התורה מעידה בנח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". כתב על כך רש"י (במסכת עבודה זרה ו, א): "תמים – עניו ושפל רוח".
הרי שהענווה היא סיבה שבגללה זוכים למצוא חן ולהיות אהובים בעיני השם!
כך כותב בספר 'קב הישר' בשבח הענווה:
"ואשרי האדם המתדבק במדת הענווה וההכנעה. מדה זו נאה היא ומשובחת ומביאה את האדם לחיי עולם הבא, ומצלת אותו מחיבוט הקבר, כי אין לך מידה המטהרת ומלבנת האדם הגשמי כמו מידת הענווה. כי העניו מודה על האמת, ומקבל תוכחה, ודיבורו בנחת, אהוב למעלה ונחמד למטה".
הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, היה נוהג תמיד להזכיר בערגה מיוחדת את השיחות שזכה לשמוע מפי גאון המוסר רבי איצל'ה פטרבורגר זצ"ל, מגדולי תלמידיו של אבי תנועת המוסר מרן רבי ישראל מסלאנט זצ"ל. הוא עלה לארץ ישראל מרוסיה בערוב ימיו, והתגורר כשלוש שנים 'בחצר שטרויס' הידועה, עד לפטירתו ביום י"א מנחם-אב תרס"ז.
מידי שנה כשהגיעו ימי הרחמים והסליחות, היה דורש בחצר ביתו שיחת מוסר ודברי התעוררות לפני אנשי ירושלים. המונים היו מתאספים לשמוע את דבריו בצמא ובתשוקה עזה. הדברים עשו רושם כביר על השומעים, ורבים נמשכו מכך לשיטת המוסר. אחד הבאים היה זה כאמור רבי אריה.
רבי אריה ציין ששיחה אחת חרוטה בזיכרונו באופן מיוחד. היא השיחה שעסקה בענין מציאת חן בעיני הקדוש ברוך-הוא. כשבסוף השיחה הפטיר רבי איצל'ה: "כיצד זוכים למצוא חן בעיני השם יתברך? שלמה המלך מגלה לנו את הסוד: 'ולענוים יתן חן' (משלי ג, לד), מי שאינו מתגאה במעלותיו ובמידותיו, ונוהג בענווה ובהכנעה הוא הוא הזוכה למצוא חן בעיני השם יתברך!…".
אחד מגדולי מרביצי התורה של בני עדות המזרח בדור האחרון, היה הגאון רבי יהודה מועלם זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף'. גברא רבה שזכה להרביץ תורה והוראה עשרות בשנים, ולהעמיד אלפי תלמידים, אשר במקום שאתה מוצא את גדולתו שם תמצא את ענוותנותו. כל ימיו הלך בצידי דרכים והתנהג בפשטות וצניעות שאין לה אח ורע.
זכורני בשנים הקדמוניות יותר, שנהג ללבוש בימות החול איצטלא דרבנן – 'פראק', ואילו בשבת לבש חליפה קצרה. היפך מנהג העולם הלובשים בשבת את הלבוש המכובד יותר.
בהזדמנות מסויימת הרהיב עוז אחד התלמידים לשואלו על כך, והוא השיב בענווה מפעימה: "הלוא 'הפראק' אינו אצלי אלא כבגד עבודה, מכורח היותי משמש בראשות ישיבה, אך בשבת שאינני משמש במשרה, יכול אני ללבוש חליפה כמו כולם…".
ואציין דבר נפלא מהליכותיו, שנוכחתי בזמנו כשגרנו בירושלים בשכנות עם הרב מועלם:
פעם הייתי זקוק לשוחח עימו בהקשר לענין ציבורי כל שהוא, דפקתי על דלת הבית, והרבנית פתחה ואמרה שהרב כעת במנוחה. כמובן שנסוגתי לאחור, אך ביקשתי מהרבנית שתמסור לרב את שמי ואת הענין לשמו אני זקוק לדבר עימו.
והנה אך יצאתי מהבית, עדיין לא הספקתי להתרחק הרבה, אני שומע את הרבנית קוראת בשמי שאשוב, כי הרב קורא לי. לא היה לי נעים להפריע את מנוחתו, אולם לא יכולתי לסרב לאדם גדול.
משנכנסתי לביתו הבנתי למפרע באיזו 'מנוחה' מדובר. הרב היה עסוק בעומקה של סוגיא במסכת יבמות…
השתוממתי להיווכח מה היא שעת המנוחה שלו!
'נח לשמים ונח לבריות' – 'נח' אותיות 'חן'
הרה"ג הלל קופרמן שליט"א, כותב בספרו הנפלא 'שובי נפשי', כי שאל פעם את מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, על דברי רש"י המובאים בפרשה. רש"י כותב על הפסוק: "קץ כל בשר בא לפני" – "כל מקום שאתה מוצא… ועבודה זרה אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים".
לכאורה משמע מלשון רש"י: 'והורגת טובים ורעים', שגם בדורו של נח, היו עדיין אנשים שלא היו ראויים להימחות במבול יחד עם שאר בני דורם, ובכל זאת הם מתו עם החוטאים. אם כן מדוע דווקא נח ניצול מן הגזירה? במה היה עדיף נח על כל יתר האנשים הטובים שמתו במבול?
הרב שטיינמן השיב לו כמעט בלשון הזה:
"אתם יודעים למה דווקא הוא ניצול?! כי הוא היה איש נח! חן ונח הם אותן אותיות. חז"ל הרי דרשו במדרש 'אלה תולדות נח – נח לשמים ונח לבריות'. אכן, היו עוד אנשים טובים בדורו של נח, אבל הם לא היו נוחים כמוהו!
"אתם מבינים זאת מסתמא?!", המשיך הרב שטיינמן לומר, "ישנם הרבה אנשים קשים שכל הזמן מנסים לעשות מריבות על כל דבר, אנשים כאלו לא זכו להינצל מן המבול… נח זכה להינצל משום שהיה נח לבריות. כפי המבואר במדרש, הוא היה נח בדיבורו במעשיו ובהילוכו…".
אדם שהוא נח לבריות, זוכה למצוא חן בעיני השם! משמעות הדבר של אדם נח, הוא ההולך בתום לב. אין הוא רוטן על שום אדם, אין לו טענות ואין לו קפידות. אינו שונא ואינו שנאוי, מחפש להיטיב עם הבריות ובורח בכל מאודו ממחלוקות וקטטות. זה הוא 'נח לבריות'.
וכבר אמרו חז"ל (אבות ג, י): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו,"!
דודי הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, נשאל פעם כיצד מסוגלים אנו לומר בברכת 'המעביר שינה': "ותתננו היום ובכל יום לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו". כיצד שייך להשוות במשפט אחד בין הקדוש ברוך-הוא לבין הבריות?
רבי אריה השיב על אתר מיניה וביה: "היא הנותנת, הרי חז"ל אומרים: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו'. אם כן, אדרבה, מציאת חן ואהבה אצל הקדוש ברוך-הוא תלויה ועומדת במציאת חן אצל הבריות, כאשר האדם אהוב ומוערך על הבריות, שמטיב ונח הוא עימהם, דווקא אז הוא מוצא חן בעיני הקדוש ברוך-הוא".
אבי מורי שליט"א זכה להיות מבאי ביתו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל ומהמתפללים הקבועים במניין ה'שחרית' שהתקיים מידי יום בביתו. הוא רגיל תמיד לחזור באוזננו כך:
"זאת שה'חזון-איש' החזיק בכך שאסור להשתמש בחשמל בשבת – כולם יודעים. זאת שהוא סבר שצריך לעשר כל דבר ולא להסתמך על אחרים, ושהחמיר שלא יטלטלו בשבת – גם כן כולם יודעים. נו אז מה בכל זאת זכינו לשמוע ולחוש בביתו? או יותר נכון מה היה ה'מוטו' המרכזי שהרגשנו ומששנו בבית ה'חזון-איש'? המוטו הוא – "זַיין אַגוּטֶער מֶענְטְשְְ'…" ['תהיו אנשים טובים']. נוחים לבריות!
בשפתו העשירה והייחודית הגדיר ה'חזון-איש' את האדם הנח לבריות בלשון זה: "ומה נכבד זה האיש, אשר בעבודתו המתמדת עלתה בידו לקבוע רסן על פי מידות הגסות עדיו לבלום. אין כעס ואין רוגז, אין שנאה ואין איבה, אין נקימה ואין נטירה, אין שאיפה אחר כבוד ואין תאוה לשעשועי הבלים".
כך ממש היתה האוירה הקבועה בביתו נאוה קודש של ה'חזון-איש'!
וזה הוא תיאור קולע לדמותו של איש נח, שמנעים את השהות סביבותיו. איננו דורש מאומה לעצמו, ואינו מפנה אצבע מאשימה כלפי שום אדם, נוהג במידות ישרות והגונות. זו היא הדרך הקלאסית הנתונה בידי אדם, דרכה יזכה למצוא חן בעיני השם.
'תלמידי חכמים מרטיבים מעשים טובים כשושנים'
התחושה הזאת של 'נח לשמים ונח לבריות', מורגשת בעיקר אצל תלמידי חכמים שאכן זכו לרסן את מידותיהם, וספגו לתוכם תורה, מוסר והכנעה, וכל מי שבא בסביבתם חש ברוגע ובשלוה האופפת אותם. הנוחות ,הסלחנות וטוב הלב שמביעים כלפי הבריות – ניכרו בכל מגע איתם.
שלמה המלך אומר בשיר השירים: "נופת תיטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון" (ד, יא). ה'ספורנו' מפרש ש'ריח שלמותיך' היינו מידותיהם הטובות של בני אדם, שמפיצים ריח טוב כלבנון. ריח הוא דבר שבטבעו מתפשט לכל הסביבה, כך גם המידות הטובות גורמות להשפעה טובה ונעימה לכל הסביבה. ועל ידי המידות טובות הופך האדם להיות רצוי בעיני אלוקים ואדם.
הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל, ראש ישיבת לוצרן בשוויץ, היה מטעים היטב את כוונת רש"י, על הכתוב בתהילים (מה, א): "למנצח על שושנים" –"לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה, שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים ומרטיבים מעשים טובים כשושנים".
במתיקות רבה הסביר רבי משה מה פירוש הדבר 'מרטיבים כשושנים'? מה שייך כל זה לתלמידי-חכמים?
הוא אמר כך:
כשקמים לפנות בוקר ויורדים לגינה של שושנים, השושנים נודפות ריח מבושם וחזק. כל מי שרק מתקרב אל סביבות הגינה, יכול להריח היטב את הריח החזק והנעים שמיתמר ועולה מהשושנים. מהיכן נובע ריחן הטוב?
זאת מאחר והטל ירד בלילה, והליחה שלו נספגה בתוך השושנה, ובשעות הבוקר, כאשר השמש זורחת על השושנה ומייבשת אותה, עולים אדי הטל ומדיפים את הריח החזק והמקסים לכל הסביבה.
אולם אף שבכל עץ ובכל אילן נבלע הטל באותה מידה, אך כשהשמש מייבשת אותם וגורמת לטל לצאת החוצה ולהתפשט בסביבה, אז מורגש חילוק בין אילנות הסרק ודומיהם לבין פרחי ההשושנים. אילנות הסרק מוציאים את הטל עם אותו ריח שהוא נקלט 'כבולעו כן פולטו', ואילו אצל השושנים שונה הדבר – ככל שהשושנה סופגת יותר מהטל, כך היא מוציאה מאוחר יותר ריח חזק ומבושם יותר.
אומר רבי משה: זו היא המידה אצל תלמידי-חכמים. תלמיד חכם סופג וקולט אל תוכו כל העת תורה וחכמה, ורוכש באמצעותן מידות טובות, והן נבלעות בדמו ובעצמותיו. ככל שהוא קולט יותר ויותר טל של תורה אל קרבו, כך הוא יותר מיישר את אורחותיו, בונה את עצמו, ומעצב את אישיותו.
וכדוגמת שושנה זו, שאחרי ספיגת הטל היא נותנת את ריחה הטוב לכל סביבותיה, כך גם תלמיד חכם – אחרי שנבלע הטל של תורה בדמו ובעצמותיו – או אז כשיוצא לזמן מועט מבית המדרש – מתחיל ריחו הטוב לנדוף ולהתפשט בכל העולם, וכולם נהנים ומושפעים ממנו. כולם רואים על ידו את ה'דרכיה דרכי נועם' של התורה הקדושה, את יופיה וזיוה.
זה הוא הדימוי של תלמידי-חכמים לשושנים. המציאות שלהם היא נעימות ונוחות. כל מהותם היא הבעת רגישות ונתינת לב לצרכי הזולת. הם דומים לשושנים ברכותם וביופיים, בעדינותם ובאצילותם המורגשת בכל דיבור ובכל הנהגה. ההתבשמות בקרבתם היא כאותה הרגשה נפלאה ומרגיעה שחשים בסמיכות לשושנים, בשעה שנודף מהן ריחן הטוב האצור והאגור בתוכן.
פלאי פלאים!
בשכנותו של הגאון רבי ישראל סולוביצ'יק זצ"ל בקרית אונסדורף בירושלים, התגורר אחד מהמאורות הגדולים שהעמידה יהדות המזרח בדור האחרון, הלוא הוא הגאון רבי בן-ציון אבא-שאול זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', אשר כידוע בד בבד עם גדלותו העצומה בתורה בקנה מידה בלתי מצוי, היה פשטן וענוותן מופלא.
אביו הגאון רבי משה סולוביצ'יק זצ"ל, כשהיה מבקר בארץ ישראל היה שוהה בבית בנו, ופעם התבטא כי אחד התענוגים הגדולים שלו לבקר בארץ ישראל, הוא לחזות במראה המפעים של רבי בן-ציון מוריד מגדלותו, נכנס בערב שבת קודש למכולת השכונתית, ונעמד לבדוק את טיב האבטיח, כמסתפק אם לרכוש אותו אם לאו.
רבי משה אמר כמשתומם: "הרי בכל העולם לא מצוי מראה נדיר כזה, שאדם גדול בענקים כמו רבי בן-ציון, ירד למכולת לבדוק את טיב האבטיח".
"אין לי ספק", הוסיף רבי משה לומר, "שהאבטיח כלל לא מעניין אותו, הוא פשוט רוצה להנעים לבני הבית, ולהראות את החיבה שלו לשבת קודש. לראות תלמיד חכם שמרטיב מעשים טובים כשושנים, היא סיבה מספקת ונעימה עבורי כדי לבוא לשם כך במיוחד משוויץ"…
(מתוך סדרת ספרים 'אוצרותיהם אמלא')