הרב עקיבא שצ'רנסקי
ישנה תופעה מעניינת, שבשעה שהזולת שופך לפנינו את מצוקתו, האינסטינקט הטבעי שלנו מתחיל ישר לחפש פתרונות מעשיים, לבעיה שהאיש מציג לפנינו.
הבנאדם עוד לא הספיק לגמור להביע את הכאב הפנימי שלו, ואנחנו כבר עומדים ב'היכון' עם מגש עמוס בפתרונות.
אנחנו לא מדברים כאן על סוג האנשים, שמתי שהם מבינים שהשני מצפה מהם לפתרון, הם נלחצים מעצם העובדה שהשני תולה בהם את יהבם, והם מיד זורקים את האחריות הלאה… "לך לפלוני הוא מבין בזה"… "לך לאלמוני, אני לא מבין בתחום"… "אני ממש לא יודע מה עושים…"
הפחד של האנשים האלה, כל כך גדול, שהם לא מעיזים להחזיק את הכאב של השני, ולו אפילו לא לרגע. הם הודפים את הכאב מהם והלאה כמו במשחק מטקות.
סוג האנשים האלה, שווה טור בפני עצמו.
כאן אנחנו מדברים על אנשים מן הישוב שמסכימים לקחת אחריות ונכונים לעזור. הענין הוא שלפעמים מרוב נכונות אנחנו מתמקדים בצעקה ולא במקור הצעקה.
*
הדבר דומה לאדם הנוסע בספינה בלב ים, ולפתע הוא רואה קופסא שחורה הצפה על פני המים, המשדרת אותות SOS לקריאה לעזרה. האיש עוצר ליד הקופסא, וחוכך בדעתו איך לעלות אותה לספינתו. מה שהוא לא יודע שהקופסא משדרת אותות מצוקה, למשהו עמוק הטמון בקרקעית הים. יש שם משהו הרבה יותר גדול, והרבה יותר משמעותי ומורכב, מהקופסא הקטנה שמצפצפת על פני המים.
אדם המבטא בפנינו כאב, רגע לפני שאנחנו רצים ל'מחסן הפתרונות' להביא לו את הפתרון, יש מקום לבדוק האם האמירות שלו ביטאו והגדירו את הכאב, או שמא ואולי 'מוצאות הפה' שלו ביטאו קריאת SOS למשהו עמוק יותר. לכאב פנימי הקשה לביטוי.
*
ניקח לדוגמא את הילדים.
אחר הצהרים סטנדרטי, האווירה בבית חמה ונעימה, ילד ילד ותעסוקתו, ילדה ילדה ובובתה. התינוק גם כבר גמר לאכול, ועוד לא הספיק להתעייף… בקיצור הכל על מי מנוחות.
שתי דפיקות בדלת הבית, הדלת נפתחת ומוישי הצדיק חוזר מיום לימודים ארוך, לא עוברת דקה, ומוישי פורץ בבכי מר ונסער. מה קרה? אחיותיו הקטנות השאירו על מיטתו שיירי פלקטים גזורים מה'עבודה' שהן הכינו אחרי הצהרים.
הורים שיסתכלו במבט שטחי ו'קצר טווח', או שינסו לנחם את מוישי, על הצרה הנוראית שניחתה על מיטתו, או גרוע מכך, יכעסו על 'מוישי הגדול' שעושה 'עסק' מכאלה עניינים 'פעוטים'.
לעומתם, הורים עם פרספקטיבה רחבה, אחרי קצת 'חפירה' והרבה הקשבה, יגלו 'וואס ליגט אינטער דער היי'. מסתתר פה סיפור מתחת לבכי. מוישי נפגע היום קשות מחבר בחיידר, ו\או נחל כישלון ביחס לציפיות שלו במבחן החודשי, ועכשיו שיירי הפלקט היוו בשבילו 'קטליזטור' להוצאת התסכול.
*
מוישי ידע מצוין שהוא כאוב, הוא רק לא ידע להסביר למה הוא כאוב.
*
בשביל שנוכל לגלות את ה'למה' של מוישי, נצטרך להשאיר את 'הפתרונות המיידים' בארון 'העזרה ראשונה', ולגלות הקשבה לצלילים העדינים. כי בסופו של דבר, הכאב הוא רגש, הוא לא משהו סכמתי שאפשר לדרוש מהילד לבטא אותו במילים ובמספרים.
*
האיש העני יודע שחסר לו מזון, והוא משווע על כך לקב"ה – "שוועת ענים אתה תשמע" אבל האיש ה'דל' במצב הרבה יותר גרוע. הוא אפילו לא מצליח לבקש. הוא 'צועק' –"צעקת הדל תקשיב ותושיע". זהו נהמה פנימית הדורשת 'הקשבה' ('הקשבה' הוא ביטוי להאזנה הדורשת ריכוז. לא אומרים: "אתה הקשבת לרעם"? וכן אומרים: "תקשיב טוב למה שהרב אמר במשפט הזה")
*
ככל שנשכיל להיות סבלניים יותר וקשובים יותר, הכאב הפנימי יוכל לצוץ ולעלות ונדע למצוא את הפתרון האמיתי לבעיה האמיתית.
לתגובות: 15335786304
1/276