ביום ט"ז בתמוז תשכ"ח, סיימו בלימוד הישיבה את מסכת קידושין. והורה רבינו להזדרז ולערוך את ה'סיום' לפני השקיעה של ימי בין המצרים – אף שמן הדין מותר לערוך סיום מסכת ולאכול בשר אף בתשעת הימים – מכל מקום, טען רבינו "בימי בין המצרים צריכים להתחנך שאלו הם ימי אבלות, ולא להסיח דעת אפילו אם זו שמחה של מצוה, כשאפשר לעשותה קודם לכן!".
ומה מפליא היה המחזה, אשר במשך מסיבת הסיום, היה רבינו שש ושמח עם תלמידיו בשמחת התורה. כהוראתו, סיימו את הסעודה מבעוד יום. ועם שקיעת החמה התחלפה באחת ארשת פניו השמחה של רבינו במבע של עצבות, כשתוגה נסוכה על פניו, כמי שמתו מוטל לפניו.
חורבן הבית היה לדבר מוחשי לנגד עיניו – בעיקר בימי בין המצרים, וביותר בשבוע שחל בו תשעה באב. תלמיד הישיבה שהתבקש פעם לחזור על תוכן שיחת רבינו באותם הימים, השיב: "דבר אחד אני זוכר, שרבינו בכה ובכה ללא הפוגה…".
***
בערוב ימיו, היה רבינו מתפלל בתשעה באב תפילת מנחה בישיבה הגדולה דפוניבז', והיה עולה למפטיר. צבע פניו היה חיוור כסיד מחולשה ומצער. וכשהיה מברך את ברכות ההפטרה, היו רגשותיו עולים על גדות לבו ההומה, וכשהוא משתנק בבכי היה מתחנן – "ולעלובת נפש תושיע…".
איש מסחר בעל עסקים מסועפים, זכה להקים ולהחזיק מסגרת משפחתית ספוגה באהבת תורה ללא מיצרים, וכל בניו וחתניו לימודי ה', בני תורה ותלמידי חכמים מופלגים.
כאשר נשאל איך זכה לכל זאת – למרות מעמדו וסביבתו בה הוא שרוי? אמר: בצעירותי למדתי אצל רבינו, ופעם בעת שיעור הלכה שנמסר על ידו לאחר תפילת שחרית, בעודו עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, למד את ההלכה שבראש שולחן ערוך אורח חיים: "ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" – פרץ לפתע בבכי.
"אותו בכי" – אמר איש העסקים – "מהדהד באזני מאז כל הימים, ומכח השפעה זו החזקתי את עצמי ובני ביתי קשורים לתורה באווירה זכה של אהבת תורה ויראת שמים!"
(דובב שפתיים)