ח. לבל
אף פעם לא הרגשנו שאבא שלנו הוא "גדול הדור", אם היינו מרגישים, לא היה לנו בית נורמלי, הרי לא היינו מסוגלים ללכת על גחלים לוחשות. הקב"ה סימא את עינינו, שלא נוכל לראות את הגדלות שלו. משמים רצו שאבא יגדל בית עם תשעה ילדים. ואכן, באופן זה גדלנו בבית נינוח. אבא עצמו שידר כזו נינוחות וכזו אצילות. העונש הכי גדול לילדים היה שאבא לקח את הציצית, וזה היה רק כשכבר עברנו את כל הגבולות. הוא היה אומר "נו…!!" ואח"כ היה מחייך… בשבילנו זה הספיק! המראה האצילי של אבא היה סמכות מספקת עבורנו. מעניין לציין שאף על פי שההנהגה שלו היתה כל כך פשוטה וענווה עם כולם, בכל אופן התייחסנו אליו בדרך ארץ ובהכנעה, בצורה יוצאת דופן. בתור ילד, אינני זוכר שאי פעם התבטאנו כלפיו בחוסר דרך ארץ, הסמכות האצילית שאבא שידר כלפינו, לא אפשרה לנו להתנגד ולעמוד מולו. אבא היה שילוב של מידות טובות עם תורה, שילוב של אדם מאד מאד גדול.
מטבעו היה אדם מאופק, הוא הפנים את רגשותיו. הוא לא התבטא בבכי, ולא היה מתלהם אף פעם. כל תגובותיו היו בשלות נפש, מלבד בליל הסדר, אז אש הפנימית, ההתלהבות החסידית שלו, פרצו החוצה בכל עוז. הבנים שהיו בליל הסדר יודעים את הסוד הזה, שבליל הסדר הוא ממש בער. כל כולו היה אדום, ושלא כדרכו היה מרים את קולו והשתפך מאד, ממש מנגד לטבעו המאופק.
אבא, עם כל גדלותו הנשגבת, היה מעורב בכל ענייני הבית. כל שבת בחן אותנו, ולמד איתנו עפ"י הצורך. היה לו לב רחום מאד, וכשהיה לילד חום או שפעת אבא לא היה רגוע כל אותו היום. באותה עת לא היו טלפונים, והוא היה שולח כל הזמן לשאול מה קורה, איך מרגישים, והיה נותן לילד את כל ההרגשה הטובה. בתור ילדים ממש שמחנו להיות חולים, כי לפני שאבא יצא ליום לימודיו היה עובר ליד המיטה ושם את ידו הרכה על המצח, לבדוק אם יש חום ואם יש צורך בתרופה. נהנינו מאוד מן הקירבה הזו.
עזר כנגדו
מאידך, עם כל מעורבותו הגדולה של אבא בחיי הבית, אמא הצדקת היא זו שעמדה מאחורי האבא. הורינו גרו בקרית צאנז בנתניה קרוב לששים שנה, ואבא לא ידע איפה ממוקמת המכולת. אמא מעולם לא נתנה לו ללכת למכולת.
כשאמא חלתה לפני כמה שנים, היא לא יכלה כבר לסדר את תשלומי החשמל. אחי הגדול הוא ראש הכולל בשכונה, הר' יעקב ישראל, עלה לבית ההורים, ואבא שואל אותו: "איפה נמצאת חברת חשמל, היכן אוכל לשלם את החשמל? כתוב לי את הכתובת ואלך לסדר זאת". אחי חייך, בימינו לא צריכים לנסוע ולא לשלם, היום הכל נעשה טלפונית באמצעות כרטיסי אשראי. מובן שאחי סידר את כל מה שצריך…
סיפור נוסף, כשאחד הכרכים של "דברי אליהו" על הש"ס הגיע, הוריד אותם הסבל בטעות במקום אחר. הוא התקשר לאבא ואמר לו: "הבאתי את משלוח הספרים והורדתי את זה ליד המכולת". "איפה נמצאת המכולת?" שאל אבא בתמימות. מדובר בקריה קטנה של עשרה-חמישה עשר רחובות, ואבא גר שם חמישים ושש שנה ולא ידע היכן היא ממוקמת. אבא התקשר לאחותי ושאל: "את יכולה להגיד לי איפה המכולת פה?" אין זה סיפור מפליא, מאחר ואמא לא הותירה לו שום עול מעבר למה שקשור בחינוך. לאסיפות הורים הוא היה הולך, והיה מעורב בכל מה שקשור בנו הילדים, אבל מה שמעבר לכך, אמא היתה שומרת במסירות שלא יפריעו לו ללמוד.
מידי לילה היה אבא יושב בהול ליד השולחן המוצב בו, ומכין את השיעורים. מלבד עשרים ושניים הכרכים שהדפיס, הוא כתב גם המון כתבים. השולחן היה עמוס בספרים רמב"ם וגמרות, קצות ואבני מילואים, כל מה שצריך לשיעור. האמא היתה יושבת בצד השני עם אחיותי, הבנות הנשואות, שהיו עולות, והיו מפטפטות ביניהן. אבא ישב מרוכז כולו וכתב, ומידי פעם היה מתערב בשיחתן. בהמשך, רצינו לסדר לאבא פינה בסלון כדי שיוכל לעבוד בפרטיות, אך אבא התנגד: "מה פתאום?! האמא היא לא מענשט?! במשך היום אני בישיבה וכשאני שב היא צריכה שיהיה פה בית!" מדובר בעשרות שנים של כח ריכוז עצום בתורה משולב עם מידות טובות.
במעלליו יתנכר נער
אבא לא הירבה לדבר על עצמו, אבל מדי פעם הוא פלט סיפור שהיה מעיד על גדלותו. מצאנו פעם מסמך בבית, המעיד כי אבא נבחן אצל הרב בנגיס, רבה של ירושלים, על כל רמב"ם בתור בחור. שאלנו אותו על כך, והוא ענה בפשטות: "כן, זו היתה הדרך, למדו אז הרבה רמב"ם". מי שיודע מה זה רמב"ם, מבין את עוצמת הידיעה. דרך אגב, בעשרים ושניים הכרכים של "דברי אליהו" ספריו של אבא על הש"ס, ישנם הרבה מאד חידושים על הרמב"ם על הכסף משנה, על הלחם משנה על הראב"ד, מדהים להיווכח בבקיאות כה רחבה ברמב"ם ובנושאי הכלים של הרמב"ם.
במעמדי הפתיחה של הישיבה, היה מסביר לבחורים כיצד צריך להיות מתמיד. הוא סיפר על מתמיד ידוע מימי בחרותו, בשם ר' גרשון לפידות, שהיה ידוע כמתמיד הגדול של ירושלים. כשר' גרשון לפידות היה גומר את ליל הסדר, אנשים עוד היו שבים מבית הכנסת לערוך את הסדר והוא כבר היה רץ עם הגמרא ללמוד. ההתמדה שלו היתה לשם דבר. אבא היה לו לחברותא. כל ליל שישי הם למדו ביחד. לאחר סדר שלישי ב"חיי עולם" היה אבא מצטרף לר' גרשון, ללמוד איתו בעזרת נשים. אמו האלמנה הגיעה להביא לו אוכל, ורצתה לתת גם לר' גרשון, אך הלה העדיף סיגריה, וביקש: "אם אפשר להשיג סיגריה…" באמצע הלילה, כשהיה עייף, הוא ביקש מאבא להביא לו קערה עם מים קרים והיה מכניס את רגליו לתוך המים הקרים כדי שלא יירדם. סיפורים אלו נפלטו לו כבדרך אגב.
שאלתי פעם את אבא: "איפה למדת בתור בחור צעיר?" והוא ענה בתמיהה: "למדתי?! ישבתי בחיי עולם". כולם מדברים על הענוה המופלגת שלו, שאי אפשר לתארה במילים. בישיבה היו אומרים בבדיחותא שאם אי מי יעמוד לראש ישיבה על הראש – הוא יאמר 'קצת כואב לי, עדיף שתעמוד על הכתפיים'. הוא היה ענוותן ושפל ברך. חז"ל אומרים: "כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו", מתי הוא מגיע? כשכבר לא יכול לברוח…
ראש ישיבה שהוא אבא
לאחר פטירתו נחשפנו לסיפורים מדהימים שלפתע יצאו לאור. כולם דיברו וסיפרו דברים מפעימים. זה היה כ"כ מוזר שמדברים עליו, עד שאנשים אמרו, שאם אבא היה קם כעת לתחיה ושומע את כל הדיבורים עליו, היה מפזר מיד את כולם. בשבעה, הגיע יהודי אברך מבוגר, וסיפר שכשהיה בחור הוא ישב בבית, ולא רצה ללכת לישיבה בשום פנים ואופן. הוא הסתכסך עם הצוות ולא מצא את מקומו בישיבה. כמי שמתעסק עם בחורים, אני מכיר את היטב את הנושא הזה. לפעמים זה מתחיל מחוט דק שמתעבה ונהיה חבל עבה. הוריו של הבחור היו אובדי עצות. עברו מספר ימים, ואמו שואלת אותו ביאוש: "אם ראש הישיבה יבקש ממך לשוב לישיבה, האם תחזור?" והבחור ענה: "כן, בתנאי שהראש ישיבה יבקש…" לאבא, שהיה כבר קרוב לשמונים, נודע מן הענין, והוא עלה בפשטות לקומה השלישית, שם ישב עם הבחור ושכנע אותו לשוב לישיבה… אנחנו, בני המשפחה, לא ידענו מכך מאומה. סיים האברך בהתרגשות: "בזכותו אני נראה היום כמו שצריך!"
לאבא היתה גישה חינוכית ומלטפת של 'ימין מקרבת', הוא לא השתמש אף פעם ב'שמאל דוחה'. אמנם חז"ל אומרים שיש צורך גם בגישה של שמאל דוחה, אך מי אמר ששתי הגישות חייבות להיות באותו אדם? אבא בחר להיות 'ימין מקרבת', והשאיר את השמאל דוחה לאנשים אחרים.
סיפר לנו אברך, שבהיותו בחור, הרחיקו אותו מן הישיבה, ושום דבר לא עזר לו לשוב לישיבה. אבא נלחם כמו אריה, שהבחור הזה חייב להישאר בישיבה, כי אין לו לאן ללכת, ובלי ישיבה – אין לו עתיד ח"ו. כאן בישיבה זה המקום הטבעי שלו עם החברים. בסופו של דבר הצליח אבא לשכנע את כל הנוגעים בדבר והבחור נשאר בישיבה ובאהלה של תורה עד עצם היום הזה, "את כל חיי, חיי בני וחיי נכדי אני חב לאביכם", אמר האברך בהתרגשות עזה.
אחד המנחמים סיפר, שכשהוציא אבא את ספריו דברי אליהו על הש"ס, בקשו מהבחורים דמי קדימה. תלמידים נתנו עשרים שקל, חמישים שקל, כמה שעולה. ניגש אברך אחד לאבא ונתן לו מעטפה עם דמי קדימה. בבית גילה אבא לתדהמתו שהמעטפה מכילה אלף שקלים. "זו בוודאי טעות", סבר אבא, הוא קרא לאחי, ונתן לו את המעטפה כדי שיחזיר לאברך. אך היהודי סירב לקבל את הכסף ואמר: "זה לא טעות. אספר לך מה קרה: כשהייתי בחור, נבחנתי על חמש מאות או שש מאות דפי גמרא. היתה אז קרן שהאדמו"ר ייסד, לתת מילגה מכובדת לנבחנים. בהנהלה הוחלט משום מה שלא לתת לי את הכסף. ראש הישיבה שלקח את הענין ללב, שילם לי את המילגה מכספו הפרטי! עכשיו אני משיב לו את החוב…"