בעיצומה של פרשת התוכחה מוצאים אנו פסוק מפליא: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".
ולכאורה יש להבין, הרי התורה מפרטת כאן את הקללות האיומות שיבואו על אלו שיפרו אותה, שימאסו במצוותיו ויעברו על חוקיו ומשפטיו, ולכאורה כיצד נכנס כאן לפתע פסוק כה מעודד ומנחם הנראה על פניו כלא ממין הענין?
ישוב נפלא לקושיא זו, מצאתי בספר 'דרכי מוסר', להגאון הצדיק רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', שכתב כך:
פסוק זה הזכירה התורה בעיצומן של הקללות במכוון, כדי ללמדנו יסוד גדול בדרכי הנהגת ה' יתברך בעולם; לפעמים נגזר משמים על הכלל או על הפרט לסבול חלילה צרות ויסורים, אם בגלל עוונות וחטאים, אם בגלל חשבונות שמים אחרים, ומטבע הדברים עלולים אנו לתהות ולחשוב שמא הקדוש ברוך הוא שכח אותנו, או הזניח והפקיר אותנו חס ושלום, וכך ליפול אל זרועות היאוש ורפיון הידים.
לזאת באה התורה ואומרת בקול רם בעיצומן של הקללות: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", ללמדנו כי גם בעת שהחושך יכסה ארץ, וצרות רבות ורעות יקיפו את הכלל והפרט, אין הקדוש ברוך הוא שוכח אף לא לרגע את בריתו אשר כרת עם אבותינו, ולעולם אינו מסלק את השגחתו מאיתנו, ומי שעינים לו יכול להבחין גם בעת 'הסתר פנים' באהבה ובחיבה העצומה שלו כלפינו.
וזהו מוסר השכל עצום לאדם; כאשר מתרגשת עליו לא עלינו צרה או מצוקה מסויימת, עליו לזכור היטב כי גם בעת שהכל נראה חשוך ומעורפל, על פי האמת מסביבו יהל אור. כי גם בעת שזוכה לקבל תוכחת שמים זה בא עם מלוא האהבה והחיבה של השם יתברך כלפיו.
עם מעט התבוננות יכול האדם לשים לב גם בעת שמתמודד עם מקרים קשים בטוב והחסד הטמון בהם. לדוגמא, אם חלילה חולה האדם במחלה קשה הוא יכול לנחם את עצמו כי אילו היה החולי תוקף אותו במקום אחר בגוף, או אילו לא היה מזמן לו השם יתברך באורח פלא רופא מסויים או תנאים מסויימים ודאי הוא היה סובל פי כמה וכמה, ומצבו היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. או לדוגמא, אילו לא היו ילדיו תומכים בו, או אילו לא היו לו כספים ויכולות, לא היה צולח את מצוקתו בקלות, כך יווכח גם בתוך הקושי והמצוקה בטוב והחסד שהשם יתברך משפיע עליו, וכיצד הוא דואג לו עד לפרטים הקטנים ביותר. אף פעם הוא לא נוטש אותו, להיפך הוא זוכר ממנו כל העת וחומל עליו.
על ידי כך מתרגל האדם להאמין בחוש כי גם היסורים עצמם באים עליו מצד חסד ורחמנות, ולא חלילה בגלל שהקדוש ברוך הוא סילק את השגחתו ממנו.
האתרוג המהודר שהביא אבא מפרשבורג לשוראני
נקודה חשובה ומעוררת זו, שמעתי חזור והדגש מפי אבי מורי שליט"א, כאשר היה מספר לנו במשך השנים את נפלאות ה' שראה בצעירותו בשנות השואה האיומות. כאוד מוצל מאש תמיד חידד באוזננו כי בתוך ההסתר הגדול והתופת הנוראה, לצד סאת הסבל, הבדידות, הקושי, הצער והיגון, מי שהתבונן זכה לראות מחד גיסא את יד ה' השמאלית שמוכיחה ומאידך גיסא את יד ה' הימינית המלטפת ומקרבת. לדבריו, "הרגשנו סייעתא דשמיא מיוחדת והשגחה פרטית בכל צעד ושאל".
אתן דוגמאות אחדות ששמעתי ממנו במשך השנים:
בצעירותו למד אבא בישיבה המרכזית בעיר 'שוראני', אותה הקים וניהל רב העיר הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה פרייא זצ"ל, בעל ה'שבט מישור', נכדו של מרן ה'חתם סופר' זצ"ל.
אדם גדול ומורם מעם היה רבי מאיר יהודה. בכל גלילות הונגריה נודע כאישיות נאצלת, חכם ופיקח מיוחד במינו, למדן ובקי עצום, ושקדן היגע על תלמודו עד כלות הכוחות. שתיקתו היתה אומנותו, ובשל כך כינוהו מעריציו "דער שוייגער משוראני" ["השתקן משוראני"].
דודו הגאון רבי שמעון סופר מערלוי זצ"ל היה אומר לאלו שבאו ליחל את פניו לברכה: "לכו נא אל הגאון משוראן, כח תורתו עושה רושם בשמים". ואילו הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל כשסיפר לרבי הגאון הקדוש בעל ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל, כי בדעתו לבקר בהונגריה, יעץ לו הרבי: "תלך אל הגאון משוראן שמתגורר שם, תוכל ללמוד ממנו את המידה של 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', כי הוא מקיים זאת בגופו ממש".
ישיבתו המפוארת מנתה למעלה משלוש מאות בחורים, ושמה הלך לפניה כאחת הישיבות הכבודות בהונגריה. במשך השנים יצאו משורותיה לגיונות של תלמידי חכמים ומורי הוראה לאלפים שהאירו בתפוצות ישראל.
אבא תמיד אומר בהתפעלות, כי רבי מאיר יהודה היו בו כוחות עילאיים ונשגבים, כי בנוסף לעול העמוס על צווארו של רבנות העיר שהנהיג ביד רמה, העניק את כל כוחותיו לישיבה, הוא שימש בה הן כמגיד שיעור, הן כמשגיח רוחני והן כמנהל גשמי… ומי שלא הכירו באופן אישי לא האמין כיצד מסוגל אדם אחד ליטול על עצמו עול אדיר שכזה.
בתחילת שנת תרצ"ט כאשר האנטשימיות כלפי היהודים תפסה תאוצה רחבה, רוב החזנים ובעלי התפילה, שהיו נתיני פולניה, נאסרו ועונו. רבי מאיר יהודה חשש כי בבתי הכנסיות בעיר יחלשו השנה תפילות הימים הנוראים ולא יתנהלו כראוי, התאמץ רבות לשכנע את תלמידיו להישאר בישיבה עד לאחר החגים, כדי שיוכלו לזכות את הרבים ולעבור לפני התיבה כבעלי תפילות בכל המקומות בהן לא ימצא שליח ציבור מתאים. רוב התלמידים נענו לקריאתו ונותרו בישיבה.
בהגיע חג הסוכות, חשקה נפשו של רבי מאיר יהודה, לקיים את מצות ארבעת המינים כדרכו בקודש בהידור גדול, ואכן לאחר מאמצים מרובים עלה בידי בנו הצעיר רבי דוד זצ"ל, המתגורר בפרשבורג, להשיג עבורו אתרוג מהודר בתכלית ההידור. אולם מחמת הסכנה השתבשו הדרכים, ולא היו השיירות מצויות מעיר לעיר, והאתרוג המשובח עליו השקיע דמים מרובים תרתי משמע, נותר בפרשבורג.
בימים כתיקונם המרחק משוראני לפרשבורג לא היה גדול, מרחק של עשרות קילומטרים בלבד, אך כאמור כיון שהדרכים הרגילות היו חסומות ובחזקת סכנה, נאלצו לעשות סיבוב ארוך ומייגע במיוחד כדי להגיע משוראני לפרשבורג.
אבא שהיה דבוק בכל ליבו ברבו הגדול רבי יהודה מאיר, לא היה מסוגל לראות בצערו, ולמרות שהיה זה שלוש ימים קודם החג, נטל על עצמו את המשימה המורכבת להביא את האתרוג מפרשבורג, כדי להרנין את ליבו.
הוא נסע שעות ארוכות ברכבת, למעלה מעשר שעות, עד הגיעו לפרשבורג. כשהגיע מיד פנה לביתו של רבי דוד פרייא, בנו של הרב, אשר שמח לקראתו שמחה עצומה. "אשריכם!" אמר, "הייתי כבר בטוח כי אבי ישאר בחג הקרוב ללא אתרוג מהודר כפי שחפץ… זכות המצוה תעמוד לכם!".
מכיון שאבא נכנס לתחומה של העיר פרשבורג, הוא ניצל את ההזדמנות כדי להיכנס לביקור קצר בבית הוריו היקרים ה' יקום דמם, לאחר זמן ממושך שלא ראו את פניו, שכן בזמנים ההם לא ביקרו בבית ההורים כי אם בחגים. אך מפני החג הקרב ובא והדרך הארוכה אשר לפניו לא התאפשר שיתעכב שם יתר על המידה, וכעבור זמן מועט נפרד מהוריו לשלום.
כשיצא אבא מהבית הוא הבחין בדוק העצב הנסוך על פני אמו הצדקנית מרת פראדיל ע"ה. היא אמרה לו כי צר לה על כך שהוא לא ישהה איתם בימי החג. אך הבינה כי בצוק העיתים הדבר כמעט בלתי אפשרי שיספיק להגיע כעת לשוראני ולחזור לפרשבורג עוד קודם החג.
אך אבא כשראה זאת חשב אחרת, בליבו גמלה ההחלטה לעשות מאמצים גדולים לשוב הביתה בפרשבורג עוד קודם התקדש החג.
הוא עלה לרכבת ונסע שוב את אותו מסלול מתיש של שעות ארוכות עד שוראני. כשנכנס לבית רבו עם האתרוג בידו, רבי יהודה מאיר התרגש עד מאוד ודמעות צפו בעיניו. בפנים קורנות מאושר ובידים רוטטות אחז באתרוגו וברוב חיבה העריף עליו נשיקות חמות. הוא הפטיר על ראשו של אבא ברכות רבות על גודל טירחתו ועל חירוף נפשו כדי לזכותו במצוה.
אבא לא השתהה ומיד שם פעמיו חזרה לתחנת הרכבת. בדרך פלאית הצליח להספיק את הרכבת האחרונה שיצאה משוראני ועתידה לבוא לפרשבורג עוד קודם החג, וכך לאחר קרוב לעשרים שעות נסיעה הגיע סוף סוף הביתה כשעתיים קודם החג. הוריו שמחו וצהלו עד מאוד לבואו.
למפרע התברר, כי היה זה חג הסוכות האחרון שזכה לשהות במחיצת הוריו הקדושים, השם יקום דמם.
אבא אומר תמיד, כי למעשה כל המסע הזה היה קשה ומפרך, עת חושך וערפל, ימים נוראים אשר מידת הדין המתוחה מורגשת בהם, אך גם אז נוכח כי האיר ה' דרכו, "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי". הסייעתא דשמיא שליותה אותי בכל הפרטים הקטנים – חיזק ועודד אותי מאוד. בכל שלב ושלב של הנסיעה הוא היה עלול להיתקל במוקש אחר שיסיים את שליחותו באופן טראגי, אך חש כי השם יתברך הצליחו וניהל את דרכו בצורה הטובה והיעילה ביותר.
"הכל זה טוב אך המראה לפעמים אינו טוב"
דוגמא נוספת לכך, סיפר אבי מורי שליט"א מנסיונו האישי:
היה זה ביום ט"ז תמוז תרצ"ט, כשנאלץ יחד עם שני אחיו; רבי מרדכי ורבי אברהם אבא לעזוב את עיר מולדתו פרשבורג, ולהצטופף בתוך ספינה קטנה על גבי נהר דונה. התוכנית המקורית היתה לנסוע עד בולגריה ומשם לעלות לרכבת עד לטורקיה. כי אז עוד לא היתה מניעה להיכנס לטורקיה ללא רשיונות.
מי שהגה את תוכנית נסיעתו של אבא, היה יהודי יקר מפרשבורג שגילה לממשלה ההונגרית סוד צבאי חשוב, ותמורתו הובטח לו להוציא את כמה ממקורביו בקלות מתחום המדינה. אולם ההשגחה העליונה סיבבה את הדברים בצורה אחרת, ומכל מיני סיבות אבא הוכרח לעבור לאוניית משא גדולה, בת שלוש קומות, אשר עשתה את דרכה לארץ ישראל, בה נסעו מאות אנשים במשך קרוב לשלושה חודשים. כך זכה להגיע לארץ הקודש ממש בתחילתה של השואה.
אבא מציין כי היה זה נס ופלא שהספיק המזון ושאר הצרכים החיוניים באוניה, לתקופה כה ממושכת ולציבור כה גדול של נוסעים. גם העובדה שהיו בספינה כמה תלמידי חכמים חשובים, היה נס בפני עצמו. שכן הם שמרו על הצביון הרוחני הראוי בנסיעה, נסכו טללי אמונה בלב הנוסעים והשפיעו רבות על אבא לכל מהלך חייו. כך באורח פלא הגיעו כולם ארצה חיים ובריאים, שלימים בגופם ונפשם.
כאשר הגיעו לארץ הקודש היה זה ערב ראש השנה, אך בשל הקושי לקלוט את כולם בבת אחת, הוחלט לעשות זאת בשלבים, כאשר את הנשים והטף הורידו מיד והובילו אותם למחנה צבאי סמוך למושבה 'באר יעקב'. ואילו את הגברים, ובתוכם אבא, הורידו מהספינה רק לאחר כשבועיים, בערב חג הסוכות. השם יתברך שלח מיד שליחים נאמנים שדאגו לאבא רוחנית וגשמית, ומילאו את מחסורו ברוחב לב.
את הסוכה הראשונה כאן בארץ הקודש, הוא בנו לעצמם מתוך מסירות נפש ממש. מחמת המחסור בדפנות סוכה נורמאלים ובעצי סכך כרותים, כפי שאנו מכירים היום, היו צריכים אז ללקט כל מיני צמחים ושיחים, אשר חלקם הגדול היו מלאים בקוצים ודרדרים, ובידים פצועות וזבות דם הקימו את הסוכה.
"הדור הצעיר לא יבין באיזו מסירות נפש קיימנו אז תורה ומצוות", אומר אבא, "ממש לא יאומן כי יסופר. אך גם לא שייך לתאר את הצהלה והשמחה הגדולה שמילאה את יישותנו, על כך שלמרות הכל זכינו גם באותה שנה להסתופף בצילא דמהימנותא, לשבת בסוכה כשרה".
תמיד אבא מסיים את סיפורו בתובנה זהה: "אני מספר לכם את כל זה לא לשם המעשה, לא לשם נוסטלגיה והעלאת זכרונות, אלא כדי שתדעו את הניסים הגדולים שהשם יתברך עשה עימנו. גם בזמן ההסתר הגדול ראינו במו עינינו השגחה פרטית מדוקדקת, ושפע של רחמים וחסדים שהשפיע עלינו. בשעת מעשה השתדלנו להאמין בזה, אך במבט לאחור ראינו זאת בחוש".
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')