מעשה שהיה בימי קדם כששלטו העוני והמחסור בכל פינה בעיה"ק ירושלים. והנה מדרכם של בית תלמודם של תשב"ר, שהיו מעניקים לתלמידיהם פיסת 'מזונות' אחת לשלושים יום בכל 'ראש חודש'. פעם היה תלמיד נבון שלגודל אהבתו אל אביו החליט לעצור בעצמו בכל כוחו מאכילת העוגה ולהגישה כמתנה לפני אביו. מיד כשקיבלה מידי המלמד, עטפה בנייר ושמר עליה מכל משמר לבל יתנסה ב'נסיון' לאוכלה.
בהפסקה הראשונה פתח העטיפה, הביט בעוגה וירא כי טוב – ולא יכול להתאפק, על כן נגס בה בצידה כשיעור 'כל שהוא', ומיד סגר הנייר, בהפסקה הבאה שוב פתח ונגס בצידה השני…. סוף דבר, בבואו לביתו הגיש את העוגה לאביו בקריאה של חיבה: ראה נא אבי מה הבאתי לך מבית תלמודי…
נתמלא לבו של האב צהלה ורינה, אבל כשפתח את הנייר ומצא שהעוגה נגוסה מכל צדדיה, אז זלגו עיניו דמעות התרגשות, בראותו עד כמה חשק בה הבן, וכבר 'נכשל' באכילה זעיר פה זעיר שם, ומכל מקום עצר בעצמו במסירות נפש להציל ככל האפשר להגישה לפני אביו – מזה נתרגש האב פי כמה וכמה…
אף לדידן ייאמר: אכן, נפלת ונכשלת, כבר נגסו בך בכל פינה ופינה; אדרבה, דייקא כשתשוב ותחזור בך, ומעתה תעניק לאביך שבשמים את הנותר מהנגיסה והנשיכה, תערב מנחתך לפני הקב"ה פי כמה וכמה.
מעשה בבחור שנכנס אל אא"ז הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע בבכי תמרורים שהוא נופל בכל עת ברשתו של היצר, וכבר מיואש הוא מעצמו לגמרי. אמר לו הרבי: אילו ידעת איזה תענוג ושמחה יש בין מלאכי מעלה בראותם את המלחמה שהינך עורך עם יצרך, ובכוחותיך האחרונים הינך מנסה להתאבק עם יצרך, לא היית בוכה, כי היית מחשיב עד מאד את עצם המאבק, בידיעתך עד כמה הוא חשוב בשמי מרומים (מבלי כל שייכות אם ניצחת בסוף דבר או לאו).
(באר הפרשה)