פרשת "כי תצא למלחמה על אויביך" קשורה בקשר הדוק לחודש אלול. בימים בהם אנו נדרשים להסתערות מחודשת על היצר, מלמדת אותנו התורה הקדושה את דרכי המלחמה ותכסיסיה, וכפי שהאריכו בספרים הקדושים לשאוב מבארה של פרשה זו.
הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטער שליט"א אמר פעם, שהסט"א נקראת 'כלבין דחציפין' לרמז לנו את דרכי המלחמה עמה, שעלינו לנהוג עמה כמנהגנו עם הכלב. מדרך העולם – כשנמצא האדם כנגד כלב נובח וצורח, לא יראה מורך בלבבו, כי אם יתחיל לברוח ממנו, אף הכלב ישיב לו כן, וירדוף אחריו… אולם אם יעמוד כנגדו בקומה זקופה ללא כל פחד, יתמלא הכלב פחד ויברח מהאדם כל עוד נפשו באפו. כיו"ב ממש הוא לענין הסט"א, יצה"ר וחיילותיו. אם נאזור עוז ותעצומות כנגדם ולא נעמוד כנגדם רועדים כעלה נידף, יברחו כולם וירווח לנו.
סיפר הגה"ח ר' מענדל פוטערפאס זצ"ל, שפעם נשלחה קבוצה מחיילי הצאר (ניקולאי) להלחם באויב, וכך הייתה דרכם, שביום היו נוסעים במסעם ונלחמים בכל כוחם, בלילה היו שותים לשכרה כדרכם של גויי הארצות, עד שנפלו ארצה בשינה מתוך שכרותם, ובבוקר היו קמים וממשיכים במלחמתם, וחוזר חלילה.
פעם אחת שתה אחד הגויים מבני בניו של לוט יתר על המידה באופן נורא, וכשהשכימו חבריו להמשיך בדרכם, היה הלה עדיין שקוע היטב היטב בתרדמת שכרותו, ולא הצליחו חבריו לעוררו. הללו שאצה להם הדרך, הניחוהו לנפשו והמשיכו בדרכם, וכך ישן לו החייל עד הלילה הבא לאחריו. משקם, מצא את עצמו בודד במקום חשוך, ובקושי הבין היכן הוא ומה מעשיו כאן.
אותו הלילה ליל שבת היה, נכנס החייל לאחד מבתי היהודים ומצא את קדירת הטשולנט שהוטמנה מבעו"י כשהיא רותחת ומבעבעת. עלה הריח באפו, מילא מהחמין בכליו הניחם על גבי סוסו ויצא לדרך. הסוס, שחש היטב על בשרו את החום הגדול של המאכל, החל לדהור ולדהור במהירות עצומה כמנסה לברוח מפני החום המציק, וכך בתוך שעה השיג החייל את בני קבוצתו. אמנם הטשולנט עדיין רתח על גבו של הסוס, ולכן לא הסכים לעצור והמשיך במרוצתו הטרופה עד הגיעו לגבול האויב.
מרחוק הבחינו חיילי האויב שמתקרב אליהם סוס דוהר ברדיפה טרופה – באומץ ובחוזק – בכח על טבעי. נבהלו עד עמקי נשמתם ונסו על נפשם, בחשבם כי אם אותו פרש דוהר אינו מפחד ואינו חושש להכנס בקרב מחנם – מי יודע אלו מוקשים וכלי זיין יש לו על גביו. ובזה תם הקרב ללא כל הרוגים…
(ע"פ באר הפרשה)