מספר יהודי יקר: באחד מימי השבעה על אבי ז"ל, הגיע לבית יהודי כבן שבעים. הוא דיבר ממפתן הדלת והצליח לסקרן את כולנו. אחר כך נכנס, התיישב ודיבר, כשכל בני המשפחה מרותקים למשמע אוזניהם.
"האמת היא, שהיה מגיע לכם לרשת עכשיו אלפיים דולר, אך אני מוריש לכם סיפור על אביכם", כך הוא אמר. נדהמנו. אבא שלי היה אדם דל אמצעים ממש, ופתאום מגיע יהודי זה ומספר שהוא חייב לאבא אלפיים דולר. נדרכנו, והאיש החל לספר:
"הייתי בן שלושים, צעיר ומצליח, כשאבא שלכם הגיע אלי. יהודי די מבוגר, ששרד את ימי השואה, הקים משפחה וכעת הוא מנסה לחפש אחר עבודה כדי לפרנס את משפחתו. אני הייתי בעל מפעל גדול למזון, אדם עשיר, צעיר ומצליחן. אבא שלכם הגיע אלי שחוח, עייף ממשא החיים, אבא לילדים קטנים שעליו לפרנס. הוא התחנן אלי שאקבל אותו לעבודה, והסכמתי. לא עשיתי זאת מפני שריחמתי עליו, אלא מפני שאז לא היתה תחרות כל כך גדולה בשוק. מפעלים רבים פרחו ושגשגו, ומי שחיפש עבודה, צלחה ידו ובדרך כלל הוא מצא.
"כך נכנס אבא שלכם לעבודה אצלי במפעל. הוא התגלה כאדם חרוץ ברוחו, בעל כוונתו טובות רבות, אבל כמעט בלי כח פיזי לעבודה. בשלב הזה כבר ריחמתי עליו, כיון שאבא שלכם ניגש אלי ואמר שהוא מוכן לעבוד בכל סכום שהוא, העיקר להביא הביתה כסף בסוף החודש. התאמתי לו משכורת מיוחדת, ובהתאם גם תפקיד די קל. מה היה בדיוק התפקיד הזה? ובכן, אבא שלכם היה בעצם מנהל עבודה, אבל כזה שדואג שהכל תקין ובסדר. הוא הסתובב במפעל הלוך ושוב, לוודא שהמכונות פועלות כראוי, שהפועלים עובדים, שהכל נעשה כשורה. המפעל היה גדול למדי, ודרש בכל פעם סיבוב של חמש דקות. אביכם היה הולך עשר דקות במפעל, נח חמש דקות ושוב מסתובב.
"לפועלים האחרים היה ברור שהתפקיד 'נתפר' בדיוק עבור אבא, אבל הוא כלל לא סבר כך. הוא הסתובב ברצינות ועשה את מלאכתו נאמנה. המפעל עסק ביצור חלבי, והיה ברור לכל שאסור להכניס מאכלי בשר לאזור העבודה ולמפעל בכלל. חלק מתפקידו של אבא שלכם, מלבד שדאג לכך משגיח הכשרות, היה לוודא שבמשך כל הזמן לא נכנס מאכל בשרי למפעל. הוא עשה את תפקידו במסירות רבה, הוא לא התרשל ולו לרגע אחד בלבד. אך אני כל הזמן הרגשתי שאני עושה עימו חסד בכך שאני נותן לו משכורת, כי בסך הכל המפעלים, שלא כמו היום, היו ברובם ידניים ודרשו יותר כח פיזי, דבר שאבא שלכם לא היה בנוי לו כלל.
במפעל עצמו עבדו ערבים. בימים הטובים ההם הם היו חלק בלתי נפרד מכל מפעל באשר הוא, הם נהגו לאכול ארוחת בוקר בשעה אחת עשרה, בעוד שהיהודים סעדו בשעה עשר. יום אחד, בו נעדרתי מהמפעל, ניצלו הפועלים הערביים את ההזדמנות ואמרו לאבא שנתתי להם אישור לאכול במפעל. אבא בדק את המזון, ולכאורה לא נראתה כל בעיה – פיתות וחומוס, זה מה שהם קנו וביקשו להכניס. אבל אבא שלכם היה זהיר, הוא שם לב למשהו חשוד, ובכל אופן החליט לעקוב אחריהם. הוא עמד בדממה בצד ואז גילה את אשר חשש, אחד מהם הוציא מהשקית נקניק בשרי ועמד לכבד בו את חבריו.
"אבא ניגש אליהם בזריזות, אלא שאז התרחשה תקלה מצערת. הפועל נבהל כשראה את אבא, הוא ידע שתפקידו להשגיח גם על נושאי הכשרות על מנת לעזור למשגיח, והוא גם ידע היטב את כללי המפעל המחמירים. כשראה את אבא ניגש אליו, הוא השליך במהירות את שקית הנקניק הפתוחה הצידה, כך שחלק ממנה הגיע למכונה המערבלת את המזון.
"בלי להכביר במילים, אבא שלכם עצר מיד את המכונה הראשית, הוא הפסיק את הזרימה של מוצרי המזון, וכך הציל את שאר המכונות, וכך בדיוק הוא הציל את המוני היהודים מאכילת בשר וחלב. הוא פעל בקור רוח, הוציא את הפועלים החוצה וטלפן אלי הביתה כדי ליידע אותי במצב.
"אני לא יכול לתאר את ההיסטריה שאחזה בי. קודם כל, תארו לעצמכם שאם אבא שלכם לא היה מגלה את העניין של הנקניק, הייתי אני מכשיל את הרבים, ה' ישמור. ודבר שני, שהוא משני לחלוטין וקשור לעניין הכספי, שהיה כרוך בהגעלת הקערה עם המערבל הגדול, וכן הלאה לגבי כל המפעל. בקיצור, מדובר בנזק כספי שלא ניתן לשער אותו. אך אבא שלכם הציל אותי, הציל אותי מלהחטיא את הרבים, הציל את כספי, הציל את המפעל ואת עתידי.
"אבא שלכם זכה לשבחים רבים, לא רק מפי, אלא מכל מי ששמע על פעולתו המסורה. הוא הרי היה היחיד שקיבל ברצינות את העבודה שלו, ובזכות רצינותו זו – הצליח לגלות את אשר קרה. אני ושאר העובדים ידענו כל הזמן, שמדובר בסך הכל בעובד שצריך משכורת ועל כן נותנים לו עבודה קלה, צדקה של ממש. אבל הוא היה שווה את כל המשכורת של כל העובדים שלי.
"אחרי כל הסידורים הרבים שהתרחשו במפעל כתוצאה ממקרה זה, קראתי לאבא שלכם הצידה, הוצאתי מהארנק אלפיים דולר ונתתי לו אותם כאות הוקרה על מסירותו. הוא היה המום. הוא הביט בכסף כמעט בעלבון. 'מה זה?' שאל בשקט. זו תשורה על כך שהצלחת לתפוס בזמן את ה… אבא שלכם קטע אותי באמצע ואמר: 'זה היה תפקידי, לשמור. לכן אתה משלם לי. מה פתאום אלפיים דולר נוספים?' כאות מתנה שתפסת את ה… התחלתי לומר שוב. אבל אבא שלכם קטע אותי בחוסר סבלנות: 'זה היה תפקידי, לכן גם שילמת לי עד עכשיו, כדי שאם ובמקרה משהו יקרה אני אהיה אחראי. הכסף הזה בשום אופן לא מגיע לי'.
"נדהמתי. ידעתי היטב שאבא שלכם צריך את הכסף, ולא הבנתי מדוע הוא לא לוקח אותו. אבא שלכם נימק את החלטתו בכך שהוא לא לוקח מתנות. סך הכל הוא עשה את תפקידו ועל כן לא מגיע לו שום אות הוקרה מיוחדת. בכל אופן החלטתי לשלוח את הכסף, כי ידעתי עד כמה הבית דל אמצעים ומשווע למעט מזומנים. שלחתי שליח שיביא את המעטפה עם הדולרים. הנחיתי אותו למסור את המעטפה לאבא שלכם, וללכת מיד. בתוך המעטפה היה דף ברכה עם דברי הוקרה לאבא שלכם, וכמובן הדולרים.
"למעשה, כמעט ושכחתי את הסיפור הזה שהיה עם אבא שלכם, כיון שאז, אם זכור לכם, עברתם דירה ואבא שלכם פנה לעבודה אחרת. בתוך ליבי נשאר הזיכרון אודות ההצלה הגדולה, אבל לא מעבר לכך. והנה, לפני יומיים הגיע אלי שכני והושיט לי מעטפה לבנה. אני מסתכל עליה ושואל את עצמי מאיפה היא מוכרת לי. השכן אמר, שמישהו אמר לו למסור אלי את המעטפה הזו לאחר שימות. כעת הוא נפטר והוא ממלא את שליחותו.
"לקחתי את המעטפה, פתחתי אותה וגיליתי כסף עם דף ברכה. קראתי, נזכרתי והשתוממתי… לכן הגעתי לכאן, לספר לכם איזה אבא צדיק היה לכם. כמה נזהר שלא לקחת כסף שאולי לא מגיע לו. למרות שהבאתי לו את הכסף כהוקרה ובמתנה גמורה, הוא לא לקח. אתם יודעים באיזו דלות ופשטות הוא היה שרוי כל ימי חייו, ובכל אופן, מעולם לא פתח את המעטפה, הוא החזיר לי את הכל.
(מתוך הספר 'בך בטחנו' מאת הרב צבי נקר, הובא בגיליון 'קבלת שבת')