שח הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט"א:
סיפר לי נכדו של מרן הרה״י הגרמ״י ליפקוביץ זצ"ל, שהיה פעם ראש ישיבה שהיה צריך גם למסור שיעורים, והיה טרוד הרבה מזמנו באסיפת כספים ובצרכי הישיבה, ולא היה לו זמן מספיק בשביל להכין שיעור. אז הוא החליט שבישיבה שלו ילמדו שלוש מסכתות, וכל מחזור יעבור את כל השלש מסכתות, וכך יש לו כבר שיעורים מוכנים, רק צריך קצת להסתכל ולרענן את החומר לפני השיעור.
באו מגידי השיעורים לר' מיכל יהודה בטענות – וכי נעבור את כל החיים שלנו רק עם שלש מסכתות?! והציעו באוזניו, שהם יאמרו לראש הישיבה – או שתכניס עוד כמה מסכתות, ואם לא – או שנעזוב לגמרי, או שניקח חופשה לזמן מה ונלמד מסכתות לעצמנו.
אמר להם ר' מיכל יהודה: "אומר לכם את האמת, אני לא יכול לענות לכם על השאלה הזו, אני לא מבין בשאלות הללו". הם חזרו שוב על השאלה, ושוב אמר להם: "שמעתי, אבל אני לא מבין בכאלו שאלות".
הם תמהו: "למה ראש הישיבה מתכוון?"
והוא הסביר: "אני, מהרגע שנהייתי מגיד שיעור לתלמידים – מעולם לא חשבתי מה איתי. חשבתי רק מה טוב לתלמידים. אני לא רגיל לשאלות הללו"…
וסיפור נוסף בנושא זה שריגש אותי מאוד.
הגאון ר' שלום שפירא (חותנו זקנו של מורנו הרה״ג ר' יצחק שרייבר שליט״א) היה יהודי גאון ומתמיד גדול, ושימש כמשגיח בישיבת אור התורה (כיום היא כבר לא קיימת). למעשה הוא היה מתאים לשמש כראש ישיבה חשוב, ואכן הציעו לו להיות ראש ישיבה בישיבת חדרה (אחרי שהרב אוליפנד עזב ורצו לשקם את הישיבה עם בחורים טובים).
שלחו אותי לדבר איתו על כך, ואני זוכר כמו עכשיו, איך שהוא אמר לי: ״תשמע, זה לא מעניין אותי, אני לא רוצה. אתה לא יודע איזו הנאה יש לי כאן, כשאני רואה בחור שלא קם לתפילה ואני משכנע אותו לקום, ולמחרת אני רואה אותו בשחרית בישיבה. אני לא מוכן לותר על ההנאה הזו, אני רואה בזה תפקיד, אני רואה בזה אידיאל. אני רואה שאני תורם בזה, אני לא מחפש שיקראו לי 'ראש ישיבה', אני לא צריך את זה… פה, אני יודע שאני תורם!"
המושג הזה נוגע לא רק למרביצי תורה, אלא גם לכל אחד, לכך בחור. תפסיק לרגע לחשוב על עצמך. בחור יכול לעשות חשבון: 'בשבילי יותר טוב לעשות כך וכך…' ייתכן, אבל בישיבה אתה מזיק. אם אתה רוצה להצליח – צריך לנהוג אחרת. צריך לחשוב על הישיבה והבחורים, מה טוב להם, ולא להיות מזיק. אתה רוצה להצליח ולהיבנות – חשוב גם על השני.
(גיליון 'ארחות חיים')