"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (לג, ד)
חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת יתרו) אומרים: "לפיכך ניתנה תורה במדבר, בפרהסיה, במקום הפקר, לומר לך כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל". ועוד אמרו חז"ל: "בשלושה דברים נמשלה תורה, במדבר באש ובמים. לומר לך מה אלו חינם, אף דברי תורה חינם לכל באי עולם".
התורה מחזרת אחר אכסניה שלה, ונכנסת לכל מקום פתוח המבקש לקבל אותה. אין, אפוא, כל פלא שגם בקרב משפחות שתרחקו במשך שנות דור משמירת התורה והמצוות, מוצאים לפתע נין או נכד שחזרו בתשובה שלמה. התורה דפקה על דלת הבית, ומצאה סדק צר של רצון לקבל אותה ודרכו היא נכנסה.
אני עדין זוכר את ראשית תקופת החזרה בתשובה. כל עוד עסקנו במסירת הרצאות בהשקפה, אזי עם כל המתיקות, העומק והעוצמה שהיו בהן, עדיין לא היה בכוחן לשנות את השומעים ולהפוך אותם לבני תורה, במובן המלא של המילה. לא שלא היו בעלי תשובה, היו גם היו, אך באיזשהו מקום הרגשנו שמשהו חסר להם. אולם כאשר החילונו למסור שיעורי תורה, והציבור ישב ולמד דף גמרא, התחיל לצמוח דור של בעלי תשובה, בני תורה לתפארת ממש.
הקב"ה אומר לנו: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב). הקב"ה נתן לנו את התורה הקדושה שבכוחה לחולל פלאות ומהפכים. ומי שדבק בה ועמל להבין אותה, משתנה מן הקצה אל הקצה. לימוד התורה מעדן ומרומם אותו, עד שהוא נהפך לאישיות אחרת, לבן תורה המרבה שלום וכפרה בעולם.
מעלתו של שבט לוי
רבי שמעון שואב זצ"ל גלה בבחרותו עם אחיו מבית אביו בפרנקפורט, כדי לקנות תורה בישיבות ליטא. פעם נכנס רבי שמעון למעונו של ה"חפץ חיים" זצ"ל ששאל אותו: "אמור לי בבקשה, האם אתה כהן או לוי?".
כשהשיב שמעון הצעיר כי הוא ישראל, המשיך ה"חפץ חיים" ושאל: "ומדוע אינך כהן או לוי?".
בעוד הבחור הנבוך מנסה לרדת למשמעות הדברים, נענה ה"חפץ חיים": "אני אומר לך למה! לאחר מעשה העגל קרא משה רבנו: 'מי לה' אלי', ונאספו אליו בני לוי. אבות אבותיך לא נענו לקריאתו של משה רבינו, ואבות אבותי כן נענו לקריאה, משום כך התייחדו בני לוי לדורות"
רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפר לי, שה"חפץ חיים" הוסיף ואמר שגם היום הקב"ה מכריז כל יום: "מי לה' אלי!" ומי שישמע בקולו, יתייצב ויענה לקריאה, ויחליט להיות כמו שבט לוי, גם הוא יזכה זכיה לדורות!
הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל) כותב: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה, לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין… אלא הם חיל השם, והוא ברוך הוא זוכה להם".
בהלכה הבאה מוסיף הרמב"ם וכותב: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו, להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוויים".
למדנו כי כל אחד יכול להיות בן לוי, כל אחד יכול להיות בן תורה. התורה מחזרת אחר כל איש מישראל, וכל מי שנדבה רוחו אותו יכול לבוא וליטול אותה.
שידוך בגשם
מלך מלכי המלכים לקח אותנו לחתן עבור בתו התורה. וכשם שכאשר אדם עשיר ועני עושים ביניהם שידוך, העני לא מבקש מהעשיר בטחונות על התחיבויותיו – כך אנו לא זקוקים לבקש מהקב"ה בטחונות על התורה. אנו סמוכים ובטוחים כי טוב סחרה מכל סחורה, כי יקרה היא מפנינים, וכל חפצי העולם לא ישוו לה. מדי בוקר אנו מברכים את הקב"ה, ומודים לו על שבחר דווקא בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. בכך מביעים אנו את שמחתנו על קבלת התורה, שלא נבעה חלילה מפזיזות, אלא מתוך הסכמה מלאה ובטחון מושלם בנותן התורה.
אבי, רבי יעקב שכטר זצ"ל, היה אומר לשדכנים שבאו להציע שידוכים לבנותיו, כי הוא מעוניין בחתן שאפשר להציע אותו בגשם… כששאלוהו לפשר דבריו הוא היה מסביר את כוונתו: בדרך כלל כששדכנים מציעים בחור לאבי הבת, צצות מיד שאלות רבות. 'היכן מקום מגוריו של הבחור?', 'באיזו ישיבה הוא לומד?', 'מה טיבו?', 'מהי רמת התמדתו?', 'עד כמה הוא ירא שמים?' וכיוצא בזה. אבל כשעומדים בגשם אי אפשר לשאול את כל השאלות האלו… כשעומדים בגשם אפשר להציע רק חתן כזה, שמיד שמעלים את שמו כולם יודעים מיהו ומהו. חתן ששמו צועד לפניו והוא מפורסם ביראתו, בחכמתו ומידותיו עד שאין צורך לברר עליו. בשידוך כזה אני חפץ עבור בנותי"…
בדומה לכך, גם אנו יכולנו לקבל בגשם את השידוך שהקב"ה נתן לנו. על התורה הקדושה אין לנו שום שאלות, ואנו בטוחים שכל מה שנאמר בה נועד עבורנו ולטובתנו.
בספר "חוט המשולש" מובא שלאחר שה"חתם סופר" זצ"ל התאלמן, הוצעה עבורו בתו של רבי עקיבא איגר זצ"ל כזיווג שני, אמר ה"חתם סופר" לשדכן: "לי השידוך מתאים, אולם לפלא בעיני, כלום רבי עקיבא איגר אינו מכיר את הגמרא (פסחים מט ע"א) האומרת שעל האדם להשיא את בתו לתלמיד חכם?!"
הלך השדכן והציע את השידוך לרבי עקיבא איגר שאמר גם הוא: "לי השידוך מתאים, אולם לפלא בעיני, וכי ה"חתם סופר" אינו מכיר את דברי הגמרא (שם) האומרת: 'לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם'?"
אמר השדכן: "אם אלו הם הדיבורים של שניכם, אות הדבר כי אתם מחותנים מתאימים", והשידוך קם ונחתם!
אנו אומרים בברכת המזון: "ונא אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם". מבאר רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל, כי בכך אנו רומזים שאיננו רוצים לקבל ממי שמרגיש שהכסף שלו, איננו חפצים לקבל ממי שחושב שהוא עשה את ממונו בעשר אצבעותיו, איננו מבקשים לקבל ממי שמרגיש שהוא מעניק משלו בתורת מתנה.
לאחר מכן אנו מוסיפים ואומרים: "ולא לידי הלוואתם", ובכך אנו מכוונים כי איננו רוצים ללוות ממי שמרגיש שהוא מלווה לקב"ה, כדי לקבל ממנו החזר בריבית דריבית. "כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" – איננו רוצים לקבל מאדם הנותן רק כדי לקבל, אלא רק ממי שמכיר שגם כשהוא נותן ומלווה אין זה משלו, אלא מידו הרחבה של ה' יתברך.
לאבי, רבי יעקב שכטר זצ"ל, היה בית מלון בעיר נתניה. באחד הימים התקשר מאן דהו לבית המלון, וביקש לשוחח עם בעל הבית. במקום לציין כי הוא בעל הבית, שאל אבי: "מה אתה רוצה?"
האיש חזר על בקשתו: "רצוני לדבר עם בעל הבית באופן ישיר". ושוב נשמעה תשובה דומה: "מה אתה צריך?"
השיחה המוזרה חזרה ונשנתה מספר פעמים, עד שהאיש שמעבר לקו שאל את אבי: "מה שמך?"
כאשר אבי השיב כי שמו יעקב שכטר, נדהם האיש ושאל: "הרי אתה בעצמך הוא בעל הבית, מדוע התחמקת מלומר זאת?"
"אני אינני בעל הבית האמיתי", השיב אבי, "אני בסך הכל הגזבר, רק בורא העולם הוא בעל הבית!"
אבי היה אדם אמיד ובעל נכסים, אבל הוא ידע שהחיים בעולם הזה ארעיים וחולפים, ובעל הבית הוא בורא העולם. יבוא יום והאדם יעזוב את גופו ואת עשרו עלי אדמות, ויישאר רק עם אוצרותיו האמיתיים והרוחניים.
במשך כל חייו, הוא אף פעם לא הרגיש הרגשה של בעל הבית, אלא הרגשה של גזבר. כך חיו האנשים בדור הקודם – הם הרגישו את עצמם כגבאים, המקבלים משכורת של שמונים אחוז עבור העברת עשרים אחוז לטובת העוסקים בתורה יומם ולילה.
הגמרא (מנחות ו ע"א) מגדירה זאת במילים: "כהנים משולחן גבוה קא זכו". הישראל שנותן להם, הוא רק בלדר המעביר את מה שנתן להם הקב"ה.
כאשר רואה הקב"ה שהגבאי עושה את שליחותו בנאמנות, ומעביר לכהנים וללויים את חלקם בלב שלם, מתוך הרגשת שליחות ולא מתוך הרגשת 'בעל הבית' שהכסף שלו, הוא נותן לו משלוחים נוספים כדי שימשיך בביצוע שליחותו הנאמנה. וכפי שדורשת הגמרא (שבת קיט ע"א): "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר".
מאידך, כאשר האדם חושב שהוא בעל הבית על הממון, ברצותו ייתן לכהן וברצותו ימנע מלתת, הקב"ה לא מפקיד בידו שליחויות נוספות. ובסופו של דבר כל מה שנשאר בידו, הוא רק שיעור המעשר שהיה נותן לכהן. וזהו שנרמז בתורה: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה, י), כלומר שלעיתים כל שנותר בידי האדם מכל הונו, הוא רק מה שהיה אמור לתת לכהן.
(מתוך הספר 'אריה שאג')