"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ו', ט')
האבא לא אהב את המילים כשכותבים על גדולי ישראל, שאברכים יגידו מורי ורבי, מכיון שהוא סבר שה'גדול' הזה הוא לא המורה הפרטי שלך הוא רבם של כלל ישראל. אז גם לי קשה להגיד על אבא שהוא ממש היה הרב'ה שלי, אפילו שלמדתי אצלו שיעורים מדי יום ביומו כשהייתי בחור בישיבה, אבל מה לעשות שהנוסח זה אדוני אבי מורי ורבי, זה כולם אומרים.
יש את ההנהגות שהיו בבית, ויש את ההנהגות שהיו בישיבה שזה הנהגות שהיה מתוך הנהגה ציבורית בתור ראש ישיבה, בתור מרביץ תורה לרבים, אבל הצד השווה שבהם היה מאד מרטיט לראות כשבאו ללוותו מאות תלמידים בני שמונים בני שבעים בני ששים בני חמישים בני ארבעים בני שלושים ומטה, כלומר מכיון שהאבא הרביץ תורה למעלה משישים שנה התקבצו כתלמידים אצל רבם וליווהו אנשים עם זקנים לבנים מורי הוראות דיינים ראש ישיבות מרביצי תורה, ממש הסלתא ושמנא מהיהדות החרדית רבני ערים וכדומה שלמדו אצלו במשך השישים שנה מלפני הרבה שנים זה היה ממש מבהיל לראות את הכבוד שלו וכבוד גדול עשו לו במותו, אבל מה? הצד השווה שבהם של כל התלמידים החל מאלו גילאי שמונים כלה באלו בני שלושים כולם אותו דבר, היה פתגם שאמרו שהוא היה גאון גדול בתורה והוא היה גאון הגאונים במידות טובות.
אי אפשר לתאר את המידות הטובות שהיה לו לאבא, "וירד משה מן ההר אל העם" הוא בעיניו היה פשוט, לא שהוא לא החשיב את עצמו, הוא באמת לא חשב שהוא משהו, הוא היה כל כך פשטני בהנהגה עם כולם, שכולם הרגישו כאילו הוא ידיד. ויש פה דבר מאד מעניין, אף על פי שההנהגה שלו היתה כל כך פשוטה עם כולם, כל כך בענווה, מכל מקום הדרך ארץ כלפיו היה בצורה יוצאת דופן.
שאלת איך היה לאבא, סבלנות אל בחורים צעירים יהודים ממרום שנתו השמונים ומעלה איך יש לו סבלנות לבחורים בני שבע עשרה, כמו שקוראים בני תשחורת, רש"י אומר שמשה רבינו התכונה שלו היה סבלן, הוא סבל את עם ישראל, אז אנחנו רואים מפה שרב'ה לתלמידים התכונה הכי הכי הכי של רב'ה לתלמידים זה שהוא באמת סבלן, אני אספר לך סיפור: מה שמראה את הסבלנות של אבא לתלמידים צעירים, לפני כמה שנים היה בחור ששאל את אחד המגידי שיעורים בישיבה קושיה על תוספות, אמר לו המגיד שיעור גש לראש ישיבה לדבר איתו, האבא מאד אהב לדבר בלימוד עם תלמידים צעירים, הוא הלך ודיבר עם האבא, האבא אמר לו לבחור הזה, שב לידי בא נתחיל ללמוד את הקטע גמרא, למדו את הגמרא מאד יפה בצורה יפה ושלוה עד שהבחור הבין יפה את הגמרא, עכשיו נתקדם לעבר רש"י, נלמד גם רש"י, למדו את הרש"י מאד בסדר, עכשיו נלמד את התוספות, התוספות מקשים על רש"י ומתרצים כך, עכשיו אמר האבא לבחור, עכשיו יענקל'ה תשאל את השאלה, השאלה נעלמה… זה נקרא סבלנות של ראש ישיבה אמיתי. רב'ה לתלמידים שרוצה להיכנס לשורש, שהבחור כדי שיבין את התוספות היה צריך לחזור איתו פעם אחר פעם את הגמרא את הקטע גמרא רש"י עם תוספות עד שהבחור יקלוט מעצמו שהקושיא אין בה קושיא וזה היה דרכו. דרך אגב גם בבית גם בהנהגה הביתית גם בהנהגה הישיבתית כולו סבלנות ואורך רוח.
אני אציין עובדה מאד ידועה, כל התלמידים יודעים זאת, האבא היה איש שעון, היה אפשר לכוון את השעון אל מול התוכנית היומית של האבא ז"ל, שש בבוקר ידעו שאז האבא הולך למקוה, שש ועשרים מהמקוה לישיבה, בשעה תשע חוזר הביתה, בשעה תשע וחצי חוזר לישיבה, אומר את השיעור יום יום בשעה זה וזה, אפשר היה לכוון את השעון על פי ההתהלכות של האבא, מטבע הדברים בנ"א שחי על פי שעון, יש לו עצבנות מסוימת, כי הרי הכל חייב לדפוק, חיכיתי לך בשעה עשר איפה אתה? זה כבר עשר וחמשה! האבא היה בו דבר והיפוכו, עם זאת שהוא היה איש של שעון, של דיוק של סדר, הוא היה הסבלן הכי גדול, הוא היה בזמן אבל אם הוא קבע עם בחור להיפגש בזמן ללמוד איתו והבחור איחר, מעולם הוא לא העיר הוא סבל הכל, זה הסבלנות שבקשת לדעת זה היה האבא.
מה שאנחנו מדברים עכשיו, זה האישיות שלו היתה, האישיות הכל כך נפלאה. אני אתן לך התבטאות שהרבי מצאנז ז"ל אמר על האבא, היה פעם אחת בבר מצוה של האח שלי היה לו בר מצה והאדמו"ר זכותו יגן עלינו בעל ה"דברי יציב" בא לבר מצוה ואמר שמה פלפול של שעה, כדרכו בקודש כשהוא התחיל לדבר בלימוד הוא שכח שיש עולם, והוא דיבר רק בלימוד, הוא היה כל כולו תורה. אחרי הפלפול הוא התנצל לפני האבא אוי גזלתי כל כך הרבה זמן דיברתי שעה בדברי תורה ואז בתוך הדברים הוא אומר לאבא ככה אתה יודע אם אתה היית במקום אחר, היית מהגדולי ישראל ואילו פה אתה אפילו לא יודע מה אתה… בעצם בפתגם הזה מתבטא האישיות של האבא הוא היה גדול הוא היה באמת משהו ענק, אבל הוא לא חשב שהוא משהו וזה האישיות שלו.
החסידות וההתבטלות
האבא סבר שיש את הענין הזה של חסיד שהוא מתבטל כלפי רבו ביטול מוחלט וכמו שאני אמרתי שכשהיה בעל 'האחיעזר' שהספיד את החפץ חיים, הוא עמד על כך שהרמב"ם אומר שכל אחד יכול להיות כמו משה רבינו אז הוא שאל איך יכול להיות כזה דבר? בתורה כתוב ולא יקום נביא כמשה ומשה היה עניו מכל אשר על פני האדמה, איך יכול להיות כזה דבר? משה רבינו כל אחד יכול להיות? אז הוא אמר ככה: משה רבינו היה בהגדרה של משה עבד ה', ההגדרה של עבד זה ביטול הישות העצמאית וביטול מוחלט אל מול האדון, ממילא החפץ חיים מה שהוא עשה, הוא עשה הכל בהתבטלות כלפי שמיא, אז החפץ חיים היה כמו שמה רבינו. הרי אמרתי שהאבא היה עבד לעבדי ה', הוא התבטל לרב'ה ז"ל, הוא התבטל ליבדל בין החיים לחיים לרב'ה הנוכחי, הוא היה כחסיד לפני רבו, אין לו ישות עצמאית בנוגע לחסיד לרבו, זה עצמו צריך לימוד, איך יהודי כזה גדול באמת מתבטל, זה חלק מהגדלות שלו, כי אדם שהוא עצמו גדול בישראל והוא בטל כלפי רבו זה חלק מהגדלות, זה חלק מהיופי והגדלות שלו. האבא אמר שיעורים יום יומיים בישיבה, פעם בשבוע אמר שיעור כללי לכל הישיבה, בנוסף היה לו את הלימודים שלו, שחוק בל יעבור, היה לו סדר משניות, פרק רמב"ם שולחן ערוך, סדרים שהוא למד בינו לבין עצמו. בשעה שהרב'ה בעל ה"דברי יציב" זכותו יגן עלינו היה אז בארץ וגר בנתניה האבא היה הכותב של כל התשובות, רובם של התשובות של תשעת כרכי דברי יציב, הוא כתב את התשובות ביחד עם הרב'ה וכמו כן הוא כתב את הפלפולים של ליל שבת, שהרב'ה היה אומר שעה – שעה וחצי, במוצ"ש האבא זכר את הכל וכתב את זה, הכניס לו שש שבע עמודי פוליו כתובים בכתב יד נאה ומסודר, הרב'ה הגיה הוסיף הוריד, זה היה הסדר, אי אפשר לתאר את סדר היום העמוס של האבא ואני מוסיף דבר שמעולם לא ראינו אותו לא כועס ולא זז מהשלות נפש שלו, זה החידוש הגדול של האבא שעפ"י שהוא היה כל כך עמוס בתורה בהרבצת תורה, בכתיבת חידושי תורה – כתיבת הספרים שלו, הכוח ריכוז שלו היה עצום והשלוות נפש שלו והדיבורים לשני באיזה כבוד באיזה הערכה לכל אחד אי אפשר לתאר את זה.
בשנים האחרונות האבא כבר היה חלש, אז אפשר היה יותר לשמוע ממנו מלה פה ושמה. בראש השנה אחד לפני כמה שנים אח שלי מצא את האבא יושב עם ספר קבלה לפנות בוקר בראש השנה שלא כדרכו, האבא לא למד קבלה נגד כולם, אף אחד לא ידע, הוא מצא אותו בספר קבלה, אח שלי קם לפנות בוקר, האבא יושב עם ספר קבלה, אז האבא היה לא ניחא ליה שתפסו אותו, אז הוא אמר אני אגיד לך, כל השנים הרב'ה ז"ל בעל ה"דברי יציב" זכותו יגן עלינו, אחרי הטיש של ר"ה, היה אומר לי: 'ר' אלה על הכוונות בתקיעת שופר אני סומך עליך', ככה היה אומר, אומר האבא ככה, אני יודע שהוא לא סמך עלי, הרי הצאנז'ר רבה ז"ל היה אריה בכל המובנים, אבל הוא הצליח להפחיד אותי… עד היום הזה… אז לכן אין לי ברירה אני חייב קצת להסתכל אבל אני יודע שהוא לא סמך עלי, האבא הוא לא הוציא אף פעם דברים, אבל לפעמים הוא פלט דברים ואז ראו את הגדלות שלו, האבא היה כל פעם אומר ככה, אם באו אנשים, הרבה אנשים באו להתיעץ איתו, וכמו שאמרנו מקודם, הוא לא ידע מכל עניני עוה"ז, אבל הוא היה רחוק מאד מלהיות בטלן, הוא מאוד מאוד הבין את העולם. קראו לו חכימא דיהודאי, הוא היה יהודי מאד חכם ? הרבה באו להתיעץ איתו… היה כל פעם אומר "אף אחד לא מפסיד מלוותר" סוף סוף יש מצבים שאתה מרגיש שאתה לא יכול לוותר, חבר שלך עשה לך עוול אז הוא היה אומר נכון מה שאתה מרויח עכשיו, אתה אולי הרגעת את המצפון שלך, נקמה עשית. אבל תדע לך שלטווח ארוך אף אחד לא הפסיד מלוותר, כשבנ"א הוא מוותר, היה מרגלא בפומא להגיד שרש"י אומר חסיד 'ותרן משלו'. אז אם אתה רוצה להיות חסיד, אז זה נקרא חסיד לוותר משלך וזה היה בעצם כל הישות שלו וכל המהות שלו לוותר כל פעם. אני אגיד מה זה מדת ענווה ומעולה ברגישות לאנשים אחרים, מי שמכיר את המעמדים שהיו, מכל מיני מעמדים שהזמינו את אבא הוא היה מקבל הזמנה ששם היה כתוב נגיד בשעה שמונה הכנס, אז האבא בשעה שמונה אפס אפס היה מופיע לכנס, יש המון תמונות שרואים את אבא יושב לבד בכל המזרח, מזרח ענק שתי קומות נכנסים שם מאה איש, האבא שהוא ראש הישיבה שמקומו מובטח לו באמצע במרכז ליד הרב'ה כמובן ואם זה במקומות אחרים במרכז, הוא הראשון! אנחנו הבנים לא הסכמנו לזה, ואמרנו לו אבא אתה צריך לבוא קצת יותר מאוחר, חשבנו אולי אנחנו באמת צריכים לדאוג לכבוד של אבא אולי הלכתית אפילו, אז הוא היה אומר בבדיחה 'יגנבו לי את הכסא' אח"כ לא יהיה לי כסא. זה הוא היה אומר בבדיחה, אבל בבית הוא היה אומר כל פעם לילדים, חז"ל אומרים אסור לפסוע על ראשי עם קודש, אם יצטרכו להזיז יהודי אחד בגללי לא כדאי לי כל העסק, הוא נהג שנים ככה בפומבי כולם ראו את זה, אני מספר רק דברים ידועים, לא סיפורי סתר, דברים שכולם יודעים כולם ראו, היה בא לחתונות של משפחה אז הוא בא ואז כל ההתמדה שלו נעלמה, הוא לא מביא גמרא קטנה ללמוד הוא לא מביא ספר לעיין, כי הוא בא לחתונה לשמוח עם גיסו ועם בני המשפחה אז מה הוא עכשיו יישב וילמד, איפה השמחה?! עכשיו אני כל כולי עם הבעל שמחה. אני חושב שזה גם נקודה מאד מאד חשובה, הוא היה בעצם בטבעו הוא היה מתמיד גדול, באמת היה מתמיד עצום, כל השנים ישב ולמד, אבל כשבאים לשמחה לשמוח עם מישהו אחר אז באת לשמוח איתו. זה היה האבא.
אז הקב"ה יעזור ונקוה נתפלל לקב"ה כמו שהוא היה יושב פה ומשמש והוא היה עוזר לתלמידים ולמשפחה, ככה יושב למעלה בטח ומעתיר עבור התלמידים, מעתיר עבור המשפחה, מעתיר עבור הבנים, מעתיר עבור כלל ישראל.