"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים י"ד, כ"ב)
רב שמואל הנגיד זכה לשני שולחנות של תורה וגדולה– הוא היה תלמיד חכם עצום ובעל חסד, והקב"ה העשירו בעושר גדול. מאחר שהיה משנה למלך ספרד, ישב פעם בחברת המלך בבוסתן המלך, ושוחח עמו. תוך כדי שיחה פנה המלך ואמר לו: "רבי שמואל, יש לך כרמים, יקבים, מסיק של זיתים, כורים של חיטים, משקים של חלב ועוד. מהו היקף הרכוש שלך?"
ענה לו רבי שמואל: "זקוק אני לחמש דקות כדי לערוך חשבון". הוא שלף פנקס מכיסו, עיין בו ורשם לעצמו רשימות. כשסיים פנה ואמר למלך: "מאה אלף זהובים". "הדבר לא יתכן!"- נזף בו המלך- "הלא רק כרמי היין לבדם שווים מאה אלף זהובים! ומה עם הזיתים, שאר הפירות והנכסים האחרים?!". השיב לו: "יסלח לי הוד מלכותו, אבל שמעתיו שואל כמה רכוש יש לי, ואני נקבתי בסכום הצדקות שנתתי עד היום הזה. רק את הסכום הזה יש לי נכון לרגע זה. שאר הכסף אינו שלי, הוא רק בינתיים בחזקתי. היום אצלי, ומחר יכול להילקח ממני. אבל את הצדקה שנתתי, איש אינו יכול לקחת ממני לעולמי עולמים. היא הדבר היחיד שהוא שלי באמת".
זה היה המוטו שהנחה את הנגיד רוטשילד הראשון מפרנקפורט כל ימי חייו- כסף שהוקדש לצדקה ולחסד הוא הרכוש האמתי של האדם. ראש שלשלת רוטשילד היה, אכן, חסיד גדול, וזכה לעסוק הרבה בענייני רכושו האמתי. את ברכת העושר המיוחדת במינה שלו, זכה לקבל בזכות שאר רוחו ואצילות מידותיו.
בצעירותו היה משמש בביתו של רב גדול, ובשלב מסוים החליט לעזוב ולעסוק במסחר. זמן קצר לאחר שעזב את בית הרב, גילו בני הבית שסכום כסף גדול נעלם מביתם. באופן טבעי, נפל החשד על המשמש שעזב, מה גם שהשמועות סיפרו שרוטשילד הגיע לברלין, פתח שם חנות והצליח מאוד. בתחילה דחה הרב את החשדות מכל וכל. משמשו היה ירא שמים וישר דרך, ולעולם לא ישלח ידו ברכוש לא לו! אך מועד פירעון סכום הכסף הגדול, שלא היה שייך לו אלא הופקד אצלו, הלך והתקרב, ולחצי בני הבית הלכו וגברו – שינסה לכל הפחות לדבר אתו! מי יודע, אולי יודה הגנב בגנבתו, וישיב את הכסף?!
נסע הרב לחנותו של רוטשילד, והתכבד בכבוד מלכים. שאלו לסיבת הביקור, והרב שתק ארוכות, ולבסוף אמר: "אומר לך את האמת. הייתה בביתי הפקדה גדולה של כסף שהנחתי בארון הספרים. בתקופה שבה עזבת- נעלם הכסף, אולי תוכל לדעת, מתוקף תפקידך כממונה על הבית, מי יכול היה לקחת את הכסף?!". במקום השתררה שתיקה מביכה, הרהור חלף במוחו של רוטשילד: הלא גם אם אכפור באשמה, עדיין לא אצליח לנקות את עצמי לגמרי מן החשד, אם כן מדוע לא אשמח את הרב? ובקול אמר: "רבי, מבקש אני את סליחתכם. טעיתי, הייתי נתון בלחץ גדול של חובות… כשראיתי את הכסף הייתי בטוח שמדובר בהלוואה לטווח של יום או יומיים, אבל בינתיים לא הצלחתי להשיג את הסכום… אם יואיל הרב להמתין כאן ימים ספורים אצליח לארגן את הסכום הזה". הרב עמד שותק ונדהם. אכן צדקו בני הבית; רוטשילד הישר באדם שלח את ידו בכסף זר! כמה צדקו חכמים כאשר אמרו שלא יאמין אדם בעצמו עד יום מותו!…
התנצלותו של המשמש הייתה כה כנה, עד שהוא חש כלפיו גם רחמים גדולים, ולפיכך מיד כאשר קיבל ממנו את הכסף החל לברך אותו, ולומר לו שהוא בעל תשובה גמור, ואין בליבו שום קפידה עליו. כשחזר הביתה קיבלו אותו כולם בשמחה גדולה- הצדק יצא לאור, אלא ששבועות ספורים מאוחר יותר, במסגרת הנקיון לחג הפסח, הזיזו את אחד הארונות והנה התגלתה החבילה בשלמותה. בדיוק בשטרות שהיו.
בין רגע השתררה בבית הרב תוגה גדולה, הרב היה שבור ורצוץ מחשד השווא שהיה בליבו. מיד בצאת החג, מהר לרתום את מוסרי המרכבה ולנסוע לשמשו היקר. נפל לפניו הושיט לו את צרור הכסף ומרר בבכי: "קח הרי שלך לפניך!". אלא שרוטשילד הצדיק סירב לקחת את הכסף בחזרה, וטען כי הוא רואה לזכות את העזרה שהצליח להושיט לרב, ואם אין הרב זקוק לכסף יתן אותו לצדקה. מיד עמד הרב וברכו שלא ימוש העושר מזרעו עד עולם, ואמנם מני אז שרתה בכל משלח ידיו ברכה גדולה. גם בניו אחריו המשיכו במסורת העושר שהפכה לסמל ולדוגמא בעולם כולו, כשאינם שוכחים את המסר החשוב שהוריש להם אביהם ביחד עם כספי המשפחה- מעשי צדקה וחסד הם הרכוש האמתי של האדם.
ישנם שני עניינים שחכמינו הבטיחו שבכוחם להעשיר את האדם שמקיים אותם: האחד- הפרשת מעשרות, כמו שנאמר: "עשר בשביל שתתעשר" (שבת קי"ט ע"א). והשני – "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו" (בבא מציעא נ"ט ע"א), כבדו נשותיכם ותתעשרו.
מעשה באדם שהגיע לבית הכנסת ושמע שקוראים בתורה על מצוות מעשרות. כשהסתיימה התפילה עמד הרב ודרש לפני הציבור בענין חשיבות מצוות מעשר, ושכרה בצידה- עושר גדול. שמע האיש והחליט להתאמץ בענין- בכל חודש היה יושב ומחשב את הכנסותיו, ומפריש עשרה אחוזים לצדקה. ואמנם, עד מהרה החל לראות את הרווחים הגדולים בחשבונותיו. ההצלחה האירה לו פנים. וילך האיש הלוך וגדול.
בשבת אחרת עמד הרב ודרש שוב לפני הציבור. הפעם התמקד בענין "אוקירו לנשייכו", ועודד את הציבור לכבד את נשותיהם, וכך יזכו להבטחת העושר הגדול של חכמינו. אחד מן השומעים התלהב מדבריו, ובו במקום קיבל על עצמו להתחזק בענין. למחרת רץ לקנות לאשתו מתנה יפה, ומני אז הקפיד ביותר לקנות לה מתנות יקרות ערך לכבוד חגים ובכל הזדמנות שמצא לנכון, עד מהרה זכה גם הוא לראות במו עיניו את התגשמותה של הבטחת החכמים, ובכל עסקיו שרתה ברכה גדולה.
חלפו כמה שנים, שני האנשים היו טרודים מאוד בעסקים מסועפים, ורופא המשפחה שלח אותם למנוחה קצרה ליד הים. מאחר שהכירו זה את זה עוד מילדותם, התפתחה ביניהם שיחה. כל אחד שאל את רעהו על עיסוקיו, והשיחה ביניהם התגלגלה לסיבת העושר. איך שניים שהיו בילדותם דלפונים ותפרנים, מכנסיהם טלאי על גבי טלאי ונעליהם קרועות, הופכים בבת אחת לעשירים כאלו?האחד סיפר ששמע את דרשתו של הרב והחל להשקיע במעשרות, ומני אז ראה ברכה גדולה, ואילו השני סיפר שבעקבות דרשתו של אותו רב החל לקנות לאשתו מתנות יקרות ערך, עד שכמעט אין תכשיט בעולם שאין לה, ובזכות זה התעשר עושר גדול. שמע נותן המעשרות והצטער: הוא נותן כל כך הרבה כסף לאחרים בשביל להתעשר, ואילו חברו נותן את הכסף לעצמו, שהרי רכושה של אשתו הוא נכס שנשאר להם.
מיד בגמר החופשה מיהר לבית הרב ושטח את טענותיו: מדוע לי אמרת "עשר תעשר", ואילו לחברי הורית משהו משתלם הרבה יותר- "אוקירו לנשייכו"? לאשתו יש כספות מלאות תכשיטים, ואילו אני נתתי את כל כספי לאחרים! הצטדק הרב: "לא רציתי להטעות אותך, בכל שבת אני דורש בהתאם לפרשת השבוע. אתה באת לבית הכנסת בפרשת ראה שבה כתוב: 'עשר תעשר', וחברך בא בפרשת כי תצא שנאמר בה: 'כי יקח איש אישה', ולכך דרשתי על כך שיש להקפיד בכבודה". אולם האיש עדיין היה ממורמר: "מן הראוי היה שהרב יאמר את כל הסגולות שיש לעושר, ואני הייתי בוחר את מה שמתאים לי ביותר… כעת יצא שהפסדתי בגלל המעשרות, ואילו הוא מצא לו סגולה הרבה יותר משתלמת"…
התבונן בו הרב ואמר: "בני, עליך אמר דוד המלך בתהלים (מ"ט, י"ז) את הפסוק: 'אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו' דהיינו אשתו, שהרי 'ביתי זו אשתי'. אל תירא! זכור 'כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו'- כשהוא ימות הוא ישאיר אחריו את כל רכושו, ושום דבר לא ישאר איתו, אך אתה, שאתה עושה צדקה וחסד, כשתלך לעולם האמת תגלה את כל העושר שלך, שהרי על צדקה נאמר: 'הלך לפניך צדקך' (ישעיה נ"ח, ח')".
(מתוך 'דורש ציון' פרשת נשא)
