שמעתי לאחרונה סיפור מאחד ששמע את הדברים כמעט מכלי ראשון, ולדעתי כל מי שעוסק בעניני חינוך יביא לו סיפור זה תועלת. את הסיפור שמענו מבנו של תלמיד חכם חשוב שכיהן בזמנו כאחד מראשי ישיבה חשובה במרכז הארץ ונפטר לבית עולמו. הבן מספר את הדברים בהתרגשות ומבקש שציבור העוסקים בהוראה וחינוך ישיתו את הדברים אל לבם כי בנפשם ובנפשנו הדבר.
וכך מספר הבן: מנהג היה לאבא לעבור מדי פעם בחדרי הבחורים בשעת ההשכמה בבוקר ולהעירם לתפילת שחרית. הוא היה עושה זאת בעדינות רבה ומפיח בהם רוח חיים על ידי טפיחה קלילה והשמעת דברי תורה ומוסר בשמחה. בוקר אחד בהיותו ליד מיטתו של אחד הבחורים, נגע אבא ברכות בכתפו והעירו, אבל הבחור נבעת משום מה, קפץ ממיטתו ובתנועה אינסטינקטיבית הרים את ידו וסטר לאבא על לחיו סטירה מצלצלת וחזר לישון…!
אבא נדהם לרגע מהתנהגותו של הבחור, יצא מהחדר וללא אומר ודברים עלה להיכל הישיבה. לא לקח לו הרבה זמן להבין שהבחור בוודאי לא התכוון למה שעשה, ומן הסתם גם לא היה שליט כלל במעשיו, כפי שידוע שכשאדם קם מהשינה הוא נמצא לעיתים במצב של חוסר שליטה עד שהוא מתייצב על עומדו. את הראיה לכל זה לקח אבא גם מתוך העובדה, שכשהבחור נכנס להיכל הישיבה הוא אפילו לא ניגש אליו לבקש סליחה, מה שמגלה בבירור שהסטירה ניתנה במצב של חוסר חושים מוחלט.
יצוין שלאחר שנודע לו הדבר הוא התחנן בפני אבא שיסלח לו, ואבא הרגיעו ואמר שאין צורך לבקש מחילה, כי הוא הבין שהדבר נעשה מתוך שינה. ברם, השמועה הגיע לאוזניו של נשיא מוסדות הישיבה, שכינס על אתר את כל הצוות הרוחני והחליט שהבחור הינו 'בן סוטר ומורה' ואחת דינו להיזרק מהישיבה.
מיד כאשר שמע אבי זצ"ל את ההוראה, נכנס לחדרו של נשיא הישיבה ואמר בקול תקיף וחד משמעי שאם הישיבה זורקת את הבחור אני הולך יחד איתו. אבא תיאר בפני הר"מים את העמל הרב שהושקע בחינוכו של הבחור הזה, שהגיע מעיירות הפיתוח והוא בן למשפחה קשת יום, ושאר אחיו אינם נמנים כלל על ציבור בני התורה אלא יוצאים ונכנסים בשערי בית הכלא. אם נזרוק אותו מהישיבה עלול הבחור להצטרף לאחיו, ואנחנו נהיה אחראים לכך, זעק אבא, והודיע שהוא מחל מראש על הסטירה ואין בלבו שום קפידה.
מה כבודו מציע לעשות? שאל נשיא הישיבה את אבא. כאן הפתיע אבא את כל הצוות באומרו שהעונש שהוא מציע להטיל על הבחור הוא, שבמשך החודש הקרוב "אני עצמי אלמד אתו מדי יום ביומו ספרי מוסר בעניין ההנהגה הראויה לבן ישיבה". ההצעה התקבלה פה אחד.
חלפו שנים, הבחור הסוטר סיים את לימודיו בישיבה, המשיך בישיבה חשובה נוספת בירושלים ובהגיעו לפרקו זכה להשתדך עם כלה מצוינת מבית של תורה. לפני שנכנס לחופה נכנס לבית של אבי וביקש בדמעות שיסלח לו על הסטירה ההיא שניתנה מתוך חוסר שליטה וללא כל כוונה. אבא חיבק את החתן בחום ואמר לו שוב שמעולם לא הייתה בלבו כלל קפידא עליו.
עברו ימים ושנים ואבי התבקש לבית עולמו. בימי ה'שבעה' נכנס לפתע אל הבית יהודי שחזותו מעידה עליו כבר אוריין, לבוש 'פראק' וכובע רבני לראשו וכל כולו אומר כבוד. הוא מתיישב מול כל האחים ומשתתף בצערנו. לפתע קם האיש ממקומו ומבקש מכל הנוכחים להאזין לדבריו כי יש לו לספר דבר אישי חשוב עד מאוד. ואז, תוך שהוא מתנשם בכבדות וניכר שהדיבור קשה עליו, סיפר את כל הסיפור הנ"ל, וכשדמעות מציפות את עיניו הוא אומר: "אני הוא הבחור שסטר לנפטר על לחיו, ובאתי לבקש את סליחתו בפני כולם. אני משמש כיום כראש כולל חשוב בצפון הארץ, יש לי ילדים בלעה"ר, כולם בני תורה ויראי שמים – והכל הכל בזכותו של הנפטר. אם היו זורקים אותי, לא הייתי פה היום…".
(פורסם במדור 'משיב ואומר' – המבשר תורני ויקרא תשע"ד)