הרב טוביה פריינד
"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (כח יב)
'רב-דוד' – זה היה כינויו מעורר הכבוד שהעניקו לו יהודי ארה"ב – בפשטות ללא תוארי כבוד. היה דמות מופלאה, משרידי דור דעה והדורות הקודמים, שהטביע חותם עמוק בפסיקותיו ובהכרעותיו הברורות. גאון אדיר הבקי בכל מכמני התורה. ביהדות אמריקה הגדולה השם 'רב-דוד' היה מושג נערץ ל'גאון מופלא', 'פוסק'; 'ראש ישיבה' ול'מאן דאמר' בעולם התורה, בהיכלי ישיבה, בבתי הוראה ובבתי דין, מהלכות הקלות ועד החמורות התלויות בשערה.
עוד בחיי חיותו של אביו הגדול זי"ע, הועידו לפסוק הלכות ולשמש לפוסק ומורה הוראה לבית ישראל. האיר עיני חכמים בתורה ובהלכה, בפסק ובדיינות, וכך זכה להטביע חותם על עולם ההלכה, ולהעמיד לגיונות של רבנים ומורי הוראה בכל ריכוזי היהדות הנאמנה בארה"ב, שקבלו ממנו את כוח ההכרעה. היה למורה דרכם של מאות רבנים בכל קצווי תבל, המכהנים פאר ברבנות בקהילות ישראל.
עם הסתלקות אביו זי"ע, הפך ביתו שבמנהטן לתל תלפיות שפונים אליו, לדעת את חוקי האלוקים ואת משפטיו. תורתו ויראתו, חכמתו, תבונתו ועצתו היו למשיב נפש. 'כך פסק רב-דוד' – נשמע רבות בהיכלי הישיבות בארה"ב, שכן משנתו הטהורה הפכה לנכס צאן ברזל בעולם היהדות. כמעיין המפכה מים זכים דובבות שפתותיו, ומהדהדות בכל קצוות תבל. רבבות ההוגים בעמל ויגיעה בדברי תורת אביו בעל ה'אגרות משה', סברותיו, פסקיו והכרעותיו שהשאיר ברכה לדורות הבאים, באו לשאול ולהתייעץ עם בנו הגדול רבי דוד, לכוון לאמיתה של תורה לדעת אביו הגאון זי"ע.
יחד עם זאת נתמנה לכהן פאר על מקומו של אביו זי"ע כראש ישיבת 'תפארת ירושלים', לימד תורה לתלמידים בחריפות עצומה, פלפל בגמרות, העמיק בסברות הראשונים והאחרונים, הרביץ תורה בכל מכמניה לתלמידים רבים, בהיקף ובהתמדה בל יתוארו.
הגאון רבי דוד זצ"ל, היה מקברניטי היהדות הנאמנה בארה"ב של אמריקה, מנהיג דגול מרבבה שהשפיע רבות על עיצוב דמותה בעשרות השנים האחרונות. איש על העדה, שנשא על כתפו את משא העם. מקובל ונערץ על כל חלקי שבטי ישראל בארה"ב, כאחד מזקני גדולי הפוסקים, שהאיר את העולם בתורה ובהלכה. הוא שהיה אוהבן של ישראל המיצר בצרתם ושמח בשמחתם, אשר ביתו היה פתוח לרווחה לכל עני ומדוכא. כשכל מגמתו להגדיל תורה ולהאדירה בכל מקום ומקום. באישיותו הנדירה חברו יחדיו גאונות יוצאת דופן וכוח ההכרעה והפסק, לצד נעימות ופשטות מופלאה.
בגדלותו העצומה בכל מכמני התורה, רבבות נהנו לאורו הבהיר, אך הוא עצמו לא ידע כי קרן עור פניו. אורחותיו והלכותיו היו כל ימיו בענוות חן ובפשטות עצומה, בורח כמטחווי קשת מכל גינוני כבוד או שררה, להם היה בז בכל ליבו ונפשו, עד שברבות השנים הפכה צניעותו הכובשת למאפיין הבולט באישיותו, ולסמל ומופת בקרב יהודי ארה"ב.
לצד גדלותו הבלתי רגילה בתורה ומוסר, והתמדתו יומם וליל בלימודה, יחד עם הרבצת התורה והיגיעה, הרבה בהכנת שיעוריו ופסקיו, פתח את דלתות ביתו ושערי לבבו לכל איש מצוק ומר נפש. לבו של רבי דוד זצ"ל, היה אולם לכל מר נפש, שידע כי יזכה אצלו לטללי תחיה, בדברי עידוד ונוחם אשר יצאו מעומק לב אוהבן של ישראל. דיבורו הנעים והחביב לכל אחד ואחד מישראל שפגש, מאישים רמי מעלה, גדולי התורה והיראה, ועד לקטן שבקטנים. את חיבתו ואהבתו גילה בחיוך שובה לב, שהביא רבים מאלו שפנו להתייעץ עמו, ועדיין לא שלמים היו באמונתם ויראתם, להתחזק בשמירת המצוות ודקדוק ההלכה, ובזכותו התקרבו יהודים רבים בארה"ב לאבינו שבשמים, והם חבים לו את חייהם וחיי צאצאיהם.
צפו: הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בתפילת שחרית:
***
טובת עין נהג הגאון זצ"ל לפני תריסר שנים. פעמיים בקשנו מהגר"ד שישמיע מאוצר זכרונו, משהוסברה לו מטרת ותועלת הדבר, נאות להאציל מהודו ולהשמיע מנועמו דברים נכוחים. הקדיש לנו מזמנו היקר וקבע לנו שיחה נדירה, רוויית הוד ומלאה חיזוק ויראת שמים. באותה שיחה, כמו בשאר הזדמנויות – בשבע הפעמים שעלינו למעונו ולהיכל ישיבתו הקדושה של הגר"ד, זכינו לרשום מאמרותיו הטהורות, הלכותיו והנהגותיו של אביו גאון ישראל, מרן פוסק הדור בעל ה'אגרות משה' זצוק"ל, שהיו חקוקים בעצמותיו בחרט ברזל שאינו נמחה, שכן ידו לא זזה מתוך ידו של אביו. גם בשנות הזעם והגלות הנוראה ומסע הצלתו, פרס עליו אביו חסותו ושמר עליו מכל משמר והילכו יחדיו.
קשות ומרות היו שנות חייהם בשבתם על אדמת רוסיה – ערש הולדתו של הגר"ד. צער ומכאובים היו מנת חלקו, אך חוזק ביטחונם בה', עם כוח התמדתם בתורה הקדושה – הלכו וגברו. יומם וליל הגה אביו הגר"מ ושקד על תלמודו, מבלי שמאורעות תקופתו יסיחו את דעתו או יוציאוהו מתוך ארבע אמות של הלכה, עד שגדל האיש משה לאילן רב אנפין, והעפיל אל פסגת שלמות האדם – גאונות מרקיעת שחקים עם ענוותנות מופלאה, ובאותם ימים עוצבה אישיותו הרוממה של בנו בכורו, יקירו וחביבו הגאון רבי דוד זצ"ל. השיחה המיוחדת התפרסמה ב'תוספת התורנית' ערש"ק תצוה תש"ע.
כעבור חמש שנים, מאותה שיחה מיוחדת שהתפרסמה באכסניה זו, נעמדנו שוב מול ראש הישיבה הגאון רבי דוד, לאחר שהזדהינו בפניו ושמע את מטרת בואנו שאל בענוותנותו: "נאך אמאל שרייבן פון מיר?!" – "עוד פעם לכתוב ממני?!". משענינו ואמרנו כי הדברים היו לחיזוק ולתועלת לרבים, וכי הקוראים הנאמנים נהנו מאמרי השפר שנשמעו מפיו, נענה לבקשתנו להשמיע דברות שניות, לזכר שם תפארתו של אביו הנערץ.
טוהר המידות
בבואנו לפתוח את היריעה לזכרו של הגאון רבי דוד זצ"ל, נפתח עם עובדה מיוחדת ומאלפת שהוא עצמו סיפר, על השפעת הכתיבה על הקורא, וכך סיפר לנו בנועמו: "כשיצא הספר 'רבי משה פיינשטיין', כמה ימים לאחר ההדפסה הגיע אדם אחד לישיבה [של הגר"ד] וביקש שברצונו להיפגש עם ראש הישיבה ולשוחח עמו, חפץ הוא אף לתרום סכום נכבד לישיבה.
"האיש שנכנס וניצב מולי לא היה נראה נגיד או 'בעל יכולת', הוא היה לבוש במלבושים בלויים וקרועים. ביקשתי ממנו לשבת ולשמוע מה בפיו, והחל לספר סיפורו: הוא 'בעל תשובה' שחזר לתורה ומצוות. בעבר לא ידע כמעט על יהדותו, אך קיים רק מצווה אחת שהיתה נהוגה בבית אביו, והיא שמירת הפסח – דהיינו ששמר את עצמו מכל מחמצת, ונזהר הוא שלא לאכול חמץ בחג הפסח.
"חוץ ממצווה זו לא שמר על יהדותו כלל, ועל תומ"צ מאן דכר שמיא. בפגישתו סיפר כי הכיר ושמע על אבי – הגר"מ פיינשטיין – כפוסק וכרב גדול, הוא הבחין בחמימותו וסבר פניו היפות לכל אדם, גם אליו לא אחת התייחס אבי ודרש בשלומו, אך לא עמד על מהותו וטיבו. משיצא הספר לאור החליט לקנותו, ולקרוא על קורות חייו ופועליו, בהיות שהכירו במקצת. בגמרו את קריאתו החליט לחקור על שורשיו ולהתחקות על יהדותו, ולבסוף החל לאט לשמור תורה ומצוות. ולכן הגיע להיפגש עם בנו ולתמוך בישיבתו שאבי הגאון עמד בראשה.
"כאשר סיים האיש את סיפורו, הוציא האיש פנקס צ'קים ורשם המחאה בסך 500$, ואמר שבתוך שלושה חודשים יבוא שוב לתמוך בישיבה, באומרו שלמרות שזו תמיכה זעומה, הוא מבקש מראש הישיבה שיתייחס לתרומה זו כחשובה, בהיות כי חוסך הוא מלחמו הדל כל חודש".
כעבור שלושה חודשים, בתאריך שנקב, הופיע שוב האיש בשערי הישיבה, וביקש לדבר עם ראש הישיבה. משנכנס לחדרו שאלו האיש האם זוכרו? הגר"ד השיב בחיוב, מבלי להוציא הגה מפיו שלף שוב את פנקס הצ'קים שלו, ורשם המחאה שניה ע"ס 500$.
"היהודי התקרב אט אט ליהדותו, לימים הגיע להתפלל וללמוד בהיכל הישיבה, קבעו לו 'חברותות' ו'סדרי לימוד'. ובסוף ימיו רשם את כל הונו על שמה של הישיבה".
סיים הגאון רבי דוד פיינשטיין את הסיפור ואמר: "ראה עד היכן מגעת השפעתו של ספר הנכתב [באנגלית] בשפה רהוטה, לאנשים פשוטים שלא תארוהו כ'מלאך', וכך התבטא אותו בעל תשובה שחזר ליהדותו: 'עהר איז גיווען א מענטש'… אדם צריך לשאוף כל יום מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי, אך הוא ישאף למעשים שיכול להגיע אליהם, ולא למעשה מלאכים שאין יכול להשיגם, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל: אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, אם הם כבני אדם אנו כ… לכן צרכים לשאוף להגיע למעשים שיוכל להגיע אליהם…".
תורה מתוך ייסורים
הגאון רבי דוד זצ"ל, נולד בעיר ליובאן שברוסיה בשנת תרפ"ט, בה כיהן אביו הגאון רבי משה זצ"ל כרב. הוריו קראו לו על שם זקנו, אביו של רבי משה, שנודע כתלמיד חכם מופלג. בשנת תרצ"ג, כשהחלו חיי היהודים בעירו להיות קשים תחת השלטון הסובייטי, ביקש אביו להגר משם יחד עם נו"ב, שתי בנותיו ובנו רבי דוד, שעל גורלו וחינוכו חשש במיוחד. היה זה כאשר נסגר תלמוד התורה בעיר ליובאן ורבי דוד זצ"ל הוכרח ללמוד בבתי ספר ממשלתיים. המורים שם השתדלו בכל כוחם להסית הילדים נגד תורת ישראל.
השלטונות בהכרזתם על 'חופש דת', חיסלו את הרבנות ברוסיה – על ידי שהטילו מיסים גבוהים על הרבנים, בסך של שבעה אלפי רובל לשנה, שלפי הגדרת השלטון היו טפילים עושקי ההמונים. רוב הרבנים התפטרו מחמת שלא יכלו לעמוד בתשלום המס. בהתפטרותם היו נפטרים מיידית מתשלום המס, אך בכל עזיבת והתפטרות רב מרבנות, היו עיתוני המפלגה מפרסמים באותות שמחה, שעוד רב יהודי השליך את הדת מאחורי גוו, כך השתמשו ברבנים המתפטרים כדי להחליש רוח הדבקים בתורה.
הגאון רבי משה פיינשטיין ראה את עזיבת הרבנות, כחיזוק הכפירה ורדיפת התורה, אי לכך אסורה עזיבת הרבנות ב'יהרג ואל יעבור', לכן היה עליו לשלם את המס בעזרת הקהילה. מאחר שכל הכנסותיו הוצאו לתשלום המסים, לא נותרה בידו פרוטה למזונותיו ומזונות אנשי ביתו. מאוחר יותר הפקיעו השלטונות מידיו את הזכות לייצור שמרים, שהיתה הכנסתו היחידה.
על אותם ימים שאלנו את הגאון רבי דוד, שכפי הידוע ברחו מרוסיה בגלל ששם עקרו כל זיק של יהדות. היאך התעלה אביו בארץ ארורה זו למעלות כה גבוהות ורמות – בזמן שכלל לא יכלו לישב על התורה ועבודה?
"התמדתו בלימוד היתה נפלאה. אבי זצ"ל היה מודע בפועל לחיוב שנטל על עצמו, ללמוד תורה בכל רגע ורגע. כך גדל מיום ליום בידיעת התורה. כל השנים שחי תחת שלטון הרדיפה והדיכוי הקומוניסטי, היו עבורו שנות גדילה ופריחה. זו היתה בחינה 'תורה שנקנית באף'. מצב העניינים לא הסיח את דעתו ולא השפיע על לימוד התורה שלו בכהוא-זה. הסיבה היחידה שבגללה השתדל כל כך לעזוב את רוסיה, היתה בגלל חוסר האפשרות לחנך את ילדיו ביידישע-חינוך. הסכנה שבחינוך הילדים לתורה ומצוות היתה בכל המדינה. על הילדים נאסר להשתתף ב'סדר ליל פסח' שערכה המשפחה, משום שלטענת הרודפים נשחתת נפש הילד, על ידי מנהגים פסולים כ'גניבת האפיקומן'.
"אנו, שהיינו ילדי הרב, הופלנו במיוחד לרעה, כי תפקידו של הרב היה ההיפך, להפיץ את רוח היהדות, התורה והמצוות. אבא היה אומר, שרצונו שילדיו יגדלו להיות עובדי השי"ת, אפילו לא יהיו תלמידי חכמים… ברם עבור גדילתו בתורה – כל המצב הזה לא הפריע לו מאומה. הוא עצמו ביצר את עצמו כחומה בצורה, שאל תוכה לא חדרה הפרעה כל שהיא.
"בתחילה חשב לעלות לארה"ק, ושלח בקשה שיאשרו לו אישור עליה לעלות לארה"ק. באותם ימים כתב מרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל מכתב מיוחד לראשי הסוכנות, ובו העיד שמכיר ויודע את רבי משה פיינשטיין ואשתו ושתי בנותיו ובנו הקטן, ומכירם שהם אנשים ישרים ואינם בלתי רצויים מבחינה פוליטית, וקיווה שיאושר הדבר, אך ה'אישור' טרם בא. החליט בינתיים רבי משה זצוק"ל להגר לארה"ב, כשבנו רבי דוד יחד עמו, והוא בן שמונה שנים, התיישבו במנהטן שבניו יורק, ומאז לא עזב אותה".
מרן הגאון רבי משה זצ"ל, התפרסם והיה לפוסק שהיהדות החרדית בכל יבשת ארה"ב, כך גם באירופה ובארץ הקודש חרדו למוצא פיו. סמכותו הבלתי מעורערת כמי שפסיקתו נשמעת מקצה הארץ ועד קצהו השני.
אמר הגאון רבי דוד זצ"ל: "בגאונותו היתה לו הבנה עמוקה מאוד, זיכרון אדיר ותפיסה מהירה ביותר. גם כוח הריכוז שלו היה מפליא. כשנפנה לשליחת תשובה – היה כל כולו שקוע לגמרי בכתיבתו. כשהיו מפסיקים אתו מכתיבתו – היה פונה בתשומת לב והקדיש לזולת את זמנו. לפעמים נמשכה ההפסקה זמן רב, כשחזר לכתיבתו, לא היה צריך לקרוא את מה שכבר כתב, אלא היה ממשיך ממש בנקודה שבה הפסיק. לפעמים יש בכתביו מילה החוזרת על עצמה פעמיים, אחת נכתבה לפני ההפסקה, ואחת לאחר ההפסקה. שזכר שעומד במילה זו.
"ברם כל זה הגיע מיגיעה והתמדה. אחד מתלמידיו שהיה מקורב אליו ביותר, אזר עוז ושאלו פעם, כיצד הפך להיות בזמנו לגדול בתורה ופוסק הדור? בהבחינו שהעלם הצעיר שאל את שאלתו בתמימות וברצינות, וכידוע שענה לכל אחד ואפילו לילדים, ענה לו: 'בר מזל הוא מי שניחן בכישרונות ברוכים, אולם עבודה מאומצת והתמדה – הינם הכרחיים להצלחה בלימוד התורה'".
המשיך הגר"ד ואמר: "פעם בא אחד מקרוביו לביתו, והביא עמו את בנו הצעיר כדי שיברכהו. כשהתעניין אבי זצ"ל אודות מצב הלימודים של בנו, השיב האב בסיפוק ובבת שחוק קלה על פניו, כי: 'הוא לומד טוב מאוד, ילד הכי מצטיין בכיתה. המלמד שלו מצביע עליו שאם ימשיך להתעלות בדרך זו, הוא יגדל להיות רבי משה פיינשטיין השני'… הגיב אבי זצ"ל במלוא הרצינות: 'מקווה אני שיהיה אפילו גדול ממני, אך עלי לומר לך, שההצלחה בתורה אינה באה בקלות. העיקר הוא לאהוב את הלימוד, לעמול קשה מאוד ולא לבזבז אף רגע'.
"אהבתו העמוקה של אבי זצ"ל לתורה, והכרתו הברורה שאין כל טעם לחיים בלעדיה, היה ביסוד כשרונו לזכור את מה שלמד, באותה רעננות כמו של זה שלמד את העניין בו ביום. 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', אמרו חז"ל, וזה לפי הכלל, שדבר חדש אדם מתבונן ומתעמק בו יותר מדבר ישן, ועל כך כבר נאמר 'קשה עתיקא מחדתא'".
***
ב'נועם שיח' הראשון שהעניק רבי דוד, הקדים ואמר: "כשבאים להעלות זכרו של אבי זכרונו לברכה, יש להדגיש ולהתמקד יותר על מידת הענווה שלו, ומידת החסד שהיה נוסך לכל אחד ואחד. גאונותו של אבי ידועה לכל, אדם שלא נתברך בכישרונות ולא ניחן בגאונות, או שאין לו את כוח ההתמדה, הדברים לא יתרמו כלום, כי מה יאמר ומה יענה: הלא אין בי מעלות אלו ומה יתרון יש בסיפור הגאונות?! אך בבואנו להעלות את המעלות הטובות, שאדם גדול כמוהו ירד לדעתו של כל אחד ואחד, אהבתו לכל יהודי באשר הוא – מזה יוכל כל אחד להתלמד".
"במקום להרחיב את הדיבור על גאונותו מלידה וזכרונו המדהים של אבי זצ"ל, מוטב שנבחן את הדרכים בהן השיג את גדלותו בתורה, ומכך נלמד כיצד אפשר ליישמן אצל אנשים פשוטים כערכינו [כך התבטא הגר"ד על עצמו ברוב ענוותנותו. ט.פ.]. אבי היה רגיל לומר, שאדם יכול לשמור בזיכרונו את לימודו, גם מבלי שיהיה לו כשרון וזיכרון טוב במיוחד. כשאדם מבחין ורואה בעיניו מחזה נדיר ובלתי שגרתי, הוא יזכור את הדברים שראה לפרטי פרטים עוד רבות בשנים. כדי לזכור דבר שנתרשם ממנו עמוקות ונצרב בזכרונו, אין צורך בשביל כך כשרון של זיכרון טוב.
"כן הדברים בזכירת התורה שיש בזה מצוות זכירה, מי שמשיג את הערך היקר של לימוד וזכירת התורה, ומתענג על טעמה של כל הלכה, רעיון וסברא, ייווכח שקל לזכור ולהיזכר מה שלמד. ידוע בשם ה'חתם סופר' שהיה אומר: "לא נתברכתי בזיכרון טוב במיוחד, אולם השקעתי זמן ומאמץ כה רבים בלימוד נושא כלשהו בתורה, שפשוט יהיה לי בושה לשכוח אותו…".
הרב משמש את ה'שמש'
על מידת הענווה שהיתה טבועה בנפשו של רבינו, סיפר בנו הגר"ד ב'נועם שיח' כדלהלן: "אבא, בעת ששהה ברוסיה, כיהן ברבנות לאחר נישואיו בעיירת ליובאן. בני הקהילה ידועים היו באהבת התורה ובהוקרת תלמידי חכמים. מנהג קבוע היה בעירם – מידי יום ביומו בשעות הבוקר המוקדמות, היה מופיע 'שמש' בית הכנסת בבית הרב, ומלווהו ביראת כבוד לתפילה. ביום ראשון קם אבא בזריזות כמנהגו, נטל את ידיו, ברך 'ברכת התורה' והחל להגות בתורה. אט אט הפציע השחר ואור הבוקר החל לזרוח. לפתע נשמעו נקישות על דלת ביתו… 'שמש' בית הכנסת, יהודי בגיל שיבה, ניצב בפתח הדלת. לשאלת אבא מה ברצונו? השיב ביראת הכבוד, כי תפקידו ללוות את הרב זה שנים רבות לבהיכ"נ לתפילה".
"אבא עמד נדהם ונבוך. הוא לא היה רגיל לדברים שכאלה, 'שמש' יבוא לקחתו? לכבוד שכזה לא ציפה כלל, קשה היה לו לשאת זאת. כה עניו וקטן היה בעיני עצמו, עד שלא יכול היה להבין לשם מה מכבדים אותו כל כך. אך כאשר כבר הגיע ה'שמש', קם מיד ממושבו ובלית ברירה נלווה אליו. בדרך הרהר לעצמו והתלבט, שאינו יכול להסכים שיהודי מבוגר, יבוא מידי בוקר ללוות אדם צעיר כמותו. אך מצד שני – הרי אסור לי לבטל מנהג זה, שכך מבטאים בני העיירה את אהבתם לתורה, ואסור להמעיט את כבוד התורה בעיניהם. לכן גמלה החלטה בלבו, שמהיום והלאה יקום הוא וימתין ליד ביתו של ה'שמש' במקום שיבוא הוא אליו, יקדים הוא ויתייצב ליד פתחו של ה'שמש' ויצעדו יחדיו לביהכ"נ.
"משפתח ה'שמש' את דלת ביתו, לא האמין למראה עיניו, אבא בכבודו ובעצמו עומד וממתין לו בשער הבית. ה'שמש' שאל את אבא בתדהמה האם קרה משהו? הרגיעו אבא וטפח בחיבה על שכמו וביקש לצאת לדרך. וכך מידי יום ביומו השכים ומיהר תחילה אל בית ה'שמש'. חושש היה בלבו שמא יקדימו השמש ויבוא לביתו. כל בוקר צעדו יחדיו אבא וה'שמש'. לכולם נדמה היה כי השמש מלווה את הרב, אך לאמיתו של דבר ליווה הרב את ה'שמש'…".
הוסיף הגר"ד פיינשטיין: "אבא – למרות גדלותו בתורה, שעות רבות שישב והגה בתורה – ידע את ערכו, אך היה עניו, וכל מהותו היתה שפלות. את ענוותנותו ציינו כולם לשבח. אנשים באו לשאול אותו שאלות היכן שרק פנה והלך. הטלפון בביתו לא הפסיק מלצלצל. והוא לרגע לא החשיב את עצמו, בענוותנות כיבד והתייחס לכל ילד. הוא עצמו הלך לחנות לקניות, סחב את סליו ודרש בשלומו של כל אחד ואחד".
[מתוך 'נועם שיח' 'המודיע' כ"ו במרחשון תשפ"א]