אור לאותו יום קם הגאון הצדיק רבי הערשיל בלוי, אחיו של ר' משה, כדרכו – בחצות הלילה, כהכנה ללימוד התורה הקדושה. פגש אותו בדרכו הגאון הצדיק רבי שמואל גוטפרב, בירכו לשלום ואמר לו: "יום גדול יהיה היום! אחיך הגדול ר' משה הולך להיפגש עם מלך הולנד בעצמו!"

"ורחץ בשרו במים"(יט,ז-ח).

פרשתנו עוסקת בטהרתם של ישראל, ומוזכרת בה טבילה במקווה. כמו שתרגם בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק "ורחץ בשרו במים" – "ויסחי בשריה בארבעין סווין דמוי".

אחד העסקנים הגדולים והמפורסמים בירושלים של מעלה בדור הקודם, היה הרב החסיד הנודע רבי משה בלוי זצ"ל. הוא היה אחד מקברניטי היהדות החרדית שבדורו, לא רק בירושלים עיה"ק, שבה היה מקום מושבו, אלא אף בכל העולם כולו, היה מעורב תמיד בעניינים הציבוריים שעל הפרק בכל ענייני היהדות הנאמנה, והיה נוסע הרבה לחוץ לארץ בשליחויות ועסקניות שונות.

אחיו הגאון רבי הערשיל בלוי זצ"ל, היה אחד מגדולי תלמידי החכמים שבירושלים, הייתה לו לילה – לילה קביעות של למוד בחברותא, עם הגאון הצדיק המקובל המפורסם רבי אשר זעליג מרגליות זצוק"ל. הם למדו יחדו מחצות הלילה אחר 'תיקון חצות' ועד תפילת שחרית.

פעם אחת  הרב ר' משה בלוי, נצרך להיפגש עם מלך הולנד, בשתדלנות עבור אחינו בית ישראל. בשביל כך היה עליו להפליג תחילה לאנגליה, ומשם לטוס בראש משלחת שלימה מגדולי הרבנים של היהדות החרדית אל מלך הולנד. העולם היהודי רעש מאותה 'משלחת' להולנד. בירושלים שחו הכל ודיברו בהתפעלות אודות התמסרותו המופלאה של רבי משה, שהסכים לרתום עצמו בדבר, והיו משוחחים רבות בעניין, ומשערים כיצד ייפול דבר: האם יצליח ר' משה במשימתו, שהיתה חיונית וגורלית לטובת היהודים החרדים שבארץ ישראל, ובפרט עבור תושבי עיר הקודש ירושלים?

אור לאותו יום קם הגאון הצדיק רבי הערשיל בלוי, אחיו של ר' משה, כדרכו – בחצות הלילה, ויצא לטבול במקווה כהכנה ללמוד התורה הקדושה ברתת ובזיע. פגש אותו בדרכו הגאון הצדיק רבי שמואל גוטפרב זצ"ל, ברכו לשלום ואמר לו: "יום גדול יהיה היום! אחיך הגדול ר' משה הולך להיפגש עם מלך הולנד בעצמו!"

ענה לו רבי הערשיל באש קודש: "הוא הולך לפגישתו עם מלך בשר ודם. ואלו אני כעת בדרכי אל פגישתי עם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו! בתורה, בתפילה ובעבודת השם יתברך!", ורץ תכף אל המקווה באש להבת שלהבת!

כל ימיו היה הצדיק רבי שמואל גוטפרב מספר זה המעשה, שידע האדם שיש לו 'פגישה' מסודרת עם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו!

***

ענוותנותו של מחותני הגאון הצדיק רבי יעקב בלוי זצ"ל, רב שכונת סנהדריה (פאג"י), וחבר בית דין צדק דהעדה החרדית בירושלים ת"ו, היתה לשם דבר. הוא ביטל את ישותו ואת עצמותו לגמרי, והיה כל  כולו בטל ומבוטל לתכלית תפקידו עלי אדמות בכל דבר שנדרש לעשות ולפעול. על כבודו לא חס כלל – הוא שנא את הכבוד שנאה עזה וברח ממנו כמטחווי קשת.

בתחילת נשיאותו ברבנות שכונת סנהדריה , היה חסר מקווה בשכונה. הרב זצ"ל פעל רבות ונצורות לבנין המקווה, במציאת מקום מתאים, בגיוס משאבים וכו'. הוא ליווה את הקמת המקווה מן המסד ועד לטפחות.

כאשר זכה לראות פרי עמלו, ובניית המקווה הלכה והתקדמה יפה, דאג והשגיח כל העת מקרוב, שייבנה המקווה כראוי, כפי כל החומרות הנהוגות בירושלים מקדמת דנא.

כשהתקינו את בורות המקווה ובהם החורים המיוחדים להשקה עד האוצר, הגיע הרב לבדוק אם התבצעה הבנייה כראוי וכנכון ואם קיימו את כל הוראותיו. כנראה, עדיין לא הושלמה התקנתו של בור המקווה, ובמהלך ביקורו ובדיקתו הקפדנית, גילה בתוכו איזה שהוא ליקוי שהיה צורך לתקנו. המקום היה עדין מלא לכלוך וטיט, כבכל אתר בניה. הגם שהגיע הרב מלווה בפמליה של ראשי הקהל והאחראים על הבניה – כראותו דבר הצריך תיקון לא שת לבו לכבודו כלל. תכף פשט את החליפה והכובע ונתנם ביד הגבאי. ירד בכבודו ובעצמו אל תוך בור המקווה ותיקן וסדר במו ידיו את מה שנצרך לתקן!

פעולתו זו עוררה השתאות גדולה בלב כל המתאספים. עוד רבות בשנים אחר כך היו זקני סנהדריה מספרים על גודל הענווה שהוכיח הרב בפני הקהל באותו מעשה!

***

מעניין לענייין סיפר לי אברך ירושלמי יקר, שפעם אחת בסביבות השעה אחת בלילה(!) התעוררה בביתו שאלה חמורה דחופה ביותר, שאינה סובלת דיחוי. הוא לא ידע את נפשו, למי פונים בשעה מאוחרת שכזו? היכן ימצא רב פוסק שיהיה מוכן לפסוק את שאלתו בשעה מאוחרת שכזו?

הוא נזכר ששמע פעם על הגאון הצדיק ר' יעקב בלוי, רבה של סנהדריה, שנוהג לשבת רכון על תלמודו עד השעות הקטנות ביותר של הלילה. אמנם אין אלו שעות קבלה כלל וכלל, אך ההכרח לא יגונה. מחוסר ברירה נאלץ לנסות את האפשרות היחידה שהיתה לפניו. הוא נסע אפוא במונית אל שכונת סנהדריה, ובהיסוס רב נקש קלות על הדלת, כולו מלא חששות וספקות אם עושה הוא כעת את הדבר הנכון, או שמא מפריע, חלילה, את מנוחתו של הרב או של בני ביתו בשעה מאוחרת שכזו…

להפתעתו הרבה, פתח לו הרב בעצמו את הדלת במאור פונים מיוחד. ברגישותו הרבה עמד הרב מיד על חרדתו ומבוכתו של האיש. כדי להפיג מלבו כל חשש ומורא, השתדל ביתר שאת לתת לו הרגשה טובה ביותר, כמי שהגיע בדיוק בזמן הנכון והנוח ביותר עבורו… הוא הכניסו לביתו, הושיבו לצדו, וחזר ואמר כמה פעמים שזהו זמן נוח מאוד, וטוב עשה שבא כעת עם שאלתו, ולא המתין למחר וכו' ופסק לו את שאלתו.

בטרם יצא מן הבית קם הרב ללוותו אל הדלת. בעמדו כך בפתח אמר לו הרב: "תזכור שתמיד, בכל עת, יכול אתה לבוא לשאול! לא משנה מה תהיה השעה! אני נהנה מכך שבאים לשאול ההלכה בכל דבר, ואין סומכים על הדעה העצמית! כך ראוי לנהוג, לשאול תמיד בכל דבר ספק, ובפרט בעניינים הנוגעים לטהרתם של ישראל!".

(מתוך הספר 'טיב המעשה)