יעקב א. לוסטיגמן
"פרשת 'וירא' מתחילה בפסוקים המתארים מעשה נפלא שאירע עם אברהם אבינו. הוא זכה להשראת השכינה ביום השלישי למילתו, והנה הוא רואה שלושה אנשים ניצבים עליו, מיהר לרוץ לקראת טרח והכין להם ארוחה, שחט עבורם שלושה פרים, הגיש לפניהם חמאה וחלב, עוגות, פת לחם, מעט מים, הושיב אותם תחת העץ, נתן להם לרחוץ את רגליהם ועוד ועוד.
"אם נחשוב קצת על התיאור הזה של התורה, חייבים אנו להתייחס לפליאה עצומה שמתעוררת מאליה. אברהם אבינו אירח בשנות חייו רבבות בני אדם. אולי אפילו מאות אלפים. ביתו היה פתוח לרווחה לכל עובר דרך. לא היו לו מצוות אחרות, וכל ימיו עסק בהכנסת אורחים. איפה כל זה מוזכר בתורה? במילה אחת בודדת, וגם היא בדרך רמז: "ויטע אברהם אשל בבאר שבע", וחז"ל דורשים ש'אשל' זה ראשי תיבות של אכילה, שתיה לינה. מכאן אנחנו לדים שהוא עסק בהכנסת אורחים.
מילה אחת בתורה שמרמזת על תקופת חיים של אבינו אברהם עליו השלום. מילה אחת, וגם היא ברמז!
והנה בפרשת וירא אנחנו מקבלים תיאור מלא של האירוע בו מארח אברהם אבינו שלושה מלאכים. הוא בעצם לא קיים פה שום מצווה. הם לא היו אנשים, הם לא היו רעבים, הם לא אכלו את מה שהוא הגיש בפניהם ולא היו זקוקים לעץ שיגן עליהם מפני השמש הקופחת שבאותו היום הוציאה הקב"ה מנרתיקה.
ופתאום, דווקא במקום שבו לא זכה אברהם לקיים את המצווה, אנחנו מקבלים תיאור מפורט, עם התפריט המלא, אילו מאכלים הוגשו בפניהם, מה ביקש אברהם להכין אבל בסופו של דבר לא יכול היה להגיש להם, כמות המים שניתנה להם ועוד ועוד.
הייתכן?
תקופת חיים שלמה מוזכרת ברמיזה קלה, ומעשה אחד שבו לא הצליח אברהם אבינו לקיים את המצווה החשובה הוא זה שמוזכר באריכות גדולה ובפירוט מלא?
התשובה היא שהא גופא באה התורה ללמד אותנו. את מידת הכנסת האורחים של אברהם אבינו אנחנו למדים דווקא במקום שבו הוא לא קיים את המצווה. למה? כדי שנדע עד כמה חשוב הרצון. הוא רצה, התאמץ, רץ לקראתם למרות שהיה שרוי בכאבים, הוא עשה כל מאמץ, שחט שלושה פרים ו… לא קיים שום מצווה. אבל הוא לימד אותנו פרק חשוב ביחס לקיום המצוות כולן. כשאדם רוצה, מתאמץ וחותר להגיע למטרה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה!
נושא נוסף שכדאי להעמיק בו בפרשה זו הוא הנושא של מה שקרה אחרי עקידת יצחק. אברהם אבינו עמד לשחוט את בנו, צעד בדרך שלושה ימים כדי להעלותו לעולה, החזיק במאכלת ושלח את ידו כדי לשחוט אותו, ובסופו של דבר הקב"ה אומר לו "לא עלתה על לבי", לא התכוונתי שבאמת תשחוט את בנך. אברהם נושא את עיניו ורואה איל נאחז בסבך בקרניו. אומר רש"י הקדוש: היצר הרע רצה להציק לו ולכן היה צריך להתמודד עם הוצאת האיל מתוך הסבך.
כאן צריך לעצור לרגע ולשאול. מה קרה לו ליצר הרע? הוא באמת חשב שיצליח למנוע מאברהם אבינו עליו השלום להוציא את האיל ולהעלותו לעולה? הרי הוא רק עכשיו הגיע מדרך בת שלושה ימים כדי לשחוט את בנו יקירו מחמד עינו, חלום חייו וכל עתידו – רק כדי לקיים רצון ה'. להוציא את האיל מהסבך זה בדיוק מה שיפריע לו??
התשובה היא שהיצר הרע לא עושה חשבונות. הוא לא נושא קל וחומר. הוא עושה את העבודה שלו, וגם אחרי הכישלונות הכי גדולים שלו, הוא לא עוצר ומחשב מסלול מחדש. הוא ממשיך ומנסה שוב ושוב, בתקווה שיום אחד הוא יצליח, אם לא במשהו גדול, אז לפחות בעבירה קטנה שנעשית ברגע של חוסר ביישוב הדעת וכדו'.
עוד דבר שאנחנו יכולים ללמוד מזה הוא שבמלחמת היצר אין חופשות. אברהם אבינו עמד עכשיו בניסיון הכי גדול שהיה ליצור אנושי אי פעם, ובכל זאת הוא לא מקבל חופשה. רגע לאחר מכן הוא צריך להתמודד עם ניסיון חדש. זה בא ללמד אותנו שלא נצפה לחופשות. יהודי צריך להיות מוכן לקרב בכל רגע נתון, וגם אחרי שהוא כבש פסגות והגיע לדרגות נשגבות, הוא עדיין צריך להתמודד גם עם הניסיונות הקטנים והשוליים כביכול.