, וביקשו סכום כסף חודשי, ומאחר וידעתי שהורי הבחור, אם יצטרכו לשלם כסף, לא ישלחו לישיבה, כי עצם הדבר לשלוח אותו לישיבה היה נגד רוחם, ורצו שהבחור ילך ללמוד מקצוע לפרנס עצמו – החלטתי ליטול על עצמי את העול הכספי, וכך עשיתי הרבה זמן, עד שהגיע מצב שהרגשתי שאינני יכול לעמוד בזה, ומשום מה הפסקתי לשלוח הכסף, ולא פחות ולא יותר קיבלתי מכתב מאותה ישיבה, שאם לא אשלם את הכסף 'ישלחו אותו הביתה', לא ידעתי מה אעשה…
במקרה, פגשתי את רבינו, הצעתי לו עיסקא: מאחר והבחור הוא מצטיין ממש, ועתיד לגדולות, אם כך נעשה חצי חצי, חצי אני אשלם וחצי רבינו ישלם.
אמר לי: "מה פתאום? למה שהישיבה לא תשלם הכל?", ושאל אותי אם יש לי טלפון שלהם. אמרתי שכן. ביקש שאחייג מספר מסויים (לאחד מלשכתו), וכשחייגתי וההוא ענה לי, לקח את הטלפון ואמר לו: "תתקשר להנהלת הישיבה ואמור להם, שאוי להם אם בגלל כסף ישלחו את הבחור מהישיבה!".
וכך נגמרה העיסקא.
(מתוך הספר 'מרן'. מאת הרב יחיאל מיכל שטרן)