חנוכה ידוע כזמן מסוגל מאוד לתפילה להצלחת הילדים בתורה ויראת שמים. ואם בכל השנה דמעותיה של אם יהודיה פועלות גדולות ונצורות, ובמיוחד בעת הרצון של הדלקת נרות שבת – על אחת כמה וכמה בימי החנוכה המסוגלים לכך, אין לשער את כוח תפילותיה של האם בשעה גדולה זו של הדלקת הנרות.
מרן הגר"י שיינר שליט"א, מגדולי וזקני ראשי הישיבות בדורנו, נוהג רבות לספר על תפילותיה הזכות של אמו ע"ה, שבלעדיהן, חלילה… וכפי שתקראו בשורות הבאות, שנלקחו מתוך אחת משיחותיו:
"בזמן האחרון קורים דברים משונים. אנחנו יודעים שבקיבוצים לא היתה תורה במשך כמה דורות. כלום! לא בית כנסת, לא ספר תורה, לא יהדות! אפס! זה היה כך דור אחד, ואחר כך דור שני ודור שלישי, ופתאום, אחרי שלושה דורות, קורים דברים מוזרים. באותו קיבוץ שבו לא היה עד כה אף לא זכר קלוש לתורה וליהדות, צצים פתאום חמישה-עשר אברכים בעלי-תשובה! אף אחד לא יודע למה, איך זה קרה?
"שאלו את מרן החזון איש זצוק״ל את השאלה הזו, איך זה קרה פתאום ביום בהיר? וכך ענה מרן החזון איש: שלושה דורות אחורה, היו לקיבוצניקים האלה סבתות ששפכו נהרות של דמעות בעת הדלקת נרות השבת. הם התפללו להקב״ה: 'ריבונו של עולם! חוס ורחם עלי! אל תתן לילד שלי להפוך לגוי!'
"ומסיים מרן החזון איש: דמעותיה של אם אף פעם אינן לשווא. לפעמים הן צריכות לחדור הרים, לפעמים זה אורך שנות דור; לפעמים זה אורך שני דורות, ולפעמים אפילו שלושה. אבל בסוף, הם כולם מגיעים לפני כסא הכבוד והמסר בפיהם. וכשמגיע המסר לכסא הכבוד, יש להקב״ה דרכים משלו, יש לו את השלוחים שלו, הוא מתחיל להניע עניינים, ופתאום הופכים האנשים האלה לבעלי תשובה.
"אותו דבר קרה גם לי. נולדתי לפני למעלה מתשעים שנה, ונרשמתי לאוניברסיטה בפיטסבורג בגיל שש-עשרה, ו… הדמעות של אמא שלי התחילו לעבוד, הן הגיעו ליעדן. אמא שלי בכתה נורא בעת הדלקת הנרות. הייתי בן יחיד, ה׳קדישל׳ שלה. היא היתה בוכה: 'ריבונו של עולם! אנא, דאג לקדיש שלי!'… והיתה לה סיבה טובה לבכות, מכיון שסביבי, כל החברים שלי החלו להינשא לגויות גמורות, והיא פחדה שזה יקרה גם לי. ומי יודע מה היה קורה לו הייתי נשאר באוניברסיטה בפיטסבורג…
"אז ד' שלח שליח – 'משולח' אחד שהיה מוכן לאכול רק בבית כשר למהדרין, ומכיון שהבית שלנו היה הבית היחיד הכשר למהדרין, הוא אכל בביתנו. כשנודע לו שנרשמתי לאוניברסיטה, הוא שאל את אמי: ״מדוע שלא תשלחי אותו לישיבה?״ ההורים שלי בכלל לא ידעו שיש ישיבות בניו-יורק. הוא אמר שהוא ייקח אותי, וכך הלכתי אתו… וזו היתה ההתחלה התורנית שלי…"
(דברי הגר"י שיינר שליט"א הובאו ב'קובץ גיליונות')