הרב בנימין גולד
"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת… וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מ"ה, כ"ז)
"אמר להם יוסף: אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו, בשעה שפרשתי ממך, הלא בפרשת עגלות המשכן הייתי עוסק, הדא דכתיב 'וירא את העגלות… ותחי רוח יעקב אביהם'" (מדרש רבה צ"ד, ג').
מה יש בהזכרת פרשת עגלות המשכן, כדי להחיות רוח יעקב, וכי עצם השמועה המרעישה שלה המתין כה הרבה שנים, שיוסף בנו האהוב חי והוא מלך במצרים, לא מספיקה בשביל להחיות את רוחו? ומה יש בפרשת העגלות להחיות את רוחו? בעל הערוך לנר בספרו מנחת עני ביאר באופן נפלא: שהרי מצינו בפרשת נשא, שבימי חנוכת המזבח הקריבו הנשיאים כל אחד קרבנו לבד, ואילו העגלות שאיתן נשאו את כלי המשכן, הביאו כל שני נשיאים יחדיו, כדכתיב "עגלה לשני הנשיאים".
זה ללמדנו בא, כי אף שלכל יחיד יש את דרכו בעבודת ה', יש חובה להרגיש יחד! יש חובה להיות יחד בעבודת ה', ולכן הקרבת הקרבנות שהיא העבודה הפרטית של כל אחד, כל אחד הביא את קרבנו, אבל נשיאת העגלות נעשתה יחדיו, להדגיש את החלק של ה'יחד' שצריך בכלל ישראל.
וזה מה שרצה יוסף לגלות ליעקב, שעצם השמועה שיוסף חי, הייתה מעורבת אצלו בצער, כי יזכיר לו את הפירוד שהיה בין האחים, והחשש שדבר זה יחזור על עצמו ח"ו, אבל בהזכרת פרשת העגלות, רמז יוסף לאביו, כי לימוד זה הנלמד מעגלות המשכן שנעשו יחדיו לכל שני נשיאים, כי רק כך יש את השלמות של כלל ישראל בעבודתו. 'יחד' זה קיים גם עכשיו אצל האחים ויוסף, רק כזו שמועה נפלאה של יוסף, כשיש אחדות בין כל האחים, היא זו שיכולה להחיות את רוח יעקב.
ואפשר להוסיף, שרק בנשיאת העגלות שכל אחד נושא את כלי השני כאילו הם כליו, רק כך מגיעים לדרגה הנעלית של אחדות, שכל אחד מרגיש כשהוא סוחב את של חברו כאילו סוחב את של עצמו – "ואהבת לרעך כמוך", זו פיסגת ה'יחד', להרגיש ברעך כמוך! וזו החובה של כל אחד כלפי כל אחד, ובכך כלל ישראל מגיע לשלמות של עם אחד.
● ● ●
ידוע עד כמה גדולי הדורות הרגישו בצרה של כל יהודי כאילו זו צרה פרטית שלהם, ה'יחד' שלהם היה מוחשי כלפי כל אחד. נביא כמה עובדות מרטיטות מגדולי הדורות זיע"א:
בספר חפץ חיים חייו ופעלו (עמ' שצ), מספר תלמידו, הרב ישר, על הנהגות מרנא הח"ח בימי מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ה. בהתבוננות בהליכותיו באותם הימים, ראו את צער העולם היהודי בדמותו והליכותיו. על פניו היה נסוך כאב העולם על כל עגמימותו, כל הווייתו וכל תנועותיו היו חדורי צער משל כל אבריו מרגישים בכאב בלתי משוער, וכל גופו כולו לב גדול שמרגיש בצרותיו וייסוריו של הכלל. פה מגרשים יהודים מבתיהם, שם תלו, ירו רצחו באכזריות זקן וטף, וליבו הלב של כלל ישראל נצבט ושותת דם.
באחד הלילות מתעוררת אשתו של הח"ח משנתה, ולתדהמתה המרובה היא מבחינה כי בעלה אינו במיטתו, מיד היא נחפזת לחפשו ומוצאת אותו כשהוא ישן על גבי ספסל ותבן תחת מראשותיו, לשאלתה על שום מה עזב את מיטתו הרכה ושכב על הספסל הקשה? הוא משיב: "אחינו בני ישראל הפליטים מתגלגלים בחוצות ונאנקים מרעב ומקור, ובנינו הצעירים שוכבים בחפירות בחזית המלחמה והמוות מרחף נגד פניהם, ואיך יערב לי לישון על מיטתי במנוחה וברווחה?!!".
בספר מרביצי תורה ומוסר (עמ' קיז) מסופר על מרנא הגאון ר' חיים מבריסק, בימי השריפה הגדולה שהשתוללה בעיר בשנת תרנ"ה. מי שלא ראה את עבודתו והשתתפותו הנפשית לטובת יהודי בריסק, לא ראה רחמים מימיו: רבי חיים לא נח ולא שקט יומם ולילה כשהוא משקיע כל כוחותיו בשיקום משפחות הנשרפים. כל אותם הימים שלאחר השריפה לא היה רבי חיים ישן בביתו, אלא הולך למסדרון המשופע של בית הכנסת וישן שם על הרצפה. כל הפצרותיהם של בני ביתו שינוח בביתו ועל מיטתו לא הועילו, "איני יכול", היה משיב להם, "לשכב על המיטה בשעה שלכל כך הרבה יהודים אין קורת גג לראשם".
● ● ●
על בנו מרן הגרי"ז, מסופר שכשישב על כס רבנות בריסק, יהודי מתושבי בריסק בעל משפחה גדולה ואב לילדים רכים, התעסק למחייתו בעסקי יבוא ויצוא של בדים. ויהי היום נתפס אותו יהודי על ידי אנשי השלטון, בעוון שעבר על חוק המדינה בענייני מכס. בימים ההם על עוון כזה היה עלול לקבל עונש חמור עד מאוד, ללא שום פרופורציה ביחס לחומרת העבירה שעבר, עד כדי גלות עם עבודת פרך למשך שנים רבות וארוכות בסיביר הקפואה.
כאשר שמע מרן הגרי"ז על כך, קרא אליו עורך דין גדול, וסיפר לו כי לדאבונו הוא בעצמו נתפס בעבירה על חוק המכס וכי עליו לעמוד בימים אלה למשפט חמור, ונפשו בשאילתו מה יעשה? אותו עורך דין אף ששנה ופירש נבהל כל כך לשמע הדברים, ומה שצפוי לרבה של בריסק, עד שדמו קפא בעורקיו. הוא לחש על אזניו של מרן הגרי"ז, כי לדעתו ולאור ניסיונו הרב במקרים מעין אלו, הרי שמצבו חסר סיכוי, ומי יודע מה יהיה בגורלו. אולם עצה אחת ויחידה יש בידו: הוא מקבל על עצמו להיכנס לארכיון בית המשפט בו רוחשים לו אימון רב, ולגנוב משם את תיק האשמה, ואף שהוא מסכן בזה את עצמו ואת כל משפחתו, כי ח"ו אם יתפסוהו בדבר מעין זה העונש יהיה נורא ואיום, בכל זאת עבור הצלתו של הרב דבריסק מוכן הוא למסור את נפשו.
אבל אז גילה לו מרן הגרי"ז, שלמעשה הנידון אינו הוא אלא איש פלוני מתושבי העיר, ורק כדי לשמוע ממנו דרך הצלה התיר לעצמו לשנות בדיבורו. כמובן שעתה לאחר ששמע זאת עורך הדין מאן לעשות את הדבר, אך מרן זצ"ל טרח להסביר לו במשך שעה ארוכה כי צערו של הלה הוא צערו הפרטי ממש, כי מטבעו הוא מיצר על כל צרה של יהודי, והצלתו של הנידון היא כהצלת גופו ממש.
הדברים פעלו על לבו של עורך הדין לעשות כהצעתו, אך הוא התנה עם הרב שיקבל ממנו הבטחה וברכה שחלילה לא ייתפס ולא יוודע פעלו. מרן הסכים והבטיחו כי לא יאונה לו כל רע, עוה"ד עשה כפי שאמר ויום אחד כשנזדמנה לו שעת הכושר, הוציא את התיק המרשיע מן הארכיון והעלה אותו באש, ועל ידי כך לא התקיים כלל משפטו של אותו יהודי מבריסק.
(אהל משה קדושים)