"בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" (במדבר כ"א, י"ח)
פנים היו לה לאהבת הבריות של רבינו זצ"ל, שכל מי שאי פעם שהה במחיצתו חש בה תיכף, ונודע ללב השופע חמלה ורוך כלפי כל אדם מישראל. המושגים הגבוהים שאותם טבע בהטבה לזולת – היו בלתי נתפסים, בהפקירו, כפשוטו, את נפשו, גופו וממונו, כדי לגמול חסדים טובים. הפן האחד היה ה'הלכה למעשה' וההטבה בפועל, אולם הפן האחר, היותר נדיר ובלתי מצוי, היה שימת הלב להבחין בצורך המעיק על ליבו של הזולת, שכן אי אפשר להגיע לשלמות ביחסים שבין אדם לחברו, ללא יכולת ההבחנה מהו הצורך של העומד מולנו.
לרבי שמשון זצ"ל, שהקב"ה חננו בכישרונות מבורכים ובעמל נפשו אף ב'לב מרגיש', היו חושים מחודדים לזהות את הצרכים, ומשעמד עליהם כרגע, שפע תכף מטובו וחסדו, בלי להבדיל בין קל לנכבד או קטן וגדול, ומאומה לא עמד לפניו בהילוכו בדרכיו של הקב"ה – חנון ורחום ומשכיל אל דל.
וכה אמר פעם במהלך שיחה:
"כאשר ילד קטן מבקש לשתות בעתות לחץ של ערבי שבתות וכיו"ב, אם מתאמצים קצת גם להמתיק לו את השתייה במעט תרכיז ולערבו יפה יפה, הרי שפעולה קלה זו היא בכלל 'דבקות' בקודשא בריך הוא. הבעיה היא – הוא מוסיף – שאיננו מוסיפים חשיבות למצוות כאלו, ומביטים עליהן כ'קטנות' שאינן מצדיקות טרחה, וזהו שורש הטעות, שכן גם הן מצוות שאסור להחמיצן, ופשיטא שאין לזלזל בהן".
וכשם שרב היה כוחו בהפשטת דברים עמוקים ברומו של 'עולם האצילות' – ולהורידם לעולם המעשה לפרטי פרטיהם מחוורים כשמלה, כך גם היה לעומת כן בעולם העשייה, והשכיל לבטא גאונות בהפשטת המצוות עד ה'למעשה' בפרטים ופרטי הפרטים שלהם. בכוח זה נטל ורומם את ה"ואהבת לרעך כמוך", העלול להיתפס כמושג מופשט של רגש ומידה כללית כלפי הזולת, מתוך מבט אמתי על פרטי המצוה הזוטרים כביכול – כעל תיקוני עולמות נשגבים.
פעם נודע לו בדרך אגב על אחד מבאי ביתו, שהוא מחבב ביותר מיץ אשכוליות. ובכן, מאז ואילך כל אימת שהלה התארח אצלו, עמד הכן על השולחן, בסמוך למקום מושבו, בקבוק מיץ אשכוליות, שרבי שמשון אישית היה דואג להביאו.
אחד ממקורביו נסע עמו פעם ברכבו מירושלים לבני ברק, שבמהלך הנסיעה הכריז רבי שמשון לפתע שהוא 'צמא מאד'. בעיני בן לווייתו שהכירו היטב, ההתבטאות הזו היתה מוזרה בעליל, ולא התאימה כלל לאורחותיו של רבינו. והנה, בנקודה הראשונה של מכירת משקאות שהזדמנה בדרכם, עצר הרב ורכש שתי פחיות שתייה, לו ולנוסע שלצדו.
"ניסיתי להתנגד לשתיה שקנה עבורי, אך הוא התעלם מהסירוב ודחק בי לקחת ולשתות", והלה – לא נותרה לו בררה אלא ליטול את המשקה מידו בתודה. רק משסיים לשתות, נזכר שכמחצית השעה קודם לכן, השיח את לבו באוזני רבי שמשון על התשישות והלאות שפשטה בכל איבריו, בעקבות ביצוע שליחות עדינה ומורכבת, שסחטה ממנו את לשד כוחותיו. עתה הבין אל נכון מה פשר ה'צימאון העז' שתקף לפתע את הרב. צמא מסוג אחר לגמרי מזה שחשב בתחילה…
"בנערותי", מספרת בתו שתחי', "ירדתי פעם באחד מימי שישי לתחנת האוטובוס באופקים, כדי לשלוח את החבילה הקבועה של האוכל לשבת, שאמא ע"ה היתה שולחת מדי שבוע לסבא זצ"ל ולדודים שיחיו בבני ברק. לאחר שהאוטובוסים לבני ברק ולירושלים כבר הפליגו לדרכם, הבחנתי לפתע בחבילה שנותרה על הספסל בתחנה. ותכף נזכרתי שאת החבילה הזו ראיתי לפני כן בידיו של אחד מילדי משפחה מהקהילה, שנסעו לשבת לירושלים. נטלתי עמי את החבילה – שהכילה עוגה מושקעת שהוכנה בידי עמל, עליתי עמה הביתה והפטרתי לחלל הבית: 'משפחת… שכחה עוגה בתחנה, אשים אותה במקרר ואעביר להם אותה אחרי שבת…'. אבא, שישב אותה שעה כרגיל בחדר לימודו שקוע בתורה, קפץ כרגע ממקומו לשמע הדברים ושאל: 'מה אמרת? שמשפחה פלונית שכחה עוגה בתחנה? קחי את העוגה ורוצי לרכב…'. הוא נטל את המפתחות ורץ אחרי. רדפנו אחר האוטובוס עד תפרח, שם היתה אמורה להיות תחנתו הבאה, אלא ששם התברר שהאוטובוס, שכבר היה עמוס בנוסעים, לא עצר בתחנות של תפרח והמשיך בנסיעה. אבא לא אמר נואש, אלא עלה לאוטובוס אחר של אותו קו שהעלה נוסעים בתפרח, ושאל את הנהג אם יש נקודה באמצע הדרך שבה הם נפגשים. משהשיב בחיוב ואמר שהם נפגשים בצומת קסטינה, פנה אליו אבא ואמר: 'אפשר לבקש ממך טובה אישית?' -'כן' נענה בשמחה, 'בשביל כבוד הרב – מה שרק אוכל…'.
"'ובכן', אמר לו, 'אבקש שתעביר את החבילה למשפחה הנמצאת על האוטובוס שיצא מאופקים…'. הנהג הסכים, והעוגה הונחה בעדינות באוטובוס שהפליג עד מהרה לדרכו. המאמץ הניב פרי…
"בעוד אנו עושים את דרכנו חזרה לאופקים, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: 'אבא, אני באמת לא מבינה. מילא אם היו שוכחים תפילין או סכום כסף גדול, ניחא, אבל עוגה?'. אלא שאבא לא הבין כלל את התמיהה, והשיב: 'האישה הזו טרחה שעות ארוכות להכין עוגה למארחים. כאשר היא תגלה שהעוגה איננה, האם ייגרם לה צער?' -'סביר להניח שכן'. 'אם כן, אם במעט טרחה יש באפשרותי למנוע צער מיהודי, את רוצה שאוותר על זה?'…".
למקרא השורות דלעיל, נדמה כי ההפלגה הבלתי נתפסת הזו בהענקת טובה לכל נוצר עד בלי די, כרוכה בהכרח בעמל והתגברות של עבד ה' על רצונותיו האישיים בכל מקרה ומקרה, אלא שבעיני רבי שמשון זצ"ל היה זה פשוט בתכלית, כשלכל פעולות החסד הנשגבות היה שורש אחד טהור, שממנו השתרגו ועלו בזיו יופיים מעשים כבירים של טוב ללא שיעור:
וכבר היה מעשה, כשנזדמנו שלושה לפונדק (-רכב) אחד: ראש הישיבה רבי חיים קמיל זצ"ל, רבינו זצ"ל ויבלחט"א, ידידו הקרוב ר' אברהם דייטש שליט"א. אליהם הצטרף בן ישיבה פלוני, שסיפר לאחר מכן על שהתרחש בין כותלי הרכב באותה נסיעה.
בין רבי חיים לרבי שמשון התפתח בשלב כלשהוא דין ודברים. רבי שמשון חיווה דעתו 'כי מי שיש בעיניו חילוק ונפקא מינה בין עשיית חסד עבור בנו, לבין גמילות חסד לאיש אחר, הרי שחסר הוא שלמות בעבודת ה". רבי חיים לעומתו דחה את הגישה הזו, ואמר שבלתי אפשרי לבוא בתביעה לבשר ודם, שיחוש את האחר כבנו ממש. הרוחות ברכב התלהטו, בזה אחר זה הובאו דברי חז"ל שונים, המורים באצבע לכאן או לכאן, ורבי שמשון נותר איתן בדעתו שיש לשאוף למידה זו, של השתוות בין הזולת לבנו ממש – עצמו ובשרו.
משנסתיימה הנסיעה והרבנים יצאו את הרכב, לחש הבחור לר' אברהם דייטש: "אינני מסוגל להבין את הרב פינקוס, כיצד הוא מפלפל בעוז במידה כזו של ביטחון, אודות דרגות שאפילו 'מלאכים' אינם מסוגלים להגיע אליהן"…
"אתה חושב שהיום הוא חידש את המהלך הזה?", נענה הרב דייטש לעומתו, "לא ולא! רבי שמשון חי ופועל ברוח זו, ככל הידוע לי, זה כבר למעלה מחמש עשרה שנה!". על מנת להמחיש את דבריו, סיפר לו את המעשה הבא, שאותו הכיר מקרוב:
"באחד הימים אני מבחין באחד מאברכי הקהילה, שלא היה בקשר מיוחד עם הרב, שבכל פעם שנפגשו הם מחליפים חיוכים ביניהם. יש דברים בגו, הרהרתי לעצמי, ופניתי אל האברך עצמו שיסביר לי פשר דבר, מה הקשר המיוחד שלו עם הרב, והרגעתי אותו תכף בתשובה לשאלתו, שלא שמעתי מפי ר' שמשון דבר, ומעצמי הבחנתי שהם שותפים לסוד מסוים שתאב אני לדעת פשרו.
"ובכן, האברך ניאות לגולל דברים כהווייתם: הוא ורעייתו פנו להתייעץ עם הרב אודות בעיות שונות שהעיבו עליהם בביתם, ובמהלך השיחה ביקש רבי שמשון לשוחח עמו ביחידות. 'שמתי לב', העיר לו, 'כי כמעט ואינך מחייך. האם יש לכך סיבה מיוחדת?', והלה משיב לעומתו: 'אמנם כן. השיניים הקדמיות שלי שבורות ומכוערות, ואיני חש בנוח לחייך ולחשוף אותן בפני הבריות'. במענה לשאלת הרב, שכיום עם המכשור המתקדם הרי ניתן להשיב לשיניים את המראה הטבעי ביותר, ולמה הוא מזניח את הטיפול, חשף האברך את הסיבה לכך, ואמר כי אין ביכולתו לעמוד בסכום הגדול של עלות הטיפול.
"'כך?', הגיב רבי שמשון וביקש ממנו לגשת עמו לרגע אל החדר הסמוך, כששם הוא פנה אליו בשאלה הבאה: 'אמור לי, כמה הטיפול הזה יעלה להערכתך?'. האיש נקב בסכום גבוה מאוד, אבל רבי שמשון לא 'התרגש', וכתב תכף צ'ק על כל הסכום, כשהוא פוקד עליו ואומר: 'אני מבקש שתשתמש בצ'ק הזה ותתקן את השיניים, כי לדעתי, חלק גדול מהבעיות שלכם נובע בפשטות מכך שאתה ממעט לחייך. תתקן את השיניים ואז נשוחח שוב'. לא הועיל לאברך סירובו. הרב הפציר בו כל כך עד שפשוט לא הותיר לו בררה…
"ואכן כדבריו כן היה, מאז ואילך המצב בבית השתפר. 'כעת תבין' – סיים האיש את סיפורו – 'מדוע בכל פעם שאנו נפגשים, אני חש צורך לגמול לרב על חסדו הטוב עמי לכל הפחות בחיוך. הבחנתי כי יש לו הנאה מיוחדת לראות את זה'…".
הדאגה והאכפתיות של הרב כלפי כל אחד ואחד מבני הקהילה, לא היו בגדר חידוש בעיני ר' אברהם דייטש, שידע היטב כי המדובר במעשים שבכל יום. אלא שהוא ידע גם דבר נוסף, שלפיכך הוטרד כעת למשמע 'סיפור החיוך', והרשה לעצמו לשאול את הרב: "ילמדנו רבינו. לי הרי ידוע שמצב הפרנסה בביתכם מתנהל בכבדות, אף ביחס להוצאות ההכרחיות. אז איך הרב מוציא כך ברגע אחד סכום כה גדול עבור אחרים?!".
-"אחרים אמרת?!", נזעק רבי שמשון לעומתו, "וכי זה נקרא 'אחרים'?! מי שלא מרגיש את היהודי האחר כבנו, חסר לו… אני רוצה לשאול אותך: וכי אם היו קוראים לו 'פינקוס', לא הייתי מוציא סכום כזה עבורו? הגם אז היית בא אלי בטרוניה?", תמה.
"ואילו אתה טוען כעת", מטעים ר' אברהם דייטש באוזני הבחור הנדהם, "שאלו הן דרגות שרק מלאכים יכולים להגיע אליהן?"… ובכן, זהו סוד ההטבה ללא שיעור וללא גבול. מעתה כבר אין כל פלא כיצד מסוגל היה למחול על כבודו ומעמדו למען האחר, לנסוע מדי יום, במשך שבועיים רצופים, על מנת להשקות ביד אוהבת פג במחלקת הילודים בהדסה, להציע את עצמו כבעל פנוי די והותר בערב פסח עבור אלמנה בודדה – שאף את שמה לא ידע, לנסוע מאופקים עד ירושלים הלוך ושוב באישון ליל, בלי שנתבקש, למען הסר מועקה מלבו של אברך המוטרד בבעיות בריאות, להיעלם בעלטה הסמיכה של הכביש המוביל אל מושב 'קוממיות' כדי לפנות את המושב שלו בהסעה לתפרח בחצות ליל. ועוד ועוד כהנה וכהנה, מעשים כבירים לאין מספר, אלו הידועים לנו, ואת שאינם גלויים אלא לפני זוכר כל הנשכחות.
(מתוך: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')