"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (שמות כ"ז, כ')
בפרשתן (כ"ז, כ'): "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", וברש"י: 'כתית למאור ולא כתית למנחות' (מנחות פו.). וביאר הרה"ק ה'חתם סופר' זי"ע (תו"מ ד"ה כתית) דהנה אמרו בגמ' (מגילה ו:) "ואמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן, הני מילי בדברי תורה אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא", והיינו שמציאת והשגת התורה והיראה תלויה ביגיעתו ועבודתו של האדם, משא"כ בעסק הפרנסה, שאין ה'מציאה' תלויה ועומדת ביגיעתו כלל וכלל, אלא הכל יבוא לידו לפי קצבתו מן השמים – "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר".
והנה, רבים מהפכים הדברים – להשגת פרנסתם יכתתו עצמם וישברו גופם ונפשם להביא טרף לביתם (מלשון כתיתה וכתישה). וגם יכתתו רגליהם מעיר לעיר וממקום למקום ביגיעה יתירה (יתר על גדרי ה'השתדלות'…) ואילו בנוגע להשגת תורה ויראת שמים יסמכו על ה' 'העושה לי כל צרכי'… ולזה כיוונו חז"ל בדרשתם. כתית – היגיעה שהאדם מייגע ומכתת עצמו תהא רק למאור, כלומר לדברי תורה ויראת ה' (שהרי המנורה רומזת לתורה), ולא כתית למנחות – בענייני פרנסה (הנשפעים מכח השולחן והמנחות) לא יתייגע ולא יכתת עצמו כ"כ, שהרי לא תועיל לו יגיעתו ולא כלום, להוסיף לעצמו מאומה יותר ממה שנקצב לו, ומה בצע שיטרח לחינם וללא תועלת.
"אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כי באמונה זו יתקיימו נכסיו וקנייניו בידיו, כמו שפירש הרה"ק ה'בני יששכר' זי"ע (אדר א' ח') בדבריהם (ביצה טו:) 'הרוצה שיתקיימו נכסיו, יטע בהן אדר, שנאמר (תהילים צ"ג, ד') 'אדיר במרום ה"'. שר"ל שיתבונן בזה הענין ש'אדיר במרום ה" – הוא הבורא והוא המנהיג, וכל טבע ומקרי העולם לא ייעשו אלא בחשבון וסיבה מן שמיא.
ועל ידי האמונה יזכה לקנות בעצמו מידת השמחה, שהזמן גרמא וכמו שאמרו (תענית כט.) 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', כי לכאורה כיצד חייבו חז"ל את האדם להיות בשמחה, והרי נשבר לבו בכל עת ממאורעותיו הבאים עליו, אלא כתב הרה"ק ה'דברי ישראל' זי"ע (כללי אורייתא אות צ') כי אין לו עצה אלא להרבות באמונה, ובזה יתבאר הפסוק (תהילים י"ט, ט'): "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", פיקודי הוא מלשון 'חיסרון' כי המבין שחסרון פרנסתו או חסרון הבריאות וכיו"ב באים מה', שהוא והנהגתו ישרים המה, ומקבל את הנהגת ה' עמו באהבה – 'צורי ולא עוולתה בו', הרי המחשבות הללו משמחי לב המה, ותמיד יהיה בשמחה. כי מה לו לכאוב ולהצטער על העובר עליו, וכי ראית מימיך אדם המצטער על 'טובתו'?
ו'השמחה' היא האות והמבחן למידת האמונה והביטחון שבקרבו, שהנה נאמר בקרא (ירמיהו י"ז, ז'): "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ורבים הקשו מהו כפל הלשון – יבטח בה' ושוב והיה ה' מבטחו. ומבאר הרה"ק ה'דברי ישראל' זי"ע (דבר"י הנדמ"ח ח"ב ליקוטים), כי פעמים שהאדם בוטח בה' – לא מחמת כי בטחונו אכן עז בה', אלא מאחר שכבר נתייאש ממצבו, ורואה כי ממילא אפסה תקוותו, מה אכפת לו לסמוך ולבטוח בה' – הרי אם לא יועיל לא יזיק… ומה סימן היכר יש למי שבוטח בה' באמת, מתוך ידיעה שאין עוד מלבדו, והוא יעמידנו על דרך טוב ויושיעו מכל מצוקותיו? – אם הוא שמח וטוב לב, כי זה הבוטח בה' רק מתוך ייאוש שאבדה תקוותו הרי הוא מר וזועף, כי אין כוח בביטחון כזה לשמח האדם ולהסיר כל עצב ודאגה מלבו. רק הבוטח בשמו הגדול באמת מלא שמחה. לזה חזר לומר 'והיה ה' מבטחו' – במה יוודע אם הוא בוטח באמת, "והיה ה' מבטחו" – ואין 'והיה' אלא לשון שמחה (בר"ר מ"ב ג'), והיינו אם הוא שמח אף בתוך מצבו כעת.
בספר 'אמרי שאול' להרה"ק רבי שאול ידידיה ממאדז'יץ זי"ע מביא (עניני זמרה ושמחה אות יב) וז"ל: "כאשר נס ונמלט בעת הפצצת פולין (בימי המלחמה) ובא לווילנא, שאלהו אחד למה אין דאגה יתירה ניכרת על פניו (כי תמיד, היה חוט של שמחה משוך על פניו, כידוע), ענה ואמר, 'גם אני דואג, ודאגות רבות סבבוני. אלא, שאת כל דאגותי ארזתי בתיבה אחת, ופעם אחת ביום הנני פותח אותה, ומוציא מתוכה את 'צרור דאגותי' ודואג כשעה קלה, ולאחמ"כ אני מחזירן, מכניסן וגונזן היטב כאילו אינן קיימות בעולם כלל. אם כן, מדוע אשקע בדאגותי כל היום?' (כאומר, הרי הן ארוזות ושמורות היטב)"…
לעומת זאת מי שאינו בוטח בה', אזי שרוי הוא בעצבות הרוח, וכמו שפירש הרה"ק מרוז'ין זי"ע את הפסוק (תהילים ט"ז, ד') "ירבו עצבותם אחר מהרו", כי יש בני אדם שאף אם יש להם די פרנסתם דואגים על העתיד, ומזה יש להם עצבות וזה ירבו עצבותם – מחמת 'אחר מהרו' שדואגים מה יהיה אחר כך (עטרת ישראל בשמו).
וישמור עצמו שלא יכנסו הדברים באזניו גרידא בלבד, אלא ישיבם היטב לתוככי לבבו, לחיות באמונה זאת, וכמשלו של המגיד מדובנא זי"ע, ממלמד דרדקי שהילך עם תלמידיו במעבה היער, בהיכנסו הורה להם: "אם יבוא אליכם כלב רע לא תתפחדו מעמו כלל, אלא תעמדו כנגדו ותאמרו בקול: 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', ובלחש זה יסתלק הכלב מכם ולא יזיקכם חלילה… ואכן, עברו כמה רגעים וכמה כלבים גבוהים ורמים רצו לנגדם. המלמד נתמלא בחיל ורעדה, והחל נס על נפשו בבהלה מפני הכלבים. תמהו התלמידים ואמרו לו: "וכי לא לימדתנו רבינו לומר את הפסוק? מדוע ברח מע"כ כל עוד נפשו בכפו, ולא אמר את הפסוק?"… ענה להם המלמד ואמר: "כששמעתי את קול הכלבים תקפני פחד ומורא, ופרח מזיכרוני כל הפסוק, לכן הוכרחתי לברוח"… אף אנו, עלינו להשריש את דברי ה' בלבנו פנימה, כי אם לאו, הרי ברגע שיבוא לידינו איזה קושי, יפרח הכל מזכרוננו ח"ו…
עוד אספרה, על אב ובנו שהילכו ברחובותיה של ירושלים של מעלה, בדרכם עברו לצד ישמעאלי שמכר פירות אבטיח, והיה אותו ערבי מצעק ומכריז בקול "אבטיח… אבטיח אדום ומתוק… אבטיח בלא גרעינים… אבטיח על הסכין…" ברצותו למשוך קונים. המשיכו האב עם בנו בהליכתם, והנה שומע האב את בנו קורא את צעקתו של הישמעאלי מילה במילה, ואף הילד מצעק לעצמו: "אבטיח… אבטיח אדום ומתוק… אבטיח בלא גרעינים… אבטיח על הסכין…". מיהר האב ונכנס אצל אחד מגדולי קרתא דשופריא באותם הימים, ותינה לפניו את צערו, שנראה לו שיש לבנו חלילה פגם בנשמתו, והסביר: "הנה בכל יום ויום הנני לומד עמו ביגיעה רבה פרקי משניות, ואינו זוכר בע"פ אפילו תיבה אחת, כי באמרו תיבת 'קורין' כבר שכח את תיבת 'מאימתי' (הקודמת לה), ואילו היום שמע רק פעם אחת, את הישמעאלי מכריז ואומר על האבטיחים, וכבר נחרטו הדברים במוחו וחזר אחריו מילה במילה"… הסביר לו ה'גדול': "לא מיניה ולא מקצתיה, אלא 'הכרזתו' של הערבי באה מקירות לבו, שהרי הוא נצרך למכור ולהרוויח כמה פרוטות לפרנסת ביתו, והרי 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב', ומטעם זה בידו לחזור אחריו אות באות… וכן ב'לימודים', אם לא היית לומד עם בנך מן השפה ולחוץ, אלא היית בוער בדברי המשנה, דבריהם של התנאים הקדושים, היו הדברים נחרטים על לב בנך, עד שהיה זוכרם בלי כל קושי, על כן לא פגם נשמה יש בו חלילה, אלא בך הפגם, שאינך מוסר לו הדברים בתבערה"… אף אנו, אם נצעק בכל לבב את צעקת האמונה, כל אחד ואחד בלבבו, ובפרט בחינוך צעירי הצאן, שעלינו להלהיבם בחמימות האמונה, להחזיקם באחיזה איתנה בצור כל העולמים.
מענין לענין, בשנים שהיה הרה"ק רבי שלומ'קה מזוויעהיל זי"ע דר בעיה"ק ירושלים, היה נוהג ללכת כל יום לכותל המערבי. פעם בדרך חזרתו פנה רבי שלומ'קה ללכת דרך 'שער שכם' – כי שם היה המקום ריק מראיות אסורות, אך משמשו ר' אליהו ראטה זצ"ל אמר שעדיף ללכת דרך 'שער האשפות', כי בשער שכם היה קצת סכנה להלך. למעשה עשו כדברי הרבי, בעברם ב'שער שכם' פגע בהם ערבי רשע, ובאגרופו הכה את הרבי מכה חזקה מאד. פנה הגבאי ואמר "ראה נא מה היה לנו", כמרמז שהיה מן הראוי לעשות כדבריו וללכת דרך 'שער יפו' מפני הסכנה, נענה רבי שלומ'קה והשיב: "מקובלנו מאבותיי, שכאשר יהודי מסיים תפילתו והוא מקבל איזו מכה, הרי זה סימן לדבר שעלתה תפילתו לרצון לפני אדון כל", סיים רבי שלומק'ע – "עדיף לקבל במכה בגוף (מהערבי) ולא מכה בנפש חלילה" (משמירת עיניים). ובזה פירש את הפסוק בפרשתן 'שמן זית זך – כתית', אם אחר התפילה מקבל המתפלל מכה, הרי זה סימן 'למאור' שתפילתו נתקבלה, ויאר ה' פניו אליו.
כיוצא בו אמר רבי שלומ'קה, שכאשר האדם מבקש ומתפלל מהקב"ה על ענין מסוים, וזמן קצר אחר תפילתו אירע לו איפכא ממה שביקש, כגון המבקש לרפואת החולה ובתום תפילתו נודע לו שהחמיר מצבו של החולה, ידע נאמנה שתפילתו התקבלה, ואילו אם רואה תיכף את הישועה, אינו מוכרח שיהיה לזה קיום, ואף זאת נרמז באותו הפסוק "ויקחו אליך שמן זית זך", שאם האדם זכה והצליח להתפלל בכוונה כמרומז בשמן זית זך, ואח"כ מרגיש כתית – שאירע לו איפכא ממה שביקש, ידע נאמנה שכל זה אינו אלא למאור, סימן מובהק יש לו שתפילתו התקבלה והגיעה על לכסא הכבוד וישועתו קרובה לבוא.
כתב הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע, מכתב בקשה מאדם שיפעל בעבורו איזו טובה, וכתב בסופו "ולא מצאתי להרבות עליו בבקשות, כי סמכתי על מה שהיה מרגלא בפומיה ד'החפץ חיים' זלה"ה דמן אדם אין מרבין לבקש – רק מה'. כי מה כח יש באדם, הלא 'לך ה' הגדולה והגבורה… ובידך לגדל ולחזק לכל', ורק בידו להיות לנו לעזר ואחיסמך" (ארחות איש פ"א כ')
(מתוך 'באר הפרשה' – תצוה תשע"ח)
