"בדרך כלל, הִרבה הקב"ה לדבר ולצוות לאדם שיהיה ישר וטוב, וזה כל מגמתו, ומזה יהיה לו נחת רוח, שאמר ונעשה רצונו. וזה לשון ה'תנא דבי אליהו': אמר להם הקב"ה לישראל, בנַי אהובַי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם?! ומה אני מבקש מכם, שתהיו אוהבים זה את זה, ומכבדים זה את זה, ויראים זה מזה, ולא ימָּצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער, שלא תבואו לידי פסול לעולם.
וכאשר יעשה האדם בהפכו, יהיה מזה צער להקב"ה. ואפילו אם היה אודות דיבורו של האדם רק מצוה אחת, שלא יעשה לחבירו שום היזק או צער, היה גם כן צריך ליזהר שלא לעבור על זה, וכל שכן כשהקב"ה הרחיב וביאר כל ענין וענין בפני עצמו, ועשה מזה כמה פרשיות וכמה סְדָרוֹת – בודאי צריך לחוס על כבודו של מקום שלא לעבור עליהן!
ואדם שמרחיב שפתיו ומפקיר דיבורו לכל אשר יחפוץ, בודאי יעבור על כל דבר כמה אלפי פעמים, וכמה תסתער נפשו כשיראוהו לעתיד לבוא שבמעט ימי חייו עבר בתמידות על כמה עשרות פרשיות בתורה".
[כבוד שמים, פתיחה]