סדר מועד
מסכת פסחים
פסחים לה
מה עשתה סוכריה על שולחנו של הגרי"ד סולובייציק?
אבל לא בטבל
סיפור קולע היה באמתחתו של הגאון רבי שמשון פינקוס, מחיי ראש הישיבה שלו הגרי"ד סולובייציק זצ"ל, שאותו רגיל היה להביא כל אימת שוחח על הבלי העולם שאין בהם ממש.
כידוע, לדעת הרב מבריסק זצוק"ל, כל היוצא מן הפירות – מלבד היוצא מן הזיתים והענבים – אינו חשוב כמו הפרי עצמו לענין שיאפשר לעשרו, משום שהוא נחשב 'זיעה בעלמא' ולא עיקרו של הפרי. לעומת זאת, להיאסר משום טבל, דינו כפרי. ממילא, כל מיצי שאר הפירות אסורים משום טבל, ואי אפשר לעשרם, ולפיכך אין כל אפשרות לטעום מהם.
"והנה בהיותי בחור", סיפר רבי שמשון, "נכנסתי פעם אל בית ראש הישיבה, מורי ורבי הגרי"ד זצ"ל – בנו של הרב מבריסק – והבחנתי כי לפניו על השולחן מונחת… סוכריה. אפשר והבחין על פני באותות תמיהה, או שמעצמו מצא לנכון, לתאר באוזניי מה ענייניה של סוכריה זו במעונו. על כל פנים הוא פנה אלי ואמר: 'זה לי כבר עשרים וחמש שנה שלא טעמתי טעם סוכריה, מאחר וכפי שידוע לך אינני אוכל 'יוצא' (-הואיל ובסוכריות מעורב מיץ פירות שאי אפשר לעשרו, כאמור). והנה היום הביא לי רבי אברהם רוט מ'העדה החרדית' סוכריה תוצרת חו"ל, (שאין בה מרכיבים מגידולי ארץ ישראל, החייבים בהפרשת תרומות ומעשרות), כך שאין כל חשש ויכול אני, אפוא, כיום לאחר כחצי יובל , לאכול סוכרייה ולהודות למי שבראה"…
(מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')
פסחים לד
מדוע שינה הגרי"ש אלישיב ממנהגו בשנות זקנותו והחל לשמש כסנדק?
שמא יבוא אליהו
בכל יום, לאחר התפילה, היה מתחיל סדר הבריתות. בכל יום שימש רבנו כסנדק בכמה וכמה בריתות שהתקיימו בבית מדרשו, כשכל בני הדור ראו זכות לעצמם שישמש סנדק לבנם. שנים רבות מימות חייו היה נעתר בקושי רב לשמש כסנדק, אף שרבים הפצירו בו, היה מתחמק באמרו: "אין לי זמן". בהזדמנות נשאל רבנו מדוע הוא נוטה להתחמק מלשמש כסנדק באירועי הבריתות הרבים שאליהם הוזמן. במקום תשובה, סיפר מרן מעשה, אחד מני אלפים האגורים במוחו:
כשהגיע בעל ה'ישועות יעקב' לכהן כרבה של העיר למברג, התנה את הסכמתו לכהן כרב בעיר הגדולה בכך שיפטרוהו מן הצורך להיות סנדק בבריתות הרבות הנערכות בה.
באחד הימים ישב בעל ה'ישועות יעקב' באסיפה עם כל ראשי הקהל ודנו בענייני העיר ובצרכיה.
בעיצומה של האסיפה הגיע אחד מראשי הקהל וביקש לכבד את רב העיר בסנדקאות לברית שערך באותו יום לבנו. אמר לו הרב: "הלא התניתי במפורש שלא יזמינוני לשמש סנדק בבריתות, ואף כל בני העיר הסכימו לתנאי המפורש".
העז אחד מראשי הקהל ואמר: "הלא הרב בין כה וכה אינו עוסק בתורה בזמן זה, הוא יושב עתה באסיפה ודן בצרכי העיר. מדוע לא יקדיש דקות מספר על מנת לשמש כסנדק?" השיב לו בעל ה'ישועות יעקב': "לשבת באסיפה ולדון בצרכי העיר, הרי הוא בגדר 'ספק' ביטול תורה, ואילו לשמש סנדק הרי זה 'ודאי' ביטול תורה".
בשנות זקנותו שינה רבנו את דעתו בעניין זה והסכים לשמש סנדק לכל החפץ בכך. וכך מידי יום ביומו נערכו בזו אחר זו שלוש-ארבע בריתות, ולפעמים יותר. חלקן בשעות הבוקר, מיד לאחר תפילת שחרית, וחלקן דקות מספר לפני תחילת תפילת מנחה. משך כל מעמד הברית לא עלה על שמונה עד שתים-עשרה דקות. אלפי תינוקות שנולדו בשנים הללו זכו להימול על ברכיו של רבנו.
שאלתי את רבנו על פשר שינוי דעתו בעניין זה.
התשובה שקיבלתי הייתה קצרה וברורה:
הסכמתי לשמש סנדק בתקופה האחרונה, נובעת מחמת הסגולה הגדולה שקיימת בכך. אמנם המצווה עצמה יכולה להיעשות על ידי אחרים, אבל ה"סגולה" אינה יכולה להיעשות על ידי אחרים. השינוי בדעתו החל בתקופה שחלה ברגליו ונגרמו לו ייסורים גדולים שהפריעוהו מלימודו. באותה תקופה הייתה הרבנית ע"ה מבקשת ממנו שייעתר לשמש כסנדק ובזכות זה יירפאו רגליו. הרבנית ע"ה הייתה מתפללת שכל זכויות העשירות המובטחות למי שמשמש סנדק יועילו לבריאותו ולאריכות ימיו (מרן בעל ה"קהילות יעקב" זצוק"ל היה אומר, שהעשירות שלו היא ספריו הרבים שזכה לחבר).
תפילתה התקבלה במרומים, רבינו זכה לאריכות ימים מופלגת, ומצב בריאותו וכוחותיו עמדו לו אף בזמן זקנותו המופלגת.
הבריתות שהתקיימו בזו אחר זו נערכו בכל מצב, גם כשחש חולשה לא ויתר עליהן. בזמנים שלא היה מסוגל לרדת אל בית מדרשו, היו הבריתות מתקיימות בביתו פנימה, והוא לא העלה על דעתו לוותר על כך. כשהציע לו אחד מבני הבית להימנע מעריכת בריתות בביתו, מחמת אי הסדר הנגרם בבית עקב כך, אמר לו רבנו בתמיהה: "לסרב לאליהו הנביא"?
(גדולה שמושה)
פסחים לג
מה גרם לתקלה ברכבת החשמלית בקייב?
שמא יבא בהן לידי תקלה
ב"מרדכי" (עירובין סוף סי' תקכח) מסופר על הרשב"ם שהיה שפל עיניים, שמרוב חסידותו לא הגביה עיניו, ומתוך זה רצה לעלות על קרון אשר סוס ופרד משכו בו, ולא הרגיש, אתרחיש ליה ניסא, ונזדמן אחיו רבינו תם לשם, אמר לו: "אל תהי צדיק הרבה שא מרום עיניך והנה סוס ופרד לקראתך" ונמנע ולא עלה, ע"כ.
ובספר אמרי פי (לר' יונה פרידמאן ניו יורק תשס"ז – פרשת בלק עמ' קיג), מביא חידוש נפלא ששמע ממהרי"ד שלזינגר שליט"א, בביאור הנהגת הרשב"ם ודברי אחיו רבינו תם, שהם הולכים לשיטתם שחולקים בענין "אין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים". ובתוס' (גיטין ז. ד"ה השתא) אומר רבינו תם שמה "שאין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים" זה רק בדברים של אכילה, שזה גנאי לצדיק שאוכל דבר איסור, אבל בשאר דברים גם צדיקים יכולים להיכשל.
ולכן, אמר לו רבינו תם לאחיו הרשב"ם: "אתה הולך ופניך למטה ואין אתה משגיח על הקרון איך הוא נמשך, מטעם שהקב"ה אינו מביא תקלה על צדיקים, אבל "אל תהי צדיק הרבה", כי כל זה רק בדברים של אכילה". אולם הרשב"ם, לשיטתו (בבא בתרא קלג: ד"ה קרא עליו), שגם בשאר דברים אמרינן "אין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים", ולכן צעד ועיניו מושפלות וסמך שהקב"ה לא יביא לו תקלה.
בספר אזנים לתורה (להגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל) כתב: "גם זה מחוקי התורה הקדושה ואין לנו לבקש טעמים לאיסור שעטנז, אבל מעניין הדבר שבנערותי ראיתי בספר, שבעת שבנו רכבת חשמלית בקייב, אחד הקרונות לא זז ממקומו, ובדקו המהנדסים את החבל שעל הקרון ומצאו שהוא קלוע מצמר ופשתים, ומכיון שלא מצאו סיבה אחרת, ניסו להחליפו בחבל של פשתן נקי, ואז עבר זרם החשמל דרך חבל הברזל שהיה קלוע בתוכו, והקרון הלך לדרכו. תמהו האנשים מאד על תופעה זו, והרי ש"אין הזיווג עולה יפה", ע"כ.
(קב ונקי)
פסחים לב
מה העסיק את ר' ישראל סלנט'ר לפני מותו?
דלא גרע מגזלן
את המעשה הבא על רבי ישראל סלנטר זצ"ל שמעתי מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, וכך היה גופא דעובדא:
פעם התארח רבי ישראל אצל משפחה בצרפת. בזמן שהותו שם נפל למשכב וחשש שמותו קרב. בערב שבת פנה לבני המשפחה המארחת ואמר להם שאם בשבת יחמיר חוליו ויצטרכו לעשות עבורו מלאכות הכרוכות בחלול שבת, שידעו שאסור לחלל שבת עבורו!
מדוע? תמהו המארחים.
"כי יש לי דין של רועי בהמה דקה ש'לא מעלין ולא מורידין", אמר רבי ישראל. רועי בהמה דקה היו גזלנים, ועל כן אם נפלו לבור בשבת לא עושים פעולות להעלות אותם משם ולהצילם.
היתכן?! רבי ישראל גזלן?!
והוא ממשיך: "תראו, אני חי מכספי צבור. הצבור מחזיק אותי. נותנים לי כי יודעים שאני רבי ישראל סלנטר, רבי ישראל הגדול… ואת האמת אני יודע, מי אני באמת. כך שלאמתו של דבר הנני גזלן!"
עלינו לדעת שרבי ישראל היה עני ואביון, לא היה לו כלום משלו, אפילו ספרים לא היו לו, השאיר אחריו תפילין וזהו, והוא אומר על עצמו שנהנה מכספי צבור שלא כדין!!…
בני המשפחה המארחת שלחו שליח לרבי יצחק אלחנן בקובנא, לשאול על כך. רבי יצחק אלחנן לא צחק. חשב וחשב, ואחר כך אמר: "תגידו לו שאני אמרתי שכן צריך לחלל עליו את השבת!"
הסוף היה שהוא נפטר לפני כניסת השבת.
והנה, כך ספרו מארחיו, בלילה לפני שהוא נפטר היה בחדרו בחור שהגיע לשהות עמו. רבי ישראל, שראה שמותו קרב, פנה אל הבחור והסביר לו באריכות שאנשים כל כך טיפשים, מפחדים מנפטר, אבל באמת מה יש לפחד ממנו? הוא לא עושה כלום, לא פוגע באף אחד… כך שכנע אותו שלא יפחד ולא יצטער יתר על המידה בהגיע העת. זה מה שהעסיק אותו לפני מותו, שההוא לא יפחד! זה מה שעשה בדקות האחרונות לחייו.
(יחי ראובן, משפטים)
פסחים לא
מה היתה תגובת המשולח לתרומה שנשלחה בפיו של כלב?
כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו
מעשה היה במשולח של אחד ממוסדות התורה, שרצה לצאת לחו"ל לאסוף תרומות, וניגש לרבינו לקבל חוות דעתו. רבינו נתן לו ברכת הדרך, אך התנה עמו שני תנאים: ראשית – שכל תרומה שיתרמו לו – יתן תודה לנותן, גם אם הסכום מזערי, ושנית – שבכל יום ילמד גמרא.
הסכים הלה לתנאים ויצא לדרכו לחו"ל.
פעם נקש על דלת של עשיר ובקש את תרומתו. העשיר אמר לו שימתין למטה, ונתן לו בפי הכלב מעטפה עם כסף. הלה נרתע למראהו המפחיד של הכלב, אך התעשת, התגבר על פחדו ולקח את הכסף. תוך כדי כך נזכר שעליו לעלות למעלה לומר תודה לנדיב.
עלה ונתן לו תודה, ואמר לו: "יש לך כלב טוב, שהוא נתן לי את המעטפה…".
הנדיב חייך ואמר: "מנין לך שיש מושג של כלב טוב?"
פתח לו האיש את הגמרא (בבא קמא טו ע"א) והקריא לפניו: "אמר רבי אלעזר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", מכאן שיש כלב טוב. שמח הנדיב כמוצא שלל רב, ובקש עמו לבוא לחמיו שגר בקרבת מקום, להראות לו את הגמרא הזאת. בתחילה סרב המשולח, אך לאחר שהפציר בו הסכים ובא עמו, וסיפר לו שחמיו לא מדבר עמו במשך ארבע עשרה שנה, משום שהוא מגדל כלב. כך השלימו בינהם, וכל אחד נתן לו עשרים וחמישה אלף דולר עבור המוסדות…
כשהוא שמח משליחותו שהוכתרה בהצלחה, חזר לארץ ובא להודות לרבינו. הוא אמר לו שבזכות מה שיעץ לו לומר 'תודה רבה', הרוויח חמישים אלף דולר. ענה לו רבינו ואמר: "לא בזכות עצתי שתאמר 'תודה' הרווחת את הסכום הנ"ל, אלא בזכות שלמדת גמרא, וכך ידעת שלא מגדלים כלב רע!"…
(ומתוק האור- מפניני הגראי"ל שטיינמן)
פסחים ל
מדוע זרק הסטייפלר את הסיגיריה מפיו?
יין נסך
אם נבקש למצוא אדם אשר קיים את הפסוק 'בכל דרכך דעהו', וכל מעשיו היו לשם שמים על פי רצון ה'- הרי עומדת לנגד עינינו דמותו המאירה של הסטייפלר – סבא. כל פסיעה וכל תנועה שלו היו מחושבות מתוך יראת שמים מופלגת, ומפני כל אלו זכה גם לסייעתא דשמיא.
אפילו נושא שולי כעישון – כמה דקדוקים וזהירויות היו כרוכים בו! סבא היה מעשן מפעם לפעם. הוא הורגל בכך בבחרותו כאשר לא היה לו מה לאכול, והסיגריות השיבו את נפשו הרעבה. אמנם בהיותו חתן כתב לו החזון איש: "הנני חושב כי עישון הטבק קשה לנשימה ומעבה את מקום הריאות, ולכן יש לפרוש מזה". (החזון איש כתב זאת עשרות שנים לפני שנודע כי העישון מסוכן מאוד!) אולם סבא הסביר לחזון איש את הצורך שלו בעישון. רק בשנותיו האחרונות חדל מלעשן. והנה נוכל לראות עד כמה דקדק ונזהר סבא בנושא זה: כבר בבחרותו קיבל על עצמו שלא לבקש סיגריה מאיש. סבא נזהר מאוד שלא להדליק את הסיגריה מנרות בית הכנסת. בהיותו בישיבה הקפיד שלא לפתוח את התנור כדי להדליק את הסיגריה, שמא ימעט את חומו. בפסח לא עישן מחשש חמץ, ובשנת שמיטה נמנע מלעשן שמא יש בטבק חשש גידולי שביעית. סיגריות מאמריקה לא עישן משום ששמע על חשש כשרותי קלוש שיש בהן.
'רגלי חסידיו ישמור' – פעם בשנת שמיטה הביאו לו סיגריות מחו"ל שאין בהן חשש שביעית. סבא התחיל לעשן, ולפתע אחזו חיל ורעדה. הוא ירק מפיו את הסיגריה וקרא: "הלא מריח כאן יין נסך! פע!" אחי רבי אי"ש החליט לברר את הדברים ביסודיות, ואחר חודשים ארוכים גילה כי אכן, בתהליך הייצור מזלפים יין על עלי הטבק…
(בית אמי)
פסחים כט
איך הצליחו להיכנס לאוטובוס שמונים איש?
קנסא קניס
בסמיכות לכולל "היכל התלמוד" בתל אביב, היה הבנין של בית המשפט של ערכאות. יום אחד כאשר האברכים יצאו מהכולל בצהרים, עמד ליד הכולל אוטובוס, ולידו עמד שוטר, וביקש מהאברכים אם יכולים לעשות לו טובה ולהכנס לדקה אחת לאוטובוס. האברכים עשו כבקשתו, נכנסו לאוטובוס עד שכל המקומות התמלאן. וכשראה השוטר שכל המקומות מלאים, הוסיף לבקש שימשיכו להכנס לתוכו בעמידה. וגם בזה עשו כרצונו ונכנסו לתוכו עוד ועוד אנשים עד שהאוטובוס התמלא עד אפס מקום, ולא היה שייך להכניס לתוכו אדם נוסף. כשהשוטר ראה שהאוטובוס מלא לגמרי, אמר לכולם שעתה יכולים הם לרדת מהאוטובוס.
המעשה שהיה שבאותו זמן התקיים בבית המשפט דיון על נהג אוטובוס, ששוטר נתן לו קנס גבוה על כך שלקח באוטובוס כמות נוסעים יותר מהמכסה המותרת לו. היה מותר לו לקחת רק עד 65 איש, והשוטר טען שהנהג לקח באוטובוס 80 איש.
הנהג ערער על הקנס בבית המשפט, וטען שהשוטר שקרן, שבאוטובוס הזה לא שייך במציאות להכניס יותר מ 65- איש, וממילא לא יתכן כזו מציאות שהכניס לאוטובוס 80 איש. השופט שמע את טענותיו, וביקש מאחד השוטרים שעמדו בבית המשפט, שיצא החוצה ויבקש מאנשים לעלות לאוטובוס, עד שהאוטובוס יתמלא עד אפס מקום בישיבה ובעמידה. ואז יספור את האנשים ויראה כמה נכנסו לאוטובוס, ובזה יראו אם הנהג צודק בדבריו או לא. ואכן השוטר ספר את האנשים שעלו לאוטובוס, והגיע רק ל 65- איש, לא יותר.
השופט ראה שהצדק כדברי הנהג, ביטל את הקנס וכתב בפסק "הנהג זכאי והשוטר שקרן". לאחר זמן יצא הנהג מבית המשפט ודיבר עם האברכים, ואמר להם שהאמת היא שבאמת לקח באוטובוס 80 איש, ואע׳׳פ שאי אפשר להכניס לאוטובוס יותר מ 65- איש, הצליח בנסיעה ההיא להכניס לאוטובוס 80 איש. ואיך הצליח להכניס את כולם לאוטובוס? אמר הנהג שאותה נסיעה היתה לאחר שחזרו משמחה משפחתית, וכשחוזרים משמחה יש מקום להכניס באוטובוס אפילו 80 איש.
הנהג אמר ולא ידע מה אמר, והפשט האמיתי בזה הוא שכשחוזרים משמחה, יש אחדות בלב כולם, כולם בחתונה התאחדו יחד לשמח ולשמוח בשמחת החתן, ומכח האחדות כשעולים לאוטובוס אף אחד אינו חושב על עצמו, אלא רק על חברו שגם הוא יעלה לאוטובוס ולא ישאר לבד בחוץ. ומשום כן כל אחד מעצמו מצטמצם במקומו על מנת שגם לחברו יהיה מקום באוטובוס. וממילא אפילו אוטובוס כזה שלא שייך במציאות להכניס בו יותר מ 65- איש, יכלו להיכנס בו 80 איש.
ובאמת יסוד הדברים מפורש בגמרא בסנהדרין (ז.) שכתוב בגמרא שכאשר יש אהבה בין איש לאשתו, מספיק להם לחיות אפילו במקום מצומצם מאוד, ולא יחסר להם מאומה. אבל כשאין ביניהם אהבה, אפילו אם יהיה להם חדר רחב מאוד כשישים אמה, הרי זה לא יספיק להם וירגישו מצומצמים במקום דחוק. מפורש בזה שהכל תלוי באחדות, אם יש אחדות שלמה בבית – מספיק לכולם המקום, ואפילו מקום צר מאוד, די להם בזה לחיות חיי אושר ועושר. ואילו כשאין אחדות, וכל אחד חושב רק על עצמו, לא יועיל אפילו מקום רחב עד מאוד.
(שלמים מציון)
פסחים כח
מהו דין החמץ של נכרית הנשואה ליהודי שקיבלה בירושה מפעל בירה?
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח
שאלה: שמעון היה יהודי מומר שחי חיי הפקרות, ואף עזב את ארץ הקודש ועקר למדינת נכר, שם נשא אישה נכריה, רחמנא ליצלן. ויהי היום, בפרוס חג הפסח, מת אבי אשת שמעון, וירשה האישה, שהיתה בתו היחידה, את מפעל הבירה של אביה (שכל תכולתו היתה חמץ גמור ששווה הון רב}. אותה נכריה ניהלה לבדה את העסק, והדבר הסב אושר רב לשמעון שהחל להתעשר בזכות אשתו.
ככלות ימי החג, מהפך התחולל בנפשו של שמעון, וזכה לשוב בתשובה שלמה, ואף את אשתו וילדיו הנכרים גייר בבית דין אורתודוכסי. כעת נודע לו שעל פי תורתינו הקדושה, הדין הוא ש״מה שקנתה אישה, קנה בעלה״. כלומר כל הממון שבו זוכה האישה, שייך לבעלה. מיד מיהר שמעון אל רב העיר לשאול אותו האם עליו לשרוף את כל תכולת המפעל ״של אשתו״, כדין חמץ שעבר עליו הפסח – שאסור באכילה והנאה, או שמא, החמץ נותר, כדין חמצו של גוי שעבר עליו הפסח?
תשובה: בפירוש להגדה של פסח ״ברכת שיר״ שנכתב ע״י הראי״ל צונץ זצ״ל, כתב שאין למכור חמץ לנכרית הנשואה ליהודי, שכן נמצא שהחמץ מגיע לרשותו של בעלה היהודי.
והגאון ר׳ משה פיינשטיין זצ״ל כותב כי היו שנטו להסביר את טעם דבריו של ה״ברכת שיר״ על פי הדין ש״כל מה שקנתה אישה, קנה בעלה״, ונמצא שהחמץ של בעלה היהודי. אולם הגר״מ פיינשטיין דוחה, שהרי אין היהודי נחשב לבעלה על פי דין תורה, משום שאין הקידושין תופסים בנכריה. אלא טעם האיסור למכור חמץ לנכריה הוא משום שעל פי דיני הערכאות נכסי האישה שייכים לבעלה.
נמצינו למדים כי אם לפי ה״דינא דמלכותא״ באותו מקום יכולה האישה לעכב מבעלה כל זכות במפעל שירשה, יוכל הבעל להקל ולהנות מתכולת מפעלו.
(והערב נא)
פסחים כז
כמה מהדורות הודפסו עבור הקבלות לישיבת סלובודקה?
באותן שטעונין גניזה
רבי מרדכי שולמן זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, כשנה לפני הסתלקותו ישב פעם במרפסת ביתו, הסתכל החוצה לעבר בנייני ישיבת סלבודקה הסמוכים, ואמר לרעבעצין ע"ה: "את רואה את הבנין הגדול לאכסניה לתלמידים, שנבנה בשנים האחרונות? כל לבנה נקיה, ללא ממון אחרים, כל טיח ואבן קיר שהונחו, נקיים ללא חששות. הכל נעשה מכסף נקי, הכל נעשה מכסף כשר בתכלית".
סיפר המזכיר של ישיבת סלבודקה, שכאשר הדפיסו לראשונה 'קבלות' יפות עם ציור של בנין הישיבה ועוד, כדי לתת לכל תורם כסף לישיבה, הראו אותן לרבי מרדכי שולמן, והוא מאן להשתמש בהן מחמת חשש גניזה.
הדפיסו קבלות חדשות והוא מאן שנית. מדוע? כי ציירו שם שני נרות: "אצלנו לא מדליקים נרות לעילוי נשמת הנדיבים, והם יחשבו שאנו כן מדליקים, וזה לא נכון"… נאלצו להדפיס קבלות אחרות בשלישית. קרה שבמכתב לנדיבים כתבו, כי הישיבה מחזיקה כך וכך אברכים. כאב לו ה'שקר'. "מה שקר? וכי המספר לא נכון?" – תמהו. "לא, מספר האברכים נכון, אבל כאשר כותבים 'מחזיקה אברכים', משמעות הדבר – החזקה מושלמת, והאמת כי אנו רק תומכים במידת מה"… וביקש שישנו את הנוסח במכתב.
(מתוך יחי ראובן, בראשית)
פסחים כו
כיצד ניגן דוד המלך בכינור של קדשים?
קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה
הגמרא בברכות (ג:) אומרת כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו ומקשה בשו"ת מחנה חיים איך יכל דוד המלך לנגן בכינור, שעשוי מעשרה נימים מאילו של יצחק, הרי הוא מועל בקדשים במה שנהנה מקול הכינור ?!
אמנם הגמרא (פסחים כו.) אומרת – א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה … אין בו מעילה כשאתה שומע, אבל לא כשאתה מנגן. אם מנגנים בו, ודאי שיש מעילה !
עונה הספר עין אליהו שלדוד המלך היו שני כינורות. הכינור שהוא ניגן בו, לא נלקח מאילו של יצחק אבינו. היה לו כינור נוסף, שתלה אותו מעל מיטתו, באה רוח צפונית וניגנה, ואם הוא רק שומע, אז "קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה" !
בס' מעשה איש (תולדות והנהגות החזו"א זצ"ל (ח"ג עמ' קצח), בשם רבי צבי כגן זצ"ל) שיום אחד לא שהה החזון איש בביתו ואחד ממקורביו נטל מתיבת הדואר של רבינו את עיתון "הקול" שהגיע לביתו, כשבא להחזיר את העיתון אמר האיש לחזון איש "לקחתי בגזילה"… השיבו החזון איש, "קול" מראה וריח אין בהן משום גזילה.
(קב ונקי)
פסחים כה
מיהו האדם שממונו חביב עליו מגופו?
למה נאמר בכל מאודך – יאמר החביב משניהן, ודיו, ומפרש: לפי שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב, רש"י
בספר תוספת יום הכפורים (למהר"ם חביב זצ"ל) מפרש את דברי הגמרא 'יש מי שגופו חביב עליו מממונו ויש מי שממונו חביב עליו מגופו', שלא מדובר ברוב בני אדם ומיעוט בני אדם, אלא בכל אחד יש את שניהם, אם האדם הוא בבחרות ויכול להרויח פרנסתו ע"י מלאכה, ודאי גופו חביב, כי יכול להרויח כסף ע"י מלאכה. אבל איש זקן שאינו יכול להרויח, ואם ילקח ממונו ימות ברעב, וטובים היו חללי חרב מחללי רעב, באופן זה ממונו חביב עליו. וכתב שכן משמע מדברי רש"י (פסחים כה. ד"ה למה) וז"ל: למה נאמר בכל מאודך, יאמר בכל החביב משניהם, ודיו, ומפרש לפי שפעמים שזה חביב וכו'.
מסופר על הרב'ה רבי זושא מהנאפולי זצוק"ל שבא פעם לעיר אחת ושאל את אנשי המקום אם יש בעיר אחד שיוכל ליתן נדבה, ואמרו שכולם עניים, אמנם כן יש אחד עשיר גדול אך כגודל עשירותו גודל קמצנותו, ואינו נותן אף לא פרוטה אחת, ואמר רבי זושא שבכל זאת רוצה ללכת אליו, ואכן כשהיגיע אל העשיר הוא לא רצה לתת לו כלום. אמר הרבי ר' זושא שעכשיו נתבאר לו מאמר חז"ל 'יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו', ולכאורה פלא הוא איך יתכן שיש אדם שכשיבוא אליו רוצח שמאיים להרגו אם לא יתן לו כספו, והאיש יהיה מוכן ליהרג ולא יתן כלום מכספו. וההסבר הוא שהנה איש שכזה שאינו מוכן לתת אפילן פרוטה לצדקה, ועליו כוונת חז"ל שממונו חביב עליו מגופו, דהנה כתוב במשלי (יט יז) 'מלוה ה' חונן דל', שאם חונן דל מלוה להשם, ולאחר מכן יחזיר לו ה' וישלם לו, ואם אינו נותן צדקה סימן שאינו מאמין לה' שיחזירנו. אבל כשהולך לישון, מפקיד להשם נשמתו ומאמין שיחזיר לו מחר את נשמתו, בעוד שעל ממונו אינו מאמין בהשם שיחזיר לו, ואכן על אדם שכזה ניתן לומר שממונו חביב עליו מגופו.
(זהב המנורה)
פסחים כד
השאלה היחידה של רבי שמעון משה דיסקין למבחן קבלה לישיבה
משום ערלה
בחור טברייני היגיע לישיבת קול תורה כדי להיבחן ולהיכנס לשיעור א'. כמובן שהוא התכונן רבות, ולמד היטב את פרק "מרובה", פרק העוסק בסוגיות למדניות של גניבה וגזילה, ייאוש ושינוי רשות, עדות ועוד. הבחור הצעיר שינן לעצמו את כל ה"קצות החושן" ו"נתיבות המשפט" על הסוגיות, כולל את ה"קובץ שיעורים" ו"שיעורי רבי שמואל", שהרי הולך לעבור הוא מבחן על פרק כה מסובך.
הוא ישב בחדר הרבנים בישיבה, ולחדר נכנס בסערה הגאון המופלא רבי שמעון משה דיסקין זצ"ל. "איזה פרק למדתם?" התעניין הגרש"מ דיסקין.
פרק מרובה, השיב הבחור. "תן לי הוכחה מהפרק שלמדת, שמותר לברך את ברכת האילנות על פירות ערלה", אמר הגרש"מ דיסקין, "אני נותן לך כמה דקות לחשוב. אני צריך להתקשר למישהו ומיד אני חוזר, כדי לשמוע מה יש לך לומר"…
שלוש דקות תמימות היו לידידי פנחס כהן (כיום אברך כולל תלמיד חכם, המתגורר בבני ברק) ובסיומם, כשהרב דיסקין נכנס שוב לחדר, היתה לו תשובה מרתקת: "הגמרא אומרת שה"צנועין" היו נוהגים לסמן את אילנות הערלה שלהם, כדי שאם יבואו גנבים וירצו לגנוב את הפירות, שיידעו הם שמדובר בפירות ערלה ושלא יאכלו אותם באיסור. לעומת מנהגם, סבר רבי שמעון בן גמליאל שאנו לא צריכים לדאוג לגנבים הרשעים, כיון ש"הלעיטוהו לרשע וימות". אך אם אסור לברך את ברכת האילנות על פירות ערלה, יתכן מאד שיעמדו אנשים טובים ליד האילנות, מבלי לגנוב אותם או להזיק להם, ויברכו על פירות הערלה את הברכה. אם כן, מדוע אמר רשב"ג שאין צורך לסמן את אילנות הערלה? אלא בהכרח שמותר לברך ברכת האילנות על עץ ערלה!"…
הגרש"מ דיסקין זצ"ל חייך חיוך גדול, הנהן בראשו והמבחן הסתיים. פנחס כהן התקבל מיד לישיבה.
את הראיה הזאת, להתיר לברך על פירות ערלה מהסוגיה של "צנועין", כבר כתב, שנים קודם לכן, הגאון מטשעבין זצ"ל, ובספר "הליכות שלמה" מסופר על מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל שפעם שוחחו עימו על גדלותם של גדולי התורה בדורות הקודמים, שהביאו ראיות מכל רחבי הש"ס לסוגיות ונושאים שאינם קשורים לכאורה, הגיב הגרש"ז אוירבך ואמר: "גם אנחנו הכרנו יהודי שכזה, שהביא תמיד ראיות מכל הש"ס כולו, לנושאים שלא היו נראים כלל וכלל קשורים, הלא הוא הגאון מטשעבין זצ"ל", ואז הביא הגרש"ז את הראיה הזאת, שהביא ה"טשעבינער רב" לנושא ברכת האילנות על פירות ערלה, מסוגיה בפרק "מרובה"…
(הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א)
לעומת זאת הגראי"ל שטינמן אמר שיש לחלק, שאדם שיאכל מפירות העץ הרי הוא לוקח או מקבל משהו ששייך לבעל העץ, ולכן מוטלת האחריות על בעל העץ, אילולא הלעיטהו לרשע ולכן על בעל העץ להזהיר. אבל המברך על אילנו של חבירו, לא לקח ממנו ולא קיבל ממנו דבר, ואם כן אין חיוב בזה לבעל העץ להזהיר את המברך יותר מכל יהודי אחר.
(כאיל תערוג)
פסחים כג
מדוע התעקש הגרי"ש אלישיב ללכת לבר המצוה לבנו של הרב לופוליאנסקי?
מלכלב תשלכון אותו
על הפסוק "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (כב ל) מביא רש"י את המדרש (ילקוט שמעוני שמות רמז קפז) "לימדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנאמר לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה תנו לו שכרו". מכח הכרת טובה לכלב על שחרץ לשונו חייבה התורה לתת לכלב טובת הנאה, להשליך לפניו את הנבלה. על מה הכרת הטוב, היות וטבע הכלבים לנבוח כמבואר בגמרא (ב"ק ס) "כלבים בוכים, מלאך המות בא לעיר. כלבים משחקים, אליהו הנביא בא לעיר" הכלב ניחון בחוש טבעי לנבוח כשמלאך המות נמצא בעיר, ובעת מכת בכורות, עשה הקב"ה נס שהקהה חוש זה והכלבים לא חרצו לשונם כדי שלא להקהות ולהמעיט את רושם הנס הגדול.
הגה"צ רבי חיים פרידלנדר שואל הרי מכת בכורות היתה שיא ופסגת מכות מצרים, בהם ראו כולם בחוש את גילוי השכינה, כאשר לא היה בית אחד בכל מצרים שלא היה בו מת. כמה היה מגרע מעוצמת הנס ומפחית את קידוש השם הגדול אם הכלבים היו נובחים, בפרט, הלא התנהגותם של הכלבים לא נבעה מכח הבחירה, אלא שהשי"ת שינה את טבעם שלא ינבחו, אם כן מדוע מגיע להם הכרת הטוב נצחית על כך? אלא, כיון שעל ידם ובאמצעותם נעשה נס זה שלא נתמעט משהו שבמשהו מגילוי שכינה, לכן נצטוינו שלא לקפח את שכרם, ולנצח נצחים להשליך להם את בשר הנבלה. ללמדנו עד כמה החובה להכיר טובה עבור כל טובה שקיבלנו, אפילו אם באה רק בדרך אגב ובלי התאמצות ובחירה, בכל זאת אין זה פוטר מחובת הכרת הטוב.
(שפתי חיים – מידות ח"א עמ' שסא)
חצי שנה לאחר שעבר הגרי"ש אלישיב ניתוח מסובך ביותר והיה בחולשה גדולה עד שלא יצא אפילו לשמחות של המשפחה הקרובה ביותר, הגיע לבקרו הרב אורי לופוליאנסקי, עם הזמנה לבר מצוה לבנו, לקבלת ברכה לקראת בר המצוה. אמר לו הגרי"ש: "ברכה אתן לך, אבל אתה יודע שאני לא יוצא לשמחות אפילו של הקרובים ביותר, אני מצטער מאוד". ענה לו הרב לופוליאנסקי: "לרגע אחד לא באתי לבקש שהרב יבוא, אני רק חפץ בברכה!". מרן זצוק"ל בירכו והוא עזב את הבית.
הגיע יום בר המצוה, והגרי"ש אלישיב אומר למשפחה: "הולכים". אמרו לו: "מה הולכים?" אמר: "יש בר מצוה, הולכים!" שאלו: "הרב הרי בקושי יכול לזוז מהמיטה, לקרובים ביותר הרב לא הולך, ולבר מצוה הולך?" אמר הגרי"ש: "כן, אני חייב ללכת, כיוון שאני חייב לו הכרת הטוב!". "איזו הכרת הטוב?", שאלו. "יש לו הרי אירגון שנקרא 'יד שרה', שהשאיל לי מיטה שאני יכול לשכב עליה, וגם ההליכון שאני הולך עמו הוא של 'יד שרה', אני חייב לו הכרת הטוב"…
אמרו לו: "שתי תשובות בדבר: א. היה כדאי לו להקים את כל האירגון ולו רק כדי שהרב ישתמש פעם אחת במיטה ובהליכון. אם כן, הרב אינו חב לו הכרת הטוב. ב. הרב הרי עשה אותו לראש עיריית ירושלים, וודאי שהוא חייב לרב הרבה יותר ממה שהרב חייב לו".
אמר הגרי"ש "הכרת הטוב איננה תשלום עבור הטובה שפלוני עשה לי. אם היה זה תשלום, היו צריכים באמת לדון מי עשה למי יותר כדי לדעת מי חייב למי. הכרת הטוב זו מידה שאדם צריך לרכוש לעצמו, בין שאר המידות הטובות שצריך לרכוש. אם כן, כאשר הוא עשה לי טובה אני חייב להכיר לו טובה!".
(מתוך הספר – 'סברי מרנן')
פסחים כב
מדוע לא ידע רבי שמעון העמסוני את הדרשה 'לרבות תלמידי חכמים'?
כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה
נשאלת השאלה – אם הקב"ה האיר את עיניו של ר' שמעון העמסוני בכל אתים שבתורה, למה לא האיר הקב"ה את עיניו גם בדרשה זו. ולמה צריך לחכות שדווקא רבי עקיבא ידרוש דרשה זו
הבן יהוידע מפרש שזה כדי לזכותו בשכר הפרישה שפירש מדרשות של כל האתין בדבר כבודו יתברך, וכמו שאמר לתלמידיו כשם שקבלתי שכר על הדרישה וכו'. הפרדס יוסף (ויקרא כז לב) מביא בשם הרה"ק ר"ש מאוסטרופולי דבר נפלא ביותר. הפסוק שם אומר 'וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'. ומובא בחז"ל שעשרה הרוגי מלכות היו כנגד עשרה שבטים במכירת יוסף. ומפורסמת הקושיא הלא היו במכירה רק תשעה שבטים כי ראובן ובנימין היו עם יעקב, ויוסף נמכר למצרים, אלא ששיתפו לה' יתברך עמהם, ורבי עקיבא היה כנגד השכינה, שהיה בן גרים והוא מזרע מלכות. ורק רבי עקיבא דרש 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים. שתלמידי חכמים הם כמו ה' לכיבוד. וזה פרוש הפסוק, 'כל אשר יעבור [אשר נהרגו] תחת השבט [כנגד תשעת שבטים] והעשירי יהיה קודש לה', היינו רבי עקיבא שדרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים.
בספר דבש השדה (אות לה) הביא כעין זה שמרומז כך בפסוק בראשי תבות. "וכל מעשר בקר וצאן", ראשי תבות ו'ידעו כ'ולם ל'מה מ'ת ע'קיבא ש'היה ר'ועה בקר וצאן. כי כל אשר יעבור, היינו כל תשעת השבטים אשר עברו, הם היו כל אחד תחת שבטו, אולם העשירי רבי עקיבא יהיה קודש לה', היינו במקום השכינה. ובליקוטים מהאר"י ז"ל כתוב, וזה סוד 'אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד' (ברכות סא), פירוש, בשביל אחד שהיא השכינה שנקראתה בשמה.
(הרה"ג רבי יצחק רוזנבלום שליט"א)
פסחים כא
היכן נמצאים ד' יסודות שבהם נברא העולם בבדיקת חמץ ובמצה?
רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים
ידוע כי היסודות מהם נבראו העולם הם ארבעה, אש רוח מים עפר, וסימנך ארמ"ע. וכן מצינו במדרש רבה (במדבר יד יב) וכן הובא מענינים אלו בזוהר והוזכר גם בהגהת הגאון רבי יצחק מוואלז׳ין בנו של המחבר, שבראש ספר נפש החיים.
והמתבונן בעינים פקוחות, אומר הרה"ג רבי יעקב חיים סופר, יראה שפעמים רבות נרמז בדברי חז"ל ענין זה. וכגון במסכת פסחים (כא.) ״רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח, או מטיל לים״. רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה [אש], וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח [רוח], או מטיל לים [מים]. ומה עם עפר שחסר כאן. וההסבר הוא שאכן מצאנוהו בנוסח ביטול החמץ, ליבטיל ולהוי 'כעפרא דארעא'.
וכשאמרתי הדברים למעלת הרה״ג רבי יוסף משה סופר שליט״א הוסיף ואמר לי משם רבה של ירושלם ת״ו מושיעם של ישראל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל שעמד לבאר מאמרם בפסחים (קטו:)שהמצה נקראת לחם עוני כיון שעונים עליו דברים הרבה, ופירש רש״י אמירת ההלל והגדה. דהיינו שבכל לחם יש שיתוף כל ארבעת יסודות הארמ״ע, התנור ״אש״, הקמח היינו ״עפר״ שהקמה בא מן העפר, ״המים״ הניתנים בעיסה, ו״רוח״ היינו מה שתופח הלחם, אבל במצה אין בחינת ״רוח״, שהרי אינה מחמיצה ותופחת, לכן אמרו לחם שעונים עליו ״דברים הרבה״, שזו השלמת בחינת ״הרוח״ למצה, שהדיבור הוא בחינת ״רוח ממללא״, והרי ארמ״ע שלם במצה.
(מרגליות הש"ס – הגאון רבי יעקב חיים סופר בהסכמתו לספר פרי אדר)
פסחים כ
האם מותר להדליק מדורת לג בעומר בשמן תרומה?
חבית של שמן תרומה
הגמרא בשבת (כא.) אומרת שפתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול. ומקשה הפני יהושע, בשלמא שאר שמנים שהמשנה אוסרת להדליק בהם מפני שהם שמנים לא טובים ואינם דולקים יפה בשבת, חוששים בהם שמא יטה, ובחנוכה הטעם הוא מפני שכבתה זקוק לה, ממילא חייבים להניח מלכתחילה שמן שידלק יפה. אמנם לגבי שמן שריפה, שמן תרומה שנטמא, הלוא בעצם מדובר בשמן מעולה וטוב, אלא שבשבת חכמים אסרו להדליק בו מפני שמצוותו בשריפה, וחיישינן שמא יטה כדי למהר שריפתו. אבל בימי החול של חנוכה מדוע אסור להדליק בו. מביא הגאון רבי שמאי גינצבורג זצ"ל בשם האמרי אמת ליישב, שהרי כל עיקרו של נס חנוכה היה שמצאו פך שמן טהור, ולמרות שמעיקר הדין היה מותר להדליק בשמן טמא, שהרי טומאה הותרה בציבור, אז כיצד תעלה על דעתך לציין את הנס בשמן טמא.
הגראי"ל שטיינמן נשאל על שמן של תרומה טמאה שמותר בהנאה של כילוי, ויש מדליקים בו נר של שבת ונהנים לאורו. האם מותר להשתמש בו להדלקת המדורה לכבוד רשב׳׳י, וזה מב׳ ספיקות, האם לכהן עצמו חשיב הנאה, ואם כן האם יש לחשוש במה שגם אחרים שאינם כהנים נהנים ממנו עם הכהן?
ואמר הגראי"ל שאף שאין להשתמש בשמן של תרומה שימוש שאין בו הנאה, מכל מקום מותר להשתמש בו להדליק המדורה לכבוד רשב׳׳י, לפי שהדלקה זו אין בה מצוה, כי אילו היה בה מצוה היינו אומרים מצוות לאו ליהנות ניתנו ואינו נהנה במה שמקיים המצוה, אולם מכיון שהדלקה זו היא מנהג ואינה מצוה, שפיר חשיב הנאה במה שמדליק מדורה גדולה לכבוד התנא
(וישמע משה ח׳׳ג עמ׳ רכד).
פסחים יט
כמה שווה הכאה בלחי של מלמד?
כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת
הרה״ק רבי ברוך ממז׳יבוז׳ זי״ע פירש את הפסוק (במדבר ז, יד) ״כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת״ : ״כף אחת עשרה״ – יד שנוטלת אחת מעשרה, היינו שנוטלת ונותנת מעשר, אותה היד – ״זהב מלאה״, תתעשר…
הגר״א מוילנא זי״ע הסביר, את דברי המשנה (אבות ג ג) ״מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר״. כי כשאנו דורשים ״עשר״ בשביל ״שתתעשר״, אנו באים לומר: שמילת ״תעשר״ שאנו קוראים בשין שמאלית, כאילו כתובה בשין ימנית. אבל זה טוב רק אם אנו מאמינים במסורה – שיש אם למסורה, כי אלו שאינם מאמינים במסורה ומתחשבים רק בקריאת המילה כפי שהיא מנוקדת לפנינו, הרי אין כל הוכחה כי מי שמקיים מצות עשר מתעשר. ורק אם ״מסורת סייג לתורה״ אז ״מעשרות סייג לעושר״…
(פנינים)
מלמד אחד תבע לדין את חברו לפני הרב הגאון מו"ה אביש אריה שפירא זצ"ל אב"ד הומנא, שהכה אותו מכת לחי אחת ברבים. וקנס הרב את האיש המכה שיתן למלמד עשרה זהובים כסף, וכאשר אמר לו שהוא סכום עצום, ענה ואמר הלא מקרא מפורש בתורה "כף אחת עשרה זהב"
(אגישמקע וורט – שיחת חולין של תלמידי חכמים)
פסחים יח
מילתא דאתיא כק״ו טרח וכתב לה קרא
מדוע התעכבה ירושת המנוח שהוריש לישיבת לומז'ה?
מדוע התורה כתבה דבר שנלמד מקל וחומר, וכן מדוע רק בקל וחומר כך ולא בשאר מדות. הבני יששכר (מאמרי תשרי מאמר ז אות ה) מבאר, שכל המדות שהתורה נדרשת, הם מקובלים מסיני ולא ישפוט אותם השכל בזולת הקבלה, אבל מדת קל וחומר הוא שכליי גם בעניני דעלמא, ובכדי שנדע שהתורה היא רצונו וחכמתו יתברך למעלה מן השכל, על כן דבר שנלמד בקל וחומר שהוא שכלי, טרחה התורה לכתוב זאת, להורות שהתורה היא למעלה מן השכל ולא יתערב חקירת שכל אנושי.
סיפר הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א שבישיבת לומז'ה בפתח-תקוה, היה יהודי שהוריש לישיבה ירושה מכובדת. כרגיל במקרים רבים היורשים שהיו רחוקים מתורה ערערו על הירושה בפני בית המשפט. במשך תקופה ארוכה התנהל המשפט בין היורשים לבין הנהלת הישיבה, והסוף לא נראה באופק.
נכנסו מהנהלת הישיבה אל מרן רבי חיים קניבסקי כדי להתייעץ איתו אולי כדאי לקחת עורך דין גדול, ואמנם הוא יגבה כסף רב, אבל לפחות יש סיכוי שהענין יסתיים בזמן קצר ביותר.
החל רבי חיים לצחוק. שאלו אותו: "מדוע הרב צוחק" ורבי חיים הסביר "וכי מה אתם חושבים קורה עכשיו בשמים. היהודי הזה שנפטר, יש לו משפט בשמים, ושם דנים האם יש לו די זכויות לכך שכספו ילך לישיבה, או שאין לו מספיק זכויות והכסף ילך ליורשים. המשפט הזה בשמים עדיין לא הסתיים ולכן הדבר תלוי ועומד, וכי חושבים אתם שאם תקחו עורך דין גדול יותר, הוא יוכל לזרז את הליך המשפט בשמים, מדוע סתם לבזבז כסף, כאשר יגמר המשפט בבית דין של מעלה, אם יגזר עליו שהכסף יגיע לישיבה – באותו יום תקבלוהו, ואם לאו – לא יעזור גם העורך דין היקר ביותר"…
פסחים יז
כיצד זכו תלמידי ישיבת טעלז בסיביר להדליק נר חנוכה?
משקי בי מדבחיא דכן
הרמב"ם כותב (חנוכה פ"ד הי"ב) על מצות נר חנוכה"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד" והעולם עומד ותמה: מה טיבה של חביבות זו, אין זה מדרכו של הרמב"ם להפגין חביבות יתירה למצוה אחת על פני רעותה, וכאן חרג הרמב"ם ממנהגו.
אלא, אומר הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך, אנו מוצאים בגמרא (יומא כט.), שנס חנוכה לא ניתן להיכתב, להבדיל משאר החגים שיש לנו שהם מרומזים בתורה שבכתב. ולמה? משום שדוקא נס חנוכה בא לסמל את אמונתינו בתורה שבעל פה. שהרי תמיהה עתיקה היא על נס פך השמן: איך בכלל נטמאו כל השמנים, והלא "משקי בי מדבחיא דכן" (פסחים יז. דהיינו:
כל המשקין של קודש, כגון דם לזריקה ומים ויין לנסך ושמן למנחות, הנקראים כך על שם המזבח – הרי הם טהורים), ואם כן מדין תורה השמן לא נטמא כלל, ואם כן מן התורה לא היו צריכים כלל את נס פך השמן, הרי אנו מפגינים את אמונתינו ודביקותינו בדברי סופרים, ולכן נס חנוכה לא ניתן להיכתב, כי כל עיקרו של חנוכה אינו אלא כדי לפרסם את אמונתינו בתורה שבעל פה!
זו ה"חביבות" שהרמב"ם משייך לנס חנוכה, חביבות הנובעת מכך שעל ידי החנוכה קיבלו ישראל על עצמם את תקנות חז"ל לדורות, ובכך אישרו את דביקותם בתורה שבעל-פה!
(כמוצא שלל רב)
בעת מלחמת העולם השניה כשהנאצים פלשו לליטא, ברחו קבוצת בחורים לעבר רוסיה במהלך בריחתם עלו על רכבת החוצה את כל סיביר.
לקראת סוף חודש מרחשון, התחילו להפוך בסוגיית כיצד מדליקין נר חנוכה ברכבת, הרי אין להם שמן ונרות, ובמה יקיימו מצוה חביבה זו.
אחד הבחורים העלה רעיון, הרי גלגלי הרכבת משוחים בגריז, ניקח קצת שמן גריז, נוריד כפתור מהמעיל, שם נשמור את הגריז, וכשיגיע חנוכה, נדליק את הגריז עם פתילות שנכין מהחוט שחיבר את הכפתור לבגד.
הרעיון מצא חן בעיני הבחורים, ובכל תחנה שהרכבת עצרה, היה רבי חיים מתגנב בלאט וגוחן מתחת לגלגלי הרכבת, בעשר אצבעותיו היה מגרר גריז מהלגלגלים, עד שלקראת חנוכה נצטבר אצלו כמות נכבדה של גריז.
לאחר עבודה מאומצת כזאת, הם כבר חיכו בכליון עינים לחנוכה, שם יוכלו סוף סוף לממש את המצוה, שעבדו עליה קשה כל כך, אך לאחר ההדלקה התברר השבר הגדול, גריז אינו שמן דליק לנר… האכזבה היתה גדולה, עבודה קשה כל כך במשך כמה שבועות, ושוד ושבר הנר אינו דולק.
לפתע בלא הודעה מוקדמת עוצרת הרכבת, ללא כל תחנה וללא כל סיבה הנראית לעין, ונשמעת דפיקה על הדלת, הם פתחו את הדלת בהיסוס, שם ניצב יהודי ישיש זקנו לבן ומגודל, שק על כתפיו ובו נרות להדלקה, הוא חילק נרות לכולם, ולאחר שירד, המשיכה הרכבת בדרכה.
איני יודע אם זה היה אליהו הנביא או מישהוא אחר, אך מה זה משנה. אך זה ברור שהוא היה שלוחו של הקב״ה להביא לנו את ההארה הנפלאה בים החשכות. ראינו בחוש את מה שתמיד שמענו, שאדם אין תפקידו לגמור, על האדם מוטל לעשות ככל יכולתו, את השאר יעשה הקב״ה
(חשוק׳ חמד חנוכה)
פסחים טז
מה אמר הרה"ק מקארלין זי"ע לחסידיו שהפסיקו לשאוג בתפילתם?
אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור
ידוע העובדא שפעם הלך הבעש"ט הק' זי"ע בסמוך לנהר, והימים היו ימות החורף באותן עיירות שהקור מתגבר מאד, ומי הנהר קפאו עד שהיה אפשר ללכת שם ביבשה בתוך הים. התלמידים ראו שהבעש"ט מתבונן במה שנעשה שם, ואמר להם, ראיתם כוחה של קרירות, ראיתי אחד מן הערלים חורט על הנהר הקפוא צורת שתי וערב. והרי אין לך דבר טהור כמי הנהר – מים חיים המטהרים כל צרוע וכל זב, ואף הם עצמם אינם מקבלים טומאה (פסחים טז.) ויהי אך 'קפאו' המים, אפשר לחרוט בהם צורת טומאה חמורה. לדידן ייאמר, עד כמה יש לנו להזהר ולהשמר מ'קרירות', ועלינו להלהיב ליבנו ונפשנו ב'שלהבת אש קודש' לה' ולתורתו, ובזה נזכה לטהר ליבנו קמיה אבינו שבשמים.
הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקארלין זי"ע הי"ד ביקר כמה פעמים בארה"ק, באחד מביקוריו הבחין הרבי שהאברכים פסקו מלשאוג בתפילתם כדרכם של חסידי קארלין, ופנה אל הגה"ח ר' שלמה אטיק זצ"ל ושאלו על פשרם של דברים, הצטדק ר' שלמה לומר שדוחק הפרנסה הוא הגורם לכל זה. כעבור מספר שבועות בעת ישיבת הרבי עם חסידיו, פתח וסיפר להם על הרה"ק רבי יצחק מווארקי זי"ע שראה באחת ממסעותיו גוי המפליא מכותיו בעבדו עד כדי רציחה וגער בו שיעבוד כראוי, ניגש הווארקער אל הגוי המוכה ושאלו, מדוע אתה ממשיך לעבדו גם כשהוא מכה בך מכות חזקות כל כך, ענה העבד, הרי כל מטרת הכאתו היא כדי שאעבוד, אם אפסיק לגמרי לעבוד הרי הוא יהרגני, סיים הרבי ואמר, הנה הבורא נותן לכם את קושי הפרנסה רק בכדי שתקימו קול שוועה בתפילתכם, והנה אם לא תצעקו כראוי…
ואדרבה אם תצעקו ירווח לכם פי כמה וכמה.
(באר הפרשה)
פסחים טו
שמא יבוא אליהו
מהו הדבר שהקדוש ברוך הוא לא יכול לעשותו?
מסופר על הגאון רבי אליהו כהן בעל ה'שבט מוסר', שהיה אדם עשיר, עד שביום אחד עלו ביתו וחנותו באש, והוא הפך לעני גמור, ובביתו לא היה מה לאכול. כמובן שהגאון קבל את הגזרות שנחתו עליו באהבה גמורה, הצְדיק עליו דין שמים, ואמר על הכל "גם זו לטובה". בשבוע שלפני חג הפסח, פגש עני ברחובה של עיר שמירר בבכי, אמר שאין לו מה לאכול, ושאל את ה'שבט מוסר' האם יוכל לעזור לו.
פשפש הגאון בכיסיו, וראה שלבד מכמה פרוטות מעטות אין שם מאומה. הוא נזכר בתקופות שבהן היה באפשרותו לסייע לעניים, פרש ידיו לשמים, ואמר:
"ריבונו של עולם, הרי צווית בתורתך לעזור לעניי בית ישראל, ואני רוצה מאוד לעזור להם, כמו בתקופה שבה הייתי עשיר, אבל אין ביכולתי לעשות זאת. אנא סייע בעדי, כדי שאוכל לעזור לעניים"
לפתע קיבל העני פנים חדשות, ואמר ל'שבט מוסר': "אני אליהו הנביא, ונשלחתי מן השמים כדי לנסותך; דע לך שדבריך האחרונים עשו רושם גדול מאוד בשמים, והחליטו שכיון שעל איבוד נכסיך ועל שאר הגזרות שבאו עליך אמרת 'גם זו לטובה', וקיבלת הכל באהבה ואילו כשהתבקשת לעזור לעני, עמדת והתפללת לפני ה' שיסייע בעדך, הרי שמעכשיו ואילך תחזור להיות עשיר כבתחילה, ותוכל לעזור לעניים.
סיפר הגאון ר' יצחק זילברשטיין שפגש את הגר"י גלינסקי ושאלני חידה. חז"ל אומרים שאדם צריך לנהוג בדרך של 'מה הוא אף אתה'. איזה הוא הדבר, שאל הגר"י, שהקב"ה לא יכול לעשותו, והאדם כן?
והגר"י השיב: חז"ל אומרים שתשע מעלות בצדקה, ואחת מהן היא לתת את הצדקה מבלי שהנותן ידע למי נתן.
והנה, האדם יכול לקיים את הדבר, אבל הקב"ה תמיד יודע למי הוא נותן…
(חשוקי חמד – הגדה של פסח)
פסחים יד
מדוע הגר"ח קנייבסקי לא ידע איזו ברכה אחרונה לברך?
אב הטומאה
החזון איש כותב בקובץ איגרות (ח"א אגרת כ) 'אם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה ויש אב הטומאה ויש אבי אבות הטומאה, בטומאת הנפש של מילוי התאוה באכילת תענוג, מתאחד ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה. דבר זה הוא מהשפלים מאוד מעכבים את הלימוד, וכדאמרו במדרש 'עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו'.
אחד מבאי ביתו של מרן הגר"ח קנייבסקי נכנס אליו לאחר שגמר את סעודתו והנה הוא רואה כי רבינו מוטרד מאוד, לשאלתו, אמר לו רבינו כי הוא מנסה להיזכר מה הוא אכל כי הגישו לו אוכל וקודם שבירך יצאו מהבית והוא לא יודע מה הוא אכל ומה הוא צריך לברך ברכה אחרונה, רבינו ניסה להיזכר ללא הועיל לא היה ברירה עד שאיתרו את המגיש של האוכל ואז נחה דעתו של רבינו, חוסר הענין באוכל ושקיעות בתורה יצרו את התוצאה עד כי הגר"ח אינו מודע למה שהוא אוכל.
הרבנית סיפרה כי בתקופה הראשונה פעם הגישה לו לאכול לחם ותבשיל, לאחר שאכל את הלחם לא שם לב כי התבשיל לא נאכל על ידו ומיד הוא אמר לרבנית התבשיל היה טעים מאוד, הרבנית ששמה לב כי הוא לא אכל כלל את התבשיל, אמרה לו בטח הרמב"ם שחשבת עליו היה טעים מאוד, אבל את התבשיל לא אכלת עדיין…
(דברי שי"ח)
פסחים יג
והייתם נקיים
מדוע החזיר הגרי"ח זוננפלד תרומה בסכום גדול?
מסופר על אשה עשירה ממדינת הונגריה שהייתה חשוכת בנים, באה האשה אל רב העיר ובידה סכום של ארבע מאות זהובים, וביקשה לשלוח אותם בדורון לאחד הצדיקים שיתפלל עבורה שתיפקד בזרע של קיימא. הציע הרב לשלוח את הכסף להגה״ק רבי יוסף חיים זוננפלד זיע״א רבה של ירושלים עיה״ק ת׳׳ו. מסרה האשה את הכסף והרב שלח את הסכום לרבי יוסף חיים.
כעבור כמה שבועות בא בעל האשה אל הרב בתרעומת, על שהסכים לקבל סכום גדול מאשתו בלא ידיעתו, הרב הצטדק שחשב שהאשה עשתה זאת מידיעתו, אולם העשיר תבע שהרב ידרוש שיוחזר הכסף מירושלים. לרב לא היה נעים לעשות כן, לכן הציע לבעל שהוא ישלם את כל הסכום מכיסו הפרטי בתשלומים.
עוד הם מדברים ומסכמים את העניין, נכנס הדוור לבית הרב והביא לו מכתב באחריות שהגיע מירושלים, העיף הרב מבט לכתובת השולח ומה נדהם לקרוא 'הרב יוסף חיים זוננפלד' מירושלים, פתח את המכתב ומצא את הסכום בסך ארבע מאות זהובים ששלח לרבי יוסף חיים זוננפלד.
הבעל התרגש וביקש לשמוע מה כותב רבה של ירושלים. נענה הרב והקריא לפניו את המכתב: ״קיבלתי את מכתבו בצירוף הכסף, אולם מכיוון שמעלת כבודו כותב שאשה מסרה לו זאת, חוששני אולי עשתה זאת מבלי רשות בעלה, לכן הנני משיב לו חזרה את הכסף, ואבקשו למסור כל הסך תיכף ומיד לאשה, אולם כמובן לא מיעטתי בשביל כך למלא את בקשתה בדבר התפילות, ויהי רצון שיתקבלו התפילות ויזכו לישועה בקרוב״. עיני הרב והבעל זלגו דמעות מרוב התרגשות, ובו במקום שלח חזרה את הכסף לרבה של ירושלים.
(ליקוטים וסיפורים נפלאים)
פסחים יב
כיצד הסתכן הלל בנפשו ועלה לגג המושלג?
גזירה משום יום המעונן
הגמרא במסכת יומא (לה:) מספרת על הלל הזקן שבכל יום ויום היה משתכר בחצי דינר, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא דינר להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס פנימה. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי לשמוע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. "אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: 'אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא?'. הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו, רחצוהו, סכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת".
בהזדמנות מסוימת נשאל מרן הרב אלישיב זצוק"ל, לכאורה כיצד יכול היה הלל להתיר את דמו למוות, הלא זה פיקוח נפש לכל דבר, וכי לא ידע שכאשר ישכב במזג אוויר כה סוער תחת כיפת השמים הוא עלול לקפוא?
השיב על כך הרב אלישיב באמצעות מעשה שאירע בירושלים לפני עשרות שנים: יהודי יקר וירא שמים יצא ל'שוק מחנה יהודה' ביום חמישי אחר הצהרים כדי לרכוש את מצרכי השבת ולא חזר בפרק זמן סביר. בני ביתו דאגו לשלומו והחלו לחפש אחריו. לאחר שעות של חיפושים שנמשכו אל תוך השעות הקטנות של הלילה, נמצא האיש באחד מבתי המרזח בשוק כשהוא שרוע על הרצפה שיכור מיין… בני משפחתו הוכו בתדהמה כששמעו היכן נמצא אביהם, והתקשו לעכל את העובדה כי איש ישר דרך ירא שמים ובעל בעמיו כמותו – יימצא כשיכור כאחד הריקים בבית מרזח? הנהגה שאינה הולמת
אותו ובוודאי שאינו רגיל בה…
משנתפכח מיינו התגלה הסוד. הוא סיפר שכשיצא מהבית לכיוון השוק היה לו קר מאד, וכשראה בצד הדרך בית מרזח החליט להיכנס אליו ללגום בו כוסית קטנה של יין שרף להחם בה את גופו. הוא חשב לעצמו ובצדק כי כוסית אחת קטנה ודאי לא תשפיע עליו להשתכר. אולם כשראה שהיין מיטיב לו וגופו הוחם ביקש לקנות "רק עוד כוסית אחת", ובאמת לא התכוון ליותר ממנה, אולם כשגמר לשתותה חשקה נפשו בעוד כוסית ולאחריה בעוד כוסית… כך נגרר לקנות עוד ועוד, והתוצאה הסופית הייתה מציאתו שרוע ברצפת בית המרזח כשיכור מוחלט.
כך היה גם אצל הלל הזקן, הסביר הרב אלישיב. וכי יעלה על הדעת שהלל הזקן אכן עלה על הארובה על מנת להיות שם שעה ארוכה עד שיצטרכו לפנות מעל גבו שלוש אמות של שלג?! ודאי שלא! הדבר אסור על פי הלכה, וודאי שלא התכון להמרות את פי ההלכה בזה. אלא שאהבת התורה העצומה שבערה בו היא זו שגרמה לו להישאר להאזין לשיעור בצורה כזאת. בתחילה הוא נתלה על הארובה להאזין לשיעור בכוונה לשהות שם רק מספר דקות בודדות, לשמוע רק את חמש הדקות הראשונות של השיעור ותו לא. אך לפתע הוא שמע את אחד התלמידים מקשה על השיעור, וחשב לעצמו להמתין רק עוד רגע כדי לשמוע גם את התשובה, ואז רק עוד רגע לשמוע כיצד שמעיה ואבטליון מסבירים נקודה פלונית ודחייה אלמונית…
פסחים יא
האם בבדיקת מעבדה ע"י בישול שייך איסור בשר בחלב?
הוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל קאכיל מיניה?
נשאל הגאון מטשעבין זצ"ל בשו"ת דובב מישרים (ח"א סוף סי' ל) אודות איש ירא ה' שהוא ד"ר לכימיה, ומביאים לפניו מיני שוקולד כדי לבחון אותם במעבדה כימית ע"י בישול אם יש בהם תערובת בשר בחלב, אם מותר לו לבדוק אותם או שיש לאסור משום בישול בשר בחלב.
וכתב שיש לצדד להיתר על פי דברי הגמרא כאן, שכאשר מחזר עליו לשורפו ודאי אין לחשוש שיאכל מזה, וא"כ הוא הדין לגבי בישול בשר בחלב לפי מה שכתב הכסף משנה (טומאת מת פ"א ה"ב) בתירוצו השני שכל זה שאסרה התורה בישול בשר בחלב הוא כדי שלא יבא לאכול, וא"כ כאן שכל מטרת הבישול היא כדי שיתברר אם יש שם בשר בחלב ואסור לאכלו, ודאי אין לחוש שיבא לאכלו ומותר לבשלו.
(דף על הדף)
אחד מחסידי הרה"ק מסקווירא זי"ע שהיה גר במקום רחוק מרבו, ואשר מסביב לביתו גרו הרבה גויים, היה מתאונן תמיד בפני רבו שהוא אינו יכול לסבול את הגויים, ושהדבר זר ומרוחק להנהגתו, ושהוא מפחד על ילדיו איך יוכלו לגדול לתלמידי חכמים יראים ושלמים כשהם עדים לזילותם של הגויים הגרים במרחק קרוב לביתו, ושלח לשאול את הרבי שוב ושוב אם לא עדיף שיעבור לסביבה יהודית יותר, וכל העת היה הרבי משיבו בקצרה "יהיה טוב!"…
כעבור תקופה פסקו לפתע ה"שאלות" של אותו חסיד, ושוב לא נשמע ממנו דבר בענין זה, ביקש הרבי מהגבאי שיתקשר וישאלהו על כך. וכשפנה אליו הגבאי השיב שברבות הימים הוא התרגל למצבו ולמקום מגוריו בין הגויים, וכבר אין הדבר כל כך גרוע כמו שהוא חשב – ס'נישט אזוי געפערלעך – הכל בסדר…
כששמע הרבי את תשובת החסיד, הורה לגבאי שיתקשר שוב להחסיד ויצווה אותו לאלתר לעזוב את מקום מגוריו ולעבור למקום סביבה יהודית!
היהודי קיבל את הטלפון, והשתאה מאוד לנוכח העובדה, שהלא זה זמן רב שהוא משתוקק לעבור לסביבה יהודית, ולא הורה לו הרבי לעבור, ועתה כאשר הוא התרגל למצבו והוא כבר אינו מרגיש צורך לעבור, אז דווקא הרבי מורה לו לעבור!
הדבר הציק לו במאוד, והחליט לנסוע אל הרבי ולשטוח בפניו את שאלתו. ממחשבה למעשה – הוא נסע אל הרבי ושאלו מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר – בתחילה לא נענה הרבי להפצרותיי לעבור לסביבה יהודית – אך עתה כשאני כבר מורגל למצבי, אז הרבי מורה לי לעבור?
כשהרבי שמע את שאלתו, הרצינו פניו ואמר לו בנועם שיחו ובמתק דבריו: היא הנותנת, כל זמן שראיתי שמקום מגורך אינו נוח לך, לא ראיתי שום צורך להורות לך לעבור דירה, כי ידעתי נאמנה שכל עוד אשר אינך יכול לסבול את הגויים, סימן מובהק של טהרה הוא, ואין הגויים יכולים לקלקל אותך בהתנהגותם, בבחינת מה שאמרו חז"ל (פסחים יא.) "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל קאכיל?" שכן כשמתעבים דבר מסויים אין רוצים בקירבת הדבר.
לא כן עתה, כאשר אתה מזמר זמירות אחרות, ואתה אומר שהדבר אינו כל כך רע מבחינתך, ואתה מתרגל למצב מגורי הגויים בסביבתך, ושוב אין החשש לחינוך ילדיך טורד את שלוותך, הרי זה סימן שאתה כבר סובל את הגויים, ואתה מתחיל להיות מושפע מהם, וזה אסור שיהיה בתכלית האיסור – ואינני מסכים לכך בשום אופן! – לזה אסור להחריש, ואפילו לרגע, ועל כן הוריתיך שתעבור לאלתר לסביבה יהודית בה תוכל לחנך את ילדיך בדרך התורה והיראה!…
(נועם שיח פסח תשע"ט)
פסחים י
מה אמר הגר"ח מבריסק לאדם שטען שאינו מחוייב לשלם על נסיעה לבקר את אביו
ככר בפי נחש וכו' בגופיה אטרחוהו רבנן, בממוניה לא אטרחוהו רבנן
הגאון רבי שלמה יוסף זוין סיפר על רב אחד בארץ ישראל, שכאשר למד עם תלמידיו את סוגיית הגמרא במסכת פסחים (י:) ״כיכר (חמץ) בפי נחש, צריך חבר להוציא או אין צריך: בגופיה אטרחוהו רבנן או דלמא לא שנא״, קם תלמיד אחד ושאל: הלא בתחילת המסכת למדנו שיש מקומות שנוהגים לשכור אחר שיבדוק את חמצם ואינם בודקים אותו בעצמם, ולמה לא נאמר גם שם ״בממונו לא הטריחוהו״? רצה הרב שהתלמיד וחבריו יעמדו בעצמם על ההבדל שבדבר, אמר להם: אמשול לכם משל במעשה שהיה.
בשולחן־ערוך (יו"ד סי' רמ ס"ה) נפסק להלכה שהוצאות כיבוד האב הן משל האב ולא משל הבן, ואם אין לבן – אינו חייב לחזר על הפתחים, אבל חייב לכבדו בגופו. מסופר כי פעם בא אדם לפני הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ׳יק מבריסק, ושאלה בפיו: אביו, המתגורר בביאליסטוק, שיגר לו מכתב ובו הוא דורש ממנו לבוא אליו לבקרו, אולם הוא לא שלח לו את הכסף הדרוש להוצאות הנסיעה מבריסק לביאליסטוק. אותו אדם ביקש לדעת האם רשאי הוא להתחמק מקיום ציווי האב על סמך ההלכה שהוצאות כיבוד האב צריכות לבוא משל האב ולא משל הבן? אכן כן, השיב לו רבי חיים קצרות, אין אתה מחוייב להוציא את הוצאות הנסיעה מכיסך. לך אליו ברגל…
(כמוצא שלל רב – שמות פר' יתרו)
פסחים ט
אלו חשבונות עשה הבני יששכר עם סוחרי עירו?
אין חוששין שמא גררה וכבר המליצו מדברי המשנה לעניין חשש על החמץ בערבי פסחים חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר, אין לדבר סוף', והיינו שלדבר שאין לו סוף אין טעם לחשוש אפילו כשמדובר על ענייני חמץ שיש בו איסור כרת.
וכך גם בענין הפרנסה, שהרי 'אין לדבר סוף' – כי גם אם ישיג את מזונו לשבוע זה עדיין אין לו לכל החודש, וכאשר ישיג לכל החודש ולכל השנה, עדיין אינו מובטח לשנים הבאות, אם כן 'אין חוששין' לדאוג בעסקי הפרנסה אלא יבטח בהשם אלוקיו שיזמין לו מזונו דבר יום ביומו בעתו ובזמנו .
מסופר שהרה"ק ה'בני יששכר' זי"ע קיבץ פעם את כל הסוחרים בעלי העסקים והמסחר בעירו וישב עם כל אחד מהם, לחשב בדיוק כמה הן הכנסותיו ורווחיו ממסחרו בכל חודש, ומנגד כמה הוצאותיו למחייתו ולפרנסת אנשי ביתו. והגיע עם כל אחד מהם למסקנה שאליבא דאמת אין די בהכנסותיו של משך השנה כולה בכדי לכסות את כל ההוצאות המרובות על ההכנסות. ואין זה אלא שמן השמים, אך מבלי שיהיו מודעים לכך, נהנים הם מצנצנת המן שנתנה לדורות לבני ישראל לבל יחסר להם פרנסתא טבתא. ואם כן נמצא שכל מה שהם טורחים יתר מכפי מידת ההשתדלות ההכרחית, אין זה כי אם טרחא לריק, כי לא משם תצמח הפרנסה .
הרה"ק ה'שפע חיים' זי"ע סיפר הלצה נפלאה אותה שמע מאביו הרה"ק רבי צבי מרודניק זי"ע שהוא שמעה מפיו של רב אחד בגלילותיו. אותו רב סיפר שהכומר בעיירתו פנה אליו ביום מן הימים וצעק לעברו, הלא יהודים חוטאים ופושעים אתם שלא מגיע לכם כל טובה, כי הרי לאבותיכם הוריד הקב"ה מן בכל יום ומזה התפרסנו והיה להם לאכלה, ואילו לכם אינו מוריד מן לחם מן השמים, אין זה בגלל עוונותיכם לכך אינכם ראויים לטובה זו. ענהו אותו רב בבת שחוק ואמר לו, מה אתה סח, הלא לכל יהודי ויהודי יורד עד עצם היום הזה לחם מן השמים, אך כיום המן יורד בהיחבא בתוך ביתו ובתוך כיסו של האדם, ואך במדבר היה יכול הקב"ה להוריד את המן לעין כול , היות ובמדבר היו בני ישראל במקום אחד ומוקפים בענני הכבוד ששמרו עליהם מכל עבר. אך כיום, לו יוריד לנו את המן בראש כל חוצות הלא תבואו אתם, גויי הארץ ותגנבו מעמנו את כל הטובה הרבה.
והלצה אמיתית היא זו, כי אף שאין האדם מרגיש בכך, מכל מקום כל פרנסתם של ישראל הרי הוא למעלה מדרך הטבע בבחינת אוכלי המן.
(באר הפרשה)
פסחים ח
האומר סלע זו לצדקה – למי הוא אומר?
האומר סלע זו לצדקה בשביל וכו' הרי זה צדיק גמור
בספר חפץ חיים על התורה (פרשת צו) מספר הגאון ר' שמואל גריינמן זצ"ל שהדפיס את הספר והיה מקורב אליו, ששאל את החפץ חיים אם הנותן צדקה תוך כוונה להנאת עצמו נחשב לצדיק גמור, מה איפוא, מעמדו של אדם הנותן צדקה לשמה, ללא כל תנאים נילוים. החפץ חיים השיב על כך שיכול להיות שבשגגת המדפיס נדפסו שתי המלים 'צדיק גמור', ובברייתא היה כתוב בראשי תיבות צ"ג שמשמעותו צדקה גמורה, והמדפיס טעה והדפיס צדיק גמור.
ומביא לכך הרב גריינמן סמך שבבבא בתרא (י:) הגמרא אומרת בקושיא 'ודעביד הכי לאו צדקה גמורה, והתניא האומר סלע זו וכו' הרי זה צדיק גמור'. פתח בצדקה גמורה וסיים בצדיק גמור, אלא כדאמרן. ומוסיף שבראש השנה (ד.) אומר הרבנו חננאל 'ויש אומרים הרי זו צדקה גמורה'.
ובספר 'אך פרי תבואה' דן במימרא זו ושואל מהו תיבת "האומר", למי אומר זאת, ומה ענין יש באמירה זו, ועוד יש להבין אם הוא מכוון לטובת עצמו מדוע נחשב לצדיק גמור ולהבין הענין אפשר להסביר, שמדובר כאן בעשיר שרוצה לתת הרגשה טובה לעני, כדי שהעני לא יתבייש, ועל כן אומר לו קח ממני בבקשה הצדקה, כי בזה אתה עושה לי טובה, שבזכות זה יחיה בני, או סיבה אחרת, אבל באמת בנו אינו חולה, ואין לנותן שום בעיה שבשלה הוא נותן הצדקה, ולכן הוא נקרא 'צדיק גמור' כי עושה באופן מכובד שהעני לא יתבייש, ומדויק לפי זה גם הלשון 'האומר סלע זה' ולא כתוב 'הנותן סלע זה' כי העיקר הוא האמירה ולא הנתינה, ובזה מבארים את הפסוק (תהילים מא ב) "אשרי משכיל אל דל" אשרי זה שנותן צדקה בחכמה היינו משכיל, "ביום רעה" דאומר לעני שרוצה שה' יצלנו מיום רעה, ולכן נותן הצדקה.
פסחים ז
החידוש של שען זקן מקראקא ששח לטשעבינער רב בענין העשרה פתיתים של בדיקת חמץ
ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא
הגמרא במסכת בפסחים (ז:) דנה מהיכן יודעים שבדיקת חמץ נעשית לאור הנר? ובמשא ומתן של הדברים אומרת 'מציאה ממציאה – כתיב הכא 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם', וכתיב התם 'ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא'. ושואל המהרש"א (שם) מדוע לא הביאה הגמרא את הנאמר קודם לכן, בפרשת ויצא (בראשית לא לה): "ויחפש ולא מצא את התרפים", הלא גם שם מוזכרים חיפוש ומציאה!
הטשעבינער רב זצ"ל סיפר, שהיה פעם בעיר קראקא ופגש שם שען זקן, שאמר לו פשט יפה בגמרא הזו: הרמ"א בהלכות פסח (סי' תלב) כותב: "נוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה", ואת הפתיתים הללו יכול להניח אפילו הבודק בעצמו. שואלים האחרונים: מה מתאים לומר על זה בדיקת חמץ, אם הוא עצמו מניח את הפתיתים ומחפש, איזו בדיקת חמץ היא זו? כלום זה נקרא ש"מצא" חמץ? השיב השען הזקן: מהיכן לומדים בדיקת חמץ? מהפסוק שלנו "ויחפש … וימצא הגביע ". ומי מצא את הגביע? – מנשה, שהוא עצמו הטמינו שם… הרי שמתאים לומר "וימצא" על דבר שהמחפש עצמו הניחו שם. לפי זה מובן היטב מדוע לא הביאה הגמרא הוכחה מ"ויחפש ולא מצא את התרפים", כי שם לבן באמת חיפש, לא הוא עצמו הניח שם את התרפים…
(יחי ראובן)
פסחים ו
מדוע הוצרך משה רבנו לתקן שיהיו דורשים בענינו של יום?
שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום,
על הפסוק ויקהל משה… ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי… (לה, א) אומר הילקוט שמעוני "רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת [כשם שאותו היום שהקהיל משה היה שבת, שהרי לא תקעו בו בחצוצרות]. מכאן אמרו, משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג".
וכל הקורא מדרש זה תמה: מדוע משה תיקן שישאלו וידרשו הלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת וחג בחג, הלא הקב"ה ציוהו שישאלו וידרשו רק הלכות שבת בשבת, ולא בשאר המועדים!
והנה הקשה הר"ן (מגילה ב: מהרי"ף) – מדוע היה למשה צורך לתקן שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח וכו', הלא מנהג ישראל הוא (פסחים ו.) ששואלין ודורשין ל' יום קודם החג בעניינו של חג, וא"כ כ"ש שבחג עצמו ילמדו את הלכות אותו החג!
אומר רבי יהונתן אייבשיץ שיש לחקור האם בשבת שחלה בתוך שלושים הימים שקודם החג צריכים לשאול ולדרוש בהלכות שבת, או בעניינו של החג הקרב ובא? ונראה להוכיח שבמקרה הנ"ל ידרשו בהלכות שבת. שהרי התאריך שמשה הקהיל את בני ישראל ודרש להם בהלכות שבת היה י"א בתשרי [כפירוש רש"י: "למחרת יום הכפורים"] והוא בתוך שלושים הימים שקודם חג הסוכות, ואעפ"כ משה דרש להם בהלכות שבת. על כרחך שבמקרה הנ"ל דורשין בהלכות שבת ולא בעניינו של חג.
ועתה מיושבת קושיית הר"ן, שכן ההכרח של משה לתקן שישאלו וידרשו הלכות פסח בפסח וכו' – הוא בשביל מצב שיחול החג בשבת, ואזי יטעו ויאמרו שכשם שבשבת החלה בשלושים הימים שקודם החג דורשים בהלכות שבת, כך בחג החל בשבת – ידרשו בהלכות שבת. לכן משה תיקן שבמקרה שהחג חל בשבת – ידרשו בהלכות החג.
נמצא, שרק מפני שהקב"ה ציוה את משה לדרוש הלכות שבת בשבת – הוצרך משה לתקן שידרשו הלכות פסח בפסח וכו', שכאשר יחול החג בשבת – לא יטעו לדרוש בהלכות שבת, אלא בעניינו של חג, והמדרש ניצב על תילו!
(תורת הקריה)
פסחים ה
אין ביעור חמץ אלא שריפה – לאיזה חמץ ושריפה הכוונה?
אין ביעור חמץ אלא שריפה
ביאר הגה״ק החיד״א זי״ע בספרו "שמחת הרגל" שרמז נתנה לנו התורה איך יכול אדם לנצח את יצרו במלחמה אשר מנהל נגדו: "כל דבר אשר יבא באש" – באש היצר הרע. "תעבירו באש" – באש התורה. כמו שנאמר הלא כל דברי כאש נאם ה', ואמרו חז"ל בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. וזה שאמרו (פסחים ה.) "אין ביעור חמץ אלא שריפה", לחמצו של יצר הרע אין תיקון אלא באש התורה. אין תרופה משובחת יותר מאשר אש קודש ללמוד בתורה הקדושה בהתלהבות ושמחה. ואש דקדושה, שורף את היצר הרע, כמאמרם ז"ל במדרש (ויק"ר כה, א) עבר אדם עבירה מה יעשה, למד דף אחד ילמד שני דפים וכו'..
(פנינים)
הרה"ג ר' הלל מן שאל את מרן הגר"ח קנייבסקי מהו 'משכהו לבית המדרש', הרי פעם אחרת נאמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, ולא אמרו שיילך לבית המדרש? והשיב לו שבית המדרש פירושו תורה, כי אם ישב בביתו לא ילמד, לכן ילך לבית המדרש, וודאי לישיבה, ואז תהיה לו תורה תבלין.
ובמסילת ישרים כתב שאי אפשר להינצל מהיצר הרע אלא רק ע"י תורה, ואף שבמסכת ברכות (ה.) אמרו לעולם ירגיז אדם יצרו הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב לא נצחו יעסוק בתורה, ונראה שגם לפני תורה יש עצה שירגיז אדם – המסילת ישרים דיבר על 'רפואה', שאין רפואה זולת התורה, וזה כשהוא כבר חולה, אבל הדבר הראשון הוא שעל האדם להבין בשכל הפשוט שכל היצר הרע הוא הבל ושקר, ואם אינו מבין זאת אם כן הוא חולה, ואין רפואה למכתו זולת התורה.
פסחים ד
מה קודם? זריזין מקדימין או קירוב רחוקים?
כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות
וכן מובא בבעל הטורים: 'וביום השמיני ימול בשר'. בגימטריא – שכל היום יהיה כשר למול (בעל הטורים).
בעל תשובה יקר מצפון הארץ, העלה בפני הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א את השאלה הבאה:
נולד לי בשעה טובה בן זכר, והזמנתי את אחד מגדולי צדיקי הדור לשמש כסנדק בברית המילה של בני. ידועה ההלכה (שו"ע יו"ד סי' רס"ב): "כל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצוות ומלין מיד בבוקר", ולכן חשבתי שבע"ה אקיים את הברית בשעת בוקר מוקדמת.
אלא, שנודע לי שקרובי משפחתי, ממרכז ודרום הארץ, שרובם ככולם עדיין אינם שומרים תורה ומצוות, לא יוכלו להגיע אל הברית אלא אם כן תתקיים אחר הצהריים.
בדרך כלל ההלכה במקרה כזה היא, לערוך את הברית מוקדם בבוקר, ורבים סוברים שמעלת "זריזין" דוחה את מעלת "ברוב עם", ועדיף לערוך את הברית מוקדם גם כשפחות אנשים ישתתפו בה, (יעויין בשדי חמד מע' ז' כלל ג'. ובערוך השולחן כתב: "ויש לנו לצווח על מנהג זמנינו שמאחרים המילה כמה שעות ביום מפני שטותים שלא באו כל הקרואים, ויש מקומות שמאחרים עד חצות היום והוא עוון פלילי". וע"ע בתשובות והנהגות ח"ב סי' תפ"ח), אולם, כאן קיימת סיבה חשובה לאחֵר את הברית, והיא משום שכל קרוביי שאינם שומרי תורה, משתוקקים מאוד לראות את פני הצדיק שישמש כסנדק ויאציל עליהם מברכותיו (והוא ידוע כאחד שאינו מחלק ברכות 'בחינם' אלא מבקש שגם יקבלו הרחוקים קבלה טובה על עצמם), ואם כן, שמא נאמר שלאור המציאות עדיף לאחֵר את הברית כדי להשתדל בקירוב הרחוקים?
השואל סיים בציון דברי ה'אור זרוע' (הל' ר"ה סי' ער"ה), שהמאחר את מצוות המילה עד אחר חצות, נראה שמצוות מילה בזויה עליו!
והשיב לו הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שבמקרה שכזה, יש לקיים את הברית בשעה המאוחרת, כדי להשתדל לעורר את הרבים לתשובה, כי דווקא באופן שיש זמן מוקדם ומאוחר, אומר דין ה'זריזין' לקיים את המצוה בזמן המוקדם, אבל בנידון שאלתנו, יש רק זמן אחד – בשעה שמסוגלת לקירוב הרחוקים! וממילא המאחר לא נראה כמבזה את המצוה, כי מאחרה לתועלת גדולה, ולכן במקרה דנן המצוה רצויה ומקובלת יותר בשעה זו.
ויש לשאול על דברינו – מה אשֵם התינוק, ומדוע שנאחר את הסרת ערלתו? התשובה היא – שזוהי זכות גם עבורו, ומצוות המילה שלו תהא יקרה יותר כאשר יהיה בה התעוררות לקרוביו הרחוקים!
(ופריו מתוק – ויקרא פרשת תזרע)
פסחים ג
מדוע נקרא החזיר 'דבר אחר'?
חד אמר: שויתינן האי שמעתא כדבר אחר מסנקן
"וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא" (דברים י"ד, ח')
בחולין (נט.) תני דבי ר' ישמעאל "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא", שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט בו הכתוב הוא, "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא" שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרט בו הכתוב הוא.
במהרי"ץ חיות שם כתב "הכוונה שהתורה נתנה בזה סימנים שהיא מן השמים אחרי אשר האנשים חוקרים בכל מטמונות הטבע ומוצאים בכל עת במדינות החדשות בריות גדולות וחיות נפרדות אשר לא נודעו לקדמונים, ובכל זאת לא מצאו עוד בהמה או חיה אשר תהיה מעלת גרה לבד, זולת הגמל, ומפרסת פרסה לבד, זולת החזיר, ולפיכך פרט הכתוב להודיע שרק הוא השליט בעולמו ויודע כל יצוריו שרק אלו המפורשים בתורה לבד, המה בעלי סימן אחד, ולא יותר".
בתשבי (ערך דבר) כתב שהטעם מדוע חז"ל קורין ל"חזיר" – "דבר אחר", (פסחים ג: עו: וברש"י שם, ועוד) "כדי שלא להזכיר שמו בפני התינוקות וידרשו וישאלו עליו ויבואו לידי אכילה כמו שאין זוכרין שם לחם בפסח מטעם זה".
ובהגהות לר' ישעיה פיק זצ"ל שם העיר דלפי"ז מדוע לא חששו בשאר מינים טמאים, וביאר שם טעם אחר, ע"פ מש"כ רש"י (בראשית כו,לד ממדרש תהלים מזמור פ) "שהחזיר כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור", הלכך נקרא "דבר אחר" כלומר שהוא דבר אחר ממה שהוא מתראה בעצמו. (ועיין נפש חיה מרגליות סי' קנ"ו סקט"ז).
(קב ונקי)
פסחים ב
איך נודע לרב בן ציון אבא שאול שתלמידו אינו מהול?
אור לארבעה עשר
מעשה שהיה עם הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שהתחיל ללמד מסכת פסחים ואמר לכל התלמידים לקרוא בקול 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ'. כולם קראו המשנה ביחד בקול רם ואמר להם הרב לחזור שוב על הקטע הזה וחזרו שוב, וכך גם פעם שלישית. ואז שאל האם יש כאן בחור שלא עשה ברית מילה. קם אחד הבחורים ואמר כן כבוד הרב לא עשו לי ברית כיוון ששני האחים שלי מתו אחרי שעשו להם ברית מילה ולכן לפי ההלכה אני פטור אמר לו הרב אתה צודק אבל עכשיו תלך לרופא מומחה ותבדוק אם עכשיו כבר אפשר לעשות ברית אתם וכן היה שלבסוף עשה ברית שאלו את הרב איך ידעת אמר להם הרב אתם קוראים אור לארבע עשר ואני שומע עורלת בשר, חשבתי שאולי אני לא שומע טוב ולכן ביקשתי שתחזרו ושלוש פעמים זה חזקה.
(ובחרת בחיים)
סדר מועד
מסכת עירובין
עירובין קה
בעוד 2,338 יום מסיימים את הש"ס!!!
ברוך שעשה לנו נס
כה נכתב בספר תולדות יעקב, בשם הסטייפלער זצ"ל: "שח רבינו, שפעם שאל אחד את מרן החזון איש זצוקלל"ה, מפני מה בזמנינו אין מצוי לראות השגחה פרטית בניסים גלויים, והשיב החזון איש זצ"ל, מדוע לא? הנה, ביום שסיימתי לכתוב את חיבורי על מסכת עירובין, ישבתי בבית הכנסת במינסק, היה זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובזמן ההוא מי ששהה בלא ניירות ומסמכים מתאימים היה חשוד כמרגל. לפתע נכנס אחד לבית הכנסת והודיע, כי קבוצת חיילים עומדת לפשוט על העיר ולחפש אנשים שאין להם תעודות. החזון איש שלא היתה לו שום תעודה ומסמך מתאים, יצא מבית הכנסת לכיוון היער להחבא שם עד יעבור זעם, אך בהגיעו מחוץ לעיר הבחין כי כל החיילים עם מפקדיהם עומדים שם ומחכים להכנס לעיר. בלית ברירה עבר ביניהם – בין שתי שורות של חיילים, עד שהגיע ליער והם לא ראוהו ולא הבחינו בו כלל! ואמר החזון איש, כי הנס הגלוי קרה בזכות לימודו במסכת עירובין"
(מאורות)
עירובין קד
מדוע נדחקות הנשים בעת שירה וזמרה?
הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל
הגאון מטשיבין זצ״ל אמר בדברי הגמרא בפרק חמישי בסוכה שמספרת על הגזוזטרות שנעשו בבית המקדש בעת שמחת בית השואבה כדי לחצוץ בין הגברים והנשים. ושואלת הגמרא, כיצד היה מותר לבנות בניין נוסף בהר הבית, הרי מפורש בפסוק 'הכל בכתב מיד ה׳', ואין להוסיף מאומה לאחר מכן? והגמרא מתרצת שיש פסוק מיוחד המתיר זאת. ומקשה הטשיבינע׳ר רב, מדוע הגמרא לא מקשה שאלה דומה גם באשר לבימה שהקימו עבור המלך בהר הבית בזמן הקהל, הרי גם שם מדובר במיתקן נוסף שלא היה בבניית בית המקדש?
ומתרץ, שהגזוזטרה ניבנתה לשבעה ימים, לכל ימי חג הסוכות, ומכיוון שכך מדובר במיבנה של קבע, ולכן הגמרא התקשתה כיצד עשו זאת, אך בימת ׳הקהל׳ היא מיבנה ארעי רק ליומו, ולכן מותר. דעתו של מרן הגרי״ש אלישיב היא, שעל בימת ה׳הקהל׳ לא התעוררה כלל שאלה, מפני שלא מדובר בשינוי מהותי של צורת הבניין אלא בהנחת בימה על קרקע העזרה, והיא פעולה חיצונית, שאינה קשורה כלל למיבנה של בית המקדש, מה שאין כן בגזוזטרה שבנייתה גרמה לשינוי בצורת העזרה, בחלק הפנימי של הבניין, ולכן שאלה הגמרא מה ששאלה.
(טיביעו)
פעם, בעת שמחת חתונה בבעלז היתה מהומה רבה מרוב ההמון והנשים נדחקו לחדר בה התקיימה השמחה. פנה מרן מהרי״ד מבעלזא זי״ע בחיוך אל הנוכחים: מדוע מוצאים אנו תמיד נטיה אצל הנשים להידחק בעת שירה וזמרה? ענה חתנו הרה״ק ר׳ פנחס מאוסטילא ואמר בשם גדולים על פי דברי הגמרא בקדושין (לד:) שהטעם שגם נשים מחויבות במזוזה: ״משום שכתוב במזוזה (דברים יא, כא) [׳וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך], למען ירבו ימיכם׳ – ואומרת שם הגמרא '"גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי״! בלשון תמיה. והנה אם לא ילמדו דברי גמרא אלו ״נשי לא בעי חיי״ בניגון של תמיה, היה משתמע כאילו חס ושלום נשי לא בעי חיי, נמצא שהחיוּת של הנשים תלויה בגינון שבדברי הגמרא, לכן בעת שירה וניגון באות הנשים כי מזה כל חיותם.
כ״ק מרן מהרי״ד זי״ע הפטיר על דבריו ואמר: אין זה עיקר הטעם, אלא הטעם הוא, על פי דברי הגמרא בסוכה (נא.) שבשמחת בית השואבה בבית המקדש תיקנו תיקון גדול שתהיינה הנשים למעלה והאנשים למטה, כדי שלא יתערבו. והנה הלויים עמדו בט״ו מעלות שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. במעלה עשירית, יוצא לפי זה שהנשים שעמדו בגזוזטרה היו קרובות ללויים המשוררים לשמוע השירה יותר מישראל, וא"כ הושפע עליהן יותר מקדושת שיר הלוויים. ולכן בכל מקום שיש שירה וזמרה נדחקות הן, כי אז שבה ומושפעת עליהן קדושת השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש.
״עזר מקודש״ (ירושלים השנ״ג) ע' 16
עירובין קג
מה גרם לגאון מוילנא לפרוץ בשחוק שריפא את היבלת שהיתה בגרונו?
כהן שעלתה בו יבלת
בספר אוצרות התורה מסופר על הגר"א זיע"א (ויש גרסאות שהמעשה היה עם החתם סופר זיע"א), שפעם חש כאב בגרונו, ושלחו בניו לרופא שיבוא לבדוק את סיבת כאביו. הרופא בדקו ואמר שרואה שעלתה לו שם יבלת מלאה מוגלה, וחייבים לנתח אותו כדי להוציאה, ואם לאו ח"ו יכול להיחנק.
בעירו היתה אשה היודעת לחש, ועל כל מחלה היתה נקראת ללחוש על המכה והאדם היה נושע. ספרו להגר"א על אותה אשה, והסכים שיקראו לה לפניו. כשבאה אליו שאלה: "מהו הלחש שהינך לוחשת? כי יתכן שאין זה מכח הקדושה". הסכימה האשה לומר והחלה לספר את קורותיה, שבצעירותה נתאלמנה ונשארה עם ילדים רכים ועול הפרנסה נפל עליה, הכסף אזל ולא נותר בבית דבר מה לאכול. במר נפשה הלכה בחצות לילה לבית המדרש ופתחה את ארון הקודש והחלה לבכות על מצבה האומלל שנשארה לבדה ללא תומך ומשען. לאחר ששפכה את ליבה שמעה בת קול שאמרה כי תחל ללחוש לחשים ועל ידי כך תתפרנס. שאלה היא איזה לחש תלחש, ואמרו לה שלכל חולה וכדומה תבקש לשתות תחילה כוס מים, ותברך בלחש על החולה 'בורא נפשות' ובזה יוושע. חזרה לביתה ופרסמה בין מכריה שהנה יודעת ללחוש, ומאז פרנסתה מצויה לה ברווח.
כששמע הגאון את סיפורה עלתה בת שחוק על פניו עד שמחמת כן התפוצצה היבלת שעמדה בגרונו ונתרפא. לאחר זמן מה סיפר שהוא למד באותו לילה בבית המדרש מאחורי הבימה, והנה שמע באמצע הלילה את בכי האשה, ומרוב בכיותיה לא יכל ללמוד, ולא היתה לו ברירה אלא לומר לה משהו כדי שתצא ויוכל להמשיך בלימודו, ולכן אמר לה לעשות את הלחש הזה…
סיים הגר"א ואמר: "ואף שאמרתי זאת רק כדי שאוכל ללמוד, מכל מקום כיון שיצא הדבר מפי קיימו מן השמים את דברי".
(דרשו)
עירובין קב
מדוע התעקש הגרש"ז אויערבאך להישאר תחת מטריתו של נער בר מצוה?
אוהל עראי הוא
רבי שלמה זלמן אויערבך, על אף שהיה אדם גדול, ומכיון שהיה אדם גדול- הוא היה עניו מאד. פגשתי אותו מספר הגאון ר' ראובן קרלנשטיין, פעמים רבות באוטובוס, יושב בענוה גדולה, מוציא ספר תהילים קטן וקורא. הוא היה גדול הדור לא רק בתורה, אלא גם במידות. הוא היה "אדם" שלם.
מטעם הישיבה רצו לשלוח לו מונית או רכב עם נהג, להביאו לישיבה. היה עליו להגיע מ"שערי חסד", שם גר כל ימיו, עד ישיבת "קול תורה" בשכונת בית וגן, וזה קשה. בפרט היה הדבר קשה בשנות זקנותו. היה עליו ללכת ברגל מ"שערי חסד" עד "מחנה יהודה" לחכות לאוטובוס, בשרב או בקור ובגשם, ולאחר מכן לנסוע באוטובוס הצפוף עד "בית וגן". הוא לא הסכים לקבל רכב צמוד ולא הסכים למונית. כל חייו היה מגיע באוטובוסים לישיבה.
פעם אחת, כשהגיע לתחנה ברחוב הפסגה והיה צריך לרדת, ראו התלמידים שהיו אתו באוטובוס, שהוא לא יורד. הוא נסע עד התחנה האחרונה בבית וגן, וחזר ברגל לישיבה. הם לא הבינו, ושאלו אותו לאחר מכן: "כבוד הרב, תורה היא וללמוד אנו צריכים, מדוע לא ירד הרב אתנו בתחנה שליד הישיבה?" אמר להם הרב: "אני ישבתי ליד החלון, ולידי ישב יהודי עם סלים. לא רציתי להטריח אותו שיקום עם הסלים…"
איזו דרך ארץ! הוא היה מוכן להמשיך לנסוע, להתרחק ממחוז חפצו, ואחר כך ללכת ברגל, כדי לא להטריח אדם! כמה אנשים אנחנו מכירים שהיו מתנהגים כך? זהו "אדם כי יקריב"- קודם כל להיות אדם!
פעם אחת הלך רבי שלמה זלמן זצ"ל ברחוב הפסגה, וגשם חזק התחיל לרדת. רבי שלמה זלמן ראה בחור צעיר מישיבה קטנה, מתקרב אליו, עם מטריה קטנטונת של ילדים. הבחור ביקש מרבי שלמה זלמן להיכנס אתו תחת המטריה שלו. רבי שלמה נכנס מתחת למטריה, אבל המשיך להירטב כמקודם. המטריה הקטנה, מעל שני אנשים, לא הועילה כמעט כלום כנגד הגשמים העזים. פתאום עצר רכב, והנהג הזמין את רבי שלמה זלמן: "כבוד הרב, הכנס ואקח אותך לישיבה".
אמר לו הרב: "לא , לא, אני הולך עם הבחור הזה".
הבחורים ראו את ראש הישיבה מגיע כשהוא כולו רטוב. שאלו אותו: "כבוד הרב, למה לא רצה הרב לעלות לרכב?"
אמר להם: "ראיתי שלבחור הצעיר הייתה הנאה מכך שהוא לקח אותי תחת המטריה שלו. עדיף היה לי להירטב, ולא לפגום בהנאה שלו…"
זה גדול הדור – לחשוב על ילד, על כל אדם. לשמח כל אדם.
קודם תהיה "אדם", אחר כך תתפלל!
(יחי ראובן)
עירובין קא
להיכן נעלם האתרוג של הגאון מטעפליק?
מעשה ב[בית]כנסת שבטבריא
הרב מטפליק רבי שמשון פולנסקי זצ"ל, ראוהו כשהוא מחפש שעות אחר אתרוג מהודר, ולאחר יגיעה מרובה מצאו את אשר חפץ לבו. והנה ביום ראשון של סוכות הוא מגיע בא לבית הכנסת ובידו רק שלושה מינים, והאתרוג ההדור איננו. לפני קריאת ההלל פנה הרב לאחד המתפללים, וביקש ממנו את אתרוגו במתנה על מנת להחזיר. וכשקיבל, בירך הרב בשמחה על האתרוג לא שלו. התלחשו הבריות מה עם אתרוגו של הרב, שהרי ראוהו בוחר ובוחן ובודק וקונה?!
נתברר שמעשה שהיה כך היה: מבית שכנו של הרב עלו צעקות ובכיות, וביקש הרב מהרבנית שתלך לראות מה אירע, נתברר שבתו החורגת של השכן שהיתה ילדה קטנה שיחקה באתרוגו של אביה החורג ופסלה אותו, אשת השכן שידעה שבעלה השקיעה סכום רב בקנית האתרוג, פחדה מאוד מתגובתו עמדה והכתה לבתה הקטנה, והיא עצמה עמדה וגעתה בבכי, הרב מיהר עם אתרוגו לאשת השכן, ונתן לה את האתרוג שלו, והוא הורה לה לומר לבעלה, שכשהרב ראה את האתרוג שקנה השכן, החליט שאי אפשר לברך עליו, ולכן נותן הוא לו את אתרוגו במתנה גמורה שלא על מנת להחזיר.
סיפר הגאון ר' רפאל קוק זצ"ל רבה של טבריה, שפעם אחת בא אצלו בערב סוכות אחר הצהרים הרב מטפליק רבי שמשון פולנסקי זצ"ל, וזירז אותו לצאת איתו לעניני צדקה. מה החפזון? שאלו ר' רפאל, הרי צריך עוד לבחור ערבות ולהשלים נוי סוכה? סיפר לו הרב מטפליק כי נודע לו על תלמיד חכם צנוע שביתו ריק ממש ואין בו אף את מוצרי המזון ההכרחיים לחג, אנו נוכל להשלים את ארבעת המינים מאוחר יותר, ואם לא נספיק להשלימם נוכל גם לברך על אתרוג ולולב של אחרים, אבל אם אותו תלמיד חכם ישב בסוכה רעב ויוזיל דמעה, הלא הקדוש ברוך הוא יצטער עימו בצערו. ומיד נזדרזו שניהם הרב מטפליק ורבי רפאל, וכתתו רגליהם יחדיו להשיג כסף ומצרכי החג עבורו.
(קובץ דרישה וחקירה)
עירובין ק
מדוע הַשַׁלֶּכֶת היא בחורף?
בימות הגשמים
נאמר במסכת פסחים (צד:) "בימות החמה חמה מהלכת בגובה של רקיע לפיכך כל העולם כולו רותח ומעינות צוננין, בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי רקיע לפיכך כל העולם כולו צונן ומעינות רותחין".
לפי"ז הסביר רבי שלמה שמחה מטרויש זצ"ל (תלמיד המהר"ם מרוטנבורג בספר המשכיל שחיבר בשנת ה"א נ"ד ועדיין הוא בכתב יד, מובא בהגהות ע"ס אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות עמ' צ"א הע' 506) את תופעת ה"שלכת" שבאילנות בימות החורף, וז"ל "ומן הטעם הזה אעשיר את עניי הדעת שאומרים, מה ראו האילנות שלובשין את עצמם בימות החמה ופושטין מלבושיהם בימות החורף, מה שאין כן באדם? וזהו הטעם, כי כל זמן שליבו של אדם חם כל איבריו חמים ועל כן יפשוט בגדיו.
ככה בימות החורף שהחמה מהלכת תחת הרקיע ומחממת המים אשר בתהומות, ואויר התהום מחמם שורשי האילנות ולכן האילנות פושטים את בגדיהם, ובימות הקיץ שאין החמה מחממת המים שבתהומות והמים קרים לכך האילנות מתלבשים ומוציאין לחות מתוך הקור שהוא למטה, והוא מתבשל על ידי החמה למעלה ונעשה פרי ועלים וענפים"
(קב ונקי)
עירובין צט
רצה לבנות סוכה מעצי אשפה וירדה לו סוכה מהשמים!
אשפה ברשות הרבים
איש יהודי צדיק ותמים (המכונה 'בעל תשובה') קנה דירה באחד המגדלים החדשים שבעיר תל אביב, ובהגיע 'צום גדליה' החל לחפש אחר מקום מתאים לבניית 'סוכה', כי אין באותם המגדלים מרפסות ראויות לכך. בעודו מחפש שאל את אחד משכניו על כך, אמר לו השכן: "לא ולא, כאן זה לא 'בני ברק', ולא תוכל לבנות סוכה בכל מקום אשר תאווה נפשך בחצר הבית, בחניה וכיו"ב. עצה אחת היא לך: לבנות סוכתך בגג הבנין, שם לא ייראה הדבר חוצה ואיש לא ימנע בעדך, זולתי אחד השכנים הדר כאן עמנו והוא ידוע כ'שונא דת' מומר להכעיס ובוודאי לא ייתן לך לבנות הסוכה".
וימהר האיש הגגה לבדוק את הנעשה שם… לא ארכו הרגעים ואותו שכן רשע בעקבותיו, ונפתח ביניהם 'דין ודברים' קשה. וזה הרשע שואל: "אה, מה מעשיך כאן…", וזה עונה, לבנות סוכה עלה ברצוני כציווי בוראנו",. נענה הרשע: "כאן בבנין לא תיבנה סוכה", וזה משיבו "כן תהיה, וכו' וכו'", עד שאמר אותו רשע: "כאן לא תהיה, רק אם האלוקים ישלח לך סוכה מן השמים אזי תיבנה כאן סוכה…".
מיודענו לא חשב לוותר! וכי עבור יצור נחות זה יפסיד את המצווה חביבה, והחליט לבנות על אפו ועל חמתו, שהרי זה הרשע 'שומר חוק' הוא ולא ישבור בכעסו את הסוכה שאבנה, רק יקרא לאנשי המשטרה והם יבקשו 'צו בית המשפט' להרוס, ובוודאי אדהכי והכי יעבור חג הסוכות או עכ"פ חלקו, וכל יום שתהיה לי סוכה 'כולו רווח'…
מה עשה? ירד לרחובה של עיר, שם הולך ונבנה עוד מגדל, מצא שם עצים ב'מכולה' המיועדת לפינוי אשפה, פגש בפועל ערבי העובד בבניית אותו הבנין, נתן לו מספר הטלפון שלו, וקבע עמו שבשעה חמש – עת גמרו את העבודה, יקרא לו ויחדיו יעלו את העצים לגג ביתו. ה'קבלן' שראה יהודי מדבר עם ה'ערבי' שלו חשש שמא הזיקו הערבי ומיד ניגש לברר מה הדין ודברים שביניהם. סיפר לו ה'בעל תשובה' את כל אשר היה ביניהם. אמר לו ה'קבלן' – שבלבו פועם רגש לדבר שבקדושה: "מה, וכי לקיום מצוות סוכה תיקח עצים מאשפתות, מהזבל? לא ולא, שמע נא, זה עתה גמרתי ליצוק רצפת בטון באחת הקומות שבבנין הנבנה. את הבטון שפכתי על עצים גדולים חדשים ונאים, עתה עלה לגג ביתך, וכשתראה לי סימן בידך אצווה על הפועל היושב במנוף הגדול המיועד לבניית בניינים גבוהים וגדולים שיוליך לגגך את העצים הללו ומהם תבנה סוכה נאה.
עשה האיש כמצוותו, אלא שבדרכו לגג נקש על דלתי בית הרשע הנ"ל ואמר לו: "ברצונך לראות דבר מעניין ביותר? ברי לי שמימיך לא ראית כזאת, בוא עמי". ויבוא עמיו, ולתדהמתו הוא רואה שהבעל תשובה מראה איזה סימן בידו וה'מנוף' הגדול מסתובב לעומת בניינם, מוליך ומביא על גביו קורות ועצים נאים ומשובחים, ואז "מלאך… בעל כרחו יענה אמן" – אמר לו: "אכן שמע אלוקים לקולך, והשליך לך מן השמים סוכה לתפארת, אכן, השנה תהיה סוכה בבניין זה".
ללמדך כוחה של השתוקקות, ומה אדיר 'רצון טוב' אשר מן השמים יענוהו בכל אשר יחפוץ וירצה.
(מתוך 'באר הפרשה' לך לך תשע"ט)
עירובין צח
כיצד הבריחו דפי גמרא לתוככי הכלא הרוסי לתלמידי ישיבת נובהרדוק?
איכא בזיון כתבי הקודש
כה גדולה היא חשיבותה של התורה לחיי האדם, עד שמכח הדבר פסקו הלכות רבות ומחודשות, שכולן נובעות מן האמת האחת והיחידה – שאי אפשר לו לאדם לחיות בלא תורה. וכמו שאמרו חז"ל (מכות י ע"א): "תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו, שנאמר (דברים ד, מב): 'וחי', עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא [-עֲשֵׂה לו דבר שיחיה בו]", ופירש הרמב"ם (פ"ז מהל' רוצח ה"א): "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין".
מכח הלכה זו, התיר הגאון מרוגטש'וב לעצמו ללמוד תורה אף בימי אבלות, וכפי שידוע שהיה לומד בתשעה באב, ולא עוד אלא שכשמתה אשתו הראשונה בווארשא וגדולי העיר באו לנחמו, היה הוא מרצה לפניהם שעות רצופות בתורה. כך גם אירע בגאון רבי גרשון לפידות, שכשישב שבעה נכנס הגר"ח שמואלביץ' לנחמו וראהו עוסק בגמרא בבא קמא, ושאלו: "הרי אבל אסור בתורה?" הראה לו רבי גרשון את דברי הירושלמי שלמי שהתורה היא חייו ממש, מותר לו ללמוד בזמן אבילות, כי אסרו רק תענוג ולא אסרו חיים, "ואצלי" – אמר רבי גרשון – "אם לא אלמד עלול אני למות חלילה, ועל זה לא נצטויתי".
ועל כן, כאשר הושלכו בני ישיבות נובהרדוק לבתי הכלא הרוסיים בשנת תרפ"א, ולא היתה כל דרך להעביר להם ספרי גמרא וחומשים, פסק גאב"ד מינסק, הגאון רבי אליעזר רבינוביץ זצ"ל, כי מותר לקרוע גמרות ולעטוף בדפי הגמרא דברי מאכל כחמאה וגבינה (אספקת מצרכי אוכל לאסירים היתה אפשרית), וכך להבריח את הדפים הקדושים אל תוך הכלא, שכן למרות שיש בכך ביזוי כתבי הקודש, אולם זוהי שאלת פיקוח נפש. "כיצד" – אמר הרב "יכולים הנובהרדוקאים לחיות בלי לימוד התורה?!"
(עלון הישיבה)
עירובין צז
מה דינם של תפילין שנקנו בדוכן רחוב של גוי על מנת להצילם?
הלוקח תפילין
סוחר יהודי שומר תורה ומצוות, נסע לרגל מסחרו למדינת מקסיקו, וסיפר את ההתרחשות המענייננת הבאה:
באחד הימים, בעודי הולך בשוק, הבחנתי ברוכל המוכר מיני סידקית ו'מציאות'. העברתי מבטי על סחורתו של הרוכל, ולפתע, נתקפתי בחלחלה… עיני צדה, שבין כל הפריטים והמוצרים של הרוכל, מונחים על הריצפה גם זוג תפילין משומשות, אותם העמיד הרוכל הגוי למכירה. שאלתי את הגוי: "מהו מחירם של הקוביות הללו?". והלה נקב בסכום של מאתיים דולרים. "טוב – אמרתי לו – תן לי למדוד אותם בבקשה". לאחר שהנחתי את התפילין על יד שמאל ועל הראש, פניתי אל הגוי: "רק רגע, היכן הזוג הנוסף של יד ימין?". הרוכל הגוי התבלבל, התבונן שוב על מרכולתו, וניסה לחפש את התפילין של ימין. משלא מצאם התנצל: "אני מצטער זה מה שיש לי". אמרתי לו: "אתה בוודאי מבין שמחיר 'תלבושת' חסרה, הוא פחות בהרבה… אני מוכן לשלם עשרים דולר בלבד". לאחר דין ודברים, הסכים הגוי למחיר הנמוך, וקיבלתי לידַי את התפילין. בתי התפילין נפתחו, ונמצא שאכן יש בהם קלפים עם הפרשיות הכתובות באופן נאה כהלכתן.
כעת, שואל הסוחר ג' שאלות: א. האם היה מותר להונות ולשקר את הנכרי על מנת להוציא ממנו את התפילין? הלוא נאמר בשו"ע הרב (הלכות אונאה סי"א): "אסור להטעות את הנכרי בין בשיווי המקח בין בחשבון וכו'. ב. האם מותר להניח את התפילין הללו? ג. האם מוטל עלי לחפש אחר בעל התפילין מדין 'השבת אבידה'?
והשיב הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שמסתבר שתפילין אלו גנובות, והמוציא אותן מידי הנכרי הרי הוא כ'מציל מידו', ואף שאסור להציע מחיר זול במיוחד שמא יתרגז הנכרי וינהג בהם מנהג בזיון כדברי המשנה ברורה (סי' לט ס"ק יח), מכל מקום כאן הצליח היהודי בפיקחותו לשכנע את הנכרי שמחירן נמוך. ולגבי השימוש בהם, נפסק בשו"ע (או"ח סי' לט ס"ו): "נמצאו תפילין ביד נכרי, ואין ידוע מי כתבם – כשרים", וניתן להניחם בברכה (כת"ס או"ח סי' ה'), לפי שאין דרך הנכרי לכתוב לעצמו תפילין, על כן וודאי שמישראל הם (ט"ז). וכל זאת לאחר שמומחים הבקיאים בענייני סת"ם, ישערו שהתפילין נעשו בכשרות (פסק"ת שם אות ה'). ולגבי השבתם מבואר ברמ"א (חו"מ סי' רנ"ט ס"ג), שהמוצא ספרים, אפילו במקום שרוב תושביו נכרים, צריך להכריז עליהם, משום שהבעלים אינם מתייאשים מהם, לפי שסוברים שסופם של הספרים להגיע לידי יהודי, ואפילו אם גוי ימצאם, לא ישאירם אצלו (כי מה יש לגוי לעשות עם ספרים אלו), אלא ימכרם ליהודי, והקונה היהודי יכריז עליהם, ובעליהם יתן סימנים ויקבלם.
בדומה לזאת, גם כאן יש להכריז על התפילין בבתי כנסיות באזור, כי יתכן שאין כאן יאוש מצד בעל התפילין, כי הוא מצפה שיפלו ליד יהודי (ומן הסתם שכך יהיה, כי איזה נכרי יקח לעצמו תפילין), ומאחר והן משומשות, אולי יוכל בעליהן להכירן בטביעות עין. ועל בעל התפילין ליתן למשיב האבידה את הסכום ששילם לרוכל הנכרי.
(ופריו מתוק שמות פרשת בא)
עירובין צו
מי מחויב להניח תפילין בשבת?
שבת לאו זמן תפילין
הגמרא מביאה דרשה ששבת היא לאו זמן תפילין מהפסוק (שמות יג ט) "והיה לך לאות על ידך" – "מי שצריכים אות, יצאו אלו שהן גופן אות. הראשונים מוסיפים ומבארים (סמ"ג עשין ג' ורבינו בחיי פ' לך לך), שביום חול יש לכל יהודי שני עדים לכך שהוא עבד ה', ברית המילה שהיא אות ברית שעשה עמנו הקב"ה, והנחת התפילין, שהן אות להיותנו עבדי הקב"ה. יום שבת קודש הוא בעצמו אות וסימן לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, כנאמר (שמות לא יג), "אות הוא ביני וביניכם", ולפיכך, אין צורך בהנחת תפילין בשבת.
לאור הדברים הללו דן בעל "תרומת הדשן" (שו"ת ח"ב סי' ק"ח, הובא ב"ברכי יוסף" סי' ל"א) מה דינו של יהודי ערל, שאינו רשאי למול את עצמו מפני שאחיו מתו מחמת מילה. האם הוא חייב להניח תפילין בשבת קודש, כדי שיהיו לו שני עדים. כלומר, ביתר ימות השבוע, בלית ברירה, ברשותו עד אחד בלבד, התפילין, אך בשבת קודש מצויה בידיו הזדמנות פז, לקיים שני עדים. בעל "תרומת הדשן" מסיים את דבריו, כי הסמ"ג אמר את טעמו "דרך אגדה", ומפני טעם זה אין לשנות את ההלכה, ולפיכך, אין ליהודי, יהא אשר יהא, מצווה ללבוש תפילין בשבת.
הרדב"ז (שו"ת סי' ב' אלפים של"ד) מחדש, שגם לפי טעמו של הסמ"ג, עדיין אפשר לומר שגם יהודי ערל נחשב כבעל אות ברית, מפני שמצוותו למול את עצמו לא סרה ממנו מעולם, אלא שהוא אנוס שלא לקיימה, ועצם הציווי למול את בשר ערלתו, מהווה סימן ועדות. כהוכחה לדבריו הוא מציין את הגמרא הקובעת שהנודר שלא להנות ערלים מנכסיו, רשאי להנות יהודים ערלים. הרי לנו, כי יהודי ערל לאנסו, נחשב כנושא אות הברית.
ה"שולחן ערוך" (או"ח סי' ל"א סעי' א') פוסק בלשון איסור: "בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין", והוא גם מנמק: "מפני שהם בעצמם אות, ואם מניחים בהם אות אחר, היה זלזול לאות שלהם". הגר"א זצ"ל (שם) מציין, כי לשון זו אינה מצוייה בדברי הרמב"ם והטור, אלא ה"שולחן ערוך" כתב זאת על פי מדרש נעלם, הלא הוא הוא הזוהר הקדוש על שיר השירים (שהביאו הב"י שם באריכות). יצויין, כי זו אחת ההלכות שה"שולחן ערוך" פוסק על פי הזוהר. ואומר ה"מגן אברהם" (שם) [בשם תשובות הרשב"א], שהמניח תפילין בשבת כדי לקיים מצוות הנחת תפילין, עובר על איסור מן התורה – "בל תוסיף", שאסור להוסיף מאומה על מצוות התורה.
(מאורות)
מתי יש חיוב להניח תפילין בשבת? כתב השולחן ערוך (סי' שמד ס"א) 'ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ואם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום, אפילו ביום שמקדש בו, כדי פרנסתו מצומצמת'. ואומר ביאור הלכה (ד"ה אפילו) שלענין תפלין חייב להניח בו דהא רוב הימים הם ימי חול וצריך ללכת אחרי הרוב.
מסופר על הגר"ח קנייבסקי שבחן ילד מנכדיו שאמר לי כי התכונן לבר מצוה בלימוד כל הלכות תפילין שאל אותו רבנו: מי צירך להניח תפילין בשבת? הילד לא ידע והסבא רבנו שליט׳א אמר לו: כתב בבית יוסף בשם האגור מי שמתו אחיו מחמת מילה יניח בשבת גם כן, כי בגמ׳ אמרו שהטעם שבשבת אין מניחים תפילין כי יש לו אות אחר של ברית, אבל מי שאין לו אות דברית צריך אות דתפילין, וכתב הב״י אבל לא כך המנהג.
(כל משאלותיך)
עירובין צה
מדוע הגאון רבי יחזקאל סרנא החל להניח תפילין של ר"ת בסוף ימיו?
המוצא תפילין
מובא בספר תוספות מעשה רב שהגר"ח מוואלזין שאל את רבו הגר"א למה אינו מניח תפילין של ר"ת והשיב לו, שאם נחוש לכל הספיקות שיש בתפילין היינו צריכים להניח ס"ד זוגות של תפילין.
והחשבון הוא כך: שהרי לבד ממחלוקת רש"י הסובר שהסדר הוא: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע", כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין, שזה לשמאל המניח. ור"ת הסובר: שפרשת "והיה אם שמוע" לפני "שמע". יש גם את שיטת השימושא רבא שהיא להיפך מדברי רש"י, שקדש מימינו של מניח ואח"כ והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. וגם יש את שיטת הראב"ד בשיטת רב האי גאון שהיא להיפך מדעת ר"ת קדש מימינו של מניח ואח"כ והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע. הרי שכדי לחשוש לארבע שיטות אלו צריך ארבע זוגות של תפילין. ונוסף לזה המחלוקת אם מניחין את הפרשיות מעומד או מיושב הרי שמונה זוגות. נוסף לזה המחלוקת אם כותבים על הקלף לצד פנים או לצר חוץ, הרי שש עשרה זוגות. נוסף לזה המחלוקת אלו פרשיות סתומות ואלו פתוחות, הרי שלושים ושתים זוגות. נוסף לזה המחלוקת אם הדיו צריך להיות מעצים או ממי עפצים, הרי זה שישים וארבע זוגות של תפילין.
בספר 'הגיוני הלכה' הביא מהרה"ג רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון זצ"ל שהיה מניח תפילין כל היום כולו ולא יה חושש להניח תפילין של ר"ת ואפילו לא לשעה אחת ביום, ופירש את מנהגו כדברי הגר"א. לסוף ימיו התחיל להניח תפילין של ר"ת והסביר שכשיגיע לעולם האמת ישאלו ר"ת למה לא הנחת את התפילין שלי, ויענה לו את קושיותיו על דבריו, אך רבינו תם לא יענה לו משום שהוא נוגע בדבר, משום שלא היניח את התפילין של ר"ת, ולכן החל להניח אותם.
אך לא היניח אותם אלא רק לאחר השקיעה, והסביר שמכיון שהוא מניח כל היום את של רש"י, אין זה כדאי להסיר את של רש"י, אך לאחר השקיעה שאינו עוד זמן תפילין – כפי שיטת הגר"א, היניח תפילין דר"ת שלשיטתו עדיין יום הוא וזהו זמן תפילין.
(אור ישראל גיליון לט)
עירובין צד
מה היתה תגובתו הראשונה של הגאון רבי בן ציון אבא שאול כשפרצו לביתו?
בית שנפרץ
סיפר אחיו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לילה אחד פרצו גנבים לביתנו, ורוקנוהו מכל דבר ערך. נוראה ההרגשה, לשוב הביתה ולמצוא בו מהפכה, כל המגירות בחוץ ותכולתן על הרצפה. הספרים הוצאו מהמדפים וגובבו בערימות, המקפיא פתוח, הארונות פרוצים. זרים פלשו וחוללו שמות. הויטרינה ריקה, הפמוטים והגביעים הנר והבשמים אינם. התכשיטים נבזזו. אין לתאר את התחושה. זמן מה לפני כן ארעה פריצה לביתו של אחי, הגאון רבי בן ציון, ותכשיטי הרבנית נלקחו. מובן שהצטערנו בצערו, אבל כשהדבר קורה אצלך הצער, ותחושת הפגיעה חדים שבעתיים.
בצר להם, עלו לביתו של שאר בשרם הגאון רבי בן ציון, וסיפרו לרבנית על המהפכה, ושהזמינו משטרה ונטלו מיד טביעת אצבעות. שמעה הרבנית, השתתפה בצערם והגיבה: "כעת נזכרתי, שבביתי, ברגע הראשון שראה רבינו את הפריצה, אמר: "מחול להם, מחול להם! איני רוצה לחזור לעולם בגלגול בשביל כספים"…
שמעתי ותמהתי אמר האח, לאיזה דרגה הגיע! מה היה הדבר הראשון שעשה!
סיפור גניבה נוסף שאירע בביתו של הגאון רבי בן ציון, ואחד מבני המשפחה שהיה נוכח במקום לאחר הפריצה סיפר, שברגע הראשון שנכנס רבינו לחדרו וראה את השעון מעורר עומד במקומו. שמח. אמר "ברוך השם, נוכל לקום מחר לתפילה בזמן!"
כמובן, שביקש לחנך שלא להרגיש מסכן וחסר אונים אחר פירצת גנב, ויש לשמוח בכל מה שניתן. אבל על מה חשב…
(אור לציון)
עירובין צג
כיצד הכינו לחם הפנים במדבר והרי לא היה להם קמח?
כיון שהותרה הותרה
יש נידון בראשונים אם היה לחם הפנים במדבר וממה הכינו אותו, כי הרי במדבר לא היה קמח אלא רק מן. יש דעות שהכינו את לחם הפנים מן המן שירד מן השמים. האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור דן בזה בחלופת מכתבים (מכתבי תורה מכתב קיב) ומקשה על כך ב' קושיות: א. הרי מפורש בפסוק (ויקרא כד ה) ״ולקחת סולת״? ב. הרי לחם הפנים נותר על השולחן שבעה ימים ואילו במן נאמר ״לא תותיר וממנו עד בוקר״, ונאסר באכילה ולא יתכן א"כ שעשו את הלחם הפנים מן המן.
ואומר האמרי אמת, ידוע שאף שנאסר להותיר מן המן ליום המחרת, מכל מקום בערב שבת הותר לשמרו ולאכלו בשבת. והסתפק אביו, האדמו״ר בעל ״שפת אמת״ לגבי אותו מן שירד בערב שבת, האם נאמר בו הכלל ״כיוון שהותרה הותרה״, ושוב יהיה מותר לשמרו ולאכלו ימים רבים – ולא רק בשבת? אם נאמר שאכן כך הדין, יהיה ישוב נפלא לקושיא, שכן לחם הפנים שנאפה בערב שבת – היה כשר לכל השבוע ולא נאמר בו האיסור ״ולא תותירו ממנו עד בוקר״. אלא שה״שפת אמת״ הכריע ספק זה לאיסור. (וכך יש להוכיח מלשו ןהרמב״ן בפרשת בשלח, שכתב: ״התיר להם ׳אכלוהו היום׳ יום זה בלבד״).
אמנם בספר ״כתר היהודי״ (ליקוטים מהיהודי הקדוש מפשיסחא – בסופו), כתב שאולי ניתן להוכיח ממה שהסתפקו בני ישראל מהמן בסוף ארבעים שנה לאחר שפסק מלרדת, והרי היה זה מן הנותר? ורצה גם כן ליישב בדרך זו, שאולי היה זה מן המן שירד בערב שבת ועליו נאמר ״כיוון שהותרה הותרה״. אולם דחה זאת, שכן יתכן לומר שדוקא בזמן שעוד ירד המן היה איסור להותיר ממנו כדי שיחיו בבטחון ואמונה ולא ידאגו דאגת המחר, אולם לאחר שפסק מלרדת – לא נאמר בו האיסור כלל
(ע"פ 'שלל רב' – פרשת אמור)
עירובין צב
כשהסטייפלער שלח להכרעת הגראי"ל שטיינמן האם לבצע ניתוח מסוכן
אמר ליה: וכי רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו?
שח לנו רבי אלימלך חייקין: באחד הימים בשנת תשמ"ב התקשרו מעיר ליאון שבצרפת, וסיפרו שנפלה נערה מקומה שלישית, והרופאים אמרו שהיא לא תוכל ללכת על רגליה, והיא גם שברה את חוט השדרה, ויש חשש שזה ילחץ על החוט ויגרום ח"ו שיתוק מוחלט, ויתכן שזה יתאחה בהמשך, והציעו לעשות ניתוח שיש בו 99 אחוז הצלחה, אבל אם זה לא יצליח יש סכנה לשיתוק מידי, וביקשו שאשאל את בעל הקהלות יעקב.
הלכתי לקהלות יעקב ושאלתי אותו, וענה: אני לא עונה בניתוחים, זו שאלה בהלכה, יש תשובה של הג”ר חיים עוזר, וכאן זה לא דומה לגמרי. צריך לשאול רב, לכן תלך לגרא”מ שך. אבל אמר לו הקהלות יעקב, כעת לא תוכל ליכנס לגרא”מ שך, כיון שהוא לא מרגיש טוב, ואתה הרי לומד בכולל פוניבז', ואצלך בכולל יש ראש כולל ת"ח גדול, עליו אפשר לסמוך, תלך לגראי"ל שטיינמן, אבל אל תגיד לו שאני שלחתי אותך. וכך עשיתי, הלכתי להגרא”מ שך, ולא נתנו להיכנס. הלכתי לגראי"ל, וישב באמצע סדר מוסר, ושאלתי אותו את השאלה, מיד ענה זה לא בשבילי, זה צריך לשאול את הקהלות יעקב, אמרתי לו שהוא לא רוצה לענות.
אמר לי הגראי"ל מלשון הגמ' (עירובין צב.), וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו.
ואז ספרתי לו שהקהלות יעקב שלח אותי אליו, ואמרתי את כל הענין שאמר. והרהר הגראי"ל וענה שמבואר מתשובתו של הקהלות יעקב שצריך לעשות את הניתוח [וכמדומה שהסביר שמה שאי"ז דומה ממש למקרה של הג”ר חיים עוזר, ששם זה נידון של חיים ומות, וכאן זה נידון של שיתוק רח"ל].
כשהתקשרתי להגיד להם את התשובה, הם באו בשאלה חדשה, שהרופאים מציעים ניתוח חדש, שיש סיכוי שתצליח לעמוד על רגליה, אבל יש סיכוי גדול של אי הצלחה, קרוב לחמישים אחוז.
נכנסתי שוב להקהלות יעקב, וספרתי לו שלפי עצתו שאלתי את הגראי"ל והורה לעשות את הניתוח, ועכשיו מציעים הצעה חדשה וכו', ענה הקהלות יעקב 'בשום פנים ואופן לא לעשות כן, הם רק רוצים לנסות'. ואמר לי: 'רפואה שלא הוחזקה אסור לעשות'.
ואז ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי שוב את השאלה הראשונה, ואמר לי הקהלות יעקב: 'אני הרי לא עונה, אמרתי לך לשאול אדם גדול, ושאלת, מה יש לך עוד לחשוש' [ואכן הם לא הסכימו לניתוח החדש, והרופא אמר 'חבל, רצינו לנסות את הניתוח הזה', וראו שדברי הקהלות יעקב היו מכוונים בתכלית].
(אילת השחר)
עירובין צא
שאל שאלה על ציונו של האור החיים הקדוש וקיבל תשובה בו ביום
אין שעת הסכנה ראיה
ידועה ומפורסמת השאלה מה הועיל ראובן בכך שהציל את יוסף מסכנה אחת והכניסו בסכנה אחרת והרי בבור היו נחשים ועקרבים? ומסביר האור החיים הקדוש, שחיות רעות אינן יכולות לפגוע באדם שלא התחייב מיתה לשמים, מה שאין כן אדם, שהוא בעל בחירה, יכול להרוג גם מי שלא התחייב מיתה. ובכך הציל ראובן את יוסף, שהצילו מאחיו שהם בעלי בחירה.
לכאורה קשה להבין את דברי ה'אור החיים' הללו. וכי בידו של אדם להרוג מכח בחירתו אפילו אדם חף מפשע, שאינו חייב מיתה משמים? בענין זה שמעתי מעשה מופלא שאירע להג"ר משולם שינקר שליט"א ר"מ ישיבת 'קהילות יעקב', אשר סיפר לי את הדברים דלהלן:
הייתי בי"ז בתמוז בירושלים, והתפללתי על קברו של בעל ה'אור החיים' הק'. כשסיימתי את תפילתי, הבעתי בפי משאלת לב שהייתה לי, ואמרתי שם ליד הציון: ילמדנו רבנו, הלא דבריך בענין הצלת ראובן מיד בני אדם שיש להם בחירה, והפקרת יוסף לשליטת בעלי חיים בתוך הבור, סתומים ואינם מובנים, אנא האר עיני שאזכה להבין את הדברים.
כשסיימתי את דבריי שבתי לבני ברק. עם הגיעי לשם נכנסתי לביהכ"נ 'דברי שיר', ושם בא לקראתי אברך חשוב ואמר לי (בלי שדברנו על כך לפני כן): רצונך לשמוע ביאור בדברי ה'אור החיים' בפרשת וישב? (יצויין שכאמור לעיל, היה זה בחודש תמוז!).
הפתעתי הייתה גדולה עד מאד, וכמובן השבתי בחיוב. ואז אמר לי: אני ביקשתי ממרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל וכן ממרן הרב שך זצ"ל שיבארו לי את דבריו, ושניהם כיוונו לדבר אחד! הם אמרו לי שאמנם ברור שהכל בגזירת עליון ושאין אדם נוקף אצבעו למטה אא"כ הכריזו על כך מלמעלה. אולם עלינו לדעת שלכל אחד יש 'תיק' בשמים, הכולל זכויות וחובות. ולעתים גם כשנגזר עליו דין מיתה, אם אין עליו קיטרוג מיוחד, זכויות שונות שיש לו מבטלות את הגזירה. אבל כאשר הוא נמצא במצב של סיכון מיוחד, כגון כשעובר על יד קיר נטוי, נפתח עליו דיון מחודש, ואז כתוצאה מקיטרוג של שעת הסכנה יתכן שזכויותיו לא יעמדו לו ודינו ייגזר למיתה.
לאור זה יובן, שלהיות נתון בידי בעל בחירה, זוהי שעת סכנה גדולה יותר מאשר להימצא בקירבת נחשים ועקרבים. כיון שלבעלי בחירה יש סיבות ורצון לפגוע בקרבנם, ולפיכך יצליחו להרגו למרות זכויותיו, כי הקטרוג יגרום לכך שלא יתחשבו בזכויותיו. אבל כשנופל בידי בעלי חיים, עדיין יעמדו לו זכויות, כי הסכנה פחות גדולה. לזה התכוון בעל ה'אור החיים' הקדוש.
(משנתה של תורה)
עירובין צ
כשר' זלמן בריזל התלהב ממשפט של יהודי שנאמר בתמימות…
ספינה, רב אמר: מותר לטלטל בכולה
את שער הבטחון שבספר חובת הלבבות למדתי יותר מאלף פעמים!", העיד ר' זלמן על עצמו. "רק בהתחזקות ללא הרף ביסוד האמונה הפשוטה ניתן לצלוח את הכל", היה ר' זלמן מעודד את אלו אשר באו לקבל עצה ותושיה בהתמודדות עם נחשולי החיים הסוערים, ואכן, גדול היה לימודו ושינונו בקנייני האמונה שהביאו לידי מעשה.
בכל דרכיו והליכותיו גילם ר' זלמן את דמותו הזכה והברה של בעל ביטחון אמיתי, המשליך יהבו על ה' כליל, כי הלא אב רחום לו, ועליו לבו סמוך באמונה גמורה שאין לה עוררין, כי הוא ורק הוא יתברך מנהל את חייו, למן הפרט הפעוט ביותר ועד לדברים החשובים העומדים ברומו של עולם.
בבקשו להאיר את המחשבה באור בהיר של אמונה זכה, היה ר' זלמן רגיל לספר:
מעשה שהיה ביהודי אחד שביקש לעלות לארץ ישראל, אך ידו לא השיגה לשלם עבור דמי הנסיעה, אולם רצונו העז ותשוקתו הגדולה לא שקטו עד שהלך אל הנמל יחד עם בני ביתו. משאיתר ספינה הנוסעת לארץ ישראל, הלך וביקש ברחמים ובתחנונים מרב החובל, שיתיר לו להצטרף למסע באניה תמורת הפרוטות הבודדות שבידו, בלא לקבל תא, ובלא שיובטח לו מזון כלשהוא. נכמרו רחמיו של רב החובל, ונענה למבוקשם. הקצה להם באניה מקום לשבת וללון שם, במקום חשוך, צר ומחניק, בסמוך לתאי המטען.
הימים הראשונים למסע עברו עליהם בקושי רב, אך משעברו ימים מספר וטרם בא אוכל לפיהם, נשברה רוחה של האישה, והיא החלה לבכות מרות: "מה טעם יש בכל הנסיעה הלזו, אם נגיע לארץ ישראל כמתים?". ראה הקב"ה בצערם ושלח את עזרתו בדרך פלאים. סערה נוראה החלה להשתולל בלב ים, אימתה ופחד נפלו על כל הנוסעים. היהודים שהיו על האניה החלו לזעוק אל ה', ואף נדרו ליתן צדקה, כדי שזכות המצוה תעמוד להם להינצל ממות. הקשיב ה' לקול תפילתם והים נח מזעפו.
מיד עם שוך הסערה בקשו הנוסעים להשלים מיד את נדרם לד', והחלו לחפש במרץ על הספינה אחד עני כל שהוא, שיוכל לקבל את הצדקה אשר נדרו. ביקשו ולא מצאו, עד אשר נזכר אחד מהנוסעים, בזוג היהודים היושבים בבטן האניה בחוסר כל… מיד חשו הנוסעים אליהם, ומצאום כשהם שרויים במצב של עילפון מרעב ומצמא. מיהרו האנשים להחיותם במאכל ובמשקה והרעיפו עליהם מכל טוב, גם צידה לימים שיבואו נתנו להם. המשך הנסיעה עבר על כל הנוסעים בטוב ובנעימים ללא כל תקלה, עד שזכו כולם לחונן את הארץ הקדושה בשלום.
רק לאחר שהגיעו, שאלה האשה הכשרה את בעלה:
"הכיצד זה העזת להסתכן ולעלות על האניה ללא מזון וצידה?". השיב היהודי בתום לבו: "אלוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, אלוקים כזה אין אני עובדו!"
"אט דאס איז א ריכטיגע אמונה!" (זוהי האמונה הנכונה!) התלהב ר' זלמן. וכמצטרף היה לקריאתו של אותו יהודי, היה חוזר על דבריו בהטעמה שוב ושוב: "אלוקים שיכול לפרנסני רק ביבשה ולא בים, אלוקים כזה אין אני עובדו!"
הוי אומר, לא די לו לאדם ב'ידיעה' גרידא, כי הקב"ה הוא זה שמסובב את העולם, והכל ממנו וברצונו, אלא אמונה אמיתית עניינה – רגש מחוור, והכרה ברורה שבפניו ית' אין מעצור מלספק לכל נברא את צרכו בעל עת ובכל זמן שיהיה.
(מתוך ר' זלמן)
עירובין פט
מה עושים כשהצ'ולנט התקלקל בשבת שבע ברכות, ובנוסף העירוב קרוע?
דשרי לטלטולי דרך כותל
מעשה בבעלת הבית, שעמלה קשה במהלך כמה שבועות כדי להכין על הצד היותר טוב שבת שבע ברכות עבור בתה היחידה, והנה על אף היגיעה הרבה, והטירחא הגדולה מעשה שטן הצליח, והצ'ולנט התקלקל. אחד מבני המשפחה שידע את כל הטירחה שטרחו עבור הכנת השבת, התעשת במהרה, ואמר כי הצ'ולנט השבת יהיה הטוב ביותר, ויטעמו בה מאה טעמים. האנשים מאד התפלאו איך יתכן, והסביר שילך אצל השכנים, ויבקש מכל אחד שיתן קצת מהצ'ולנט שלו, וכך יהיו צ'ולנט בשפע, מגוון בטעמים. אך בדיוק אז הודיעו בשם הרבנים שאסור לטלטל בשבת, כי העירוב נקרע, כעת עמדו אובדי עצות, ובאו לשאול איך בכל זאת אפשר להביא צ'ולנט לכל המסובים?
תשובה, אפשר להביא על ידי אינו יהודי, שיהודי יסתובב ביחד עמו בין בתי השכנים, ויביא את הצ'ולנט. וכמבואר ברמ"א (סי' שכה ס"י) נהגו היתר לומר אף לכתחילה לאינו יהודי להביא שוכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב. ואף על פי שיש להחמיר בדבר מכל מקום אין למחות ביד המקילין לצורך שבת. וכך סיפר מרן בעל אילת השחר שליט"א, שבעיירה בריסק היה אביו הרב נח צבי זצ"ל ממונה לבדוק את העירוב, והיה נוסע כל ערב שבת עם סוס ועגלה סביב העיר לבדוק אם העירוב תקין. והרבה פעמים הין צריכים לתקן את העירוב מפני נערים גויים שהיו מקלקלים את העירוב בכוונה, ואפילו בשבת עצמה היה קורה שהיו מקלקלים הגויים את העירוב, והיו צריכים לקרוא לגוי שהיה יודע לטפס על עמודי חשמל שיתקן את העירוב. והיות שהחמין של בני העיר היו מונחים בתנור האופה, כשהיה העירוב מקולקל היו מבקשים מגוי שיביא את החמין לבית, כי הוא שבות דשבות במקום צורך גדול.
אמנם יש להעיר, שכתב המשנ"ב (שם סק"ס) שאין להתיר שבות דשבות לכתחילה רק בצורך גדול או לדבר מצוה. כגון להביא התבשיל החם שהוכן לסעודת שבת. והנה אף שמותר להביאו לכתחילה, מכל מקום משמע מהמשנ"ב שהיתר זה אינו חלק לגמרי. ונראה שיתן לנכרי קצת מהצ'ולנט, ואז נחשב שהגוי הביא את הצ'ולנט לצורך עצמו וממילא נהנה מזה גם הישראל, ואם כן אולי אין להתיר שבות דשבות בלבד כשאפשר ליתן לו מעט.
ויש להוסיף שאם אין נכרי ישנה עצה נוספת, על פי דברי החזון איש (או"ח סי' קג ס"ק יט) שכתב שאם מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, הרי זה שבות דשבות, ויש מקום להקל לצורך מצוה, כי גם העקירה וגם ההנחה היו ברשות היחיד, ואם הרחוב היה רשות הרבים היה אסור רק מדרבנן. וכשהרחוב הוא כרמלית הוי שבות דשבות, ובמקום הצורך לא החמירו. ואף שבעירובין (פט.) מבואר שגם הטלטול ברשויות דרבנן אסורה, עדיין לא שמענו במקום מצוה. ולכן מי שהחשיך לו ברכבת, כשהוא יוצא בשבת ילך עד לביתו בלא להנפש באמצע, אך יעו"ש ששבות של אמירה לנכרי קל יותר. לכן בעניננו אם אין נכרי, יעקור את הצ'ולנט מהבית שהוא רשות היחיד, וילך ברחובה של עיר שהוא כרמלית בלא לנוח עד שיגיע לבית ששם רוצים לאכול את הצ'ולנט, דבמקום הצורך לא החמירו. ויותר טוב שיעבירנו על ידי קטן, וזאת על פי מה שמה שכתבו האחרונים (צט.) שקטן המעביר ברשות הרבים פטור, כי החיוב על ההעברה כי רק על ידי המחשבה שהוא רוצה לעקרו מכאן ולהניחו שם, וקטן אין לו מחשבה.
(חשוקי חמד)
עירובין פח
איך פירש ה'שפע חיים' מצאנז לבריסקע'ר רב את מאמר חז"ל בענין ד' אמות בארץ ישראל?
ארבע אמות על ארבע אמות
העולם נוהג "לצטט" כביכול ש"כל המהלך ארבע אמות חדשות בארץ ישראל, הרי הוא בן עולם הבא", ולכן ישנם "המהדרים" בהליכה של עוד ועוד ארבע אמות חדשות ולא מוכרות בארצנו. אך לא, אומר הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, שמעתי ממו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שאין מאמר חז"ל כזה.
בגמרא בכתובות (קיא.) נאמר ש"כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ולפיכך המצוה והעניין הוא ללכת כל ארבע אמות בארצנו, גם מבית הכנסת הביתה, אל בית המדרש, הכולל או המרכז המסחרי, וזה למרות שצעדנו באותם המקומות אין ספור פעמים. מלבד זאת, משמעות דברי הרמב"ם (מלכים ה, יא), כפי שביאר הפאת השולחן (פ"א ס"ב בב"י סק"ב, וכ"ה במהרי"ט יו"ד כח, ועי' מנוחת אמת פ"ז ושלהי דקייטא ס"כ), הוא שלא רק הדר בארץ ישראל נחשב לבן מעלה, אלא גם מי שלא גר בא"י ורק הולך בה ארבע אמות, כבר זוכה הוא להיות מבני העולם הבא, אך אין ראיה שהמתגורר בארץ ישראל צריך ללכת בה עוד ועוד ארבע אמות.
(דברי שיח בין הזמנים תשע"ו)
כשעלה לארץ הקודש בעל ה'שפע חיים' מצאנז – קלויזנבורג זצ"ל, נכנס לבקר בבית מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל. במהלך הביקור אמר הרבי כי הנה חז"ל אומרים במסכת כתובות (קיא.) "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו כי הוא בן עולם הבא". סיבת הדבר ניתן לפרש על דרך הדרוש, כי בארץ ישראל יכולים לפעול בכל ארבע אמות. כל פיסת אדמה טרושה ומגושמת שייך לקיים בה מצוות; פאה, שכחה ולקט. כל הליכה גשמית יכולה להיהפך לרוחנית כשמכוונים לקיים בה מצוה של ארבע אמות חדשות בארץ ישראל.
(לקראת שבת)
עירובין פז
מהי הסגולה המיוחדת של הכנרת?
ימא של טבריא
המדרש רבה (ויקרא כב ד) מספר על אדם שהיה מוכה שחין שירד לטבול בימה של טבריא, ומן השמים רצו לרפאותו מהשחין שלו, והגיעה לו בארה של מרים על פני המים עד מקום שבו טבל האיש ההוא, וממשיך ואומר המדרש 'בארה של מרים מסוגלת לרפאות השחין, ונתרפא המוכה שחין'.
לאור דברי מדרש כתב הכלבו (סי' מא) שנהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת, תיכף ששמעו 'ברכו', שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא, וכל מוצאי שבת מחזירין על כל מעינות ועל כל בארות, וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו מים וישתה אפילו כל גופו מוכה שחין, מיד נרפא. ומוסיף הכל בו מעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין, והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים, ונתעכבה יותר מדאי, ונזדמן לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים, כיון שבאה אצל בעלה, כעס עליה, ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה, ונשבר הכד, ונפלו מטפי המים על בשרו, ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין, ועל זה אמרו חכמים (קידושין מ:) ׳לא עלתה בידו של רגזן אלא רגזנותו׳, ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת, כך מצאתי״. דברי הכלבו מובאים בבית יוסף (או״ח סי' רצט) וברמ״א (שם ס"י), וזה לשון הרמ״א 'ויש אומרים לדלות מים בכל מוצאי שבת, כי בארה של מרים סובב כל מוצאי שבת כל הבארות, ומי שפוגע בו וישתה ממנו יתרפא מכל תחלואיו (כלבו)', ומסיים הרמ"א 'ולא ראיתי למנהג זה'.
(אוצר פלאות התורה ויקרא פרשת תזריע)
עירובין פו
מדוע רצה הישועות משה לבקר בבורסת היהלומים באנטוורפן?
רבי מכבד עשירים
דרש הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל ראש ישיבת חכמי לובלין, עד שבא רבי, רבנו הקדוש, היו הבריות סבורים שרק העניים בני תורה הם. שכן למדנו ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״ (נדרים פא). כיון שבא רבי, שנמנה על עשירי העם, ומכל מקום היה גאון הדור, ומוסר המשנה, בזה כיבד את העשירים. ומאז אמרו: גם העשירים יודעים ללמוד..
(מרגליות הש"ס – רבי מאיר אומר)
מובא בהגדה של פסח "ישועות מלכו" שכאשר ביקר האדמו"ר מויז'ניץ בעל ה"ישועות משה" זצ"ל באנטווערפן, הגיעו רבים לשחר את פניו. כדרכו, התענין אצל כל אחד היכן בניו לומדים, וחלקם הודו ששלחו את בניהם להשתלם באוניברסיטאות, וזאת כדי שתהיה להם פרנסה, ויהיו עשירים. כעבור כמה שנים ביקר שוב באנטווערפן והתעניין מה עושים כל אותם בוגרי אוניברסיטאות. סיפרו שהם עובדים כעורכי דין ורואי חשבון אצל המיליונרים הכבדים, עשירי עיר היהלומים.
"ואותם גבירים", התענין האדמו"ר, "מה השכלתם?" התברר, שהם חסרי כל השכלה. לא היתה להם 'אלא' סיעתא דשמיא… ביקש האדמו"ר מהרב יצחק קסירר ז"ל לארגן לו ביקור בבורסה, כשראה את תגובתו, הבטיח שלא יעשה לו בושות…
התכנסו יהלומני אנטוורפן, והאדמו"ר שאל: "מי כאן מיליונר?" כמובן, לא היו בין השומעים מי שהרשה לעצמו שלא להרים את ידו… המשיך ושאל: "למי יש כאן השכלה גבוהה?" איש לא הרים ידו. "אם כן איך אתם מסתדרים?", הוסיף ושאל, וענה: "מעסיקים אתם רואי חשבון ועורכי דין כשכירים, אם כן, אִמרו אתם. מה מאחלים אתם לבניכם, שיהיו מיליונרים, או פקידים בשכר אצל העשירים?!"
עירובין פה
מדוע הטריחו עצמם התנאים לבוא מחוץ לעיר להסב אצל רבי עקיבא?
בני חבורה שהיו מסובין
הגמרא במכות (כד:) מספרת על רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו עולים לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א נא) 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה. אמר להן לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיה ח ב) 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג יב) 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' [וגו']. בזכריה כתיב (זכריה ח ד) 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו
בהגדה של פסח, אנחנו מספרים בליל הסדר סיפור, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה…
ראיתי בשם ערוך השולחן שאלה מאוד יפה, מה מחפשים פה כל התנאים האלה אצל רבי עקיבא, שהוא היחיד שהיה גר בבני ברק וכולם טרחו ובאו אליו. רבותיו של רבי עקיבא, רבי אליעזר היה גר בלוד, רבי יהושע היה גר בפקיעין, הם לא גרו בבני ברק. בדרך כלל התלמיד הולך אצל רבו בליל הסדר. פתאום אתה רואה, שהרבנים באים להיות אצל התלמיד, איך יכול להיות דבר כזה?
אומר הערוך השולחן, אותם רבנים של רבי עקיבא, באו לרבי עקיבא לאחר הסיפור שהוא ניחם אותם על החורבן. הם היו איתו ביחד על הר הבית, ורבי עקיבא ניחם אותם על החורבן, ולימד אותם ביאור על הפסוק, מה הקשר בין נבואתו של ירמיה לנבואתו של זכריה. יוצא שבענין הגילוי, מה מונח במהות של החורבן, הפך רבי עקיבא להיות הרב שלהם. הוא לימד אותם את הפשט בפסוק. הוא הפך להיות הרב שלהם לעניין החורבן והגאולה. אמרו לו, אם ככה, נבוא להתארח אצלך בפסח. ולמה דוקא בפסח ולא בסוכות ? אומר הערוך השולחן, תמיד ביום שבו יוצא פסח, יוצא תשעה באב.
יש בידינו סימן, והוא: אתב"ש, גרד"ק, הצו"פ – ביום שחל א' פסח – חל גם תשעה באב , וכן ב' פסח – שבועות, ג' פסח – ראש השנה, ד' פסח – קריאת התורה (שמחת תורה), ה' פסח – צום יו"כ, ו' פסח – פורים.
כמו"כ אוכלים ביצה בליל הסדר, אומר הרמ"א שזה סמל לאבלות. ויש אומרים, שלכן המצה בליל הסדר עגולה, כמו אבלים, שאוכלים מאכל עגול.
אם כן, התנאים באו אליו מכיון שהוא ניחם אותם, כשהם ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מבחינתם אין חורבן גדול מזה, ורבי עקיבא ביאר, שאדרבא, זו תחילת הגאולה, לכן הם באו אליו בליל הסדר, כיון ש'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת'. יסוד חג הפסח, הוא יסוד חג הגאולה.
(הרה"ג ר יצחק רוזנבלום שליט"א)
עירובין פד
מה היתה תגובת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כשרצו לבנות חדר אשפה סמוך למרפסת סוכתו
ומאי קרו לה מרפסת
שח הרה"ג ר' דוב ישראלזון: בבין הזמנים הוריו היו בירושלים ואצלו בבית עסקו בבניה, על כן הלך להתגורר בבית הוריו בדירה מעל דירת רבנו. הוא ראה באחד הבנינים הסמוכים שרוצים להוציא מרפסת לכיוון הבנין בחזו"א 5, התקשר לאביו וסיפר לו שנראה שהשכנים מהבנין הסמוך רוצים לבנות ולצאת ומתקרבים לבנין שלכם. אמר לו אביו: אני גר בשכנות לגראי"ל שטיינמן קרוב לשישים שנה, ועד היום לא עשיתי דבר ללא להתייעץ איתו וב"ה מעולם לא נכשלנו. גם במקרה זה אל תעשה מאומה מבלי לשאול אותו. עשה ר' דוב כמצות אביו ונכנס למרן הגראי"ל וסיפר לו דברים כהוויתם, כששמע זאת אמר: אדרבה אני שמח מאד לשמוע את זה, יהיה לשכן עוד חדר ב"ה, אני לא דואג רק שמח מכך. עד שלא תופסים אותי בבגדי ומוצאים אותי מביתי איני דואג מכלום. אלא מה אתה חושש, שיקחו לנו חתיכת קרקע, אתה הרי יודע מה יקרה בסוף לכולנו, כולנו הולכים לתוך חתיכת קרקע.
שח נכדו הרה"ג ר' שרגא ברלין: לפני שנים, לאחר שהורידו את הוילה של ר' משה שינפלד שהיתה מאחורי ביתו של רבנו, בנו שם בנין. ביום מן הימים ראינו כי מתחילים לבנות בצמוד למרפסת הסוכה חדר לפחי האשפה, והיה פשוט שלא יוכלו להשתמש יותר במרפסת זו ובודאי שלא לסוכה. אמרו לרב שטיינמן שרוצים לדבר עם הקבלן, שהיה שומר תורה ומצוות כנראה, שיזיז את החדר לזוית אחרת. הגראי"ל הגיב בכזה רוגע: תגיד לי, אם אתה היית שוכר חדר במלון לשבוע והיית רואה שליד החלון בונים כעת חדר אשפה, וכי היית מתערב בזה? אני כאן גם רק לשבוע, בשביל מה לדון על דבר שאינו נוגע. [בסוף בס"ד לא בנו את החדר מטעם אחר, וזכה שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, אבל הוא מצדו לא העלה בדעתו לבקש על כך].
(כאיל תערוג)
עירובין פג
האם כמות המן היתה שווה לקטנים ולגדולים?
האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן
החתם סופר מפלפל בכמות המן שירדה לכל אחד ואחד מישראל, מצד אחד כתוב 'איש לפי אוכלו עומר לגולגולת' (שמות טז טז), וכן נאמר 'אל יותר ממנו עד בוקר' (שם טז יט). ודרשו בגמרא (עירובין פג:) 'והעמר עשירית האיפה הוא' (שם טז לו) מכאן אמרו האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן.
ויש לחקור אומר החתם סופר אם היה עומר לגלגולת גם לקטנים, והרי הם אינם יכולים לאכול כשיעור זה, וא"כ הרי נותר מהמן. והגדולים גם לא היו יכולים לאכול את מה שהשאירו הקטנים, כיון שכבר אכלו כשיעור, והאוכל יותר מהשיעור הגמרא קוראת לו רעבתן. ואם לא ירד מן לקטנים, א"כ על כרחך אכלו משל אבותיהם, לא יהיה לאבות די סיפוקם עומר לגלגלת.
ומחדש החתם סופר כי העומר עשירית האיפה. שהיא כלי המחזיק באורך ורוחב וגובה של ז' על ז' אצבעות, פחות שנתי תשיעיות והוא החייב בחלה. אמנם לענין שיעור חיוב חלה, משערים באדם בינוני, שרוחב אגדלו כאורך ב' שעורים. ושיעור זה שאמרו חז"ל הוא שיהיה בריא ומבורך כל אדם משוער באיפתו. וז' על ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות מאצבעותיו של עצמו כפי מה שהוא אדם, הוא הוא שיעור אכילתו: שיהא בריא ומבורך. וככה ירד המן עומר לגלגלת, כפי מה שהוא. וירד לבן לוי, שהיה גובהו עשר אמות, עשירית איפתו. וירד לתינוק בן יומו שיעור איפתו, באיבריו הקטנים שתוסיף האם שיעור זה על מאכלותיה ותוכל להניק התינוק ההוא. וכן הי' בכל יום ויום, לפי גדול הבנים ניתוספו גרגרי המן לפי שיעור איפתם.
(חתם סופר על התורה, שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ סי' יב)
עירובין פב
מה עשו המצרים בליל שימורים כשהכלבים לא נבחו ומה אנו עושים זכר לכך?
דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח
בספר 'כמוצא שלל רב' על ההגדה, מביא בשם המנחת אליהו, של ר' אליהו הכהן מאיזמיר, לבאר מדוע נוהגים לגנוב את האפיקומן בליל הסדר. [המקור לזה, הוא גמרא בפסחים (קט) בשביל שהילדים לא ישנו] בשעה שעשו בא מן השדה עם הצייד שלו, כתוב בתורה, שהוא בא לאבא שלו ואמר לו אבא ברכני, אמר לו יצחק – בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. אומר התרגום יונתן בן עוזיאל – מה זה במרמה, וַאֲמַר עַל אָחוּךְ בְּחָכְמְתָא וְקַבֵּיל מִינִי בִּרְכָתָךְ, כלומר בחכמה. איזה חכמה עשה יעקב אבינו?
אומר ר' אליהו מאיזמיר, 'אפיקומן' ו'במרמה', זה אותה גימטריה. אמר יעקב אבינו ליצחק, תאכל עכשיו מצה, זה אפיקומן, הוא אכל אפיקומן בליל הסדר, ואחר כך, כבר אסור לאכל שום דבר. אמר יצחק לעשו, גם אם אני רוצה לאכל אני לא יכול, כי אכלתי אפיקומן, ועד מחר אחרי שחרית, אני לא יכול לאכל שום דבר, אסור לי. וזה החכמה של יעקב אבינו. בא אחיך ונתן לי לאכל אפיקומן, כדי שאני לא יוכל לאכול עכשיו, שום דבר מהאוכל שלך.
אז כמו שהוא עשה בחכמה, וע"י החכמה הזאת, כביכול הוא נעל את יצחק אבינו, כדי שלא יעביר את הברכות לעשו, לכן אנחנו לוקחים את האפיקומן ומחביאים אותו , כדי להזכיר את מה שהיה אז, הזכות הגדולה שיעקב אבינו לקח את הברכות. כך כותב ר' אליהו מאיזמיר.
ומביא בספר 'כמוצא שלל רב' רעיון נפלא נוסף, בשם הגאון רבי שמעון סופר. ר' שמעון סופר, התארח אצל סבו בליל הסדר, אהה, לשבת עם החתם סופר בליל הסדר, תענוג !
הוא יושב אצלו בליל הסדר, וכשהנכדים כשחטפו את האפיקומן, הוא שואל למה גונבים את האפיקומן? באמצע הסדר החתם סופר לא ענה לו. הגיעו לשולחן עורך, אמר לו החתם סופר שאלת שאלה למה גונבים את האפיקומן. יש גמרא במסכת פסחים (קיג) שאומרת שאסור לגור בעיר שאין בה כלבים, בגלל שבמקום שאין כלבים, אז יש גנבים, כי הגנבים לא מפחדים ובאים.
בלילה הזה, שבני ישראל יצאו ממצרים, {שמות יא, ז} לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – שום כלב לא נבח. מה היה בלילה הזה, שהכלבים לא נבחו, כל הגנבים במצרים, עבדו שעות נוספות. כדי להכיר טובה לגנבים ולכלבים שלא נבחו, ואפשרו לגנבים של מצרים לגנוב, לכן גונבים אפיקומן, זכר לכלבים ששתקו.
שאלו אותו הנכדים, סבא, למה לא עניתם מיד אלא המתנתם עם ההסבר עד לשולחן עורך, ענה להם החתם סופר כדי שתדעו שאם יש שאלה לא עוצרים, ממשיכים הלאה. יהודי צריך לדעת שאם יש לו שאלות, הוא לא צריך לקבל את הפיתרון באותו רגע, גם בהמשך אם יבוא הפתרון זה גם טוב.
(הרה"ג ר' יצחק רוזנבלום שליט"א)
עירובין פא
מדוע כתב הגראי"ל שטיינמן על עצמו שאינו יודע כלום?
לא הוה בידיה
בספר מנחת תודה מובא שנשאל מרן הגר"ח קנייבסקי על דברי הגמרא בעבודה זרה (לט.) ששאלו את דבר את רב מתנה ולא ידע לענות עליו, לשם מה הוצרך לספר לנו זאת. דלא הוה בידיה. וכי רצהו להגיד לשון הרע. וענה מרן הגר"ח שאם אני שואל לדוגמא את החזון איש שאלה. כגון מה הדין אם שכחתי כך וכך בברכת המזון. כי איני יודע איך הדין. והוא משיב שאינו יודע, אינו דומה מה שאני לא ידעתי כי אצלי זה מחמת עם ארצות, למה שהחזון איש אומר שלא יודע, שאז פירוש הדבר שזה באמת שאלה, והדבר ספק. וזוהי כוונת הגמרא לומר דלא ידע, דזה גם שיטה בלימוד שהדבר אצלו בספק.
(מנחת תודה)
הג״ר אהרן רוטר שאל את החזון איש על מה שאמרו חז״ל בברכות (ד.) ״למד לשונך לומר איני יודע״, דממה נפשך, אם הוא יודע ואומר איני יודע – הרי זה שקר, ואם באמת אינו יודע – מה רבותא הוא שילמד את לשונו לומר איני יודע? והשיבו החזון איש: מטבעם של בני אדם, לומר ״השערות״ אף על דברים שאינם יודעים, היינו ״אני משער שהדברים הם כך וכך״, וע״ז אמרו חז״ל למד לשונך לומר איני יודע (קונטרס שערי איש שבראש ספר שערי אהרן על שו״ע או"ח ח"א).
סיפר הרה"ג ר' גדליה הוניגסברג ששאל את הגראי"ל שטיינמן על מה שכתב בהקדמה לספרו מנחת אריאל "אע"פ שאיני יודע כלום…"., יש פה 'אילת השחר', על הסידור, על רוב הש"ס, 'ימלא פי תהילתך', חמשה כרכים על כל האגדה והמוסר… מילא 'איני יודע מספיק'!". וענה הגראי"ל: "המילה האחרונה לגבי אמיתות גדלות התורה, נחשב כמישהו שאינו יודע כלום ביחס לתורה"…
עירובין פ
מדוע רק סעודה שלישית נקראת ע"פ מנין?
למזון שתי סעודות
התורה מעידה על נח 'ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה' (ו, כב) ומפרש רש"י זה עשיית התיבה. וכתבו הספרים, יש מצוות שהאדם נהנה מ כתבו הספרים, דיש מצוות שהאדם נהנה ממנו בגופו ולא רק משום קיום המצוה, וכשעושה מצוה זו אין אנו יודעים אם עשהו לשם שמים או לשם הנאת גופו, אבל אם אדם מקיים גם מצוות שאין לו מזה שום הנאה אזי רואים במוכח שכוונתו בכל המצוות, אף במה שנהנה, כוונתו לשם שמים. וזהו ג"כ הסיבה שלסעודה שלישית בשבת קודש קוראים "שלש סעודות" הואיל ושתי הסעודות הראשונות בשבת אוכל כשהוא רעב ויתכן שהוא מתכוון להנאת עצמו, אבל הסעודה השלישית אוכל הוא בהיותו שבע, ומוכיח בזה שאוכלו שהוא לשם שמים, וכוונתו בכל שלש הסעודות לשם שמים לכבוד שבת ולכן זה נקרא שלש סעודות שכולל את כל הסעודות.
וזהו פירוש המדרש "כן עשה" זה עשיית התיבה, כלומר, שנח עשה את התיבה באותה כוונה אשר עשה "כל אשר צוה ה'", כמו שעשה את כל הדברים אשר צווהו ה' שאין בהם הנאה גופנית וכל כוונתו היתה אז לשם שמים, כך גם עשה נח את התיבה לא כדי להינצל מן המבול אלא בשביל לקיים את מצוות ה' יתברך.
(ליקוטים נפלאים)
עירובין עט
האם תפילה שלא נענית – זהו סימן טוב?
איפכא שמעינן
בשנים שהיה הרה"ק רבי שלומ'קה מזוויעהיל זי"ע התגורר בעיה"ק ירושלים, היה נוהג ללכת כל יום לכותל המערבי. פעם בדרך חזרתו פנה רבי שלומ'קה ללכת דרך 'שער שכם' – כי שם היה המקום ריק מראיות אסורות, אך משמשו ר' אליהו ראטה זצ"ל אמר שעדיף ללכת דרך 'שער האשפות', כי בשער שכם היה קצת סכנה להלך. למעשה עשו כדברי הרבי, בעברם ב'שער שכם' פגע בהם ערבי רשע, ובאגרופו הכה את הרבי מכה חזקה מאד. פנה הגבאי ואמר "ראה נא מה היה לנו", כמרמז שהיה מן הראוי לעשות כדבריו וללכת דרך 'שער יפו' מפני הסכנה, נענה רבי שלומ'קה והשיב: "מקובלנו מאבותיי, שכאשר יהודי מסיים תפילתו והוא מקבל איזו מכה, הרי זה סימן לדבר שעלתה תפילתו לרצון לפני אדון כל", סיים רבי שלומק'ע – "עדיף לקבל מכה בגוף (מהערבי) ולא מכה בנפש חלילה" (משמירת עיניים). ובזה פירש את הפסוק בפרשתן 'שמן זית זך – כתית', אם אחר התפילה מקבל המתפלל מכה, הרי זה סימן 'למאור' שתפילתו נתקבלה, ויאר ה' פניו אליו.
כיוצא בו אמר רבי שלומ'קה, שכאשר האדם מבקש ומתפלל מהקב"ה על ענין מסוים, וזמן קצר אחר תפילתו אירע לו איפכא ממה שביקש, כגון המבקש לרפואת החולה ובתום תפילתו נודע לו שהחמיר מצבו של החולה, יֵדָע נאמנה שתפילתו התקבלה, ואילו אם רואה תיכף את הישועה, אינו מוכרח שיהיה לזה קיום, ואף נרמז זאת באותו הפסוק "ויקחו אליך שמן זית זך", שאם האדם זכה והצליח להתפלל בכוונה כמרומז בשמן זית זך, ואח"כ מרגיש כתית – שאירע לו איפכא ממה שביקש, ידע נאמנה שכל זה אינו אלא למאור, סימן מובהק יש לו שתפילתו התקבלה והגיעה על לכסא הכבוד וישועתו קרובה לבוא.
כתב הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע, מכתב בקשה מאדם שיפעל בעבורו איזו טובה, וכתב בסופו "ולא מצאתי להרבות עליו בבקשות, כי סמכתי על מה שהיה מרגלא בפומיה ד'החפץ חיים' זלה"ה דמן אדם אין מרבין לבקש – רק מה'. כי מה כח יש באדם, הלא 'לך ה' הגדולה והגבורה… ובידך לגדל ולחזק לכל', ורק בידו להיות לנו לעזר ואחיסמך" (ארחות איש פ"א כ')
(באר הפרשה)
עירובין עח
מדוע הגאון ר' אברהם גניחובסקי טיפס ולמד על סולם כשפניו בחלון של אחד הבתים?
והיניח עליו סולם כל שהוא
ישנה תמונה מפורסמת, שמאחוריה סיפור לא מספיק מוכר. זוהי תמונה משונה משהו, בה נראה גאון מפורסם 'יושב' על סולם, מחוץ לדירה בקומה הראשונה של בנין מגורים ברחוב אבטליון בבני ברק. אולי צריך לחזור שנית על התיאור כדי להבין: בנין מגורים פשוט למראה, שבחזיתו, בקומה הראשונה, על סולם, מחוץ לחלון, יושבת דמות נערצת…
הסיפור מאחורי התמונה המשונה, הוא סיפור מפעים ומדהים, המלמד על פסגות של פשטות וענווה, צניעות ושפלות רוח, שהגיע אליהם אותו גאון עולם. וזה דבר המעשה:
היה זה עוד ערב סתמי. הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל הוגה בתורה בסלון ביתו, כאשר החלון פתוח ורוח ערב נעימה נכנסת בעדו. לפתע, הבחין כי הוא שומע קול בכי הולך ומתחזק, עם הזמן טון היבבות הלך וגבר…
רבי אברהם לא מסובב את ראשו, גם לא סוגר את החלון… ההיפך, הוא סוגר את הגמרא, ויורד לרחוב, לבדוק מהיכן מגיע קול הבכי. הוא הולך בעקבות הקול, ומגיע לחלון של דירה בקומה הראשונה, כאשר מבעד לחלון הוא מבחין בכמה ילדים קטנים, המשוטטים בבית לבדם ובוכים בכי תמרורים…
רבי אברהם ממתין קמעא, בודק כה וכה, נוקש בדלת, עד שהוא מגלה כי אין איש בבית, מלבד הילדים. ההורים יצאו ונעלו את הדלת, לתומם היו בטוחים כי הילדים ישנים שנת ישרים, אך הם התעוררו ונבהלו לגלות את עצמם לבד ברחבי הבית הגדול…
רבי אברהם מבין את המצב, ואינו מתבלבל לרגע. הוא חוזר לרחוב, ובזריזות סוחב מביתו סולם גדול, ומטפס עליו כמו עלם צעיר, מקפץ במהירות בעזרת ניתורים על המזגנים והמעקות, ומגיע לחלון הסלון. הוא מטיב את ישיבתו במרומי הסולם – מול החלון, מגיש לילדים ממתק אותו שלחה עמו הרבנית, ופונה לילדים ברכות:
'בואו תשבו על הספה עד שאבא ואמא יחזרו,' אומר הרב בקול נוסך רוגע, 'ואל תפחדו, הנה אני כאן שומר עליכם… אתם רוצים סיפורים או שירים?'
'סיפורים, אבל מעניינים ולא מפחידים. בסדר?'
'בטח,' מחייך רבי אברהם, 'בואו, שבו ברוגע ואני אספר לכם סיפורים יפים על גדולי ישראל…' – – –
הטיבו הבנים את כיפת השינה הלבנה שלראשם, חלקם גם גררו את הכרית והשמיכה לספה שבסלון, והתיישבו עליה ברוגע. ורבי אברהם, כפי שהבטיח, יושב על הסולם מחוץ לחלון הסלון, ומספר להם מעשה בהלל הזקן…
כך, שעה ארוכה, עד שההורים הואילו לשוב הביתה, ונשימתם נעתקה למראה השמרטף הנערץ!
הצלם שתפס בעדשתו את התמונה, אולי הרויח תמונה נדירה, משונה משהו, שמרתקת את כל רואיה, ואם גם ברצונכם ליהנות ממנה – תוכלו למוצאה, יחד עם הסיפור המלא לפרטיו, בספר 'ויאמר הנני' בעמוד 29. אנו הרווחנו מסר לחיים:
רבי אברהם מעולם לא בזבז דקה מסדר יומו. בגילו המבוגר, גם טיפוס על סולמות לא היה תחום הצטיינותו… ובכל זאת – – –
רבבות שעות תורה, אלפי דפי גמרא, גאונות מופלגת ועמקות בלתי רגילה – עמדו על הסולם, נחו מחוץ לסלון באותו ערב. ראש ישיבה נערץ, מנהיג דגול לתלמידיו, גאון שכל התורה גלויה לפניו – ישב כמו גנב מחוץ לחלון, וסיפר סיפור ממש כמו בכיתה א'…
מתברר, כי כדי לגדול בתורה – יש לשלב גדלות במידות טובות, בענווה ושפלות רוח. גם אם זה לא הכי נוח לגרור סולם, ובוודאי לא מכובד כראוי למעמדו של גאון מפורסם, אבל אם זה מה שנדרש כדי להרגיע ילדים בוכים, אם זה מה שצריך לעשות כדי להיטיב עם הזולת ולעשות לו טוב על הלב – זה מה שעושים.
כך נוהג יהודי שרוצה להתקדם ברוחניות ולשדרג את מצבו הרוחני. הצעד הראשון והבסיסי הוא לאמץ הנהגות של ענווה, סבלנות, מידות טובות ונכונות לסייע לכל יהודי!
(פניני פרשת השבוע – ויאמר הנני)
עירובין עז
למה אמר הסטייפלער שיש כבר מספיק מצלמות בעולם?
לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בְּקָשֶׁה
סיפר הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א שפעם אחת התנהל ויכוח גדול בין רבי הירש פאלי לרבי חיים שאול קרליץ, זכר צדיקים לברכה. רבי הירש אמר כך: כל דבר שלא משקיעים בו, נאבד מהר. דוגמא לכך מצאנו באדם הראשון: הוא הוכנס לגן עדן, מלאכי השרת היו צולים לו בשר, ומסננים לו יין, ולא היה חסר לו כלום. אולם הוא נטרד משם מהר מאוד! ולא סתם נטרד, אלא עם קללות שהשפיעו על כל האנושות. כל כך למה? כי הוא קיבל את גן עדן בקלות, הוא לא היה צריך לעמול עליו.
דוגמא נוספת שהביא רבי הירש זצ"ל היתה מלוחות ראשונים, שאותם קיבלו ישראל בקלות, ומשום כך אף אבדו אותן בקלות. גם כאן אנו סובלים מכך עד עצם היום הזה, ועלינו ללמוד תורה מתוך טרוף ומתוך שיעבוד.
רבי חיים שאול חלק עליו ואמר: וכי סבור אתה שהיה קל לו, לאדם הראשון? והרי הכתוב אומר (בראשית ב', ט"ו) : 'ויקח ה' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', הקב"ה היה צריך לקחת אותו בדברים, ולשכנעו להיכנס לגן עדן, ומשום שאדם לא רצה בכך. וכי יש לנו מושגים על העמל של אדם הראשון? האם אתה רוצה שהוא יכין לעצמו את הבשר והיין וזה יקרא העמל? אדם הראשון חי כל כולו בעולם של עמל, שאין לנו מושגים עליו…
בכל מה שנוגע לאדם הראשון המשיך ואמר הרב מישקובסקי, אינני יודע. יש ויכוח בין שני גדולים. אבל במה שנוגע לנו – היסוד ברור ובודאי נכון: מה שבא לאדם בקלות- הוא מאבד מהר, שלא כמו מה שהגיע אליו על ידי טורח ויגיעה. זהו טבע הבריאה! מה שאדם קונה בעמל, ממשיך ללוות אותו, ונשאר איתו לנצח.
היה פעם בחור כישרוני מאוד, בעל זכרון מופלא, שיכול היה לעבור על דף גמרא שלם בחמש דקות. לאחר מכן היה ניתן לערוך לו "מבחן סיכה" על כל מה שלמד. בוקר אחד, לאחר שהתעורר משנת הלילה, גילה לתדהמתו שאיבד את כל זה…
הוא רץ לכל הגדולים שיברכוהו, ויתנו לו עצות מה לעשות. כל אחד מהם אמר לו משהו אחר, כל אחד לפי דרכו ולפי שיטתו.
אבל תגובת הסטייפלר זצ"ל היתה שונה. הוא אמר לו: "אני בשום פנים ואופן לא אקלל אותך… מצלמות בראש אינן ברכה! אדם לא בא לעולם כדי לצלם. יש בעולם מספיק מצלמות… באנו לכאן כדי לעבוד, כדי לעמול!" עם כל מה שהבחור הוסיף לבכות ולהתחנן- הסטייפלר נותר בשלו! בשום פנים לא אברך אותך שיחזור לך הכח כבתחילה… זו קללה ולא ברכה!
(דורש טוב חנוכה)
עירובין עו
הסגולה של הרה"ג ר' חיים קרויזבירט איך להיות מתמיד?
זו ואין צריך לומר זו
העוסק בתורה הקדושה ניצול מרשת הסטרא אחרא, שעליה נאמר בתהילים (לא ה) 'תוציאני מרשת זו טמנו לי', ועל התורה כתוב (שם קלב יב) 'ועדותי זו אלמדם'. וסימנך 'זו ואין צריך לומר זו', אם שומרים את עדות התורה נשמרים וניצולים 'מרשת זו טמנו לי'. וכמו שאמרו ביבמות (יג.) 'תברא, מי ששנה זו, לא שנה זו'. מי שלומד בשברון לב, לומד בשפלות לשם שמים, אינו חושש ל'רשת זו'.
(שארית מנחם, שלחן מלכים ויז'ניץ)
מסופר על הרה"ג ר' חיים קרויזוירט, רבה של אנטוורפן זצ"ל ומגדולי הדור, שהיגיע לשבות שבת בניו יורק, בני השכונה שזכו לכבוד הרב לארח את הגאון העצום שמחו שמחה רבה, ועוד בטרם הגיע, בקשו ממנו לדרוש דרשה בשבת אחר הצהריים, הגאון נענה לבקשתם. מודעות מאירות עינים הודפסו ונתלו ברחבי השכונה ומחוצה לה המבשרות על בואו ועל הדרשה הצפויה, ואכן יהודים רבים עשו את דרכם בשבת אחר הצהריים לעבר בית המדרש האמור, גם כאלו המתגוררים מרחק גדול לא חסכו כל מאמץ וטרחו ובאו לשמוע את הדרשה, מי יחמיץ הזדמנות שכזו לשמוע את הגאון המופלא שנודע בדרשותיו המופלאות וביכולתו לרתק את שומעיו.
הס הושלך בבית המדרש כשנכנס אליו הרה"ג ר' חיים קרוייזבירט זצ"ל, הוא נעמד על מקומו ופתח ואמר: אני הולך לגלות לכם סגולה, איך להיות למדנים, איך להיות מתמידים. הקהל כולו עשה אוזנו כאפרכסת, איש לא רצה לא לפספס שום מילה מהסגולה שתאמר ע"י מי שהסגולה הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. ואז הוסיף ואמר שלוש מילים: פשוט לשבת וללמוד…
עירובין עה
מה קורה עם מצוות שלא נעשו בשלימות ועברו לאדם שדיברו עליו לשון הרע?
לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי
בגמרא בקידושין יש את המימרא הדומה והמפורסמת 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'. על פי היסוד הזה ביאר בכבודה של תורה (בראשית מז, כ) את הפסוק 'ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו וגו' ותהי הארץ לפרעה', וצריך להבין לשם מה הוסיפה התורה 'כי מכרו מצרים איש שדהו' וכי היינו סבורים דאחד מכר את שדה חבירו. אלא שהיה מקום לומר שבמכירה הזו שהיתה במצרים היה אונאה, כי מכרו את הקרקעות בשביל לחם, ובודאי שלא קיבלו כפי השווי האמיתי, ואמנם הדין הוא דאין אונאה לקרקעות, אך במכירה על ידי שליח יש אונאה לקרקעות, כי המשלח יכול לומר לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, לפיכך פירטה התורה בדוקא שכל אחד מכר את שדהו ולא היתה המכירה על ידי שליחות, ועל כן 'ותהי הארץ לפרעה' ולא חל בזה דין אונאה.
בערבי נחל (שופטים) ביאר לפי היסוד הזה דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, מה שאמרו במדרש (תנחומא, כי תשא כז), 'באותה שעה הראה לו (הקדוש ברוך הוא למשה) כל אוצרות של מתן שכרן של צדיקים, של כל אחד ואחד לפי מעשיו, והוא שואל, האוצר הזה של מי הוא, והוא אומר של בעלי תורה, והאוצר הזה של מי הוא, של מכבדיהם. הוא מראה לו אוצר גדול מכולם, הוא אומר, רבונו של עולם, האוצר הגדול הזה של מי, אמר לו, מי שיש לו מעשים טובים אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו, חינם אני עושה, ונותן לו מזה'. ותמוה, וכי הקדוש ברוך הוא ותרן ונותן חינם.
אך הנה כתב בחובת הלבבות (שער הכניעה, ז), שיתכן שיראו לאדם בעולם הבא מצות שעשה ויאמר שמעולם לא עשאם, ויאמרו לו, עשאה מי שסיפר בגנותך. ויש לומר, שהמצוה שעשה זה המספר בגנות נחשב כאילו היה שליח של זה שדיבר עליו. ברם אילו זה שקיימם באמת אף אם לא קיימם בשלימות, מכל מקום כשהם עוברות לזה שדיברו עליו נחשבות לו כאילו נתקיימו בשלימות ויקבל לפי זה את שכרו, וזאת משום שיכול לומר לו 'לתקוני שדתיך ולא לעוותי', ושלחתיך רק לקיים מצוות כראוי.
לזה אמרו במדרש, 'מי שיש לו משלו אני נותן לו משכרו', דהיינו שאין לו רק מצות שעשה הוא בעצמו, אבל 'מי שאין לו משלו', דהיינו שהביא מצות מאחרים שדיברו עליו, – 'חנם אני עושה, ונותן לו מזה', הריני מחשיב לו כאילו עשה מצוה בשלימות.
(דף על דף קדושין מב:)
עירובין עד
כשרבה של ברנוביץ לא הוציא את פניו מתוך התנור…
חזנא הוא דהוה אכיל נהמא בביתיה, ואתי ביית בבי כנישתא
הגמרא מדברת על שמש בית הכנסת שאוכל בבית אחד, ומקום לינתו הוא בבית הכנסת. מסופר על רבי ישראל יעקב לובצ'ינסקי, שכיהן כרבה של ברנוביץ' וכמשגיח בישיבת "אוהל תורה": בבית הכנסת שבעיר שרתה מידי בוקר תחושת חום נעימה, למרות הקור העז ששרר בחוץ. המתפללים משכימי הקום שהיו מוצאים את התנור מוסק היטב, היו בטוחים כי השמש המסור והנאמן הסיק למענם את התנור מבעוד מועד ושב לביתו. איש מהם לא ידע כי מסיק התנור הינו לא אחר מרבה של העיר, שהיה חומק מידי בוקר בשעה מוקדמת אל בית הכנסת הקפוא, מעמיס את התנור בגזירי עצים, מדליק האש ומהפך בגחלים שוב ושוב, עד שהיה החום עולה ומתפשט בבית המדרש.
יום אחד, השכים קום אחד מתושבי העיר, יש האומרים שהיה זה השמש בכבודו ובעצמו שלבו נוקפו והגיע אל בית הכנסת זמן רב לפני תחילת התפילה, הזמן שהוא היה צריך להגיע מתוקף תפקידו. בדיוק באותה עת היה הרב רכון על התנור, ועוסק בהטבת הגזירים שזה עתה הודלקו, אולם מכיוון ששמע את הדלת נפתחת – לא מיהר להרים ראשו. הוא לא רצה שתושבי העיר יידעו כי הוא, בכבודו ובעצמו, מסיק את התנור מידי בוקר. הוא ידע שאם יתגלה הדבר, בני העיר ימנעו ממנו להמשיך, ואף ייאלצו את השמש לקום מידי בוקר בשעה מוקדמת כדי למלא את התפקיד. התמהמה הרב והמתין לשעת כושר כדי להתחמק בלא שיבחינו בו, אולם זו בוששה מלבוא. ברם, אותו מתפלל לא היסס. הוא היה בטוח שהשמש הוא הגוהר על התנור, וכיוון שכך ניגש אליו וטפח על גבו בזלזול. "מה אתך? מה הנך עושה זמן כה רב בתוך התנור?" הרים את קולו. עכשיו עמד הרב דברנוביץ' בפני בעיה; אם ייצא עתה מהתנור, לא די שמעשיו יתגלו ברבים, אלא גם תיגרם פגיעה בכבוד יהודי. היהודי שהיכהו לא יסלח לעצמו על שהיכה את רב העיר, ולעולם לא יוכל להביט בפניו. האש אחזה אט אט בעצים, ופני הרב הלכו והתלהטו. אולם הוא לא הוציא ראשו מהתנור. פניו המיוזעות נאבקו בלהבה המתרוממת. רק כעבור דקות מספר, כשהבין שהעומד מאחוריו עזב את המקום והתרחק, הגיח מהתנור, זקנו חרוך ופניו אדומות, ונמלט מבית הכנסת. כדאי היה כל זה עבור הרב דברנוביץ', ובלבד שלא לבייש. האם לא כך אמרו חז"ל (סוטה י, ב): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים"?! (דרך עץ החיים)
עירובין עג
מדוע למד הסטייפלער כל הלילה באוצר הספרים?
מקום לינה גורם
סיפר הגה"צ רבי שלמה הופמן זצ"ל: "בצעירותי כשנסעתי לבני ברק לנישואי ידידי רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' [זצ"ל], בהסתיים השמחה מצאתי עצמי לבדי בב"ב ללא יכולת לצאת משם [האוטובוס היחיד עזב את המקום קודם לכן], ולפיכך נכנסתי לבית המדרש דישיבת 'בית יוסף' [נובהרדוק, כהיום שוכנת שם ישיבת 'בית מתתיהו'].
"ישבתי שם ולמדתי בדד, עד השעה 1:00. לפתע הופיע במקום יהודי צעיר למדי וארשת פניו רצינית. הוא אחזני בידי, וללא אומר ודברים נטלני עמו, ירד עמי במדרגות, ונכנס עמי לחדר עמוס ספרים בכל צדדיו. הוא סימן לי לשכב במיטה שעמדה שם, אחר כיסני בשמיכה, משגיח שאני מכין עצמי לשינה. והכל כאמור, בדממה מוחלטת.
"אני", סיפר רבי שלמה, "עשיתי עצמי כישן, ואולם כעבור רגעים מעטים עשיתי לי חרך מתחת השמיכה והתבוננתי אנא הובאתי ומה מתרחש סביב.
"ואז ראיתיו עומד ללא ניע אצל החלון ושני ספרים בידיו והוא מרוכז בהם בכל ישותו. השעות חלפו ואילו אני דבק ב'הצצותי', משתאה מחריש לדעת מי הוא זה ומה מעשיו. בכל אותו הזמן ראיתי מחזה אחד ויחיד, האיש עומד כמסומר למקומו, שקוע בספריו, כאילו אין עולם סביבו.
"לכשהאיר השחר יצא האיש מהחדר לרגע. ניצלתי את ההזדמנות", מצטדק ר' שלמה, "ונטשתי את החדר בחפזה. כעבור זמן נודע לי כי זה האיש הוא רבי יעקב ישראל קנייבסקי בעל מחבר הספר 'קהילות יעקב'".
(תלמידו הגאון רבי ישראל מנחם וינגרטן שליט"א ר"י משנת שלמה – ממקור ראשון)
עירובין עב
האם בן מחויב ורשאי לשמוע בקול אביו שמבקש דבר מחמת חתול שחור?
על שלחן אביהם
שאלה ראובן הינו סוחר, שלצורך מסחרו נצרך לטוס למקומות שונים בחו"ל. בכל פעם שעומד לפני טיסה, הוא מגיע אל בית אביו, כדי לקבל את ברכתו לנסיעה טובה והצלחה. והנה, פעם אחת הגיע ראובן לבית אביו להתברך לפני טיסה ממושכת למדינה רחוקה, ולאחר שבירך האב את בנו, ליווהו לעבר מכוניתו, ולפתע עבר חתול שחור ביניהם. האב נזעק ונתקף בבהלה. "אני מבקש ממך שלא לטוס כי חתול שחור מביא מזל שחור". הבן ניסה להסביר לאביו כי אלו חששות של הבל, 'כי לא נחש ביעקב', אך האב לא השתכנע ונותר בשלו: "חתול שחור מבשר רעות, אל תטוס".
וכאן הבן שואל: כיצד עליו לנהוג, האם מותר או רצוי לשמוע לדברי אביו, או שמא יטוס ולא אציית לדבריו? [יצויין, שלא מדובר באופן שהאב יחלה, אלא שמחמת פחדו מבקש מבנו שלא יטוס].
תשובה לכאורה האב מורה לבנו לעבור על האיסור של "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו), ודומה הדבר למבואר במסכת סנהדרין (דף סה ע"ב, הובא ברש"י על החומש שם): "איזהו מנחש? זה הסומך על סימן שהוא שטות והבל, בלי טעם וסברא, שיועיל הדבר או יזיק. כגון מי שאומר, הואיל ונפלה פיתו מפיו [שמדמיין כי מורה הדבר על אבדן פרנסתו], או נפל מקלו מידו [שסובר כי כעת אין לו על מי להישען], צבי הפסיקו בדרך, נחש עבר מימינו [ומתיירא שמא יזדמן לו לסטים], או שועל עבר משמאלו [וחושב כי מורה הדבר שיפגע בו אדם רמאי] וכדומה, על כן לא ילך היום בדרך זו, או לא יתחיל היום במלאכה זו כי לא יצליח".
ושנינו בשו"ע (יו"ד סימן רמ סט"ו): "אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו". וגם בנידון דידן האב אומר לבנו לעבור על דברי התורה שאסרה לעשות ניחושים אלא לבטוח בהשי"ת, וממילא היה נראה שלא ישמע לו ויטוס. ואף על פי שאם הבן יימנע מלטוס זה יהיה מחמת כבוד אביו ולא מחמת ניחוש, מכל מקום הוא פועל על פי ציווי האב שמנוגד לציווי התורה שאסרה ללכת אחר נחשים.
אולם כאשר הצעתי את השאלה לפני הגר"נ קרליץ שליט"א, אמר כי יוכל הבן לדחות את הטיסה, מכיון שמה שנמנע מלטוס, זה אינו מחמת הניחוש, אלא משום כבוד אביו, שבשל דמיונותיו הכוזבים נתקף בדאגות שוא, והבן דוחה את טיסתו מפני שרוצה שאביו לא יהא חרד לגורלו.
והבן אינו מכשיל את אביו בעבירת 'ניחוש', משום שלכאורה העבירה היא דוקא בעשיית מעשה על פי הניחוש, או בהימנעות ממעשה מחמתו, יעויין ברמב"ם (סה"מ ל"ת לג) ובחינוך (מצוה רמט) ועוד, ואם כן, האב אינו עובר על לא תנחשו, כי הוא עצמו אינו עושה שום מעשה מחמת הניחוש שלו. ואף אם נאמר שגם דיבורי ניחוש אסורים, הרי האב כבר עבר עליהם.
לסיכום: נראה שיוכל הבן לדחות את הטיסה למועד מאוחר יותר.
(חשוקי חמד)
עירובין עא
מדוע וכיצד הקנה רבי שמשון פינקוס זצ"ל את הפראק שלו בליל שבת?
ומיקנא רשותא בשבת אסור – דדמי למקח וממכר
אנשי המסחר אינם נמנעים מפעולות העשויות להניב רווחים, גם במקום חשש של לעג הבריות אודותיהם ו"מה יאמרו ברחוב". כאשר חשבון הבנק תופח – אין מתייחסים לזוטות מעין אלו, והכל מבינים כי עבור 'עסקה מוצלחת' שווה לשלם מחיר אישי. כזה הוא בדיוק מבט המאמין ודבוק ביוצרו על "עסק המצוות". העובדה שההמון אינו יודע להבחין בין עיקר וטפל, ובין יהלומים מבהיקים בדמות עשיית רצון השי"ת, לבין חולות הים הנוצצים לנגד השמש הזורחת – אינו מניא את המבינים בתחום מלעסוק ראש ורובם ב'בורסת היהלומים'…
רבי שמשון פינקוס זצ"ל, חשש מחיוב ציצית בפראק, העשוי להיחשב כבגד של ארבע כנפות (על אף שיש בו פינה מעוגלת, המבטלת ממנה, לכאורה, שם 'כנף'). מה עשה? בשו"ע נפסק, שבגד שאול עד פרק זמן של שלושים יום – פטור מציצית. ה'פטנט' שמצא, אפוא, היה פשוט בתכלית: מדי עשרים ותשעה יום, היה שב ומקנה את הפראק שלו לפלוני, ולאחר מכן חוזר ושואל אותו ממנו, ובכך פתר את בעיית חובת הטלת הציצית, כי לעולם היה במעמד של 'שואל' לזמן קצר הפוטר אותו מציצית.
והנה בליל שבת אחד, כאשר נזכר לפתע שבדיוק בלילה זה, הסתיימו שלושים הימים של ההשאלה האחרונה, מיהר לבקש מאחד מיושבי בית המדרש לזכות בו, שכן אף כי אין עושים מקח וממכר בשבת, ובכללם שואל ומשאיל, הרי לצורך מצוה מותר לעשות קנין בשבת.
לאחר תקופה – מצא דרך אחרת להימנע מחשש ביטול המצוה. הוא ביקש שיתפרו את השסע שבפראק באופן שרובו סגור ואין הוא נידון כארבע כנפות, ובכך נפטר מן הצורך לערוך חשבון מדוקדק של פחות משלושים יום מעת ההשאלה, שכן מכאן ואילך היה הפראק יכול להיות קניינו הפרטי, ועם זאת פטור מציצית. והנה, בעודו יושב פעם בבית המדרש של הקהילה באופקים, נתפס הבגד בזיז כלשהו שבלט מספסל בבית המדרש, וכתוצאה מכך נפרמה התפירה, והבגד שב להיות בחשש ארבע כנפות. תכף קם רבי שמשון ממקומו, קרא למאן-דהוא מיושבי בית המדרש ויצא עמו החוצה. "במטותא, זכה בפראק הזה בקניין גמור", ביקש.
"מתנה זו מתנה", השיב האברך לעומתו בזיק של שובבות, "יום הפורים קרב ובא, ואני מעוניין ללבוש בו פראק. אזכה בו באמת"… רבי שמשון חייך והסכים בלב שלם. החשש מפני ביטול מצוה, עולה הרבה יותר ממחירו של חלוקא דרבנן. "ועד היום" – מספר בעל המעשה – "עדיין מצוי ברשותי אותו פראק שזכיתי בו בהיסח הדעת".
(ואוהביו כצאת השמש בגבורתו)
עירובין ע
מדוע פגע שרו של עשו דוקא ברגלו של יעקב אבינו?
יורש כרעיה דאבוה
בעל הטורים מביא, שהסיבה ששרו של עשו נתן לו מכה על כף הירך היתה, ששרו של עשו מחה על לקיחת הברכות, והיות וכל מה שקנה יעקב את הבכורה, זה כדי שהוא יהיה כהן, שאמר יעקב אבינו איך יכול להיות שהבכורות הם הכהנים המשרתים, ועשו יהיה כהן המשרת ?!
א"כ איך פוסלים את יעקב מן הכהונה ? בא שרו של עשו וניסה לעשות בו מום…
עוד מביא בעל הטורים – הוא ניסה לראות אם זה שנאבק איתו, הוא מלאך או בן-אדם, כי איך יכול להיות שהוא נאבק עם יעקב והוא גובר עליו ?! התכופף לראות אם יש לו ברכיים.
וזה לשון בעל הטורים: ויגע בכף ירכו. לראות אם הוא מלאך כמותו אם היו לו קפיצים שהמלאכים אין להם קפיצים. א"נ לפוסלו מן העבודה לפי שקנה מעשו הבכורה שבהן העבודה: בכף ירכו. בגימטריא לפוסלו מכהונה.
סיבה נוספת מובאת ברבינו בחיי, בשל"ה הקדוש, בחיד"א ובעוד מפרשים, וז"ל השל"ה: עוד סוד בזה, כי נגע הס"מ, שרו של עשו, בכף ירך יעקב. כלומר, שהיה לו קטרוג בירך שלו, כי נשא יעקב שתי אחיות, והרי נאמר בתורה {ויקרא יח, יח} וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ, והאבות קיבלו על עצמם לקיים את כל התורה כולה, וכתב הרמב"ן שהאבות שמרו את כל התורה כולה אעפ"י שלא היו מצווים, ושמרו אותה בארץ ישראל בלבד, מכל מקום קטרג ס"מ על יעקב. איש כמוהו, אשר צורתו חקוקה בכיסא הכבוד, אדם חשוב כמוהו, לא היה לו לפגום אפילו בחו"ל. כי יעקב אבינו בכל מקום שהוא נמצא, הוא א"י כי קשור בכיסא הכבוד. ואעפ"י שלא עשה עבירה ממש, מכל מקום אבק עבירה הוא כמו שמצינו אבק ריבית, אבק גזל ואבק לשון הרע.
עוד אומרים המפרשים – משום שיעקב אבינו לא היה בארץ ישראל 20 שנה, הוא לא כיבד את אביו… מילא 14 שנה שעבד בשביל רחל ולאה והוא הלך במצוות אמו, שנאמר {כז, מד} וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים, ועל התביעה הזאת, שהוא לא כיבד את אבא שלו, נתן לו מכה בכף הירך. משום שכתוב "כי ברא כרעיה דאבוה" – הבן הוא הרגלים של האבא, לא היית הרגלים של אבא שלך כאן, כי היית בחרן, לכן נתן לו מכה בכף הירך.
פירוש נוסף אומרים המפרשים – שכל זמן שיעקב היה בחרן, היה עשו רץ בשביל אביו. הוא עשה מצוות כיבוד אב, כל הזמן ברגלים. יעקב כיבד את אביו ואמו בזה שהלך למצוא שידוך, עשו היה רץ כל הזמן בשליחות אבא שלו, היה לו את כוח המצוה ברגלים, לעומת יעקב שלא היה לו את הכוח ברגלים.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
עירובין סט
מה ענה ר' אלה לופיאן כשנשאל בשבת איך נוסעים לרח' יפו?
והמחלל שבתות בפרהסיא
סיפר הרה"ג ר' יחיאל מיכל שטרן שליט"א בשם אביו שפעם אמר לו מו"ר רבי אל'ה לופיאן שברצונו ללכת להתפלל מנחה בשבת בישיבת חברון, וליוה אותו בדרך, וראו שם מכוניות נוסעות בשבת, אמר רבי אל'ה רחמנות עליהם, אין מי שילמד אותם חומרת האיסור, אולי נלך חזרה לישיבה, אני לא יכול לראות אחי בני ישראל נוסעים בשבת, אמר הרב שטרן למו"ר הרי עברנו כבר רוב הדרך, ועדיף למהר לילך לישיבת חברון ונראה פחות מחללי שבת, הסכים רבי אל'ה אך הוסיף אנחה שוברת לב ממש, באותו רגע עצרה מכונית ושאלה את ר' אל'ה היכן אני נוסע מכאן לרח' יפו, פרץ רבי אל'ה בבכי ואמר לו איך אומר לך דבר שאסור לך לעשות לנסוע בשבת, מצד שני איך אני יכול לא לומר ליהודי למלא בקשתו, ושוב פרץ בבכי, האיש עצר המכונית ויצאה ממנה, ואמר רבי – מעולם לא הרגשתי הרגשה של מוכיח באמת כמו ברגע זה, גם אמי שתחי' שומרת שבת וצועקת עלי למה אני מחלל שבת, אך לא ראיתיה בוכה, אני רואה שאתה מתכווין לטובתי, לכן אני מבטיח לרבי שמהיום והלאה לא אסע עוד בשבת, וקח את המפתחות של האוטו, ואבוא אליך במוצאי שבת לקחת המפתחות, אמר לו רבי אל'ה אני רואה שיש לך נשמה גדולה, ולכן אומר לך שגם המפתחות הם מוקצה, תניח אותם כאן בצד, ובמוצאי שבת תקח אותם. הנ"ל הסכים לדברים.
רבי אל'ה התרגש מקבלת הדברים של הנ"ל, ואמר לי אני כבר לא הולך להתפלל מנחה בחברון, אני רוצה להתעכב עמו ולשוחח עמו על ענינים שונים, אם אתה רוצה הישאר גם כאן עימנו יחד, והתחיל רבי אל'ה לשאול אותו על שלום אמו ושלום משפחתו, ומה עושה בחיי יום יום, השיחה התארכה כשעה שלמה, וזאת בצדדי רחוב חגי בגאולה – ממש קרוב לישיבת חברון, כל הבחורים ראו ותמהו מה לרבי אל'ה עם החילוני, בגמר השיחה בירכו רבי אל'ה לשלום, ואמר לבחורים לא בזריקת אבנים חלילה תמנעו חילול שבת, רק בקירוב אמיתי שבא מתוך אהבה אז תצליחו בקירוב רחוקים.
(מדות והנהגות טובות)
עירובין סח
האם מותר לטלטל צרור מפתחות עבור שימוש באחד מהם בלבד?
אי צריכא – נחים ליה נכרי אגב אימיה
טעם ההיתר ע"י זה הוא שלאחר שהותר לעשות מלאכה מסויימת, לא הוגבלה כמותה של מלאכה זו. מה שקרוי 'ריבוי בשיעורים'.
בטעמה של הלכה זו נחלקו ראשונים, הרשב"א וראשונים נוספים סוברים, כי היתר "ריבוי בשיעורים" מבוסס על כך, שמאחר שהתורה התירה לעשות מלאכה, כגון, בישול, אין כל מניעה לבשל מנות אחדות של בשר, מפני שכל אחת מהן ראוייה למלא את הצורך לשמו הותר האיסור. לפיכך הם מורים, כי גם המבשל בשבת עבור חולה שיש בו סכנה, מדין תורה רשאי הוא לבשל כמות גדולה מזו שזקוק לה החולה, אלא שחכמים אסרו את הדבר [ואף אסרו באכילה את האוכל המיותר]. ואילו ביום טוב, חכמים הותירו את דין התורה על כנו.
הר"ן חולק וסובר שהשבת נדחית מפני האיסור אך לא הותרה, כי שונה דינה של השבת, בה אסור מן התורה להרבות בשיעורים. את פסקו הוא מבסס על חילוק מהותי בין בישול ביום טוב לבין בישול בשבת עבור חולה; איסורי השבת "נדחים" מפני הצורך לבשל עבור חולה ואינם "מותרים". איסורי יום טוב אינם נדחים מפני צורך הבישול, אלא מלכתחילה לא נאסר לבשל ביום טוב לצורך היום.
מעתה, אין כל היתר להוסיף מאכלים לסיר בו מבשלים בשבת עבור חולה, מפני שהפעולה מוגדרת כמלאכה האסורה בשבת, אלא שבכל זאת ציוונו הבורא לעשות הכל להצלת חיי יהודי. אין, איפוא, כל היתר להוסיף מאומה למלאכה זו מעבר לנדרש לחולה. לעומת זאת, ביום טוב, בו פעולת הבישול לצורך יום טוב אינה מוגדרת כמלאכה אסורה כלל, אלא היא מותרת לחלוטין, ניתן לכלול בה מאכלים נוספים [ועיי"ש טעם נוסף].
שאול נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה" ח"ה סימן ל"ה), האם מאחר שביום טוב מותר להרבות בשיעורים, מותר ביום טוב לטלטל צרור מפתחות, למרות שזקוקים למפתח אחד בלבד, שהרי מלאכה אחת הוא עומד לבצע, ומה לנו אם פעולות מרובות בה? שאלה נוספת הוא נשאל, בתקופה בה היה נהוג להתיר לעשן ביום טוב, אם היוצא לרחוב עם קופסת סיגריות, צריך להוציא מן הקופסה את הסיגריות המיותרות, אלו שלהן לא יזדקק במשך הזמן שיוצא מחוץ לביתו, או שמא רשאי להותירן, שהרי ביום טוב מותר להרבות בשיעורים?
על השאלה הראשונה השיב בלאו ועל השנייה בהן. וכה טעמו. אף על פי שהותר להרבות בשיעורים, אין זה אלא לגבי פעולות שיתכן שנשתמש בהן ביום טוב. למשל, אשה המכבירה בשר לסיר, הן יכולה לאכול כל אחת ממנות הבשר. מעתה, היוצא עם קופסת סיגריות, יכול לעשן כל אחת מהן, ועל מקרה זה נאמר שמותר להרבות בשיעורים באותה מלאכה, אם בכל אחד מן השיעורים הוא יכול להשתמש. ברם, היוצא עם צרור מפתחות למקום מסויים, אינו יכול להשתמש אלא באחד מהם,השיעורים הנוספים, הלא הם המפתחות הנוספים, אינם יכולים לבוא לידי שימוש כלל, והדבר אסור (וראה גם ב"שמירת שבת כהלכתה" פרק ל"ב הערה צ"ב).
[אולם ראוי לציין, כי הגר"א וסרמן זצ"ל, קובץ שיעורים אות מ"ח סבור, כי דין זה תלוי במחלוקת הראשונים הנזכרת, ולדעת הר"ן שהותרה המלאכה בגלל קצתה, הותרה כולה בכל שיעור שהוא, ואין צורך שיהא כולו ראוי. אולם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל נקט, כי גם לדעת הר"ן צריך תנאי זה, וכפי שאכן משמע מסיום דברי הר"ן עיי"ש].
(מאורות הדף היומי)
עירובין סז
כיצד שמרו שבת האבות הקדושים הרי אסור לבן נח לשבות?
לא עברו על אמירה לנכרי
המנחת אשר (סנהדרין נח:) אומר שאף על פי שאמירה לעכו"ם שבות (שבת קנ.) והאבות שמרו גם על איסורים שהם מדרבנן (יומא כח:) מכל מקום כדי שלא להיות בכלל 'גוי ששבת', היה מותר להם לעשות כן. שהרי התירו שבות דשבות במקום מצוה (שו"ע או"ח סי' שז ס"ה) ובמקום מצוה רבה התירו אף אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא (מ"ב שם ס"ק כא). [אך כתב שיש לדחות את עצם התירוץ, משום שלא שייך גדר שליחות כלל בגוי העושה מלאכה על ידי שליח, שכן זהו מעשה בעלמא, שאין בו לא מצוה ולא עבירה ולא קנין, ובאופן זה לא שייך גדר שליחות כלל].
(קובץ דרישה וחקירה)
הרה"ח ר' ישעי' קרויס שליט"א שהיה מקורב רבות בשנים אצל האדמו"ר מסקולען זצ"ל, מספר מעשה הפלא ופלא, על זהירותו של רבנו בחשש חילול שבת על ידי אמירה לנכרי: "היה זה בפעם הראשונה שרבנו נסע ללונדון בשנה הראשונה להנהגתו, שנת תשמ"ג. בואו של רבנו ללונדון לראשונה כרבי חדש עורר הדים רבים והמונים נאספו בליל שבת קודש באולם בו נערך השולחן הטהור. רבנו החל לומר את הזמירות בהתלהבות עצומה כדרכו בקודש, אך לפני הקידוש כבה החשמל בכל האזור, חושך ואפילה עד שלא ראו זה את זה. רבנו דווקא נהנה מכך, כי לפני נסיעתו ללונדון אמר לנו, שהנסיעה הזו קשה לו מאוד משתי סיבות: הוא הרי מקפיד מאוד שלא לאכול אצל זרים ויכול להיות מכך שפיכות דמים שיבוא לבקר בבתים של אחרים ולא יאכל אצלם כלום, וגם שהרי כולם הכירו את אביו הק' זי"ע כצדיק אמת, ועתה יחשבו בתמימות שגם הוא צדיק כמו אביו, והרי אסור לרמות אנשים…
"ממילא, עתה שנהיה חושך סמיך ולא יכלו לראות את רבנו כלל, שמח רבנו כמוצא שלל רב והורה בתקיפות שלא להדליק את האור בשום פנים ואופן, בפרט שאצל אביו הק' הקפידו מאוד על אמירה לעכו"ם. הרב מטשאבא זצ"ל שהתגורר בלונדון באותם ימים, עמד לצידו של רבנו ולחש לו שהרי בלאו- הכי לא יצייתו לדבריו, אבל רבנו התעקש שלא ידליקו בשום אופן. חלפו כמה דקות והחשמל נדלק, ויהי אור. רבנו נבהל מאוד והתיישב על כסאו, ולא רצה לקדש על היין. בתחילה אמרו לרבנו שהיה כאן חשש פיקוח נפש, אבל רבנו סירב לקבל את התשובה והגיב בביטול: 'וייס איך וואס, פיקוח נפש'… והוסיף לומר בחשש ובמורא, כי חלילה יכול לצאת מ'הטיש' הזה מכשול גדול, שיבואו לטעות שמותר לומר לעכו"ם להדליק את החשמל עבור ישראל.
"משראו בכך, ניגשו לרבנו וסיפרו לו, שהגוי מתגורר כאן בבניין והיות שגם אצלו כבה החשמל, הדליק את החשמל לעצמו וכך גם נהיה אור גם כאן. רבנו נרגע לשמע הדברים, אבל הביע חששו שהקהל הגדול שנמצא כאן אינו יודע על כך, ויכול להיות מזה מכשול חמור. 'חייבים להכריז על כך', אמר רבנו וביקש מהרב מטשאבא להודיע לציבור.
"ואכן, הרב מטשאבא נעמד על רגליו והכריז בקול: 'מורי ורבותי! כולם יודעים שאסור לומר לגוי להדליק חשמל עבור ישראל, אבל כאן הגוי הדליק לעצמו ואין חשש אמירה לעכו"ם'. רבנו ישב והקשיב לדבריו בקורת רוח, וכשסיים אמר לו: 'טשאבא רב! יתכן שלא כולם שמעו את הדברים, אנא תחזרו עליהם פעם נוספת'… רק לאחר שההכרזה נאמרה פעמיים, התרומם רבנו מכסאו והמשיך בעבודת הקידוש באש להבה".
(המבשר)
עירובין סו
מהי המעלה באדם ששכח תלמודו?
את אמרת ניהלן – רב יוסף חלה ושכח תלמודו, וקא מדכר ליה אביי תלמידו (רש"י).
הגמרא העוסקת בגודל מעלת חג השבועות בפסחים (סח: וסימניך: פ'סחים ס'ח' י'ום מ'תן, שמעתי מהגה"צ ר' בנימין פינקל שליט"א) מביאה את דברי רב יוסף שאמר ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא, אמר אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא, וברש"י שם וז"ל: אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם, עכ"ל.
שמעתי מידידי הרה"ג רמ"ד שליט"א שביאר, מהו שפירש רש"י בדברי רב יוסף 'שנתרוממתי'. אלא מכיון שר׳ יוסף שכח תלמודו, וא"כ מעלתו שנשארה בו היא שנתרומם מכח לימוד התורה, שאף מי ששכח תלמודו הגם שעתה איננו יודע וזוכר את התורה שלמד, אולם מציאות זו שנעשה אדם מרומם ע"י לימוד התורה שלמד, לא איבד מחמת מה ששכח תלמודו, כי התורה הופכת את האדם למציאות מרוממת. וכמו שברי הלוחות הנמצאים ביחד עם הלוחות מחמת חשיבותם. וכמאמר העולם, יש הלומד תורה ויש שהתורה מלמדת אותו.
שמעתי מידידי הרה"ג יא"ו שליט"א, שפסקו בזמנו הגר"ש וואזנר זצ"ל ויבלחט"א הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שצריך לברך כשרואים את הגרא"מ שך את הברכה "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", ניגש אחד לשאול את הגר"ח קניבסקי, והיה זה בסוף ימיו של הגרא"מ, שך, האם גם אז צריך לברך ברכה זו. וענה על אתר בפסקנות שחייבים לברך ונימק דבריו, כי נתרוממתי ונתגדלתי איננו תלוי במצבו הבריאותי העכשוי.
(דביר קדשו)
עירובין סה
מדוע אומרים שיכור כלוט ולא שיכור כנח שהיה לפניו?
אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשיכרותו של לוט אבל הגיע לשיכרותו של לוט פטור מכולם.
יש להבין מפני מה מדמים את השיכור דוקא ללוט הרי אף נח שתה ונשתכר, כפי שנאמר 'ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר' (בראשית ט כ-כא), ולמה לא יאמרו שיכור כמו נח שקדם ללוט. בספר יחלק שלל כותב, ששיכור כלוט פירושו שאינו זכור כלום ממעשיו, וכדכתיב גבי לוט 'ולא ידע בשכבה ובקומה' (שם יט לג), אמנם אצל נח הרי כתיב 'וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן' (שם ט כד) ועל כן מוכח ששכרותו לא היתה שכרות גמורה, ועל כן פשוט שבשכרות כזו לא סגי לפוטרו מכל המצוות.
בספר באר בשדה (להרב שמואל דוד מובשוביץ שצ"ל פ' נח) מביא שהגאון רבי אברהם אבלי פאסוואלר זצ"ל הסביר זאת בשעת מעשה שהיה, שפעם בא אליו אחד והתחיל לספר לפניו את צרותיו שהוא עני ואביון ואין לו במה לפרנס את משפחתו, ומלבד זה יש לו שתי בנות שכבר הגיעו לפרקן ואין לו במה להשיאן, וביקש מאת הגר"א אבלי שיעשה עמו חסד ויתן לו מכתב המלצה לעשירי היהודים בוילנא שיעזרו לו במצוה זו של הכנסת כלה. נענה לו ר' אבלי ונתן לו את המלצתו.
לאחר שבועות אחדים מצאו את אותו אדם מוטל שיכור ברחוב ומכתב ההמלצה מתגולל על ידו, לקחו העוברים ושבים את המכתב והביאו אותו אל ר' אבלי ואמרו, יראה רבינו על מי הוא ממליץ לטובה ולמי הוא נותן המלצות. ענה ר' אבלי ואמר וכי מפני שוטה זה שקלקל אשנה אני את מעשי ואת דרכי ולא ארחם על הבריות.
לאחר שנתפקח אותו אדם משיכרותו בא שוב לרבינו וסח לפניו את צערו כי אבד ממנו מכתב ההמלצה והוא מבקש שיתן לו מכתב אחר. נענה ר' אבלי ואמר לו, תודה אני חייב לך, כי על ידך אני מבין את הפתגם השגור בפי ההמון 'פלוני שיכור כלוט', ומעודי הייתי תמה מדוע העולם מכנים את השיכור דוקא ללוט ולא לנח, והלא נח השתכר לפני לוט וא"כ צריכים לכנות כל שיכור שיכור כנח.
ואתה הנחת את דעתי ותרצת את תמיהתי, נח שתה מיינו לאחר שכבר השיא את כל בניו ובנותיו, לפיכך לא הצביעו עליו הבריות, אבל לוט שעדיין היו לו שתי בנות להשיא תמהו עליו העולם, נצרך אתה לבריות איך אתה מרשה לעצמך להתגולל שיכור בחוצות העיר, ומכאן נלקחה האימרה איך אתה מרשה לעצמך להיות שיכור כלוט.
(קב ונקי)
עירובין סד
מדוע הגרי"ש אלישיב הלך לישון לפני תקיעות?
אמר רב יהודה אמר שמואל: שתה רביעית יין אל יורה.
ידועה הנהגתו של הגאון ר' שמואל סלנט זצ"ל שהיה ממהר בעריכת ליל הסדר ומיד הלך לישון, על מנת לקום מבעוד לילה להיות ער ומוכן לענות על שאלות המתעוררות בליל הסדר. (תורת רבינו שמואל סלנט עמ' יח)
מעשה מופלא חוו מתפללי בית המדרש 'תפארת בחורים', בעיצומו של ראש השנה, המלמד עד היכן מגעת יראת חטאו של מרן הגרי"ש אלישיב ודקדוקו בקיום ההלכה.
היה זה בראש השנה, אחד הרבנים עשה צעדים מזורזים ברחובה של 'מאה שערים'. שאלה קשה ודחופה עד מאד התגלגלה אל פתחו, דבר הטעון הכרעה הלכה למעשה. כיוון שלא ידע להשית עצות בנפשו, הזדרז לבית רבינו שבאותו זמן עמדו בבית מדרשו של רבינו לפני התקיעות. נכנס הרב והציג את שאלתו הדחופה. אמר לו רבינו: "כדי לענות על שאלתך אני צריך לעלות לביתי". עלה רבינו לביתו, המתין הרב ועמו כל מתפללי בית המדרש, במשך עשרים וחמש דקות. לאחר עשרים וחמש דקות, ירד רבינו ממדרגות ביתו, הגיע לבית המדרש והכריע מה שהכריע. מיד לאחר מכן ניגשו לתקיעת שופר ולתפילת מוסף.
אותו רב סבור היה, מן הסתם, שרבינו הלך לעיין בספרים כדי לדעת מה להכריע, אך מתפללי בית המדרש, שהכירו את דרכו של רבינו, ידעו שכל התורה כולה חקוקה על לבו כקורא מן הספר, עד שאינו נצרך לעיון בספרים, ולכן התעניינו לפשר מעשיו באותן עשרים וחמש דקות. הרבנית ע"ה סיפרה, שרבינו עלה אל הבית, ישן במיטתו במשך עשרים וחמש דקות וחזר לבית המדרש. עתה נתגברה התמיהה. אחד המתפללים העז ושאל. אמר לו רבינו: "מכיוון שעשיתי קידוש על היין לפני התקיעות, ושתיתי רביעית יין, ומי ששתה רביעית יין אסור לו להורות, על כן עליתי לביתי וישנתי שיעור שיש בו להפיג את השפעת היין"…
(שימושה של תורה)
עירובין סג
דברי הגראי"ל שטיינמן מה באו לעורר משמים בשריפת ס"ת?
לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן
בחז"ל מובאים בין 11 לְ – 13 דעות, מה היה אותו העוון. אבל לפני שנכנס לדעות, הייתי רוצה להביא את דברי הספר מגיד משרים – מה שאמר המלאך למרן הבית יוסף; למרן הבית יוסף כידוע, היה מלאך שהיה מלמדו סתרי תורה, ושאל אותו הבית יוסף מדוע נפטרו נדב ואביהוא, והשיב (מגיד מישרים, פר' שמיני) שהסיבה שבגנה מתו נדבר ואביהוא, היתה מדבר קלוש ביותר, וההוכחה שלו היתה מכך שיש כ"כ הרבה דעות בחז"ל מדוע הם מתו, זה מוכיח שהחטא היה דבר 'דק מן הדק'. והוסיף ואמר שעל זה לבד לא היו צריכים למות, וגם על חובו של אהרן במעשה העגל, לא היה סיבה מספקת להרוג אותם בגין כך משום שהיו גדולים מבני עשרים ובגיל הזה הם לא מתחייבים בחובת האבא, וגם התפלל עליו משה ע"ה. וגם הביא קרבן לכפרה אלא שהתחברו כאן שני דברים יחד, גם חטאו של אהרן הכהן במעשה העגל וגם החובה הקלושה של נדב ואביהוא ולכן מתו.
(הרה"ג ר' יצחק רוזנבלום שליט"א)
איך מתו נדב ואביהוא?
אמרו חז"ל (סנהדרין נב:) "שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים, ונחלקו לארבע, ונכנסו שניים בחוטמו של זה ושניים בחוטמו של זה, ושרפום". ונשאלת השאלה למה מתו דווקא במיתה הזו – שני חוטים של אש שהתחלקו לארבעה?
הרבי רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל אומר כאן א-גיוועלדיגער חאפ, ממש מתיקות התורה: הגמרא בעירובין (סג.) אומרת "כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש". גם כאן, נדב ואביהוא היו מורי הוראה בפני רבם, ומיתתם היתה צריכה להיות על ידי הכשת נחש, אלא שבמדבר, היכן שבני ישראל עברו, לא היו נחשים. הכיצד? לאן נעלמו הנחשים?
כתוב במדרש תנחומא (פר' ויקהל סי' ז): "'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה' (במדבר י) והיה הורג נחשים ועקרבים ושורף את הקוצין והורג שונאיהן של ישראל. אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: שני ניצוצין יוצאין מבין שני הכרובים והורגים נחשים ועקרבים ושורפין את הקוצין".
ממילא, אומר הרבי רבי יונתן, ממש גיוועלדיג: באמת נדב ואביהוא היו צריכים להיהרג על ידי נחשים, אבל אין נחשים. ומה גרם לכך עשה שלא יהיו נחשים? אותם "שני ניצוצין", שני חוטי אש, לכן הם צריכים כעת למלאות את מקומם של הנחשים ולהרוג את מורי ההוראה לפני רבם.
פלאי פלאים!
(יחי ראובן)
בחוברת 'מזקנים אתבונן', מובא מעשה נורא שאירע בבני ברק, שאותו הסביר מרן הרב הגאון ר' אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל כפגם כבוד התורה. היה זה לאחר כמה מקרי הצתה של ארונות קודש בבתי כנסיות, אשר גרמו לא פעם לשרפה של ספרי תורה. חרדה עצומה אחזה בליבם של היראים לדבר ה', והלוויותיהם של גווילי ספרי התורה שנחרכו זעזעו כל לב. המשטרה, שהוזעקה לחקירת מקרי ההצתה האלו, שיערה שמדובר במצית אחד, ושככל הנראה מדובר באדם מעורער בנפשו. אולם למרות כל המאמצים שנעשו בעניין, היא לא הצליחה לתפוס אותו. כששמע על כך ראש הישיבה הוא אמר: "אותו אדם אכן איננו שפוי. אבל מדוע נכנס לראשו דווקא שיגעון כה נורא, של שריפת ספרי תורה? אין זאת אלא שמשמיים מבקשים לרמוז ולהתריע לנו שיש פגיעות בתלמידי חכמים, שאין אנו מוחין עליהם כראוי, ומבקשים לעורר אותנו לכבוד התורה הקדושה"
(פניני עין חמד)
עירובין סב
חכמתו של הרב מייזל שגרמה להשבה מהירה של הגזילה
לא ניתן להישבון – דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזלה אבל בנכרי לא כתיב השבה (רש"י)
אכן בכל זאת צריך להשיב כדי לקדש שם שמים בגויים. וכמו שפסק הרמ"א (אה"ע סי' כח ס"א) 'קידשה בגזל או בגניבת גוי הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם'.
וכן כתב רבי יהודה החסיד ז"ל (ספר חסידים סי' תתרע"ד): "אל יעשה אדם עוול לנכרי. ואלו דברים מורידין את האדם ואין הצלחה בנכסיו, ואם השעה עומדת לו, יהיו נפרעים מזרעו". עוד כתב רבי יהודה החסיד (שם ס' תתרפ): "כשם שאתה צריך להתנהג בנאמנות עם ישראל, כך עם נכרים. ואם יטעה הנכרי את עצמו, תזהר, שמא ידע אח"כ, ויתחלל שם שמים על ידך. ואין אין לאדם אלא מעט, טוב לו שיצטרך לבריות ממה שיקח ממון נכרים, ויברח עם הממון, ויתחלל שם שמים על ידו, שיאמרו הנכרים על היהודים "גנבים ורמאים".
המהרש"א (כתובות סז) התריע בדברים נוקבים על ענין גזל עכו"ם, וכה כתב: רבים בדור הזה שמקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחלול ה' בגזילת עכו"ם, ואח"כ מנדבים מאותו ממון להיות להם כבוד בכל שנה, ולתת להם ברכת "מי שברך" להיות להם לשם ולתפארת, ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה, ואין לעושר הזה קיום.
לקדש את ה׳ בגויים…
מעשה שאירע בעיר לאדז׳: יהודי חתר חתירה תחת כותלו של שכנו הגוי וגנב ממנו סכום כסף גדול. השכן הגוי הרגיש כי ידו של השכן היהודי במעל ובא לפני רב העיר הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ״ל וסיפר לו את שאירע וכי הוא חושד בשכנו היהודי..
נחלץ חרב להציל עשוק מיד עושקו ובכך לקדש שם שמים בגויים. ובמוחו הבזיק רעיון היאך להוציא הודאה מפורשת מפי הגנב. הוא שלח לקרוא ליהודי, וכשהגיע, סיפר לו כמסיח לפי תומו, שזה עתה נזדמן לו לשמוע כי יש ברשותו סכום גדול בכסף מזוייף, והרי ידוע כי לפי חוקי המדינה זוהי עבירה גדולה שעונשה חמור עד מאד, הוא מציע לו להזדרז ולהוציא את הכסף מרשותו כדי שלא יתפסוהו ויענש.
כאשר שמע היהודי את הדברים אחזוהו חיל ורעדה וגילח באזני הרב כי הכסף הזה אינו שלו כלל, אלא גנבם מבית שכנו הגוי, והתחיל לבכות ולהתחנן בפני הרב שיציל אותו מהסכנה המרחפת עליו.
אמר לו הרב: אם מקבל אתת על עצמך להביא מיד את כל הכסף לביתי, אני לוקח עלי את כל האחריות ולך לא יאונה כל רע.
שמח היהודי להתפטר מהכסף ה׳׳מזוייף" והביאו לבית הרב והשיב הרב את הכסף לבעליו ובכך התקדש שם שמים אצל כל גויי הסביבה כשהתפרסמה חכמתו ופיקחותו של רב היהדים במשפט הצדק והיושר.
לאחר מעשה, קרא שוב הרב לאותו יהודי שנכשל בגניבה, וגילה לו את האמת שהכסף היה כשר ולא מזוייף אך מעשהו היה פסול ומזויף, כי גזל עכו׳׳ם אסור ופסלם מלכו של עולם. והזהירו לבל ישוב לכסלה, ויתקן מעתה את דרכיו.
(איש לרעהו)
עירובין סא
האם אברהם אבינו היה חייב בעירובי חצירות?
הדר עם הנכרי בחצר וכו' רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה.
מהפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי' (בראשית כו ה),למדו חז"ל, שהכוונה לרבות עירובי תחומין שתלויים בעקביו ובפסיעותיו של האדם (ראה הגהות מהר"צ חיות כאן, קול אליהו להגר"א, דברי דוד לט"ז פרשת לך לך, ועוד רבים). אכן, נוסח זה ממש מועתק בתשובת הרשב"א (ח"א סי' צ"ב) ובספר האשכול (הל' תפילה ס"י).
ומדוע הדגישה התורה דווקא את זהירותו בעירובי תחומין? בספר מבשר שלום (מובא במאורה של תורה, עמוד פ"א) מצביע המחבר על מאמר חז"ל במדרש (בראשית רבה, מג ד), המפליג בגודל פסיעותיו של אברהם אבינו עד כדי אורך רב מאד! רבותא היא, שבכל זאת נזהר מלצאת מחוץ לתחום.
יש לציין כי במדרשים אחדים נאמר, שקיים אברהם אבינו עירובי חצרות (מדרש תהילים, פ"א, ועיין גם מדרש רבה בראשית פס"ד פיסקא ב').
בקשר לכך מובא ביאור מרתק ביותר. לדעת רבי אליעזר בן יעקב אין צורך בעירובי חצרות, אלא אם גרים שני ישראלים יחד, ואילו ישראל בודד הדר עם נכרים אינו זקוק לכך (עירובין סא:). הואיל ואברהם אבינו היה הישראלי היחיד, לא היה זקוק לעירובי חצרות לשיטה זו. החידוש הוא שאף על פי כן הקפיד בכך.
עירובין ס
מדוע הורה הגראי"ל שטיינמן לאברך להפסיק לימוד עם חברותא?
גמרא גמור זמירתא תהא
הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע' מפרש שבעסק התורה יש שתי תועליות: א. שידע המעשה אשר יעשה. ב. שבזה הלימוד 'מזמר עריצים' (ישעיה כה ה) הם הקליפות. ואם לומד הלכתא למשיחא או פלפול שאין בזה נפקא מינה לדינא, אין בו תועלת הראשונה אלא רק תועלת האחרונה שהיא לזמר עריצים. ולכן כשאמר לו כאן למאי נפקא מינה, השיב 'גמרא גמור זמורתא תהא', אע"ג שאין נפקא מינה לדינא, יועיל לימוד זה לזמר עריצים.
(בן יהוידע)
היה אברך בכולל פוניבז' שהיה דחוק בפרנסה, והיה לו כוח להנעים דברי תורה על שומעיהם, ולכן למד בין הסדרים עם ילדים מכיתות גבוהות ובחורים מישב"ק. יום אחד הציעו לו שישנו עו"ד דתי שרוצה למסור שיעורים בבית כנסת, וכמובן אינו יודע ללמוד, לכן הוא מוכן לשלם למישהו שיכין איתו שיעורים. כמובן המושגים של העו"ד הללו בתשלום היו כמו שעה של עו"ד ולא של אברך. ידידי קבע עמו לימוד של שעתיים פעם בשבוע, והיה מכין לו כל פעם שיעור אחר, מתוך איזה מערכה של הגר"ש רוזבסקי או ר' אלחנן וכדומה, דברי תורה ערבים, ומאותה פעם בשבוע קיבל הרבה יותר ממה שקיבל מהאברכים שלמד עם בניהם כל השבוע, ושמח שיכול לנצל את בין הסדרים ללמוד תורה ולא צריך לבזבז זמן ללמוד עם צעירים.
בסיום החודש הראשון כשקיבל את הכסף, באותו לילה הניח את המשקפיים ליד המטה כרגיל, אך הם נפלו ונשברו. היו לו עדשות יקרות מאד, ועלות התיקון היתה בדיוק בסכום שקיבל מהעו"ד. למעשה היתה לו הרגשה קשה עם העו"ד, מהגישה שלו לתורה. כל פעם כשהיה אומר לו את ביאור דברי הרמב"ם למשל, היה העו"ד אומר: "בטוח שהרמב"ם לא חלם על זה, אך אין ספק שמדובר כאן ברעיון מבריק מה שאתם מכניסים ברמב"ם (עפ"ל), ואני יאמר זאת בשיעור". אך עם כל זה האברך הנ"ל המשיך להכין את השיעורים עם העו"ד, שהרי זה היה סכום גבוה מאד ובזכות זה יוכל ללמוד.
עבר חודש נוסף ושוב קיבל סכום גבוה במזומן. הגיע לביתו ונודע לו שאשתו ניקתה היום את התריסים, וכשהזיזה תריס אחד הוא נפל למטה ורק בנס לא הרג מישהו. עלות התיקון – בסכום שקיבל מהעו"ד!
ראה שהדברים עולים מדרגה, כבר סכנת נפשות, והחליט שצריך להיכנס לראש הכולל מרן הגראי"ל ולשאול מה ההסבר. מרן שמע את הסיפור בכובד ראש, את כל השיקולים, את השיח של העו"ד, ואמר לאברך:
"כשמלמדים מישהו תורה יכולה להיות לזה אחת משתי סיבות. לפעמים זו תועלת ללומד, אפילו שלכאורה אין כאן תועלת למלמד, כגון שלומדים עם ילד או בעל תשובה מתחיל, שלכאורה אין כל תועלת לימודית למלמד, אך ללומד זו תועלת. ואז צריך ללמד והקב"ה נותן שכר שמתעלים במקום אחר. ולפעמים זו תועלת למלמד, כגון כשאומרים שיעור בפני אנשים שלא כל כך מקשיבים, או לחילופין שיכולים גם ללמוד לבד לא פחות טוב, אך למלמד זו תועלת, הוא מכין ויוצא ברור. וזו גם סיבה ללמד.
אך אם אין תועלת לא ללומד ולא למלמד, והתועלת היחידה היא כסף – בשביל כסף לא לומדים תורה. במקרה שלך העו"ד שאינו מאמין שזו תורת אמת, לא יכולה להיות לו מזה שום תועלת, ולך גם אין תועלת. אם כך תפסיק".
(כאיל תערוג)
עירובין נט
כשהגאון ר' אהרן קוטלר אכל עוגיות שאינם ממאפיית וינברג…
שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל
"כל דכפין ייתי ויכול" אנו אומרים בתחילת ליל הסדר, ושאל המגיד מישרים הרה"ג ר' יעקב גלינסקי, לא מובן, יש לו שלוש מצות לליל הסדר, כל מצה ותפקידה: עליונה ותחתונה ל"לחם משנה", אמצעית לאפיקומן ול"על אכילת מצה", לחם עוני בפרוסה, והתחתונה ל"כורך", ונניח שהדלת תיפתח ועני ייכנס, מה יתן לו. הרי אין לו אלא שלוש מצות, צא מהן שני כזיתים להמוציא וכזית לכורך ושניים לאפיקומן, ומה נשאר. והתשובה: כשיש עני נצרך, הנח את כל החומרות, והסתפק בכזית מצה.
כולם שמעו על החומרות של החזון אי"ש זצ"ל, אבל במפורש שמעתי מפי החזון אי"ש: "אני לא מחמיר רק מקפיד על ההלכה!" שאלתי: "מה בין חומרות לבין הקפדה על ההלכה?" חייך וענה: "כשההלכה אומרת להחמיר, הרי זו ההלכה. כשההלכה אומרת שאפשר להקל ואדם רוצה להחמיר, זו זכותו. אבל שיידע שההלכה אינה תובעת זאת, וממילא ישקול ויבחן האם אין החומרה פוגעת באדם!"
(והגדת – פסח)
סיפר הרה"צ רבי שלמה הופמן זצ"ל: "כשהיה הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל מגיע מחו"ל היה מתאכסן בבית חמותו, אלמנת הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, והיו מקבלים את פניו גדולי ונקיי הדעת שבירושלים כדי להיוועץ עמו ולשוחח בדברי תורה". "באחת הפעמים בקבלת פנים, הבחין הרב קוטלר בדמותה של בעלת הבית – חמותו כשהיא שולחת מבטים חטופים לתוך החדר. ואז הבחין שטרם נגעה יד המשתפים בעוגיות ומיני המאפה שהגישה הרבנית אל השולחן. שאל מיד הרב את הנוכחים 'מדוע אינכם טועמים דבר מה?' נענו הרבנים במשיכת כתפיים, ואחד תהה בקול נמוך: 'דאס איז וינברג'ס?' -האם זו תוצרת של מאפיית וינברג, שהיא הכשרות היותר מהודרת בעת ההיא, הגיב הרב קוטלר: 'יא וינברג – נישט וינברג', 'כן וינברג, לא וינברג' ותיכף נטל לידו מן המזונות, בירך ואכל. וכמובן בירכו גם שאר האורחים". "כשנתפזרה האסיפה ורק אני נשארתי במקום" המשיך ר' שלמה, "פנה אלי הגאון זצ"ל בנימת תרעומת ותוכחת אהבה ואמר לי: 'הא לך סוגיית שיקול הדעת – על ספק ספיקא של מנהג, חומרא מדרבנן מקפידים ומחמירים, אבל על ודאי דאוריתא של הונאת וצער אלמנה אשת חבר ועוד איסורים, מדלגים בלא לשים לב…".
(אגישמקע ווארט, דעת תורה – לתתך עליו)
עירובין נח
האם יש מאה וחמישים טעמים לטהר את השרץ?
ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים
דבר מפליא פלאות מגלה לנו הגאון מוילנא בהקשר לפסוק זה, ופירש עמו גמרא במסכת עירובין. הגמרא בעירובין (יג:) מספרת ׳תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמישים טעמים. אמר רבינא אני אדון ואטהרנו. מה נחש שממית ומביא טומאה לעולם, טהור, שרץ שאינו ממית ומביא טומאה לעולם, אינו דין שלא יטמא. ע"כ לשון הגמרא.
והקשה הגאון שלוש קושיות על גמרא זו: א. מהי הרבותא של רבינא באומרו טעם אחד, הלא לתלמיד הותיק מיבנה היו מאה וחמישים טעמים לזה. ב. מדוע סתמה הגמרא מלהביא לכל הפחות מספר טעמים מתוך המאה וחמישים של אותו תלמיד, והביאה טעם אחד בלבד? ג. הן ׳ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא׳, והיכן דבר זה מרומז בתורה?
ואומר הגאון מוילנא, יש לפרש שהוא דרך חידה, ורבינא ביאר את החידה. שכן מציגו שהקדמונים דרשו את טעמי ונגינות המקרא, ואף דיברו חכמים בלשון חכמה מליצה וחידות (עירובין נא) ולזאת חד חידה, אותו תלמיד ותיק מיבנה, על הפסוק 'אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים׳, ועל טעמי המקרא שבו. שבפסוק זה מרומז הנחש שבאמצעות הקל וחומר ממנו אפשר לטהר את השרץ. והשתוממו החכמים על פשר הדבר ועל הקשר בין הפסוק לנחש. ובא רבינא ואמר ׳אני אדון ואטהרנו׳, כלומר, אני אפרש שיחתו של אותו תלמיד ותיק. וכך פירוש הדברים: טעמי ה'קדמא ואזלא׳ שבתחילת הפסוק 'מאה באמה׳ רומזים על הנחש שבתחילה היה, 'קדים ואזיל׳, ערום ומהיר יותר מכל החיות, ובסופו נעשה 'מונח רביעי׳, שהונח על גחון בהילוכו ['רביעי' מלשון 'ארחי ורבעי' (תהילים קלט ג), דהיינו 'דרכי'].
(שפה ברורה – קול אליהו פרשת שמיני)
עירובין נז
היכן נמצא לב האדם?
ולא ימדוד אלא כנגד לבו
הילקוט שמעוני (תחילת משלי) אומר היכן חכמה נתונה בלב, שנתונה באמצע האדם. וכן הוא בזוהר (פרשת שלח דף קסא ע"ב) ולבא שארי באמצעיתא דכל גופא. וכן הוא בפרשת פנחס (דף רכא ע"ב) שירושלים היא באמצע העולם, כמו הלב שהיא באמצע הגוף. וכן הוא בבעל הטורים (דברים ח ד) 'לבבו' עולה מ'. וכן ג"כ הלב באמצע הגוף כמו המ' שהיא באמצע האלפא ביתא.
מאידך מצינו שהלב אינו באמצע האדם, אלא הכרס, כמבואר במדרש (שיר השירים רבה פ"ז אות ב) 'בטנך ערמת חטים', זה תורת כהנים, מה כרס זה, הלב מכאן והכרעים מכאן, והוא באמצע, כך תורת כהנים שני ספרים מכאן ושני ספרים מכאן והוא באמצע.
ובמדרש 'קפאו תהומות בלב ים' כשם שלב האדם נתון משני חלקיו ולמעלה כלפי הראש, כך כפה עליהם הים משני חלקיו ולמעלה. ובדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות טו ח) 'קפאו תהומות בלב ים'. השני שלישים שלמטה קפאו, והשליש של מעלה נבקע, שאלו נבקע למטה עד תהום, לא היו יכולין לצאת ממנו, והיינו דכתיב בלב ים, כמו שהלב נתון בגוף האדם, יש שני שלישים למטה ממנו ושליש למעלה ממנו.
ולכאורה מובן יותר, פירוש הזה שהלב בשני שלישים, והכרס הוא באמצע, כמו שאנו רואים במציאות, ואולי יש לתרץ שאין בזה סתירה, וכמו שכתב האבן עזרא (שם) 'בלב ים', באמצע הגוף, כנגד רוחב הגוף.
ולפי זה מיושב הכל, שלאורך הגוף הלב נמצא בשליש העליון, אבל לרוחב הגוף, הלב הוא באמצע.
יש לציין שרש"י פירש 'בלב ים' בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן (דברים ד יא) 'עד לב השמים', לשון עיקרו ותקפו של דבר.
(חשוקי חמד)
עירובין נו
בזכות מי ניצל קולמבוס ממוות ברעב?
תקופת ניסן ותקופת תשרי
רבים מגדולי ישראל היו מפורסמים במומחיותם במהלכי צבא השמים, מה שקרוי תורת האסטרולוגיה, אחד מהם הוא רבי אברהם זכות, בעל 'ספר יוחסין' ו'מתוק לנפש' וכן ספרים נוספים בעניני התכונה והאסטרולוגיה שתורגמו לשפות נוספות. רבו המובהק היה רבי יצחק אבוהב המובא רבות בבית יוסף 'רבינו הגדול מהר"י אבוהב'. במאמר הראשון בספר יוחסין כותב ר' אברהם: כשיצאו הספרים שעשיתי בתכונה היו אומרים רבי אברהם זכות איש שלאמנקה. ואני יש לי רשות להתפאר בזה כמו שאמרו חז"ל: 'אי זו היא חכמה שנתחשבו בה החכמים לעיני העמים – הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות'. ואני מעיד לשמים שהיו משבחין את ישראל מאד בזה. וכל כוונתי לא הייתה כי אם להבין דברי חז"ל וההלכות שכתבו בזה'.
ר"א זכות החליף את לוחות העץ של הכלי מודד גובה הכוכבים שהיו בימיו, ללוחות מתכות, וערך את החישובים בדרך פשוטה דבר שעזר ליורדי הים למצוא את מקומם. אך גם מעשיו הטובים האלה לא הגנו עליו מגירוש יהודי פורטוגל. בקושי גדול ובסכנת נפשות נמלט רבי אברהם זכות ובנו שמואל מפורטוגל. בדרכם נפלו בשבי של שודדי דרכים אך הצליחו בסופו של דבר להגיע לצפון אפריקה, לטוניס
רבי אברהם שגדל בסלמנקה שבספרד היכיר את קולמבוס מגלה אמריקה שגם הוא התגורר שם, אך טבעי היה שכאשר קולומבוס החל בתכנון מסעו הגדול, יתייעץ עם רבי אברהם זכות, הלוחות של ר' אברהם זכות היו תמיד בידיו של קולומבוס. לפי רשימותיו הם אף הצילו את חייו. זה היה בעת מסעו, באחד מהמקומות שנעצרו כדי להצטייד במים ובמזון שאזלו להם, בני המקום לא הסכימו לתת ולמכור להם מזון לאנשיו של קולומבוס והם היו בסכנת רעב עד מות. לפי הלוחות של רבי אברהם זכות גילה קולמבוס שבאחד באחד הלילות הקרובים צפוי לקוי לבנה. הוא הודיע לאנשי המקום שאם לא יתנו לו מזון, הוא יקלל אותם ואור הירח יעלם מהם, כמובן שהקללה שלו גרמה לצחוק גדול, אך לאחר שאכן נעלם מהן אור הירח, הם באו במרוצה ובתחנונים שיסיר מהם את הקללה ויתנו לו כל מה שצריך, ומאז כיבדו אותם במזון בכל מקום שהיגיע אליו. הירח מחולק לבקעות שנתנו להם שמות, אחת מהבקעות נקראת 'זכות' ע"ש רבי אברהם זכות.
בסוף חייו זכה רבי אברהם זכות לעלות לארץ ישראל וללמוד בישיבת רבי יצחק שולאל בירושלים.
עירובין נה
באלו שלוש מידות אומר הגאון מוילנא שהתורה נקנית?
לא בשמים היא ולא מעבר לים היא
ידוע ומפורסם המעשה המובא בגמרא בבבא מציעא (נט:) : תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
והקשה הגאון מוילנא, לאחר שלא השגיחו באות הראשון שנעקר החרוב, מה טעם לאותות נוספים, ועוד הקשה, מהו שהדגישו אין מביאים ראיה מ'החרוב', 'מאמת המים' ולא אמרו סתם אין מביאים ראיה ממעשה ניסים, ובכלל, מדוע נעשו האותות דווקא בדברים אלו?
ומיישב הגאון מוילנא, שהתורה נקנית בשלוש מידות: הסתפקות, ענוה ושקידה רבה. הסתפקות – כמו שאמרו באבות (פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. ועוד אמרו בברכות (יז:) כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ענוה -כמו שאמרו בתענית (ז.) אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיה נה א) לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. שקידה – במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא:)
וזה מה שבא רבי אליעזר לומר להם, ראיה מן החרוב שנעקר – שיש בו את מדת ההסתפקות. אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב, שזו עדיין לא הוכחה שלא יטעה בדין, אמר להם אמת המים תוכיח, שנמצאת בו גם מידת הענווה, וראוי לומר הלכה כמותו כבית הלל ששפסקו כמותם 'מפני שנוחין ועלובין היו' (עירובין יג:) ולא הסכימו איתו. אמר להם טענה שלישית, שיש בו מעלת השקידה, שמשכים ומעריב לבית המדרש, ועם כל זה לא סמכו עליו לומר כמותו, חזר ואמר מן השמים יוכיחו, אמר רבי יהושע לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול.
(פניני הגר"א פרשת נצבים – תולדות אדם על ר' זלמהל'ה)
עירובין נד
מדוע שכרו של רבי פרידה היה דווקא ארבע מאות שנה?
אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו [לרבי פרידא] זו [ארבע מאות שנות חיים] וזו [ועולם הבא לו ולדורו]
ההפלאה שואל מדוע דווקא שכר זה קיבל רבי פרידא. הוא מביא את הפסוק בתהילים (צב יג-יד) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו.' ושואל בעל ההפלאה (פרשת וארא, פרשת האזינו) צדיק הוא כתמר או כארז? אם הוא כתמר, אז הוא לא יכל להיות ארז, ואם הוא ארז הוא לא יכל להיות כתמר .
ואומר ההפלאה, לימד אותנו הקב"ה כלל, מה סדר העבודה של רב שמלמד. הגמרא במועד קטן (יז.) מביאה את הפסוק במלאכי (ב ז) 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודורשת אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו. שואל בעל ההפלאה – מה פירוש הדבר, שאם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיו, ואם לא, אז לא יבקשו? ומבאר שהצדיק נקרא בשם 'הולך', שנאמר (זכריה ג ז) 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה' , אבל המלאך עוצר, אין לו שום עליה, כי המלאך נקרא בשם 'עומד'. הוא לא מתקדם לשום דבר .
אומר בעל ההפלאה – הצדיק נקרא בשם 'הולך'. אבל אם הצדיק משווה עצמו למלאך, ועוצר את העליה שלו כדי ללמד את התלמידים, אז תבקש תורה מפיו. מתי נבקש תורה מפיו, אומר לנו הנביא כי מלאך ה' צבאות הוא – אם הוא כמו מלאך , שעומד במקום ולא מתרומם , למה ? כדי ללמד לאחרים. אז הוא כבר לא הולך, כי הוא עוצר את העליה שלו, כדי שהתלמידים שלו ילמדו. אז יבקשו תורה מפיהו, זה המלמד האמיתי, שממנו אתה צריך ללמוד תורה. הוא עוצר את ההתפתחות הרוחנית שלו, בשביל אחרים, לצדיק כזה, קוראים בשם צדיק כתמר יפרח.
התמר לא מתרומם לפסגות גבוהות מידי . לעומתו הארז, מתרומם ומתרומם ללא הפסקה. אין מה שיעצור אותו. התמר לא יכל להתרומם יותר מידי … למה ? כי הוא נותן פירות לאחרים. מי שמוציא פירות, עוצר את העליה הרוחנית שלו, כי הוא נותן פירות, אם הוא נותן פירות, הוא כבר לא מסוגל לטפס כארז!
אומר לנו דוד המלך – צדיק כתמר יפרח – אם הצדיק הוא כמו תמר, שנותן לאחרים, ובעצם עוצר את העליה הרוחנית שלו, מבטיח לו הקב"ה – 'כארז בלבנון ישגה', אתה לא תפסיד שום דבר מכך שאתה עוצר את העליה הרוחנית שלך לאחרים. אדרבא, מזה שעצרת ונתת לאחרים, אתה תיפרח הלאה כמו ארז!
אומר בעל ההפלאה – ר' פרידא עצר את ההתעלות שלו. לא כתוב בחז"ל כמה שעות ביום, הוא לימד את הילד הזה. מה היה קורה לר' פרידא, אם הוא היה לומד את זה לעצמו ? כמה הוא היה מתעלה בתורה! לכאורה, הוא עצר את ההתעלות שלו כדי לתת לאחרים.
יצאה בת קול ואמרה לו – רבי פרידא, אתה חושב שהפסדת משהו?! שום דבר לא הפסדת … מה שנתת לאותו תלמיד, תקבל פי כמה וכמה – אתה תחיה עוד ארבע מאות שנה, כדי להשלים את ההתעלות של עצמך! אם היית כתמר – נתת לאותו תלמיד שלא הבין, אתה תהיה כמו ארז. אתה תעלה ותעלה, בעוד ארבע מאות שנות חיים, ובזכות זה תזכה לעולם הבא, לך ולבני דורך.
מסיים בעל ההפלאה – ועל זה נאמר {ישעיה מב, כא} 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'. אם אדם כזה, עוצר את ההתעלות של עצמו, ונותן מעצמו למען הכלל כי 'ה' חפץ למען צדקו', הוא רוצה שיפיצו את דבר ה' בקרב בני העם. שהעם ישמע את דברי התורה. אתה עוצר את עצמך? מבטיח לך הקב"ה – יגדיל תורה ויאדיר – אני אדאג להגדיל את התורה שלך, ולהחזיר לך את כל מה שנתת בתור תמר! תתן לאחרים, הקב"ה יראה לך צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה!
עירובין נג
בכמה דולרים קנה אברהם אבינו מעפרון את מערת המכפלה?
מערת המכפלה
ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר אומרת התורה ששילם אברהם אבינו על מערת המכפלה, וכתב רש"י על פי הגמרא (ב"מ פז., בכורות נ.), שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין שנאמר 'עובר לסוחר', שמתקבלים בשקל בכל מקום. ורש"י (ב"מ פז.) כתב שכל מטבע שנקראת "קנטר" משקלה מאה מנה.
ובספר מידות ושעורי תורה (להרב חיים בניש שליט"א עמ' תמו), כתב שמשקל של 'קנטר' בזמננו הוא 42.5 ק"ג.
והנה אברהם אבינו נתן לעפרון 400 קנטרין, שהם שבעה עשר טון, ובכל 1 ק"ג של כסף יש 32 אונקיות של כסף, נמצא שאברהם אבינו נתן לעפרון 544,000 אונקיות.
מחיר אונקיית כסף בתחילת שנת תשפ"א הוא כ-27 דולר, נמצא שכיום, המחיר של 400 קנטרין כסף שנתן אברהם לעפרון על מערת המכפלה, הוא לערך ארבע עשרה וחצי מיליון דולר.
(קב ונקי)
עירובין נב
מהו הסוד של שבת שובה?
אם תשיב משבת רגלך
שבת שובה, כוללת בתוכה כח גדול ועוצמתי, סגולה עצומה לשוב באמת בתשובה שלימה, ולזכות על ידי כך לגמר חתימה טובה ושנה טובה. וכך חושף הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע גילוי מדהים, אותו הוא מדייק מלשון הפסוק האמור בהפטרת יום הכיפורים, 'אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי'.
וכך הוא דורש: 'אם תשיב משבת', אם זוכה היהודי לשוב בתשובה שלימה ביום השבת שובה, 'רגלך' ותשנה את הרגליך הפחות טובים לטובת הרגלים טובים יותר, אזי 'עשות חפציך', יעשה ה' את אשר תחפוץ בו וימלא משאלותיך לטובה, 'ביום קדשי', ביום הקדוש והנשגב בפניו אנו עומדים, הוא יום הכיפורים. כי הזוכים לנצל את השבת העילאית הזו לחזרה בתשובה, זו סגולה עבורם שיזכו להיחתם לחיים טובים ביום הקדוש, ולמילוי משאלות ליבם לטובה.
(פניני פרשת השבוע)
עירובין נא
כיצד יעץ החתם סופר לתלמידו שביקש עצה להימלט מהגאוה?
שאינו בקי בהלכה
מסופר על החתם סופר שכשקיבל קהל, ניגש אליו בחור אחד וביקש שיעזור לו להנצל מן הגאווה שזה קשה לו ביותר, השיב לו שיֵשב קצת לידו עד שימצא לו עצה נכונה. בינתיים נכנס עוד יהודי וסיפר לרב בצער שבתו הגיעה לפרקה ואין לו כדי להשיאה ואינו מוצא עצות לנפשו איך להסתדר עם המצב, פנה החתם סופר לאותו בחור ושאלו אם יש בידו להלוות לו שלוש מאות זהובים להכנסת כלה. ענה הבחור: 'מחילה הרב, הלוואי והייתי יכול לעזור אך אני בעצמי זקוק להלוואה'.
אחריו נכנס אחד מחכמי העיר ששאלה קשה הייתה בפיו וביקש לשמוע את חוות דעתו של הרב בעניין. אמר החתם סופר לבחור: 'אולי יש לך תירוץ לקושיא?', התנצל שוב הבחור וענה: אלו שאלות לחכמים, אני אפילו את השאלה בקושי הבנתי, זוהי רמה גבוהה מדי בשבילי.
לאחר שתירץ הרב את הקושיא, נכנס יהודי סוחר להתייעץ בענייני השקעות ונדל"ן. פנה הרב אל הבחור אם יש לו עצה נכונה היכן להשקיע, אך הוא חזר על אותה תשובה: 'כבוד הרב, מה לי ולהשקעות?!'. אמר לו ה'חתם סופר': 'איזה דבר מוזר אני רואה כאן, בחור שאינו עשיר ואינו בקי בהלכה ולא מבין בענייני מסחר וזקוק לעצה נגד גאווה, במה יש לך להתגאות?!' .
(זה השער לה')
רגיל היה רבי חנוך העניך מאלכסנדר לומר: "בנעורי חשבתי, שאין יותר בקי בהלכה ממשמשו של הרב, שהרי רגיל הוא בהוראה ומצוי כל העת בביתו של הרב. וגם אין ירא שמים כמו הקברן המתעסק עם הנפטרים ונזכר תמיד ביום המוות, ואף אין טהור ונקי יותר מהבלן המצוי תמיד בבית המרחץ ויכול להיטהר כל אימת שירצה. אולם כשגדלתי ראיתי, שלא כל הנוצץ זהב, ואם אין האדם מכניס את הדברים בלבו, לא נכנס בו מאומה. שכן ראיתי אנשים המצויים בבית הרב, ואינם יודעים הלכה מה טיבה; אחרים היושבים כל ימיהם ליד קבר פתוח ושוכחים את יום המיתה, ואלו השוהים במקוה טהרה ודואגים לטהרתם של ישראל, אך הם עצמם אינם יודעים טהרה מהי".
(שבת טיש)
עירובין נ
קיבלו צ'ק מאוד גדול למתנת חתונה, האם לחשוש שיש כאן טעות?
דאיתיה בזה אחר זה בטעות
חתן וכלה ישבו ופתחו את המעטפות, וכשאחת המעטפות נפתחה, בני הזוג נדהמו לגלות שעל הצ'ק נקוב הסכום עשרת אלפים שקלים, ועל הצ'ק היה חתום 'שמעון', שהינו יהודי ישיש, מידידיו של אבי הכלה. החתן שאל את הכלה לפשר הסכום הגבוה, והיא השיבה: "אין לי מושג. אולי הוא שמע מאבי על זכייתו בחתן בן עלייה, והחליט ליתן בעין יפה, ולכן אל תעירו ואל תעוררו… ". ולמעשה הם הפקידו את הצ'ק בחשבון. כעבור מספר שבועות, מתקבל טלפון בביתם של בני הזוג, היה זה ראובן שהציג את עצמו כיורשו של שמעון [שנפטר לפני כשבועיים], וביקש לברר: "לאיזו חנות או עסק הגעתי? ", החתן השיב: "אין כאן שום עסק, איך הגעת אלינו? ". "עיינתי בחשבונות האחרונים של אבי המנוח, ומצאתי שהופקד אצלכם צ'ק שלו בסך עשרת אלפים שקלים… ". החתן התנצל, ואמר לראובן כי הוא מוכן להשיב לו את מלוא הסכום, אך רק אם ההלכה מחייבת לעשות זאת.
וכעת ניגשים החתן וראובן לשאול: כיצד יש לנהוג במקרה זה, האם ראובן היורש זכאי לגבות את הכסף מהחתן והכלה, אמנם האב לא היה חולה באלצהיימר וכדומה, ואין בידי הבן ראיה ברורה בכדי להוציא ממון מהחתן והכלה, אך בכל זאת נראה שהזיקנה גרמה לו לטעות, כי צ'ק כזה לכאורה אף אחד [שאינו קרוב וכדומה] אינו רושם [אפילו אם הוא עשיר גדול]?
ראשית כל אומר הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שלי"טא, אילו השאלה היתה בנוגע לצ'ק של מיליון שקל, היינו אומרים שללא ספק מדובר בטעות, שהגם שהאיש היה מוחזק כבריא בנפשו, מכל מקום אם כתב סכום כזה, אנו תולים שלא היה שפוי באותה עת אלא שוטה, ואחד מסימניו של השוטה הוא שמאבד מה שנותנים לו (חגיגה ד.), ולכן בודאי שבמקרה כזה היורש היה מוציא את הממון מבני הזוג. ובסכום נמוך יותר, יש לדון בכל מקרה לגופו, ועתה נבוא לדון בנוגע לשאלה שהובאה לפנינו אודות צ'ק של עשרת אלפים.
הנה אף על פי שקיימת אומדנא, שבני אדם אינם נותנים סכום כה רב לחתונה [ובפרט שמדובר באחד שאינו קרובם], מכל מקום, הדין הוא שאין מוציאים ממון על פי אומדנא, כמבואר במסכת בבא בתרא (צג.) וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' תח ס"ב) משום המוציא מחבירו עליו הראיה. כמו כן, הדין הוא ש'אין ספק מוציא מידי ודאי'.
עוד יש לציין למבואר במסכת בבא מציעא (סג:), שהמקבל מעות מחבירו (בהלוואה או במכר), ומצא בהם יותר ממה שאמר לו חבירו, אם היתרון הוא בכדי שהדעת טועה [שטעה הנותן בחשבון], אזי חייב המקבל להשיב לו, אך אם זה לא בכדי שהדעת טועה, אנו אומרים ש'מתנה בעלמא הוא שנתן לו'.
ואף בנידוננו נאמר, שמספק לא ניתן להוציא את הממון מבני הזוג שודאי מוחזקים בו, אלא יש לתלות שמתנה מכובדת נתן להם הזקן, ואולי התכוון ליתן מתנה בגודל משכורת חודשית לבן תורה לרגל חתונתו.
לסיכום: לא ניתן להוציא את העשרת אלפים שקלים מבני הזוג המוחזקים בו.
(ע"פ חשוקי חמד)
עירובין מט
איך התייחס הגר"ג אידלשטיין לילד שהיה הולך תדיר לצידו?
וכגון זה כופין על מדת סדום
רבים הם המחפשים סגולות שונות לפרנסה או לעשירות. הנה לפנינו סגולה נפלאה שנתנו לנו חכמינו ז"ל (שבת קיט.) "עשר תעשר – בשביל שתתעשר" – היינו המפריש מעשר מכספו סגולה היא לעשירות.
ואין זו סתם מליצה בעלמא, וכמו שמעיד הערוך השולחן בהלכות צדקה (סי' רמז ס"ו) יש מי שאומר שרק על מעשר תבואה מדובר ענין המעשרות בשביל להתעשר ככתוב (דברים יד כב) 'עשר תעשר' עשר בשביל שתתעשר, וגם זהו דווקא אם נותן בשביל עשירות דווקא, ולענ"ד אין שום סברא לחלק בכל אלו, וגם החוש מעיד מכמה עשירים שכל מה שנותנים יותר מתעשרים יותר. והגם שיש שעשירותם נאבדה זהו מהנסתרות לד' אלוקינו ובוודאי טובתם היא, ועל פי הרוב אינו כן ועוד שהצדקה דוחה את הגזירות הקשות" עכ"ל.
ואומרים בשם הגה"ק האמרי אמת זצ"ל, שמשום כך כופין על הצדקה מטעם מדת סדום, כלומר שמי שאינו רוצה לעשות צדקה הוא מדת סדום, שהרי לא יחסר לו כלום אם יתן צדקה, אדרבא הוא יתעשר.
ומעשה בילד מסויים שהיה נהנה ללכת לצידו של הגאון רבי גרשון אדלשטיין כל אימת שחזר מתפלת השבת מהישיבה לביתו, הדבר נמשך תקופה ארוכה. אחד מהתלמידים שחשש שמא זה מפריע לרבי גרשון, ובמיוחד לאור העובדה שאותו ילד נצמד אליו והפריע להליכתו, ביקש להסיט ממנו את הילד. אך רבי גרשון שהבחין בכך עצר מאותו תלמיד לעשות זאת ושאל אותו בפליאה: "מה זה מפריע לך. הוא נהנה מכך ולי הדבר אינו מפריע. "זה נהנה וזה לא חסר", ואם כן, זוהי סתם מדת סדום מצידי למנוע זאת ממנו"…
(איש לרעהו)
עירובין מח
על איזה למדן אמרו 'שנה ופירש קשה מכולם'?
אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן
בספר 'שארית נתן' להגה"ח ר' נתן לובארט זצ"ל מובא על סדר וצורת הלימוד, הפריע לו מאד כיצד יכול בחור שעדיין אינו יודע בבירור את ענין המסכתא שלפניו, להעלות סברות וחידושים.
ראשית, הוא היה אומר, יש ללמוד את כל משניותיה של המסכת הנלמדת, זאת כדי להבהיר וּלְפַשֵּׁט את המושגים שבה, אח״כ יש לשנן היטב את הגמרא עם פירש״י, ורק לאחר שליטה מושלמת ניתן לגשת ללימוד התוספות, בדרך זאת חלק גדול מהקושיות כבר נשאלו מאליהם בשעת הלימוד. אז ירגיש הלומד במתיקות ובנעימות דברי התוספות. ומי שכבר שינן הרבה מסכתות גמרא עם פירוש רש״י, יבין היטב קושיות של תוס׳ שמקשין ממקומות אחרים.
בדרך צחות אמר להם: ׳׳שנה ופירש קשה מכולם״ – ״שנה״ מי שמתחיל לשנות, ״ופירש״ ומתחיל מיד להביט במפרשים, ״קשה מכולם!״
בלובלין היו דורשים על דרך צחות את הפסוק ״לא ימצא בך חובר חבר ושואל אוב וידעוני״. חובר חבר – שעושה חבורות של פלפולים. ושואל אוב- ששואל את אביו קושיות. וידעוני – ועושה עצמו כיודע. ומרגלא בפומיה ״אז מען זאגט סברות אן לערנען גמרות, לעבט מען אויף צרות״ – אם אומרים סברות בלי ללמוד גמרות חיים בצרות.
שגורים היו על פיו דברי חז״ל במסכת עירובין (מח.) ״אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן" , אילו היינו מדקדקים כל כך, לא היינו לומדים כלל.
והוסיף מזקנו, שקיבל מרבו האדמו״ר מקאצק, זי״ע, שאמר כאשר לומדים סוגיא בגמרא, יש לעבור ראשית על כל הסוגיא, באופן זה יתורצו קושיות רבות ותסתלקנה רוב המניעות.
(מרגליות הש"ס)
עירובין מז
לאיזה ראש ישיבה שלח הגראי"ל שטיינמן לשמוע את שיעוריו?
לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד
הגמרא במסכת מכות (י.) דורשת מהפסוק 'ונס אל אחת הערים האלו וחי' (דברים ד מב) שתלמיד שגלה לעיר מקלט על שהרג בשוגג מגלין רבו עמו, וחי – שצריך לדאוג לכך שיחיה. וכתב שם הריטב"א ואף על פי שיש ישיבה בערי מקלט, בכל אופן מגלים אליו את רבו, לפי שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד. ותוספת ההבנה שתהיה לו מרבו, מפרש המגיד הרה"ג ר' יעקב גלינסקי זצ"ל היא דרגת חיים אחרת, כי וכל תוספת בתורה היא דרגה אחרת של חיים.
זהירות מלפגוע
סיפר הגרא"י צוקר [בן משפחה של מרן הגראי"ל שטיינמן שבהיותו בחור היה ישן בביתו] שכשהגיע ללמוד בפוניבז' לפני למעלה מארבעים שנה שאל את הגראי"ל ממי לשמוע שיעורים, היו אז שלשה ראשי ישיבות זכר צדיקים לברכה. וענה לו: אתה יכול להחליט אם לשמוע או לא לשמוע, אבל אם אתה שומע תשמע את כולם, אם אתה לא שומע אל תשמע אף אחד. אחרי זמן חזר לרבנו ואמר שיש אחד מהראשי ישיבה שמבין אותו ויש לו תועלת לשמוע, אבל יש אחד שאינו מבין אותו ואין לו תועלת ממנו. אמר רבנו: אין זה דרך, אי אפשר להיכנס לאחד ולא להיכנס לשני. הוא חזר וטען לרבנו, הרי זה לא אומר שום חיסרון ברב, שהרי לא מן הכל זוכה אדם ללמוד (עירובין מז:) ואני לא זכיתי ללמוד ממנו? אבל רבנו לא הסכים, וחזר ואמר או תשמע את כולם או אף אחד.
(כאיל תערוג)
עירובין מה
האם מותר לחלל שבת כדי להציל יולדת מבושה?
חכמה הבאה לילד
מעשה ביולדת שביום שבת קודש הרגישה צירים חזקים והזמינה אמבולנס. כאשר רכב האמבולנס הגיע, הוא עצר בחזית הבניין, וכשהיולדת ראתה זאת, היא ביקשה מנהג האמבולנס, שייכנס עם האמבולנס לתוך החנייה האחורית של הבניין, כדי שלא יראו אותה ולא תיגרם לה בושה. ושאל נהג האמבולנס – האם מותר לי לנסוע לתוך החנייה בשבת כדי להציל יולדת או חולה מסוכן אחר מבושה?
והשיב הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שמצינו שמחללים שבת משום "ייתובי דעתה" של היולדת, דהיינו כדי להביא ליישוב דעתה והרגעתה בשעת הלידה. ולמשל: יולדת סומא המבקשת להדליק לה נר כי חוששת שבחושך המיילדת לא תעשה את הדרוש – עושים כבקשתה. כמו כן, כשדורשת היולדת מיילדת "חכמה", ולא מסתפקת במיילדת רגילה – עושים כבקשתה. [המגן אברהם הקשה (סי' ש"ל סק"ב): מדוע שלא נאמר לה (בשקר) 'הנה הדלקנו את הנר בשבילך', ובכך תתיישב דעתה? ותירץ שהיולדת תוכל לנסות את הסובבות אותה ולגלות שהן שיקרו לה והנר לא הודלק, כגון שתוציא שלוש או ארבע אצבעות ותשאל 'כמה אצבעות הוצאתי?', ולאחר שלא ידעו להשיב (מחמת החשיכה) היא תכיר בשקרן ותאבד את האמון בהן, וממילא לא יהיה לה ייתובי דעתא. ובחידושי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ (על הל' שבת, הו"ד בשו"ת יד חנוך סי' ה', יעו"ש) מתרץ שאם היה הדין שמותר להטעות כך, א"כ היו יודעות כל הנשים דין זה כמו שאר דינים, וממילא לא היתה מתיישבת דעת היולדת, כיון שהיא יודעת שאסור להדליק וצריכים להטעותה, ולכן התירו חז"ל להדליק בשבילה הנר בכל אופן.]
אמנם, בשאלתנו אין כל היתר לנהג האמבולנס לחלל שבת ולקרב את האמבולנס ליולדת כדי למנוע אותה מבושה, ואין בזה משום "ייתובי דעתה", כי דווקא בדבר שיועיל ישירות לרפואתה של היולדת, באופן שתתיישב דעתה בשעת הטיפול הרפואי, את זה מצינו שמותר לעשות עבורה, שכן קיים שיקול רפואי שיש בכך תועלת ישירה להצלת היולדת מסכנה, ולכן הדבר מותר משום פיקוח נפש. אבל כאשר מדובר בדרישה לנסוע יותר על מנת למנוע בושה, הרי אין בכך תועלת ממשית לרפואת החולה (והדבר לא יביא לרגיעת היולדת בשעת הלידה), אלא תכלית הדרישה היא רק כדי למנוע בושה, ולצורך זה אין היתר לחלל שבת. ורק כשמדובר בחולה מסוכן שהבושה עלולה לגרום להחמרה במצבו, מותר לחלל שבת כדי להצילו מבושה.
(ופריו מתוק דברים פר' ואתחנן)
עירובין מד
מודע פקד רבה של קוממיות ללוות אחר כבוד אורח למושב חזון יחזקאל בעיצומה של השבת?
בדלא מלו גברי עסקינן
יהודי נכבד הדור פנים, נכנס לבית הכנסת המרכזי בישוב 'קוממיות', לתפילת שחרית של יום שבת.
"באת להשתתף בשמחה?" – שאל אותו אחד המתפללים.
– "אכן, אני ידיד קרוב של בעל השמחה!"
"והיכן אתה מתארח?" – הוסיף היהודי להתעניין.
– "במושב הסמוך 'חזון יחזקאל!'"
"עכשיו באת מחזון יחזקאל?" – שאל היהודי בתמיהה.
– "כן, מדוע אתה כה מתפלא? זה מרחק ממש לא גדול!"
"אכן, המרחק אינו גדול, אבל יצאת חוץ לתחום…!"
האורח, יהודי בר אוריין, בקי ומדקדק בהלכות, מתגורר בבני ברק, ובדרך כלל אינו יוצא מן העיר בשבת. כשהחליט לצאת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' הסמוכה לה מאוד, כלל לא העלה בדעתו שיש בזה איסור תחומין. עתה כששמע ע"כ מתושב היישוב, נחרד…
לאחר שבירר את הדברים אצל רב המושב הגאון רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, שאישר כי אכן תחום שבת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' מסתיים בככר שלפני בית הכנסת, הבין כי עתה עליו להישאר בבית הכנסת כל השבת, ובמוחו החלו מתרוצצות מחשבות על דאגת בני משפחתו הממתינים לו ב'חזון יחזקאל'.
אלא שאז החליט היהודי השוגג ללמוד הלכות תחומין, "בכך" – הרהר – "אכפר מעט על שגגתי!"
בלימודו, מצא רעיון שעל פיו יוכל לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל', ע"י שיעשו לו מחיצה של בני אדם, והוא יילך ביניהם אל תוך התחום. האורח הציע את הרעיון להרב מנדלסון, ולאחר העיון פסק שאמנם בסי' שס"ב נפסק שהתירו לעשות כך רק בשעת הדחק, אך כיון שבני משפחתו ידאגו לשלומו, הרי זה שעת הדחק.
בסיום התפילה, פנה הרב למספר אנשים ואמר להם שמשום כבודו של האורח יש ללוותו לפחות עד הככר שלפני בית הכנסת. הרב לא גילה להם שהם משמשים כמחיצה עבור האורח, שהרי כך נפסק בשו"ע שמחיצה ע"י בני אדם הותרה, בתנאי שהם לא ידעו שהם משמשים כמחיצה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי שבת. מאותה סיבה הרב עצמו לא היה אחד מאנשי המחיצה, ורק דאג שיילכו בצפיפות מבלי שיהיה הפסק ביניהם.
כשהגיעו לככר שלפני בית הכנסת, שכבר היה בתוך תחום שבת מ'חזון יחזקאל', נפרדו מהאורח בברכת 'שבת שלום', וכיון שיציאתו מהתחום היתה בשוגג, וכניסתו לתחום היתה באופן המותר, מותר היה לו לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל'.
(דרשו – הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
עירובין מג
מה עיכב בישיבת ראדין מלהתפלל קבלת שבת?
'שמניחים צרכי שבת והולכים להקביל פניו' רש"י
בא יהודי ובירך את הרב מבריסק שיזכה לקבל פני משיח צדקנו. שאלו הרב מבריסק: "והיכן המקור שאכן נלך להקביל פני משיח?" לא ידע להשיבו.
הלך היהודי לרב מטשיבין ושאלו זאת. בגאונותו השיבו מיניה וביה: 'רש"י עירובין מג:'. הגמרא אומרת שם: 'כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מפני הטורח'. ומפרש רש"י: 'שמניחים צרכי שבת והולכים להקביל פניו'. (יש"כ להרה"ג רמ"ו)
פעם התאספו בישיבת ראדין בני הישיבה בערב שבת והתכוננו להתפלל קבלת שבת. הזמן הגיע, אולם ה"חפץ חיים" השתהה והיה ניכר עליו שעדיין אינו מוכן להתחיל להתפלל. הציבור לא הבין למה ה"חפץ חיים" מחכה, למי הוא ממתין?! עד שקם הגאון רבי משה לנדינסקי ואמר לבחורים: "תגידו ל"זקן" שהמשיח כבר לא יבוא היום, אפשר להתחיל להתפלל תפילת שבת…" ("יוסף דעת")
(נר לשולחן שבת)
עירובין מב
החשבון שעל פיו קיבל פרעה להשתעבד בבני ישראל ארבע מאות שנה
אמר רב נחמן אמר שמואל: היה מהלך ואינו יודע תחום שבת – מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזו היא תחום שבת. ומפרש רש"י: פסיעה בינונית – דרך הליכתו של אדם אמה. ומובא בגמרא בסוטה (מו:) "ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שליוה פרעה לאברהם שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וגו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". למה זכה לארבע מאות שנה עבור ארבע פסיעות?
מבאר באופן נפלא בספר אור תורה להגה"ק מאוסטרובצא זי"ע על פי הגמרא בסנהדרין (ק.) "תניא רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו", ופירש רש"י "אם מדד ונתן לצדקה לעני מלא חפניו, הקדוש ברוך הוא מודד בחפניו ונותן לו". דהיינו שהאדם מקבל את שכרו לפי מידותיו של הקב"ה, ואם כן, מגיע לפרעה שכר כארבע פסיעות של הקב"ה כביכול. ובגמרא בעירובין (מב.) כתוב שפסיעה של אדם היא אמה, א"כ מגיע לו שכר ארבע אמות של הקב"ה כביכול.
והנה כתוב בנביא ישעיה (פ"מ פי"ב) 'וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן', ויש מפרשים שהכוונה על עובי הרקיע שהוא כ'זרת'. ובירושלמי בברכות (פ"א ה"א) מובא שמהלך הרקיע הוא חמישים שנה. יוצא שמידת זרת – דהיינו חצי אמה [כפי המרחק בין האגודל לזרת, וזהו שמה 'זרת', שבה מודדים את מידת זרת האמורה בתורה לגבי החושן, רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ', שמות כב] של הקב"ה הוא מהלך חמישים שנה, א"כ 'אמה' הוא מאה שנה, לכן קיבל ארבע מאות שנה כנגד ארבע פסיעות.
(אגעדאנק)
עירובין מא
הוורט של החתם סופר בחתונת בנו
שלושה אין רואין פני גיהנם, אלו הן: דקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה
הגמרא בברכות (ח) מספרת שבארץ ישראל היו אומרים למי שנשא אישה ׳מצא או מוצא ב׳מצא' ־ . הכוונה לפסוק: ״מצא אשה מצא טוב״, וב׳מוצא', הכוונה לפסוק ״ומוצא אני מר ממות את האשה״. והקשה החתם סופר בדברים שאמר בחתונת בנו, לכאורה יש לבאר מדוע אמרו כן רק בארץ ישראל? אלא שאכן אין זה כל כך גרוע להתחתן עם אישה רעה שהרי לפחות אין רואה פני גיהנום. אבל ליושבי ארץ ישראל הדבר גרוע ביותר מכיון שבין כך אינם רואים פני גיהנום, שהרי מובא בגמרא (כתובות קיא) שכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, אם כן ממילא אינו רואה פני גיהנום, ואין לאישה רעה כל מעלה. אבל בני חוץ לארץ, לפחות מרוויחים שלא יראו פני גיהנום, ולכן לא אומרים ״מוצא אני מר ממות את האשה" כי גם באשה רעה יש להם רווח.
(טמונה בפרשה)
בתקופת הגאון מווילנא חי צדיק מופלג – רבי לייב סלונימר זצ"ל, שנודע בכינוי 'רבי לייב צדיק'.
כאשר התאלמן וחיפש זיווג שני. חשב לעצמו: 'הרי אמרו חז"ל: 'מי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהינום', וכיון שבלאו הכי אני מחפש לעצמי זיווג, אחפש משהו 'טוב' – אשה רעה כזו שבזכותה לא אראה פני גיהינום'…
הלך לשדכן ואמר לו שהוא מחפש זיווג מיוחד: אשה רעה עם כל ה'הידורים': כעסנית ורגזנית, עקשנית, רעת לב וכל שאר מידות 'טובות'…
השדכן היה נבוך מאוד. הוא רגיל שאנשים באים אליו ומחפשים אשה בעלת מידות טובות. אם רק שמעו עליה איזשהו חיסרון, מיד פוסלים את השידוך. מעולם לא נתקל באדם שמחפש אשה רעה… אך חשב לעצמו: רצונו של אדם זהו כבודו. אם זה רצונו של הצדיק מי אני שאעמוד בדרכו?!
הציע לו השדכן כל מיני הצעות, כולן היו נשים רעות, כל אחת רעה יותר מרעותה. אבל הן לא סיפקו אותו. חשב הצדיק בלבו: 'מן הסתם אפשר להשיג שידוך 'טוב' יותר'…
הלך לשדכן אחר ואמר לו: "נאמר בגמרא: 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'…אשה כזו אני מחפש!"…
אמר לו השדכן: "יש לי אחת כזו. שמה הרע הולך לפניה: אשה רעה ואכזרית שיודעת למרר את חיי בעלה. אין פלא שעד היום היא לא מצאה את זיווגה".
אמר הצדיק: "אוהו, זה נשמע משהו 'טוב', אברר עליה".
הלך לברר עליה אצל שכניה ומכריה, וכולם ענו: "שומר נפשו ירחק ממנה! אצלה תאכל מרור כל השנה"…
אמר הצדיק בשמחה: "מצוין! זה מה שאני מחפש. ברוך ה' מצאתי את זיווגי!".
למחרת החתונה המתין רבי לייב בסבלנות לשמוע צעקות, גערות… אולי איזה כסא מתעופף… שום דבר! שום צעקה, שום גערה… היא דיברה אתו בנימוס ובדרך ארץ, הכינה לו ארוחת בוקר טעימה. לאחר שסיים את הארוחה, ליוותה אותו לבית המדרש בכבוד רב.
חשב לעצמו: 'נו, ככה זה בימים הראשונים… הכל רושם… נמתין כמה ימים ונראה'… אולם שום דבר לא השתנה. היא התנהגה בדרך ארץ, כיבדה את הצדיק ושירתה אותו במסירות…
חשב בלבו: 'מה קורה כאן? הרי חקרתי וביררתי עליה היטב וכולם סיפרו על רוע לבה ועל מעלליה?!'.
חזר אל השדכן ואמר לו בטרוניה: "למה רימיתני? הבטחת לי אשה רעה וקשה, ומה הבאת לי? אשה כלילת המעלות!". השיב השדכן: "שדכן ותיק אני, ורגיל אני להסתיר את חסרונותיהם של המשודכים. זה חלק מתפקידי… אולם האמן לי, המקרה שלך הוא הראשון שבו הצגתי את האמת לאמיתה, לא הסתרתי דבר!".
תמה הצדיק: "אם כן, כיצד ייתכן שהמידע שמסרת לי על האשה שנשאתי אינו עומד במבחן המציאות?". השיב השדכן: "מי יודע, אולי בזכות זה שהיא נישאה לצדיק היא הושפעה לטובה ותיקנה את דרכיה"…
הסתקרן השדכן והחליט לברר אצל האשה בעצמה. בא אליה ושאל: "בעלך הצדיק היה בטוח שהוא לוקח אשה רעה, והתברר לו שטעה טעות מרה"…
אמרה האשה: "מה הוא חושב לעצמו, שהוא יתחתן אתי ויתפטר מגיהינום בעולם הבא? אני לא אתן לו את התענוג הזה"…
(יחי ראובן – הגדה של פסח)
עירובין מ
על איזה מפתח המליץ הבעל שם טוב?
ראש השנה שחל להיות בשבת
האמרי חיים זי"ע היה רגיל לפרש הענין שאין תוקעים בשופר בר״ה שחל להיות בשבת, בפנימיות הדברים, כי ראש השנה הוא "יום תרועה יהיה לכם" אשר כוונת "תרועה" הוא שבירה, ככתוב "תרועם בשבט ברזל"“ שצריך לשבור את ה״לכם״, אולם כאשר חל ביום שבת, הרי כתיב "ביום השביעי יהיה לכם קודש" שביום השבת גם ה״לכם" היינו קודש, וא״כ כעת לא שייך ענין ״תרועה״ שעכשיו הוא בחינה אחרת בעניין ה״לכם״
(פניני תורה וחסידות)
מסופר על הבעש"ט שהורה פעם לתלמידו רבי זאב קיציס ללמוד את הכוונות של תקיעת שופר, כי ברצונו שהוא יהיה התוקע בבית מדרשו. למד רבי זאב את הכוונות, מאחר שמדובר בהרבה כוונות, שיש בהן פרטים רבים, רשם אותן על דף נייר שהניחו בכיס בגדו, כדי שיוכל להביט ברשימות הללו בעת התקיעות. לא מצא הדבר חן בעיני הבעש"ט ומן השמים גרמו לכך שגליון הנייר יאבד.
כשהגיע רבי זאב לסידור התקיעות , החל לחפש את דף הנייר ונחרד לראות שהוא איננו עמו. הדבר גרם לו שברון לב, שכן מתוך כך שסמך על הרשימות לא שינן כראוי את הכוונות, ועתה לא ידע מה לכוון. מתוך כאב לב ומרירות עצומה פרץ בבכי מר ונאלץ לסדר את התקיעות בלי שום כוונות.
אחרי התפילה אמר לו הבעש"ט: בהיכל המלך יש הרבה חדרים והיכלות ויש מפתחות שונים לכל דלת. אך באמצעות הגרזן ניתן לפתוח את כל השערים. הכוונות הינן המפתחות לשערים של מעלה, ולכל שער והיכל דרושה לכן כוונה אחרת. אולם הלב הנשבר הוא הגרזן החזק הפותח את כל השערים כולם.
(יהלומים של שבת)
עירובין לט
מה הקשה השאגת אריה לחתם סופר בהיותו ילד בן שש?
רש"י דספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור
מספרים שהשאגת אריה לעת זקנותו עבר ליד העיר פרנקפורט, ופגש שם את החתם סופר שהיה אז ילד בן שש, והילד אמר לו את המשנה בתחילת ביצה: 'ביצה שנולדה ביו"ט, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל', ופי' רש"י 'תאכל – בו ביום'. ושאל אותו השאגת אריה דמנא ליה לרש"י דבר זה, דילמא לבית שמאי תאכל אחר יום טוב ולבית הלל לא תאכל עולמית.
ענה הילד: הלא רבינו הקדוש שנה במשנתינו ריש ביצה ג' דברים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה גבי יו"ט, ואם מחלוקתם היא לאחר יו"ט, נמצאת חומרא לב"ש, דלדבריהם הוי דבר שיש לו מתירין, ואם נתערב אינו בטל, ולב"ה דאסורה עולמית בטל, אלא ע"כ לבו ביום פליגי.
ואמר בעל השאגת אריה להרב שמואל סופר אביו של בעל החתם סופר מובטחני שבנך זה יהיה גאון עולם ונשקו על ראשו.
(רשימות רי"ס)
עירובין לח
שלוש פעמים בפסוקים מופיע 'יום יום'
והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום
בספר עמוד העבודה לר' ברוך קאסובר, מתלמידי המגיד ממזריטש זצ"ל, מובא שיש ג' פעמים במסורה את כפילות המילים "יום יום": בפסוק הנ"ל – "אשר ילקטו יום יום", "יום לשנה יום לשנה" (במדבר שלח יד לד), "ואותי יום יום ידרשון" (ישעיה נח ב).
ואת שלשתם מפרש באופן נפלא, על פי מה שמובא בגמרא ביומא (עו.) שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה והיה זה מספיק לכל השנה? ענה להם אמשול לכם משל, למלך שקצב את מזונות בנו פעם אחת בשנה וקיבל את פניו רק פעם אחת בשנה, עמד וקצב את מזונותיו בכל יום וקיבל את פניו בכל יום… כך מי שהיה לו ד' וה' בנים מפחד שמא לא ירד המן למחר וימותו ברעב, ומכוונים ע"י כך את לבם לאביהם שבשמים. וזה באה המסורה לרמז: ""אשר ילקטון יום יום", ולכאורה קשה הרי יכול היה להיות המן מחולק "יום לשנה יום לשנה"? וע"ז באה המסורה הבאת ומתרצת: "ואותי יום יום ידרשון"..
(פנינים)
עירובין לז
שלושה פירושים למילה 'מיחל' ושותה מיד
ומיחל ושותה מיד
במילים אלו מסיים רבי מאיר לפרט את סדר הפרשת תרומות ומעשרות מיין שלא הורמה תרומתו: "ומיחל ושותה מיד".
בביאור מילה זו נחלקו גדולי עולם, ושלושה פירושים הוצעו למילה "מֵחֵל":
א. מתחיל לשתות (ר"ח, פיהמ"ש לרמב"ם, ועוד), על דרך לשון המקרא (בראשית ו א) "ויהי כי החל האדם".
ב. רש"י מפרש "מֵחֵל ושותה" מלשון חילול, פדייה והמרה. כלומר, בטרם ישתה "מחלל" את המעשר על כסף.
ג. מוהל ומערב מים ביין כדי שניתן יהיה לשתותו. פירוש זה למילה חידש רבינו תם (כמובא בתוס' ד"ה "מיחל"), על פי העיקרון ש"כל האותיות שמוצאיהן ממקום אחד, מתחלפות זו בזו" (לשון סבו, רש"י ויקרא יט טז), וכן העירו בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב) "לא מתמנעין רבנן [להחליף] בין ה"י לחי"ת".
מעניין שרבינו תם כיון לגירסה עתיקה במשנה, שבמקום "מֵחֵל" בח' – גורסים בה': "מֵהֵל" או "מוֹהֵל". כך כותב רמב"ן (בחידושיו לחולין יד/א): "ובנוסחת משניות של ארץ ישראל ראיתי בשם רבינו האיי 'מהל', מלשון 'סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם' (ישעיה א כב)". שפירושו: "משקים שלכם מעורבים במים… 'מהול' – מעורב ואין לו דמיון במקרא; ומדרש אגדה פותר 'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל' (קהלת ב/ב) כמו כן: מעורבב" (רש"י לישעיה).
(מאורות)
עירובין לו
עצת הזהב של ר' זלמן בריזל למלמד בתלמוד תורה
אם היה אחד מהן רבו – הולך אצל רבו
אהבה, חיבה ומסירות רבה הקרין לתלמידיו הרה"צ ר' זלמן בריזל זצ"ל, עד שכל אחד מהם היה מרגיש אצלו כבן יחיד. סיפר אחד מתלמידיו דאז: "כשהתקבלתי להיות מלמד נכנסתי להתייעץ עם ר' זלמן, שהיה מורי ורבי משכבר הימים, ודמותו נשארה חרוטה בליבי כמלמד מסור בכל נשמתו, לתלמידיו אשר אותם אהב כבנים. ביקשתי אפוא ללמוד ממנו את סוד כוחו המיוחד.
'אגיד לך כלל פשוט, שתמיד יעזור לך'- המתיק עמדי ר' זלמן – 'חשוב על כל תלמיד שהוא בנך יחידך! אז תרוויח שני דברים- א. לכל בעיה שתתעורר אי פעם עם אחד מהתלמידים, תמיד תוכל למצוא לה פתרון הגון, כי אבא בשביל בנו היחיד יכול להפוך את כל העולם כולו בכדי לעזור לו, הוא אינו פוטר עצמו אף פעם בתירוץ שניסה כבר ולא עזר… אלא, גם אם עצה אחת לא הועילה, יחפש אחר עצה אחרת עד שהדבר בא לידי פתרון טוב.
'הדבר השני שתרוויח', הוסיף ר' זלמן, 'אם התלמידים ירגישו שאתה אוהב אותם באמת, הם יחזירו לך אהבה. תלמידים שמחים לעשות הכל בשביל רבי שאוהב אותם, ויהיו מוכנים אפילו ללמוד.
(ר' זלמן)
עירובין לה
המעשה שגרם לסבא מקעלם להתעלף
נעל בפניו ואבד המפתח
הסבא מקעלם זצ"ל הקיף את בנין ה'תלמוד תורה', ישיבתו הנודעת, בגדר אבנים. היה שם שער, ומפתח תלוי על וו מבפנים. דרך השער ניתן לשלוח יד וליטול את המפתח, לפתוח מבחוץ. וחובה על כל הבא והיוצא, לנעול ולתלות את המפתח, חוק ולא יעבור! וממונה היה- ככל מינוי בקעלם, אף זה תפקיד של כבוד ויקר- לנעול עם סיום הלימוד וליטול את המפתח, ולשוב ולפתוח עם תחילת הלימוד. וכל אלו שהגיעו מוקדם יותר, והסבא הנערץ בכללם, היו ממתינים בסבלנות לבוא הממונה.
פעם התמהמה, והתלמידים נקהלו ועמדו לפני השער הנעול. "ביטול תורה", הפטיר אחד התלמידים, דילג מעל הגדר ונכנס לבית המדרש.
והסבא התעלף!
העירוהו מעלפונו, והתעלף בשנית!
העירוהו ושאלו: "מה קרה, מה ארע?!"
"הלא ראיתם", ענה מזועזע, "הוא עבר על הגדר- ומי יודע על אלו עוד גדרים עבר!"…
"למה שהרב יאמר כך, מה עשה בסך הכל?". הוא בחור טוב, יש לו חזקת כשרות…
לא עברו ימים מרובים, והתגלה קלונו ברבים. התגלה שרקוב היה עד היסוד, מושחת ומסואב, השם ירחם.
עבר הסבא מקעלם בסמוך, ומצאם משוחחים בהתרגשות. "במה דנים?", התענין. "ברוח קדשו הגלויה של הרב", נענה. "איך עמד על טיבו עוד בטרם עלה באשו ונתגלה צחנתו. כשנחשב לבחור טוב". "אין כאן דבר חידוש", ענה. "אבל כשכולם ממתינים בסבלנות שהשער יפתח, והוא קופץ ומדלג, והלא אינו כזה מתמיד, שאינו יכול לבטל רגע מהלימוד. לא אהבת התורה יקדה בו, אלא מה? פריצת גדר, מחסום אינו חוסם בעדו. בכך גילה מהותו. חשף סודו ונתגלה קלונו"….
(מקרבן לתורה)
עירובין לד
קנה מקום בבית הכנסת – קנה את מקום הקרקע או את חשיבות המקום?
הואיל ויכול לנטותו ולהביאו לתוך עשרה
מספרים שפעם אחת ישב רבי יעק׳לי, הגאון בעל ״כוכב מיעקב״ מהרימלוב זצ״ל) עם הגאון רבי שלמה דרימר זצ״ל מסקאלי ובעל ״בית שלמה״,״׳ישרש יעקב״ על מס' יבמות). הביאו שאלה לפניהם מעיר פלונית שהרסו בה את בית הכנסת העירוני ובנוהו מחדש גדול ורחב יותר מקודמו. השאלה: מה דינם של בעלי ״חזקה״ על מקום ישיבה אצל ארון הקודש, במזרח, היש להם עוד אותה ״חזקה״ מכובדת לישב אצל ארון הקודש גם בבית הכנסת המורחב, או שמא חזקתם תופסת רק לאותו מקום שהיה שייך להם בעבר, וזה המקום נמצא עכשיו באמצע היכל בית הכנסת, בעוד המקום המכובד שאצל ארון־הקודש הוא בשטח המורחב שלא היה קנינם, ויוכלו הגבאים למכור אותו כטוב בעיניהם. פתה הגאון מסקאלי ויאמר: ״הרבה שאלות מסוג זה נמצאים בספרי שו"ת, שאלה קדומה היא, כבר דשו בה רבים, אולם בודאי הרב דהרימלוב יגלה לנו מקור חדש לפתרון השאלה״.
השיב רבי יעק׳לי והעיר בענוה: ״כמדומה יש סימוכין לדבר מדברי התוספות בעירובין דף ל״ד ע״א, (ד״ה הכי) בענין האומר שביתתי בראש המגדל, האומרים, שאפילו אם יטה (יהפוך) ראש המגדל למטה בכל זאת שביתתו בראש התחתון שהוא עכשיו למעלה, מפני שאנו הולכים אחרי כוונתו לשבות למעלה בגובה. כן אדם הרוכש מקום אצל הארון קודש לא התכווין לפיסת קרקע זו, כי אם לישב אצל ארון הקודש היכן שהוא.
רבי שלמה התרגש עד עמקי נפשו מן ההשוואה המפתיעה (אבל עם כל החידוש שבהברקה זו לא מלאו לבו של רבי יעקילי להסמיך עליה את ההלכה, ובבואו לדון בשאלה זו בספרו ״כוכב מיעקב״ סי' ק״ח הסיק להלכה מסקנא אחרת!), ובאותו מעמד, אחרי שביררו עוד כמה וכמה הלכות למעשה, התבטא בהתפעלות: ״כל הרוצה לקבל מושג מי היה הרבי ר׳ יהונתן בעל ״אורים ותומים״ יבוא ויכיר את הרב דהרימלוב״.
(מרגליות הש"ס הרב אהרן סורסקי הי״ו ״מרביצי תורה מעולם החסידות״ ב״ב תשמ״ו)
עירובין לג
איך הלך יעקב אבינו בשבת מחוץ לתחום?
למעלה מעשרה טפחים – אין עירובו עירוב. למטה מעשרה טפחים – עירובו עירוב
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" (בראשית כ"ח, י"א)
מובא בחז"ל (ברכות כו:) ש'ויפגע' זה לשון תפילה, ומכאן שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. וכותב החתם סופר שהיום שיעקב אבינו הגיע להר המוריה היה בערב שבת, וא"כ תפילת ערבית זו היתה תפילת ליל שבת.
וממשיך שם שלפי זה מה שנאמר בהמשך: (כט,א) "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם", היה זה ביום השבת, וכיצד הלך בשבת מחוץ לתחום? אלא שיעקב קפץ ע"י שם המפורש, וכיון שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, לכן לא היה לו איסור ללכת חוץ לתחום, ע"כ.
ויש להעיר שאף אם אין תחומין למעלה מעשרה, אולם לגבי העובר מרחק של יותר מי"ב מיל יש להחמיר אף אם עבר בקפיצת הדרך ע"י שם המפורש, כמבואר ברמ"א (או"ח סי' ת"ד סעי' א') וז"ל: מיהו אם היה הולך בדרך זה או ע"י קפיצת שם מתוך י"ב מיל חוץ לי"ב מיל אזלינן לחומרא למ"ד תחומין י"ב מיל הוי דאורייתא. וכאן אמנם יעקב קפץ ע"י שם המפורש, אולם מהר המוריה עד ארץ בני קדם, הוי בוודאי יותר מי"ב מיל, והו"ל להחמיר בזה, וצ"ע.
וראה בספר נתיבות שבת (להגר"י בלויא זצ"ל פמ"ה סעי' ט"ו) לגבי יציאה ממטוס שהגיע בשבת ממרחק של יותר מי"ב מיל, שזה דומה למקרה של קפיצה ע"י שם למעלה מעשרה ויותר מי"ב מיל, שיש להחמיר ולא לצאת מהמטוס כל השבת.
ע"פ דברי החת"ס כתב בספר בית ישראל (להגר"י טויסיג זצ"ל עמ' קנ"ז בשם בנו) שמכאן רמז וסמך למנהגם של ישראל לעשות מי שברך ולנדור לצרכי בית הכנסת בשעת קריאת התורה ביום השבת וכן לערוך מגביות ולדרוש דרשות לטובת הישיבות בש"ק קודם קריאת התורה. שכיון ש"ויפגע במקום" היה בליל שבת, ושם שכב לישון, א"כ מה שכתוב (בסמוך פסוק יח) "וישכם יעקב בבוקר" היה זה בבוקרו של יום השבת ואז נדר נדר, כמ"ש (פסוק כ') "וידר יעקב נדר" וכו'.
(קב ונקי)
עירובין לב
מה היתה נחמת ה'פני מנחם' לאדם שחתנו עם הארץ?
במה דברים אמורים – בעם הארץ
הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל היה צדיק גדול ובקי בכל הש"ס. הוא ידע את כל הש"ס בעל פה, ישר והפוך, כפי שיודע אדם את פרק "אשרי יושבי ביתך"… לא רק ידע בעלמא היה לו, אלא גם עמקות נפלאה עד מאוד. שמעתי ממנו רעיון מאלף:
ההלכה היא, שעל עם הארץ לא סומכים במעשרות. תאוות הממון עלולה להעבירו על דעתו, וכשהוא אומר שעישר יכול מאוד להיות שהוא משקר. אילו הייתה לו תורה, היתה התורה הופכת אותו לאדם אחר, אך אין לו תורה ולכן אי אפשר לסמוך עליו.
אבל אמרו חז"ל (ירושלמי דמאי פ"ד ה"א): "הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, שואלו בשבת, ואוכל על פיו". אם קנה פירות מעם הארץ שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, ונכנסה שבת שאינו יכול לעשר, הרי זה שואל את המוכר, ואם אומר שעישר מותר לסמוך עליו. וכל־כך למה? מפני ש"אימת שבת עליו, והוא אומר אמת" – השבת מפחידה אותו.
מה קורה לעם הארץ בשבת?
הסביר רבי חיים קרייזווירט בדרך הלצה: בעידן המחשבים של היום, אדם לא צריך לזכר הכל בעל־פה. הוא יכול לשבת עם מחשב, לעשות כמה חיפושים ולהפגין ידיעות גדולות. הוא בכלל לא תלמיד חכם, אבל יכול לצטט מימרות מכל מיני מקומות בש"ס, וכלם חושבים שהוא תלמיד חכם…
אבל כשבאה שבת אימת השבת עליו. מה יעשה כעת? בשבת הרי אין לו מחשב. כעת ניכר שהוא עם הארץ, הוא מפחד מה יקרה אם ישאלו אותו שאלה? השבת תודיע לכולם שהוא בעצם עם הארץ… לכן אימת השבת עליו
אדם אחד שלקח חתן לבתו, שפך את לבו והתאונן בפני הרה"ק בעל "פני מנחם" מגור זי"ע, שבעוד שקודם החתונה, הוא חשב שהוא לוקח חתן שהוא "רבי עקיבא איגר", ברם כעת, לאחר החתונה, הוא רואה שאין בו לא מיניה ולא מקצתיה, והחתן הוא עם הארץ גדול אשר אינו יודע בין ימינו לשמאלו, ויש לו מזה עגמת נפש גדולה מאוד.
אמר לו ה"פני מנחם", "עליך להודות לה'"… שאל האיש ברוב השתוממות "על מה אני צריך להודות? על זה שלקחתי חתן עם הארץ שאינו יודע ללמוד??" אמר לו ה"פני מנחם", "כשעשית את השידוך הזה, לקחו ממך את ה"שכל" כדי שאכן תקח את החתן הזה לבתך, מפני שזה היה השידוך הראוי לבתך מן השמים, ברם תודה להשי"ת שלפחות כעת החזירו לך את השכל"…
עירובין לא
האם יוצאים ידי חובה בנטילת ידים ע"י קוף?
נתנו לפיל והוליכו לקוף והוליכו. קוף ופיל – פעמים שהן מלומדים (רש"י).
הרמב"ם כותב (פ"ו הי"ג) שנטילת ידיים ע"י קוף מועילה. וכתב הראב"ד, שהלא לנטילת ידיים מבואר בגמרא בחולין (קז.) שצריך כח גברא, ומהיכי תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם, והלא מעשהו מוגדר 'מעשה קוף' בעלמא, וגרע מחרש שוטה וקטן שהם כשרים. והמגדל עוז אומר שאדרבה איפכא מסתברא, כי אנו רואים במציאות שהוא מדמה את כל מה שהוא רואה ועושה כן, משא"כ בחש"ו שאין להם דעת לדמות וללמוד לעשות ברמיזה כמוהו. והסתפק הכסף משנה, האם הרמב"ם נקט קוף בדוקא, או דילמא שהוא הדין בשאר בעלי חיים.
וצריך ביאור, מה הצד שדוקא קוף הכשיר הרמב"ם ולא שאר בעלי חיים, וביאר רבי יעקב קמניצקי זצ"ל ראש ישיבת "תורה ודעת" בספרו "אמת ליעקב" (או"ח, סי' רכה), דהנה הגמרא בסנהדרין (קט.) מביאה, שעונשם של דור הפלגה שאמרו 'נעלה ונעשה מלחמה', היה שהפכו לקופים, רוחות ושדים ע"ש. וכן מובא בתוספות השלם (בראשית א, כה) על הפסוק "את חית הארץ למינה – לרבות בני אדם שנעשו קופין בדור הפלגה", וכן הוא במדרש אגדה (וין תרנ"ד, פר' נח) וא"כ, מפני זה שהיו בני אדם, נותר דינם דומה לדין האדם לגבי כח גברא, ולכן הרמב"ם הכשירם לנטילת ידיים. ומובא בראב"ד (תורת כהנים פר' שמיני, פרשתא ד, פרק ו) שנראה שסבר, שהקוף רק דומה לאדם "בצורתו באצבעות ידיו ורגליו כאדם… ציפורניים ואצבעות כאדם והם דורסים על פת ידיהם ורגליהם כאדם", ולא הזכיר כלל שמקורו מהאדם אלא רק שדומה בפעולותיו ובמראהו לאדם ותו לא. ומוסיף, שלכן צריך לרבות קוף מהפסוק "כל הולך על כפיו", לומר שהוא מין חיה, וכן אמרו במשנה בכלאים (פ"ח מ"ו) שהקוף הוא מין חיה. ויתכן לבאר עוד, שגם הראב"ד סבר שהקוף הגיע מהאדם, אך לאחר שנשתנה לבעל חי שוב אין להם דין אדם לגבי נט"י. ויל"ע.
וה'מלאכת שלמה' על המשניות (כלאים שם) הביא בשם החכם המקובל רבי משולם זצ"ל, להקשות על פי דברי הגמרא בברכות (נח:) ש'הרואה פיל קוף וקיפוף – אומר ברוך משנה הבריות'. ונפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' רכה ס"ח – אך שם הושמט 'קיפוף') ותירץ באופן נפלא, "שבזמן דור ההפלגה נפרע הקב"ה מן האנשים שהפכן לקופים ופילים, והיינו שהקוף דומה לאדם, ופיל נמי מבין לשון בני אדם" ולכן תיקנו לברך רק עליהם 'משנה הבריות', שהשתנו מאדם לבעל חי.
ומעניין לציין מכנה משותף נוסף בין הקוף והפיל, המופיע בגמרא בעירובין (לא:) 'נתנו לפיל והוליכו, לקוף והוליכו', ופירש רש"י: 'פעמים שהן מלומדים', ובמגן אבות לרשב"ץ (פ"ג דף סח) כתב, שהפיל הוא חכם מאד "ואין מי שיהיה קרוב להבנת בני אדם כמו הפיל שהוא מבין דיבור בני האדם ומקבל הציווי". ובזה מובן חכמת הפיל מכל בעלי החיים, כי בעבר היה אדם.
ונסיים יריעה מעניינת זו, במה שכתב הגאון רבי אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל, בספרו 'שבט מוסר' (פרק מז אות ב) ש"מאחר והיו הקופים מתחילה בני אדם… כל מה שרואים שעושים האדם הם עושים כמוהו, משום שמבקשים להידמות למה שהיו בתחילה ולחזור לקדמותם, ועולה חרס בידם" והביא מזה לקח מוסר נפלא לאדם, שינסה תמיד לחזור למעלותיו ולא יתייאש מנפילות.
ואולי, ע"פ דבריו יש לבאר את הפלא הגדול שכתב בספר הקדמון 'צל העולם', שנקבת הקוף מחבבת את בנה הבכור, ואת הנולד אחריו – תשנא, כי כשנולד בנה הראשון, סבורה שגם אם הוא אינו אדם – לפחות השני יהיה, וכשרואה שזה אינו – תשנאהו…
(עלון קבלת שבת)
עירובין ל
מדוע נקרא רב יוסף נקרא בשם 'סיני'?
מערבין בביצים חיות. וכמה אמר רב נחמן בר יצחק אחת סיני אמר שתים
המפרשים עומדים על כך מדוע דווקא במחלוקת זו קראו לרב יוסף בשם סיני, הבכור שור בסוגיא מפרש על פי הסוגיא בפסחים (קט:) שאין לאכול 'זוגות' משום סכנה וא"כ איך אמרו בסוגייתנו מערב בשתי ביצים, וביותר קשה שהלא אמרו שם בפסחים (קי:) שבביצים הסכנה היא הלכה למשה מסיני, ומפרש הבכור שור שרב יוסף לשיטתו (סב.) שמערבין רק לדבר מצוה, וסובר שלדבר מצוה לא חוששים לזוגות, ומשום כך רב אשי שסידר את הש"ס בא להשמיענו בזה שלא נתמה אם חוששים לזוגות בדבר מצוה או לא כיון שרב יוסף הוא 'סיני' ובקי בכל ההלכות שנאמרו למשה מסיני וראוי לסמוך עליו שודאי לא נאמר במקום מצוה.
עירובין כט
מה העסיק את רבי ישראל סלנטר ביום האחרון לפני מותו?
אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וקב שעורין
רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל בסיפור ששמע מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, על היום האחרון בחייו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל ששמע מנכדו של רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, וכך היה גופא דעובדא:
פעם התארח רבי ישראל אצל משפחה בצרפת. בזמן שהותו שם נפל למשכב וחשש שמותו קרב. בערב שבת פנה לבני המשפחה המארחת ואמר להם שאם בשבת יחמיר חוליו ויצטרכו לעשות עבורו מלאכות הכרוכות בחלול שבת, שידעו שאסור לחלל שבת עבורו!
מדוע? תמהו המארחים.
"כי יש לי דין של רועי בהמה דקה ש'לא מעלין ולא מורידין", אמר רבי ישראל. רועי בהמה דקה היו גזלנים, ועל כן אם נפלו לבור בשבת לא עושים פעולות להעלות אותם משם ולהצילם.
היתכן?! רבי ישראל גזלן?!
והוא ממשיך: "תראו, אני חי מכספי צבור. הצבור מחזיק אותי. נותנים לי כי יודעים שאני רבי ישראל סלנטר, רבי ישראל הגדול… ואת האמת אני יודע, מי אני באמת. כך שלאמתו של דבר הנני גזלן!"
עלינו לדעת שרבי ישראל היה עני ואביון, לא היה לו כלום משלו, אפילו ספרים לא היו לו, השאיר אחריו תפילין וזהו, והוא אומר על עצמו שנהנה מכספי צבור שלא כדין!!…
בני המשפחה המארחת שלחו שליח לרבי יצחק אלחנן בקובנא, לשאול על כך. רבי יצחק אלחנן לא צחק. חשב וחשב, ואחר כך אמר: "תגידו לו שאני אמרתי שכן צריך לחלל עליו את השבת!"
הסוף היה שהוא נפטר לפני כניסת השבת.
והנה, כך ספרו מארחיו, בלילה לפני שהוא נפטר היה בחדרו בחור שהגיע לשהות עמו. רבי ישראל, שראה שמותו קרב, פנה אל הבחור והסביר לו באריכות שאנשים כל כך טיפשים, מפחדים מנפטר, אבל באמת מה יש לפחד ממנו? הוא לא עושה כלום, לא פוגע באף אחד… כך שכנע אותו שלא יפחד ולא יצטער יתר על המידה בהגיע העת. זה מה שהעסיק אותו לפני מותו, שההוא לא יפחד! זה מה שעשה בדקות האחרונות לחייו.
(יחי ראובן, משפטים)
עירובין כח
האם גר צריך להמתין שש שעות בין בשר שאכל לפני שהתגייר לחלב לאחר שהתגייר?
אכל פוטיתא – לוקה ארבע, נמלה – לוקה חמש, צירעה – לוקה שש
ענייני מאכלות אסורות
מעשה בגוי שחשקה נפשו לעזוב את עמו ולהסתפח לעם הקודש. הוא עבר תהליך גיור כדת וכהלכה, והנה, לאחר טבילת הגיור שלו, והפיכתו לגר צדק, הגיש לו הרב שעסק בגיורו מתנה מיוחדת – בקבוק ליקר חלבי מיוחד במינו, ששוויו רב מאוד, וגם פרי חדש, כדי שהגר יוכל לברך עליו "שהחיינו", ולפטור בברכה גם את גירותו [יעויין בספר גירות כהלכתה (פ"ד אות י"ד), שהביא שנחלקו הפוסקים אם יברך הגר לאחר טבילת הגירות ברכת 'שהחיינו', והרוצה לצאת ידי כולם יברך 'שהחיינו' על בגד או פרי חדש, ויכוון בברכתו אף על הגירות.]
הגֵר בירך בהתרגשות "שהחיינו" על הפרי, וטעם ממנו, ולאחר מכן נטל את כוסית הליקר, ועמד לברך עליה, אלא, שלפתע עצרה אותו אשתו (שגם היא התגיירה): "מה אתך – הרי אתה בשרי!…".
"בשרי?! – תמה למולה – מתי בדיוק אכלתי בשר?". והאשה הזכירה לו: "לפני שעתיים אכלנו יחד סעודה בשרית, והרי למדנו שבטרם חלוף שש שעות שלימות אסור לאכול חלב!".
טען הבעל: "אולי בכל זאת מותר לי לשתות חלב, שכן כשאכלתי הייתי גוי, וכעת אני יהודי…".
נשאלת אפוא השאלה – האם אכן צריך הגר להמתין שש שעות עד לאכילת חלב, או שמא מותר לו לשתות את המשקה החלבי, היות ואכל את הבשר בהיותו גוי, וכעת הוא אדם אחר, 'בריה חדשה', שכן 'גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי', ואין להתחשב במה שאכל לפני הגירות
והשיב הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א: שהלא יש שני טעמים בחיוב המתנת שש שעות בין אכילת בשר לחלב (כפי שכותב הטור ביו"ד ריש סי' פ"ט):
א) לשיטת רש"י הטעם הוא, כיון שהבשר מוציא שומן הנדבק בפיו ומושך טעם לזמן רב, ושיערו חכמים שרק אחר שש שעות כבר נתעכל לגמרי ואז מותר לאכול גבינה.
ב) לשיטת הרמב"ם הטעם הוא, משום החשש שמא נשאר בשר בין השיניים (ולאחר שש שעות גם אם נשאר בשר הוא נחשב כמעוכל).
לאור זאת, היה מקום לומר, שגם הגר שלפנינו יצטרך להמתין שש שעות כדי לאכול מאכלי חלב, כיון ששני טעמי ההמתנה שייכים גם בו; הבשר שאכל עדיין לא התעכל והוא מושך טעם, וגם יתכן שיש בשר בין שיניו, ולכן עליו להמתין שש שעות שלימות עד לאכילת מאכלי חלב!
אמנם, יש מקום גדול לטעון, שטעמים אלו אינם שייכים בגר שנתגייר; הטעם הראשון של טעם הבשר הנמשך, לא שייך בענייננו, שכן ידוע מרבינו החתם סופר, שגופו של גוי אינו דומה לגופו של ישראל (כי גוי 'חביל גופיה' מפני שאוכל נבילות וטריפות, ובשרו בשר חמורים), ולכן אכילתו בהיותו גוי, אינה מחייבת אותו בהנהגה זו של המתנה בין בשר וחלב, לאחר שהפך לגוף אחר ומהות חדשה של ישראל. וכדברי הרמב"ם (זבים פ"ב מ"ג) 'כלל הוא אצלינו: גר שנתגייר כקטן שנולד, ואין משגיחים במאומה על מצבו הקודם'
וגם הטעם של חשש הבשר בין השיניים לא שייך בגר, מפני שלפני שהגר טובל עליו להקפיד שלא יהיה עליו שום חציצה, וממילא הוא מנקה היטב את שיניו, וברור שלא נשאר שם בשר כלל. ואמנם בישראל אין זה מועיל כדי לאכול חלב, כי לא חילקו רבותינו בגזירתם, ובכל אופן תיקנו שאין לאכול חלב תוך שש שעות, אבל ביחס לאחד שאכל בהיותו גוי, נראה שהנהגה מיוחדת זו לא נאמרה
ולכן היה נראה שהגר רשאי לאכול לאחר גירותו מאכלי חלב, אף שהוא תוך שש שעות לאכילת הבשר שאכל בהיותו נכרי.
אולם, כאשר הצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, לא קיבלם, ואמר שלמעשה יש להורות לגר שלא לאכול חלב עד שיעברו שש שעות שלימות מאכילת הבשר, אף שאכלו בגיותו.
לסיכום: אסור לגֵר לאכול מאכלי חלב תוך שש שעות לאכילת הבשר, הגם שאכל את הבשר בהיותו נכרי.
(ופריו מתוק – פרשת ראה)
עירובין כז
מדוע צריך פסוק לפטור את הנשים מסוכה?
כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות
הגמרא בסוכה (כח.) דורשת מהפסוק 'האזרח' (ויקרא כג מב) להוציא את הנשים, ויש מקשים הרי סוכה היא מצות עשה שהזמן גרמא וא"כ מדוע צריך פסוק מיוחד ללמוד מהאזרח להוציא את הנשים הרי הם ממילא פטורות ככל מצות עשה שהזמן גרמא. ועוד קשה מדוע באמת נשים פטורות הרי אף הם היו באותו הנס של ענני כבוד, ואכן קושיא אחת מתורצת בחברתה, שלולא הלימוד מהאזרח היינו אומרים שהנשים גם כן חייבות בסוכה כי אף הם היו באותו הנס, לכן צריך את הלימוד מהאזרח שהם פטורות.
ובאמת מדוע שנשים יהיו פטורות אם אף הם היו באותו הנס?
ויש ליישב לפי מה שכתב הפנים יפות זי"ע שלנשים לא היה חלק בעשיית המשכן כי הוא נעשה לכפר על העגל והרי הנשים לא חטאו בעגל, ולפי מה שכתב הגר"א שמצות סוכה היא לזכר ענני כבוד שחזרו ע"י עשיית המשכן א"כ מובן שנשים פטורות כי אין להם שייכות לבניית המשכן שהיה כפרה על העגל שבו לא השתתפו הנשים.
(עין אליהו – לרבי אליהו שיק זלה"ה אב"ד לידה)
עירובין כו
איך זכה בעל ה'קיצור שולחן ערוך' שספרו נתקבל בכל תפוצות ישראל?
חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו
בספר חיים של תורה מסופר, כי הגיעו לפני הרה"ק בעל האמרי אמת מגור זי"ע וספרו לו שהרופא ביקר אצל הרבי הקדוש מאוסטרובצה זי"ע ואמר שעליו לאכול, אחרת חייו בסכנה, אולם הוא מסרב לשמוע, ואולי הרבי מגור יוכל לשכנעו. שאל הרבי: האם יש כאן עגלה? כשנענה בחיוב, יצא מיד את הבית ונסע לאוסטרובצה נכנס אל הרבי ושאלו: מדוע לא יאכל מר, הרי זה טוב מאד לאכול! היכן מצינו שטוב לאכול, שאל הרבי מאוסטרובצה? ענה האמרי אמת: הרי כתוב בתורה לגבי אדם שנשבע "להרע או להיטיב", ודרשו חז"ל "להרע" שלא אוכל, "להיטיב" – שאוכל, רואים שלאכול דבר טוב הוא! מיד פתח הגאון הקדוש ואמר: "אשר קדשנו במצותיו וציונו לשמוע דברי חכמים" ואכל דבר מה…
אמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע שמן הכתוב כאן, שדרשו "להיטיב" – שאוכל, רואים שאפשר להתעלות גם על ידי אכילה לשם שמים, ואין צריך להתעלות על ידי סיגופים. אם התורה הק' קוראת ל'אוכל' להיטיב, סימן שאכן אפשר להיטיב בדרך זו.
בספר הקדוש אוהב ישראל להרה"ק מאפטא זי"ע פירש לפי דברי רש"י הנ"ל את הפסוק (ירמיה ד כב) "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". "חכמים המה להרע" – רצונם לקנות שלימות עם מדת להרע, שלא יאכלו וע"י התעניות והסיגופים המה רוצים לקנות השלימות. "ולהיטיב לא ידעו" – פירוש, להיטיב שיאכלו ועל ידי זה יקנו שלימות, זה לא ידעו…
כעין זה כתב הט"ז (אהע"ז סי' כה סק"א) על מה שכתב הרמב"ם על הפסוק (משלי ג.ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" – מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת השי"ת, יש לו שכר כמו שמתענה, עד כאן דברי הרמב"ם. וכותב על כך הט"ז: לדברים אלו יש אסמכתא בכתוב (תהילים קכז. ב) "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה" – יש תלמידי חכמים המנדדים שינה מעיניהם, ועוסקים בתורה הרבה. ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה, כדי שיהיה להם כח וזריזות לב לעסוק בתורה, ויוכלו ללמוד בשעה אחת, מה שזה מצטער ועוסק בשתי שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה. על כן אמר: "שוא לכם" – בחינם לכם שאתם מצטערים. "משכימי קום" – ומשכימים בבוקר. "מאחרי שבת" – בלילה, וממעטים שנתכם, זה בחינם. והטעם כי "כן יתן לידידו שינה" – דהיינו מי שישן הרבה, כדי שיחזק מוחו בתורה, נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו מי שממעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה…
ומביא הרה"ג ר' יוסף ברגר שליט"א בשם הגאון רבי שמחה רבינוביץ שליט"א בעל הפסקי תשובות ששאלו פעם לבעל ה'קצור שולחן ערוך' הגה"ק רבי שלמה גאנצפריד זי"ע – איך זכה לכך שספרו נתקבל בכל תפוצות ישראל בכל אתר ואתר? ענה ואמר תשובה מדהימה: היות ואני ישן מידי לילה שמונה שעות, לכן כשישבתי לכתוב את הספר, היה זה בצלילות המח והדעת, ויכולתי לכתוב דברים ברורים השווים לכל אחד!…
(פנינים – הרה"ג ר' יוסף ברגר שליט"א)
עירובין כה
איך יכול להוציא ידי חובה כשכבר קיים המצוה?
שאם עשה מחיצה על התל שהועיל
הגאון אב"ד קוז'יגלוב הרה"ג ר' צבי אריה פרומר (שיח השדה עמ' לג) דן לבאר לגבי ברכת המצוות שגם מי שיצא כבר ידי חובה, יכול להוציא את חבירו. והלא מצינו שכל מי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחייב בברכה, ומדוע זה שיצא וקיים את המצוה נקרא מחוייב בדבר.
והסביר זאת על פי דברי המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ט) שלומדים מדבריו שבמצוות זמניות, חיוב המצוה ושורשה הוא לקיים את המצוה כל היום כתפילין ולולב, אלא שאם הניח תפילין ונטל לולב פעם אחת ביום יצא ידי חובת המצוה, אבל בודאי אם יניח תפילין עוד פעם או יטול לולב בודאי שבמעשה השני גם כן מקיים מצות תפילין ולולב, ויש על זה ממש שם מצוה, אף על פי שכבר נפטר ידי חובת המצוה בפעם הראשונה שהניח התפילין וכבר אין עליו חיוב, בכל זאת כשעשה את המעשה בשנית קיים מצוה, ולכן אף שיצא ידי חובה נחשב עדיין מחוייב בדבר, כיון שאם היה עושה עוד פעם את המצוה היה מקיים מצוה בזה, כי שם מחוייב בדבר נשאר עליו. משא"כ כשאינו מחויב בדבר, אפילו כשעושה את המעשה לא יקיים בזה שום מצוה, ובודאי שלא יכול להוציא אחרים כי הוא בהגדרת אינו מחויב בדבר כלל.
וסמך לסברא זו מצא הגאון הנ"ל בשיטת רש"י בחולין, שאף שקיי"ל שמספיק לשחוט רוב הסימנים, בכל זאת מי ששחט הכל ובמיעוט האחרון פסל השחיטה ע"י שהיה, חלדה, גרמה וכדו' השחיטה נפסלה. רואים מזה שלמרות שכלל לא היה צריך להמשיך לשחוט באותו מיעוט אחרון משום שרובו ככולו, בכל זאת אין הפירוש שהוא פטור לגמרי מלשחוט את אותו המיעוט, אלא יש עליו חוב לשחוט גם את המיעוט אלא שהחיוב הזה נפטר משום רובו ככולו, אבל כששוחט את המיעוט הוא מקיים מצוות שחיטה, ושפיר נפסל ע"י שהיה וכדו'.
והמקור לזה הוא בסוגייתנו, שהנה לכאורה קשה מדוע לא נחשבת עשיית המחיצה על התל מחיצה על גבי מחיצה, הרי קיי"ל שבתל גם כן יש מחיצות מכח גוד אסיק וא"כ יש כאן מחיצות, ואח"כ כשמוסיף עוד מחיצות מדוע זה לא נקרא מחיצות ע"ג מחיצות.
אך לפי הנתבאר מובן, שהרי בפועל אין מחיצות אלא רק דין גוד אסיק שפוטרו מלעשות מחיצות, והרי זה כאילו היו מחיצות, ועל כן כשעושה אח"כ מחיצות בפועל, שפיר נקרא המעשה עשיית מחיצה כדי להועיל שיהיה דין מוקף לדירה.
(דף על דף)
עירובין כד
הבחור חזר בתשובה והשדכן דרש את כספו
פנים חדשות באו לכאן
מעשה בנערה בעלת תשובה, בת להורים חילונים לגמרי, שאביה פנה אליה וביקש רשות למצוא עבורה חתן. האב עמד על כך, שמאחר ומשפחתם הינה נחשבת למכובדת ועשירה, כך גם צריכה להיות משפחת החתן, "כראוי וכנאה למשפחתנו החשובה".
אמרה הבת לאביה: "אין לי שום התנגדות לשידוך עם משפחה עשירה, רק דבר אחד חשוב לי – שיהיה בחור שיושב ולומד!".
האב, שהינו אדם תמים ואינו מכיר כלל את הציבור החרדי ומושגיו, התקשר לשדכן המתעסק עם 'כל המגזרים', וסיפר שמחפש עבור בתו בחור טוב שיושב ולומד, כמובן ממשפחה מכובדת. "יש לי בחור מצוין שעונה על כל הדרישות שלכם", אמר השדכן. ונקבעה פגישה.
הבחורה הגיעה למקום המיועד, ראתה את הבחור, ו…חשכו עיניה. לפניה עמד בחור בעל מראה של אדם רחוק מאוד מיהדות. מיהרה להתנצל, והסבירה שמדובר באי-הבנה, כי ביקשה בחור חרדי שיושב ולומד.
הבחור ביקש להבהיר: "גם אני יושב ולומד, באוניברסיטה, בעוד זמן קצר אני מסיים תואר בפיזיקה… ואני גם קצת דתי – סיפר בגאווה – משתדל לקרוא לפעמים פרשת שבוע, ולבקר בבית הכנסת בחגים…". הבחורה חזרה והתנצלה, הבהירה עם איזה בחור התכוונה להשתדך, וביקשה לסיים את הפגישה.
עדינות נפשה של הנערה, הרשימו מאוד את הבחור. הוא היה מלא התפעלות מאצילותיה ומידותיה.
ומה אירע כעת? – כעבור מספר ימים נכנס לישיבה מצויינת לבעלי תשובה, ובחלוף שנתיים של שקידה ושקיעה בלימוד התורה, הפך לבן עלייה אמיתי!
הבחור פנה אל אביה של אותה בחורה, וביקש לברר אם בתו התארסה. האב השיב בשלילה, והבחור ביקש להיפגש עמה שוב. הבחורה ביררה אודות הבחור, וכששמעה מרבותיו שמדובר בעילוי של ממש, שקדן מופלא ואציל המידות, הסכימה להיפגש עמו.
בפגישה נוכחה לגלות, שאכן מדובר בבחור שונה לחלוטין מזה שפגשה לפני שנתיים, ובסייעתא דשמיא, באו השניים בברית האירוסין.
ומי מופיע כעת? – – –
השדכן, שמבקש לבוא על שכרו ולקבל דמי שדכנות מלאים!
וכאן באים בני הזוג וטוענים, ששמא אין הם חייבים בדמי שדכנות, כי הבחור שהתארס, הוא אינו אותו בחור שהשדכן הציע כי 'פנים חדשות באו לכאן'…
ונשאלת השאלה – האם קיים במקרה זה חיוב לשלם לשדכן?
השיב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א על פי המעשה המובא במסכת כתובות (ס"ב:), אודות רבי עקיבא, שחמיו הדיר אותו ואת אשתו מכל נכסיו משום שהיה בור ועם הארץ וביקש להתיר את נדרו, ורבי עקיבא התיר לו את הנדר בכך ששאל אותו אם היית יודע שאותו רועה עני, עתיד להיות תלמיד חכם מובהק, כלום גם אז היית נודר את נדרך?!"
ושואלים התוספות: הרי הלכה בידינו, שאי אפשר לפתוח בהתרת נדרים ולהתיר נדר ב'נולד', כלומר בדבר שנולד והתחדש אחר כך, ולא היה קיים בשעת הנדר, ואינו רגיל ומצוי שיקרה, וכאן, הלא בשעת הנדר היה רבי עקיבא עם הארץ, ורק אחר כך נהיה לגדול בתורה?!
מתרצים תוספות: במקרה של רבי עקיבא, עובדת הפיכתו לאדם גדול, אינה נחשבת ל'נולד', אלא לדבר שהיה שכיח ומסתבר כבר בשעת נדרו של כלבא שבוע, היות ורבי עקיבא "הלך לבית המדרש, ודרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול".
ולענייננו – הבחור דנן, בשעת ההצעה, לא התכוין כלל ללכת ללמוד בבית המדרש, ולכן עובדת הפיכתו לבעל תשובה תלמיד חכם, היא בגדר 'נולד', ולא כזו הצעה הציע השדכן; ובפרט, שדבר נדיר מאוד הוא, שבחור שלומד פיזיקה באוניברסיטה, ינטוש את לימודיו, ויהפוך לבן ישיבה מצויין. כך שעצם הצעתו של השדכן, אין לה שום סיכוי, ונועדה לכישלון מלכתחילה, ולכן אינה מחייבת בדמי שדכנות.
אולם, כשהצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר שיש לשלם לשדכן את מלוא דמי השדכנות, כי כל אדם עשוי לעשות תשובה, אפילו אחד שהיה 'רשע כל ימיו'; וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה 'אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה; והיום הוא מודבק בשכינה, אהוב ונחמד קרוב וידיד'. ומאחר וגם יהודי רחוק עשוי להפוך לבעל תשובה ואף לתלמיד חכם, ממילא הצעתו של השדכן אכן הועילה, והביאה לנישואי בני הזוג. ולכן – סיים מרן הגר"ח – יש לשלם לשדכן את שכרו!
(ופריו מתוק – ויקרא פרשת מצורע)
עירובין כג
מדוע פרץ מרן הגר"ח קניבסקי בבכי סוער?
וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי
עדותו של הבה"ח חיים מלין מישיבת 'בית מדרש עליון' שהיה באותו רגע בחדרו של מרן שליט"א
היה זה ביום ג' לפרשת בשלח תשע"ט, אחר הצהריים, כאשר זכיתי להיכנס עם שניים מידידיי אל הקודש פנימה, אל קודש הקדשים של דורנו, ביתו נאווה קודש של רבינו. והנה, כאשר עמדנו לפניו, בעוד מרן שליט"א יושב והוגה בתלמודו, ראינו שהוא מצביע עם הסימנייה על שורות- הגמרא שעסק בה באותה עת, ולפתע פרץ בבכי נורא, והתייפח כך כ- 10 שניות! ויהי לחרדת אלוקים!
כל מי שהיה נוכח באותו מעמד, הזדעזע. ראינו בבירור את מרן שליט"א איך שכל גופיה מירתת ומתייפח בבכי, ולאחר זמן קצר פסק, והמשיך ללמוד. בעת אשר אני הקטן התקרבתי למרן שליט"א, הצצתי בחיל וברעדה לראות באיזה מסכת ובאיזה דף הוא אוחז, וראיתי שהיה זה במסכת מנחות, דף י"ח ע"א והבחנתי שכאשר – בכה היה זה בדיוק באמצע העמוד. יצאנו נרגשים מגודל המחזה, ומיד פתחנו דברי הגמרא הנ"ל, ולא האמנו למראה עינינו.
הגמרא שם מספרת על רבי שהלך ללמוד אצל רבי אלעזר בן שמוע ומצא שם את התנא יוסף הבבלי ששאל אותו שאלה בהלכות קרבנות האם השוחט את הזבח להניח מדמו למחר זו מחשבת פסול, או שמא רק כשחושב לאכול, או להקטיר למחר, הרי זו מחשבה הפוסלת, ולא כשחושב רק להניח הדם וענה לו שכשר. וחזר יוסף הבבלי על שאלה זו כמה פעמים במשך היום, עד שהוסיף לו שרבי אליעזר פוסל.
וכששמע זאת יוסף הבבלי שמח ביותר ואמר ששמע מרבי יהודה שפסול וביקש לו חבר שגם שמע כך מרבי יהודה ולא מצא, וחשש ששכח את מה ששמע מרבי יהודה ועכשיו ששומע כך גם מרבי אלעזר בן שמוע, שפסול, חזרה לו אבידתו. זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, ואמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, וקרא עליו את הפסוק מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. ומוסיפה הגמרא בהמשך שזה בעצם אותו מקור, כי רבי יהודה היה בנו של רבי אילעי ורבי אילעי היה תלמידו של רבי אליעזר, ולכן היו דברי רבי אליעזר חביבים אצל רבי יהודה ושנה משנתו של רבי אליעזר אף שלא היו להלכה.
נמצא אם כן, שבהגיע מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א לגמרא זו, כל כך נתרגש,ו"זלגו עיניו דמעות" ופרץ בבכי בראותו גודל אהבת התורה ויגיעתה שהיו לאותם אמוראים קדושי עליון, שכל כך טרחו ובקשו אחר החיפוש אם כך אמר הרבי או לא, וגם כיצד צהבו פניהם בהשיבם להם אבידה!
וכיצד זלגו עיניו של מרן הגר"ח בראותו גודל אהבת התורה של תלמידו, עד שקרא עליו "אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר", וגם המקרא "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי"!!!
(קול ברמה)
עירובין כב
מה זה אוהל מועד?
היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – למחר לקבל שכרם
בפסוק האחרון בפרשת ואתחנן נאמר 'ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם' , ופירש שם רש"י והובא בגמרא בעירובין (כב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, כלומר בזה העולם אין שכר על המצוות, וכמאמרם בקידושין (לט:) "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ואילו בפסוק שלאחריו, הפסוק הראשון של פרשת עקב ובהמשך הפסוקים שם מתואר כל השכר הגדול בעולם הזה אם נשמע לקול מצוות, והיה עקב וגו' ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך, ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך וגו' וצריך ביאור כיצד פירוש רש"י עולה יפה עם השכר הטוב המתואר בפרשתינו?
יש ביאור נפלא מהרה"צ ר' נפתלי צבי לינדר שליט"א, "והיה עקב תשמעון" אם תלכו בעקב האבות הקדושים, כלומר בדרך הסלולה שסללו לנו אזי אתן לכם את אשר הבטחתי לאבותיכם, והוא שילך האדם בדרכי אבות ללא סטיה מדרכיהם הקדושות, וכל שכן שלא יאמר חס ושלום שהתורה או איזה מצוה נתנה רק לדורות הקודמים, אבל לדורות שלנו זה כבר לא מתאים, על זה בא הכתוב לומר: "והיה עקב תשמעון", והוא לשמוע מה היה עקבותיהם של האבות הקדושים, ואז "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך"
(חוט של חסד)
בעיר קַשוֹי הקימו תלמוד תורה נוסף על ה"חיידר" הקיים. רבני ועסקני העיר ראו בכך צורך השעה, משום שרצו שהתלמידים שהוריהם מעוניינים בהשכלה יקבלו חינוך בדרך ישראל סבא. רב העיר, הגאון רבי שאול בראך, היה בוחן את התלמידים בשני תלמודי התורה, הישן והחדש, מדי ראש חודש.
הגיע רבי שאול לתלמוד תורה הישן. קרא התלמיד את הפסוק הראשון בספר ויקרא: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". שאלו רבי שאול: "מה זה אהל מועד?" השיב הילד: "אהל מועד".
"אבל מה זה אהל מועד?" שאלו שוב. "הרֶבה אמר: אהל מועד זה אהל מועד!", השיב.
בתלמוד תורה "המתוקן" שאל רבי שאול את אחד התלמידים: "מה זה אהל מועד?" השיבו הילד: "הרֶבה אמר שזה בנין גדול ויפה כמו ה'סינמה' פה בעיר"…
הפטיר רבי שאול: "אהל מועד אני לא בטוח שהילד יודע מה זה, אבל מה הוא 'סינמה' הוא כבר יודע…"
(נר לשולחן שבת)
עירובין כא
מה החכמה שבתקנות שלמה?
בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים
בעת ששלמה המלך תיקן עירובין ונטילת ידיים, יצאה בת קול ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח ליבי גם אני.
אמרו בקוצק: מה היא החכמה הגדולה בתקנות אלו? אכן, חכמה גדולה יש כאן. 'עירובין' מסמל את ההתערבות בין בני האדם, חיבור בין נפרדים לרשות אחת, חצר אחת, בית אחד, יחידה אחת. 'נטילת ידיים' מסמלת את ההבדלה בין האנשים, ההטהרות בפרישות. חכמה גדולה היא לדעת לנווט בין השתיים…
(מאורות)
באחת משיחותיו אמר המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל שבחור סיפר לו שאין הוא משוחח עם חבריו בשולחן כי הוא מרגיש שהוא יותר טוב מהם, שהרי הוא מתפלל בכוונה ומאריך בשמונה עשרה. ואמרתי לו שע"י שהוא מאריך בשמונה עשרה יתכן מאד שיצא שכרו בהפסדו, כי זה מביאו לידי גאוה. העצה לבחור כזה היא דוקא לשוחח עם חברי השולחן שלו, כי בזה הוא מוריד את הגאוה שלו, שהוא כבר לא מרגיש את עצמו טוב מהם אלא כאחד מהם. ואפילו בדברים בטלים שהוא מדבר בשולחן הוא מקיים מצוה, שהוא נהיה מעורב עם הבריות"
(יתד נאמן ראה תשס"ט)
עירובין כ
מצא במוצ"ש את מכוניתו מרוסקת עם פתק עדות שנכתב בשבת
מחיצה העשויה בשבת
מעשה שהיה באדם שהחנה את מכוניתו בערב שבת בעיר אחרת. במוצאי שבת כאשר בא ליטול את המכונית מצאה מרוסקת. כשפתח את דלתה מצא פתק בו נאמר: אני הח"מ הייתי נוכח כאן בשבת בשעה 11.00 וראיתי שמכונית התנגשה במכוניתך והסתלקה במהירות מהמקום, רדפתי אחריה ורשמתי את מספרה. שמי הוא כך וכך, וכתובתי היא במקום פלוני, ומוכן אני להעיד על כך בבית המשפט.
כפי שמתברר, ניתן לגבות כמעט את מלוא סכום הנזק מחברת הבטוח, פרט לסכום מסויים שמחוייב לשלם הנהג שעשה את התאונה. נשאלת השאלה, האם מותר להשתמש בפתק זה שנכתב בשבת כדי לגבות את המגיע, האם אין בזה משום "מעשה שבת"?
תשובת הגר"י זילברשטיין שליט"א: "מעשה שבת" מסתבר שאין כאן, משום שההנאה תבוא מעדותו של העד שתהיה בלי חילול שבת, והפתק שנכתב בשבת רק גרם לתובע שידע למצוא את העד. אלא שיש לדון בזה מצד חילול ה', שהרי העד נמצא עקב הפתק שנכתב בשבת, ואולי יש בזה משום חילול ה', אם משתמש בפתק זה.
יש לדון בשאלה זו גם מצד אחר, שהרי שנינו (ב"ק לד:) "הדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו", כלומר העובר עבירה שיש בה מיתת בית דין, ובשעת מעשה הזיק ממון חבירו, פטור מלשלם, משום שבאותה שעה שהזיק התחייב בעונש הגדול יותר, והוא מיתת בית דין.
וכך נפסקה הלכה במשנה ברורה בסימן תרי"ב, שהמחלל שבת ובאותה שעה הזיק, פטור מלשלם מחמת "קים ליה בדרבה מיניה", ואם כן אי אפשר לתבוע מהמזיק שישלם חלקו בנזק, מאחר ובאותה שעה חילל שבת, (אלא אם כן לא הבעיר אש ברגע ההתנגשות ממש) ואפילו אם נחליט שהנהג הוא תינוק שנשבה ואינו מזיד על חילול שבת, הרי גם שוגג פטור מתנא דבי חזקיה (כמבואר בב"ק דף לה.) ואולי מותר לתבוע מה שהזיק מדין תפיסה שכיודע מועלת תפיסה בקים ליה בדרבא מיניה.
אלא שעדיין קיימת בעיה נוספת, שאין לתובע כי אם עד אחד הפסול לעדות כדין המחלל שבת בפרהסיא. (אלא אם כן נאמר שדינו כתינוק שנשבה וצ"ע).
יש לציין עוד, שאסור לתובע לפנות בתביעה לערכאות, כי אם לאחר שיתבענו בבית -דין, והתובע על ידי ערכאות, הרי הוא מרים יד בתורת משה, ואף שחברת הביטוח כותבת ברורות בפוליסת הביטוח שלה, שלא תציית כי אם לבית המשפט – אין זה פוטר את התובע מלפנות לבית הדין תחילה, כמבואר בשו"ע חושן משפט, אלא שבית דין רשאי לתת רשות לתובע לפנות לערכאות מבלי שיזמין את חברת הביטוח, אם ברור להם הדבר שחברת הביטוח לא תציית ולא תופיע לפניהם.
(עלינו לשבח)
עירובין יט
מדוע זעק הטובע 'אני לא חוזר בתשובה'?
רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה
רבי ירוחם ממיר זצ"ל אמר, שלשוא הוגיעו חכמים וחוקרים מוחותיהם ליישב סתירות בהנהגת האדם, כמה דיו נשפך וכמה קולמוסים נשתברו בנסיונות אלו, ולחנם. ומדוע, כי אין כאן כל תמיהה: במהותו, האדם הוא יצור מלא סתירות!
אחד מראשי ההסתדרות, פוקר ומעביר על דת, רחץ בימה של תל אביב ונקלע למערבולת. למזלו, הבחין בו המציל. מיהר לסירתו, אל החסקה, והיציל אותו. כשהגיע אליו שמעו זועק בחרדה: "אני לא חוזר בתשובה, אני לא חוזר בתשובה!"
נו, תאמרו, הלא גמרא מפורשת היא בערובין (יט.) רשעים, אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה. אבל לא, תשמעו עד הסוף. כששבה אליו רוחו שאלו על כך. סיפר לו: גדלתי בבית דתי, אבי היה חסיד סלונים. נמשכתי אחר רוח התקופה והתפקרתי, החלטתי לעלות עם גרעין חלוצי ולייסד קיבוץ בארץ ישראל. אמר לי אבי: יתכן שאנו נפרדים לנצח ולא אראה אותך עוד, כפי שאכן היה. יש לי אליך בקשה אחת. לפני שאתה עולה ארצה, לך להפרד מהרבי, לקבל ברכת הדרך. האמת, כבר לא הייתי שם, אבל איך אומרים, בקשה אחרונה ממלאים.
חבשתי כיפה ונכנסתי אל הרבי. הוא ידע בדיוק מי אני והיכן אני, ואמר לי: "גדלת כאן, אבל האדם הוא בעל בחירה, ונסחפת למחוזות אחרים. אבל כלום לא יעזור לך, שורשיך כאן. דע, שלא תמות בלי תשובה!" כשיצא, תלש את הכיפה ושוב לא כסתה את ראשו. וכעת, שנכנס לים ונגרף למערבולת, חשש שקיצו בא ונזכר בדברי הרבי. החל לזעוק שאינו חוזר בתשובה. אם אינו חוזר, הרי לא ימות. שהרי כך הבטיח הרבי. והראיה, שאכן ניצל!
ואני מתבונן ושואל: ייצור כזה, כופר או מאמין?! אם כופר הוא, מה לו ולהבטחת הרבי. ואם מאמין, למה לא הניח הבוקר תפילין? והתשובה: אדם רגיל הוא, גדוש בסתירות…
כמה שיננו בנובהרדוק את הסיפור מ"חובות הלבבות" (סוף הקדמה שער הבטחון) על החסיד שנסע לסחור ולהתעשר במדינת הים, ומצאם עובדים לפסלי עץ ואבן. ולעג בפני הכומר: "איזה עיוורון וסכלות, לסגוד לפסל מעשה ידי אדם!" התעניין הלה: "ואתה, למי עבודתך?" התלהב: "לאלקים היחיד שברא הכל, ומשגיח על הכל, ומפרנס לכל!" אמר לו: "מעשיך סותרים את דבריך!"
תמה: "הכיצד?" הסביר: "אילו האמנת במה שאמרת, היה אלוקיך ממציא לפניך פרנסתך בעירך ולא היית טורח לעבור אורחות ימים לחפשה!" נסתמו טענותיו, ושב לעירו, ולא יצא ממנה! ולעניננו, הבין שחי חיי סתירה!
(והגדת)
עירובין יח
כיצד התחיל רבי עקיבא אייגר את הספדו על הגאון מוילנא?
מקצת שבחו בפניו דכתיב כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה
ידועה קושית העולם על דברי חז"ל שבשעה שדיבר ה׳ אל נח אמר לו ׳כי אותך ראיתי צדיק' ואילו בתחילת הפרשה כשדיבר עליו שלא בפניו אמר ׳נח איש צדיק תמים׳ – מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. ולכאורה הרי אין זה 'מקצת' אלא חצי, כי שלא בפניו אמר שתי מעלות ובפניו אמר רק מעלה אחת. וביאר הרה"ק המקור ברוך זי׳׳ע. כי אף 'איש' הוא מעלה גדולה… נמצא שבפניו אמר רק מעלה אחת, צדיק. ושלא בפניו שבחו בשלשה שבחים – איש, צדיק, תמים. הרי שבפניו אמר רק מקצת.
(באר הפרשה)
בספר סערת אליהו (וורשא תר"ן עמ' יב בהגהות אמרי שמואל אות ב') כתב: מובא בשם הגאון מרן עקיבא אייגר ז"ל שאמר בהספידו את רבינו הגר"א, התחיל במאמרם ז"ל 'אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת', ר"ל מדותיו הטובות, ואמרו ז"ל אומרים לאדם מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו. ואמרו ז"ל אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא, ופירשו המפרשים שנפש הנספד עומדת במקום ההספד, ואז הוא בפניו, וא"כ אין לומר רק מקצת שבחו, ורק בזה האופן נוכל להספידו, היינו במקצת שבחו, אחת מני אלף ורבוא רבבות.
(קב ונקי)
עירובין יז
מדוע האמרי אמת קם לקחת בעצמו מים האחרונים?
מים אחרונים חובה
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ (יח.ד)
תמוה, אברהם שהצטיין במידת הכנסת אורחים, לקח לאורחים ג' סאים קמח סולת ושחט להם ג' פרים וכו', מדוע קימץ דווקא במים וציווה לקחת רק "מעט מים"? אלא אפשר לומר לפי מה מה שכתוב בשו"ע (או"ח ס' קפא) שנטילת מים אחרונים אין צריך שיעור ומספיק רק פעם אחת. והטעם משום שבאים לטהר הזוהמא של הידיים, וכדברי הזוהר בפרשת תרומה (דף קנד:) שאחר שאדם אוכל ומתענג צריך לתת חלק קטן לסטרא אחרא, והוא חלק של מים אחרונים שנוטלים את זוהמת הידיים ועי"ז נותנים לו את חלקו וכך אינו מזיק ולכן קבעוהו לחובה, ולכן טוב שלא להוסיף כח אלא לתת לו חלק קטן, ולכן נאמר (שם סק"ב) "מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע, אלא בכלי מפני רוח רעה ששורה עליהם". ורש"י מביא כאן על הפסוק ורחצו רגליכם – כסבור שהם ערבים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. לכן הקפיד אברהם שלא להרבות במים הללו…
(פנינים – דבש וחלב)
מסופר על הרה"ק האמרי אמת מגור זצ"ל שישב בסעודה עם נכדו, וכשהגיעו לברכת המזון קם האמרי אמת לקחת בעצמו מים האחרונים, ושאלה אותו הרבנית למה לא ביקש מהנכד שיביא מים אחרונים כדי לחנכו במצוות, וענה האמרי אמת שרציתי לחנכו במידה זו שמה שאפשר לעשות לבדו מבלי להטריח מישהו אחר יעשה לבדו. על פי זה דברים אלו ניתן ליישב את קושיית ה'זכר חיים' על הפסוק 'ואל הבקר רץ אברהם ויתן אל הנער' (בראשית יח ז) ומפרש רש"י 'אל הנער זה ישמעאל, כדי לחנכו במצוות' ומקשה ה'זכר חיים' אם כן למה רץ אברהם אבינו בעצמו אל הבקר ורק אח"כ נתן אל הנער. אלא שאברהם כאן רצה לחנך את בנו בשני הדברים, קודם רץ אברהם אבינו בעצמו ועל ידי זה חינכו שלא להטריח אחרים, ואח"כ נתן לנער לסיים המצווה כדי לחנכו במצוות עצמם, ונתן לו שתי דוגמאות של חינוך.
(במדבר יהודה, במשנת רש"י מהד 'בערקאוויטש)
עירובין טז
מה הועילו האבנים שיעקב היניח אם הם היו רק סביב ראשו?
פרוץ מרובה על העומד
אחד מחסידי הרה"ק רבי יחזקאל מקאז'מיר זי"ע נכנס אליו בשאלה, הוא נצרך לעזוב את שערי 'בית המדרש' לעסוק על המחיה ועל הכלכלה, ורב פחדו מהבלבול השורר בשווקים וברחובות.
אמר לו הרה"ק כתיב 'ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו', וברש"י, 'עשאן כמין מרזב סביב לראשו, 'שירא מפני חיות רעות'. והדבר תמוה, וכי איזו שמירה היא לשים גדר אבנים רק סביב הראש, הלא 'פרוץ מרובה על העומד' – באשר כל גופו אינו שמור מן החיות והמזיקים, אלא, משל לציפור שנפלה לתוך ביצה והחלה לשקוע בה יותר ויותר – אם כנפיה עדיין לא טבעו, בידה לצאת מהבוץ על ידי כנפיה, ואם גם כנפיה טבעו בתוככי הבוץ, כל זמן שראשה מחוץ לבוץ עדיין תוכל לזעוק 'הצלה' ויבואו להושיעה, אבל כשגם הראש נשקע בבוץ, אוי לה…
ולכן בצאת יעקב אבינו חרנה, לבית לבן הרמאי, נתיירא מפני חיות רעות, וחשש מאד, כי מי יודע מה מצפה לו שם, על כן עשה 'שמירה מעולה' סביב לראשו, כי כל זמן שהראש לא 'שקע', עדיין אפשר לו לאדם לזעוק לעזרה ולהצלה, אמר לו הרה"ק, כך גם אתה, בצאתך לעבודת הפרנסה, הזהר על 'ראשך' לבל ישקע בהבלי העולם הזה, ותשמור על ה'אמונה' שבמח, ובזה תנצל מכל הבלבול והרע, ובכל עת ובכל זמן עדיין תהיה מקושר כראוי אל ה' הוא האלוקים.
(באר הפרשה)
עירובין טו
איזו שאלה היתה לחזון איש על שדרות רבי טרפון בבני ברק?
שנטעו מתחילה לכך
ההולך במקום שיש בו פרחים הנותנים ריח טוב, האם כשנכנס לגן צריך לברך על הריח הטוב, או שמא אין מברכים על ריח כשהוא מחובר? לכאורה מברכים עליו, וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' שלו ס"י) הדס מחובר, מותר להריח בו בשבת, ומסתמא הכוונה כדי לברך עליו.
והנה בשו"ת ארץ צבי (ח"ב סימן יג) להגאון מקוז'יגלוב נשאל על ההולך לטייל בגן של פרחים ושושנים ונהנה מריחם אם צריך לברך. והשיב, לכאורה פשוט שצריך לברך, שהרי נעשו להריח והוא מתכוין להנות מהריח, מכל מקום יש להסתפק על פי מה שכתבו המגן אברהם (סי' ריז סק"א) והפרי מגדים (שם משבצ"ז סק"א) שצריך שיונחו הבשמים במקום זה על מנת להריחם ואז צריך לברך, וא"כ הרי כשנוטעים הפרחים והשושנים בעת הנטיעה שהונחו שם עדיין אין להם ריח, ורק אח"כ כשצצים הפרחים יש ריח, א"כ הפרחים והשושנים לא הונחו שם לריח, וא"כ אין צריך אולי לברך. ומצד שני יש לומר דכיון שעיקר הצורך הוא שיונח לריח, והרי עיקר נטיעת הפרחים ושושנים הוא על מנת שיתנו אח"כ ריח, א"כ אפשר לומר שזה נקרא שהונחו שם לריח.
ותלמיד אחד הביא ראיה שיש לברך, מהגמרא בערובין בדף ט"ו ע"א שאע"ג שלחי העומד מאליו שלא נעשה לשם לחי לא מועיל, מכל מקום מועיל מה שניטעו מתחלה לשם כך שייחשב לשם לחי, כך גם מה שנטעו מתחילה לשם ריח נחשב שהונח כאן לריח ויפה העיר, עכ"ל.
ומסיק בסוף להלכה שאם נטעו מתחלה כדי לתלוש השושנים ולמוכרן, חשוב שלא הונחו כאן לשם ריח ופטור מלברך, וכן אם נטעו לאכילה כגון תפוחי זהב אף שריח האילנות טוב ומשיב את הנפש פטור מלברך, אבל אם נטעו מתחילה לכך, לטייל בגן וליהנות מריח השושנים בעודם באיבם מחוברים לקרקע, צריך לברך עליהם כשמטייל ונהנה מהריח.
ומהיות טוב, יניעם ממקומם ויקרבם לחוטם, ואז יברך, וזה נחשב כלקיחה חדשה, ולענין מעשה אין לברך רק באופן זה, שאם לא נטלן בידו לקרבן אליו, למיחש מיבעי שאולי לא נחשב כהונח שם לריח.
יש להוסיף שבהגהה לשו"ת שם מובא: ששאלה זו נשאל הגאון בעל הארץ צבי מתלמידו הרה"ח ר' יצחק איטשע ז"ל ארליך מבני ברק והתייחסה לשדרת הפרחים והשושנים שהיתה אז ברח' רבי טרפון בבני ברק. וכאשר ביקר אצל החזון איש שאל אותו החזון איש על אותה ערוגת פרחים והרב מקוז'יגלוב הבטיח להשיב לו בארוכה, וכשקיבל החזון איש את תשובתו הגיב בהתפעלות ואמר שמזה עשרות שנים לא נזדמן לי לפגוש משיב גאוני מטיפוס כזה.
(ע"פ חשוקי חמד, מרביצי תורה מעולם החסידות)
עירובין יד
כנגד מה היו המאה וחמשים מקוה טהרה בים שעשה שלמה?
תניא רבי חייא ים שעשה שלמה היה מחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה
הרה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע היה מפרש ואומר: הנה בדיני "נגעים" מצינו במשנה (נגעים פ"ג מ"א) "הטומאה והטהרה בידי כהן, אומרים לו אמור טמא – והוא אומר טמא, אמור טהור – והוא אומר טהור", ופירש הרע"ב: "חכם ישראל רואה את הנגעים, ואומר לכהן, אף על פי שהוא שוטה, אמור: טמא, אמור: טהור". נמצא שהגם שאין הכהן המטמא והמטהר מבין דבר, מכל מקום כשאומר "טמא" חלה טומאה על המנוגע, וכשאומר "טהור" יצא המנוגע מטומאתו.
כזה ממש ביקש דוד המלך ע"ה על מזמורי התהלים שלו, שאפילו כשיאמרם אדם שאינו יודע ומבין בין ימינו לשמאלו, יתקבלו אותם בקשות לרצון ולרחמים לפני אבינו שבשמים, כאותו כהן עם הארץ שאינו מבין דבר ואומר "טמא" ו"טהור" ופועל בכך… ונמצא לפי זה שיש באמירת תהלים סגולה נפלאה… שכל האומרם אפילו שאינו מבין ועומד על סודם וכוונתם פועל בהם…
בספר "טהרת יום טוב" (חי"א אות כב) כותב רעיון נוסף בשם הרה"ק מטאלנא זי"ע, וזה לשונו: "סיפר לי הרה"צ מטאלנא שליט"א אדמו"ר בפילאדעלפיא, בשם זקינו הגה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע, כי תהלים יש לו רק מספר ק"נ מזמורים, ו"מקוה" עולה יותר מזה, כי "מקוה" הוא מספר קנ"א. עד כאן". ולהכי הוצרך דוד המלך ע"ה לבקש שתהא אמירת תהלים כנגעים ואהלות, היינו שיטהרו מזמורי התהלים את האדם כאילו טבל במקוה אחר נגעים ואהלות… כי לולא בקשתו היה "חסר אחד" לטהרת המקוה… ודפח"ח
בעיקר הדבר כתב כיוצא בזה בספר צדקת הצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (אות רח): "שמעתי דמאה וחמשים מקוה טהרה דים של שלמה (עי' עירובין יד.), הם נגד מאה וחמשים מזמורי תהלים", וכבר נודע ומפורסם שבכל מקום שכותב רבי צדוק זי"ע "שמעתי" – הוא קבלה שקיבל מרבו הגה"ק רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא זי"ע
(אור לישרים, ליקוטי אב – הגדש"פ)
עירובין יג
מדוע הובאה דווקא המחלוקת של ראשו ורובו בסוכה כדוגמא?
ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן
בית הלל מקדימים את בית שמאי גם בסיפור דברים. לא רק בהלכה תמיד הם מקדימים את בית שמאי. אבל הגמרא מביאה ראיה מאדם שאכל בסוכה כששולחנו בתוך הבית שבית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים. דווקא כאן ההלכה כבית שמאי, אז מה הראיה?
שאלה נוספת, של המלבי”ם, הגמרא בביצה אומרת (טז:) ששמאי הזקן היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, היה אומר זו לשבת, למחרת מצא נאה ממנה, היה אומר זו לשבת. בית הלל לא נוהג כך אלא מידה אחרת היתה לו. כל מעשיו לשם שמיים, שנאמר ברוך ה’ יום יום. מה המחלוקת כאן בין בית שמאי לבית הלל?
בגמרא בחגיגה (יב:) מובאת מחלוקת, בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, והראייה: בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ, בית הלל אומרים הארץ נבראה תחילה, שנאמר ביום עשות אלוקים ארץ ושמים. מה זה משנה מי נברא תחילה?
המלבי”ם אומר יסוד נפלא – בית שמאי ובית הלל חלקו ביניהם מחלוקת אם אדם צריך להפריש עצמו מחיי העולם הזה לגמרי בעבודת ה’, או להשתמש בחיי העולם הזה לעבודת ה’. שמאי אומר שתפקידו של אדם להתנתק, להינזר מחיי העולם הזה. לכן שמאי היה אומר על כל מה שראה זו לשבת, הכוונה כשנגיע ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, לעולם הבא אחרי מאה ועשרים. שמאי היה רומז שהכל לשבת, לעולם הבא, ובעולם הזה אתה בא להינזר. הלל אומרים ברוך ה’ יום יום, שתפקידנו לאכול בעולם הזה ולקיים מה שאדם צריך לגופו. זו חובת אדם.
ממילא נוכל להבין מה המחלוקת של בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, הכל לשמים כי שם התפקיד שלנו. שמאי זה מלשון שם, תפקידו להיות כל הזמן שם. כל התפקיד של האדם להיות שמים. בית הלל אומרים שהארץ נבראה תחילה, התפקיד של האדם להיות כאן ולקדש כאן את החומר. לעשות מהארץ שמים, לקחת את הארציות ולרומם אותה.
לכן לפי בית שמאי מי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית לא יוצא ידי חובה. כי האדם חייב להיות בדירת עראי, ולדעת שנמצא כאן רק בעראי. מי שאומר, נכון, אני בעראי, אבל משאיר את השולחן מחוץ לסוכה – הוא נוסע לחופשה, שוכח שנמצא בעולם עראי, משקיע השקעות לאלפיים שנה, לא קיים את תפקידו בעולם הזה, כי תפקידו הוא ששולחנו וראשו ורובו בדירת עראי. בית הלל אומרים לא, אם ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בבית, יצא ידי חובה. ראשו ורובו צריך להיות בדירת עראי, אבל שולחנו יכול להיות מחוץ לסוכה.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום)
עירובין יב
האם מועיל צורת הפתח בוונציה
לשון ים הנכנס לחצר
בעיר וונציה יש מים בין הבתים, האם מועיל לעשות צורת הפתח בתוך המים, או שמא אין מועיל?
בפרי מגדים (סי' שסג משב"ז סק"א) מסתפק אם מועיל צורת הפתח במים, שיש לומר כמו שאין מועיל פתח במים, כן גם אין מועיל צורת הפתח. והמהר"ם א"ש שאל את החתם סופר (או"ח סי' פז) שאמת המים עוברת וחולקת העיר, אם יש לתקן ע"י צורת הפתח קנה אחד מעבר המים מזה, וקנה אחד מזה וקנה על גביהם ואז תידון העיר כחצר שאמת המים עוברת בתוכה או שנאמר שאנשים לא עושים פתח על גבי מים.
והשיב לו החתם סופר שהרי מצינו בגמרא (יב.) שמחלקים במים בין פרצתו יותר מעשר או פחות והיינו מטעם פתח, וא"כ רואים שעושים פתח על גבי המים. וכן מצינו במרחצאות שבכרכים שנבנה פתח על גבי מים ויורדים במדרגות הסולם העשויים לכך ופותחים פתח ונכנסים למים, גם בנהרות נבנו בתי מרחצאות והמים שוטפים מלמטה ובני אדם נכנסים לתוך המים ע"י פתחים הבנויים על גבי מים.
אמנם בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קפו) כתב שאין לעשות צורת הפתח מעל למים, משום שבמקום שאין דרך לעשות פתח, זה לא נחשב פתח, וא"כ גם במים לא נחשב פתח כי במים אין הולכים כלל, והפמ"ג כתב בפירוש, שאנשים לא עושים פתח במים.
אך יתכן שבוונציה אומר הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שבאותם מקומות שהמים רדודים ואפשר להלך שם, או בימים גשומים במקומותינו, אף על פי שנתאספו שם הרבה מים, לכולי עלמא מועיל צורת הפתח, כיון שאפשר ללכת שם.
(ע"פ חשוקי חמד)
כשמרן הבריסקע'ר רב בא בפעם הראשונה לראות את ביתו ברחוב פרס היה זה בחודש אדר. כשעלה במעלה גרם המדרגות שהוביל לפתח הבית, שם היה שער כניסה, כשעבר מתחת לשער בעת כניסתו לבית, הרים מטרייתו ובדק את קורת השער ועמד על טיבה, והסביר כי הוא בודק אם יש לשער זה דין של 'צורת הפתח' או לא, וזאת כפי שיטתו שלהדלקת נר חנוכה על פתח ביתו צריך שתהיה צורת הפתח דווקא. זה מה שעניין אותו בעת שהוא בא לבדוק את ביתו שאמור לשמשו לכל השנה. לא מספר חדרים, לא גודלם, לא אם יש אוויר בבית ולא שום דבר אחר; הדבר הראשון היה: איפה יניחו את נרות חנוכה, שזה נוגע רק בעוד כמעט שנה.
עירובין יא
כמה גרוע זה לא לעשות כלום?
לא עשה ולא כלום
נשאל הרמ"ע מפאנו (בשו"ת סי' צ"ט) האם יש לדייק ולחלק בלשון חכמים דלפעמים נקטו בלשון "לא עשה כלום" ולפעמים נקטו בלשון "לא עשה ולא כלום", או דאין לדייק אלא כל אחד ואחד נקט בלשונו הרגיל בה.
והשיב דנראה לו דיש לדייק ולחלק ולומר, דכשהחכם רוצה לומר דהמעשה שעשה העושה לא השיג מטרתו נקט בלשון "לא עשה כלום", אבל כשהיה חשש שלא רק שלא השיג העושה המעשה מטרתו אלא הוא עוד גרם קלקול במעשיו אז החכם אומר בלשון "לא עשה ולא כלום", פי' לא עשה לא השיג מטרתו ולא כלום פי' אבל בכל זאת ע"י המעשה ג"כ לא גרם שום פגם וקלקול.
א"ה: וגם בכאן הפי' לא עשה, פי' לא הועיל במעשיו שזה יהי' צוה"פ שיועיל להתיר מטעם פתח. ולא כלום, פי' אבל גם לא גרם שום קלקול ולא הפסיד כלום שיכול לעשות אח"כ צוה"פ אחר.
(דף על דף)
מצינו בגמרא בשבת (כב:) ׳היה תפוש נר חנוכה ועומד, לא עשה ולא כלום' כי לא ניכר שהדליק לצורך המצוה. ואמר על כך הרה״ק רבי ״ישראל מטשורטקוב זי״ע (גנז״י תרפ"ד) שאין זו הדרך לתפוס את הנרות ולעמוד על עמדו.״ אלא צריך לקיים את הפסוק ׳לכו ונלכה באור ה״ (ישעיה ב ה) – שהאור יאיר לו להתחיל ׳ללכת׳ בעבודת ה'.
(באר הפרשה)
עירובין י
צורת הפתח שנעשתה כתיקונה ונמצאת בתוך שדה מוקשים
וליחוש דילמא שביק פתחא
שאלה באחד מהישובים הנמצא על גבול הצפון, מותקן עירוב למהדרין הסובב את כל שטח הישוב והשדות מסביב, ע"י צורת הפתח כדת וכדין, והנה מאחר שכמה וכמה פעמים אירע חדירות מחבלים באיזור זה, החליט הצבא להניח מוקשים באזור, ובין השדות בה הונחו המוקשים יש שדה של הישוב אשר מסביב לה יש צורת הפתח, והתעוררה שאלה על כשרות העירוב, מכיון שאין אפשרות לבוא ולהיכנס לאותה שדה מפני הסכנה, א"כ אולי בטל כוחה של צורת הפתח, מכיון שאין כאן 'פתח' הראוי לכניסה ויציאה, מה הדין?
תשובה שורש השאלה הוא האם מתנאי כשרות 'צורת הפתח' צריך שיוכלו להיכנס ולצאת דרך אותו פתח, ובאם דבר זה מתנאי כשרות צורת הפתח, יש לדון בנידון שלפנינו, שמצד הפתח הוא ראוי לכניסה ויציאה, אלא דאריא הוא דרביע עליה מצד דין 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', האם גם בכגון דא, הוי ריעותא בצורת הפתח או לאו.
ולכאורה ניתן להביא ראיה ברורה בנידון זה שאם לא עוברים בצורת פתח זה בטל ממנו שם פתח, מהגמרא בעירובין (י:) וליחוש דלמא שביק פיתחא רבה ועייל בפיתחא זוטא, ומפרש רש"י שמשום כך בטל תורת פתח ממנו, ואומרת הגמרא אמר רב אדא בר מתנה חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן. הרי לפנינו שאם היתה כזו מציאות שהיו מפסיקים להשתמש בפתח המתוקן בלחי, היה מתבטל שם 'פתח' ממנו.
וא"כ קל וחומר בענייננו, שלא עוברים בשדה מוקשים מפני הסכנה, שמתבטל שם 'פתח', ומה במקום שמניעת המעבר הוא מטעמי נוחות זה מבטל שם פתח, קל וחומר שהמניעה מצד מצוות המקום של ונשמרתם.
(ע"פ חשוקי חמד)
עירובין ט
כמה עלה לחפץ חיים הדפסת משנה ברורה חלק ד וממי ביקש סיוע לכך?
פחות פחות מארבעה במשך ארבע אמות
ארבעה כמובן הכוונה לטפחים וארבע כמו שאומרת הגמרא זה אמות וכן בכל מקום. ישנו מכתב מעניין של החפץ חיים ששלח אל הגאון והנדיב ר' אלעזר פרינץ והובא בספר 'פרנס לדורו' (עמ' 311), במענה לשאלתו על כך שבשולחן ערוך או"ח הנדפס בספר המשנה ברורה סימן נ"ה סעיף י"ד כתוב: מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. והקשה הרב פרינץ שאין זה ארבע אמות אלא ארבעה טפחים.
והשיב לו החפץ חיים: אל כבוד הרב הגביר הנכבד בעמו וגדול בתורה, י"א (ירא אלוקים) באמת כק"ש (כבוד קדושת שמו) מו"ה אלעזר פרינז ני"ו יהי ד' אתו בכל מעשיו.
אחדש"ת על דבר אשר שאל כבוד תורתו במה שאמרו בשו"ע סימן נ"ה 'אפילו אינו רחב ארבע', ברור הדבר כדברי כבוד תורתו דהכוונה ארבעה טפחים, ורבותא הוא דאף דבעלמא קי"ל דפחות מארבעה טפחים לא חשיב, כדאיתא בריש חלון, וגם לענין מזוזה, כמו שכתב כבוד תורתו, אפילו הכי לענין צירוף מהני חלון כזה, וטעות סופר הוא מה שכתב בשו"ע ארבע, וצריך לומר ארבעה. ויש אצלי שו"ע מדפוס ראשון שהדפיסו הבית יוסף בעצמו, וכתוב שם: אפילו אינו רחב ד'. ועל כן ברור שהטעות בא מיד המדפיס.
ומידי בואי בדברים עם הוד מעלתו, אמרתי להודיע לו שאני עומד עתה להביא לבית הדפוס החלק משנה ברורה שעל הלכות רשויות ועירובין ושאר הלכות עד הלכות פסח, ומאוד משתוקקים כמה אנשים שיצא בקרוב לאור, כי בעבור שהיא הלכה חמורה מאוד, אי אפשר ללמוד אותה בלי ביאור מספיק, וגם גדולי זמנינו זרזוני על דבר הלכה זו לבארה, וב"ה בזכות רבים מבני ישראל נעזרתי בענין זה לפרשה ולבארה כיד ד' הטובה עלי. אכן מ"מ אני נבוך מאוד בענין הדפסתו, כי צריך להוציא עליו סך רב לערך שנים עשר מאות רובל כסף כמו שחשבתי כעת כשהייתי בווארשא (כדי להבין בערך מהו סכום זה, נציין שבמכתבים אחרים החפץ חיים כותב שהוא מוכר את הספר ברובל כסף אחד לערך).
ומלפנים לא היה קשה כ"כ להוציא המעות מהם (הכוונה לכיסוי העלויות ע"י מכירת הספרים) כי היו הימים טובים מאלה בפרנסה לישראל ולא כן עתה. וכידוע גם אז היה דרכי אחר הדפסה ליסע בעצמי באיזה עיירות, ועתה זקנתי וכוחותי חלושים וגם אחוס על הזמן שיקר לי מאוד. וע"י משולחים – בהדפסה הראשונה אי אפשר בשום אופן לפדות סך רב כזה, וע"כ הוסכם אצלי שאם ימצא איש אשר ירצה לקחת חלק במצוה זו של הוצאה לאור בחלק שו"ע זה, אני מתרצה לזה. ועל כן אדרוש הוד מעלתו אולי יודע מאיש כזה, ובודאי הדבר זכות גדולה כי הוא תלמוד תורה דרבים, ורבים וכן גדולי ישראל מצפים עליו. ואפשר שתגלגל זכות ע"י זכאי כמותו לדבר הזה. אך זאת אפרש לכ"ת שרצוני שלא יציע הדבר לפני הבאראן שליט"א (ע"פ מכתבים אחרים, הכוונה לברון ר' שמעון זאב רוטשילד) כי עליו מוטלים ענינים שונים מכל העולם, וע"כ אי אפשר להיות עזרתו רק מעט וזה אין שוה לי, כי פחות משליש או רביע על כל פנים מערך הוצאות הדפסה הנ"ל, אין כדאי לי הדבר לגמרי. ועל צדקת כבודו אבטח שלא ישים אשם עלי על שאני מטריח אותו לדרוש אחר זה.
וד' הטוב יברך את ידידי בכל מילי דמיטב ויצליחהו בכל מעשה ידיו ,כחפצו וכחפץ ידידו נצח.
ישראל מאיר הכהן מעיר ראדין
האדרעס שלי מיסטעצקי איישישקי ווילענסקי גובערנע גאספאדין יזרעל מאיר כהן
עירובין ח
האם מדינת איטליה היתה כבר בזמן עשו?
ויעלה הים שרטון
בברכת יצחק אבינו לעשו מברך, אותו יצחק 'משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל' (בראשית כז לט) וברש"י שם מפרש: משמני הארץ יהיה מושבך וגו' זו איטליא של יון. והקשה הרבי ר' העשי'ל בספרו חנוכת התורה מה רש"י רוצה לפרש בזה. ומבאר שהיה קשה לרש"י הלא כל הארץ ניתנה ליעקב ולא שייר כלום ואיה המקום משמני הארץ שנתן לעשו הלא כבר אמר ליעקב ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ. לכך פירש רש"י זו איטליא של יון. שהלא שנינו במסכת שבת (נו:) בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בה שרטון ונבנה עליה כרך רומי וזהו איטליא של יון. אם כן לא היתה איטליא ארץ בעת ההיא בשעה שבירך יצחק ולא היה בכלל ברכת יעקב.
(חנוכת התורה)
עירובין ז
מי זוכה לשמוע בת קול בכל יום?
ורבי יהושע היא דלא משגח בבת קול
המשנה באבות (פ"ו מ"ב) אומרת בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וידועה הקושיא שלכאורה מה התועלת בזה אם אין מי שישמע, ואומר הגרא"א דסלר זצ"ל (במכתב מאליהו ח"א עמ' 234), וכן מובא כבר בכמה ספרים בשם הבעל שם טוב, שהרהורי התשובה העולים בלבו של אדם על ביטול תורה, הם משתלשלים מאותה בת קול, וכשאדם רוצה לשמוע, הוא שומע את הבת קול בתוך ליבו, וכל זה רק אם אכן באמת רוצה הוא לשמוע.
ודבר פלא מובא בתפארת ישראל (אבות שם יכין אות לה) שאמרו הטבעיים בספרי הגאוגרפיה שגם עכשיו סביב להר סיני באויר שמעל ההר, נשמע תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים, ואין מבין, ע"כ.
(קב ונקי)
עירובין ו
הכסיל בחושך הולך – ומה החכם עושה בחושך?
והכסיל בחושך הולך
בהקדמת ספרו 'אור עינים' כותב הגאון הקדוש רבי אליעזר צבי מקומרנה זצ"ל כללים נחוצים לעבודת ה', וזה לשון הכלל האחרון: כשבא אצלו היצר הרע לפתותו לאיזו עבירה או מדה רעה, אזי משיב לו שצריך בזה ישוב הדעת, אזי תיכף ומיד בורח ממנו. כי טבעו ודרכו של היצר הרע לחטוף לאדם ברגע זה שמפתה אותו אבל ישוב הדעת אינו יכול לסבול. כנודע דרך של כל רשעים, שהיצר הרע שלהם חוטף אותם ברגע הפיתוי, בלי שום ישוב הדעת כלל, וזהו שנאמר בקהלת (ב יד) 'החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך', לאמר, החכם פועל בישוב הדעת שבראשו והכסיל נמהר בלא ישוב הדעת.
וכבר שאל הצדיק רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל, הכסיל בחושך הולך, ומה עושה החכם בחושך, והשיב, הוא פשוט לא הולך, מחכה שהחושך יעלם!
(והגדת)
עירובין ה
מה תפקידו של השַמַש בגיהנום?
דשוו תרוייהו כי הדדי, הוה ליה ספק דבריהן, וספק דבריהן להקל
הרש"י על המקום מפרש 'שמא צמצם ואסור, ושמא לא צמצם ומותר, דטלטול מבוי מדרבנן הוא, וספק דבריהם להקל'. והקשו תוס' הרי קיי"ל שבידי אדם אפשר לצמצם. ומתרצים תוס' שמכיון שהצמצום הוא בטורח גדול, לא הטריחוהו בדרבנן.
הרה"ג רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל דן בספרו שו"ת אחיעזר במוהל שצריך ללכת ביו"ט ראשון של פסח למול, ויש ספק על מקום המילה אם הוא מחוץ לתחום של העירוב או בתוכו, ומביא את דברי התוס' שלא החמרו עליו למדוד בצמצום, ודן האחיעזר מאי שנא מאיסור דרבנן שנפל להיתר ואי אפשר לשער אם יש שישים מההיתר כנגד האיסור, שפסק השולחן ערוך (יו"ד סי' צח ס"ג) שהמאכל אסור ומבאר שם הט"ז (סק"ג) בשם המרדכי והרשב"א שאי"ז ספק דרבנן כיון שספק הבא מחוסר הכרה אינו ספק, ודעת שוטים הוא והמאכל נאסר באכילה.
ומפרש האחיעזר שההבדל ביניהם הוא, שכאשר נפל איסור להיתר יש איתחזק איסורא ולכן צריך שישים לבטלו, ולא יועיל חוסר ידיעה להקל בזה. אך בדבר שלא הוברר לנו שיש איסור כלל וכמובא בגמרא לגבי המבוי וכך גם לגבי המוהל, שוודאי היה עירוב כשר אלא שיש ספק אם הכפר המדובר בתוך העיר או מחוצה לו, אמרו חז"ל כיון שתחומין זה דרבנן, וטורח וקושי גדול לבדוק זאת ובפרט בימי שלג שהמדידה קשה ביותר, זה ספק בדבריהם ואזלינן לקולא גם בספק של חסרון ידיעה.
(דף על דף)
כשמדברים מעניני דרבנן שהקלו בהם, בנותן טעם להזכיר את דברי האדמו"ר מקלויזנבורג בעל ה'שפע חיים' זצ"ל, שאמר באחת משיחותיו כאשר נשאל על דין מסוים שנקט בו לאיסור, אם הוא אסור מדאורייתא או מדרבנן, וענה על כך שהתשובה לשאלה זו היא נפקא מינה רק עבור השַמַש של הגהינום לכמה מעלות חום לחמם אותו, אך עבורנו, יהודים המקפידים על קלה כבחמורה, אין זה נפקא מינה כלל.
עירובין ד
האם צריך לחבב גם את האבנים והעפר שמחוץ לארץ ישראל?
ורחץ את כל בשרו, את הטפל לבשרו
כשנשתנה שמו של אברהם אבינו. נאמר ״ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית יז ה) ומדוע אפוא אצל יעקב אבינו אומר הפסוק 'ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל' (שם לב כט) ולא נאמרה המילה ׳את ־ ‘לא יעקב יאמר עוד את שמך'?
ומפרש רבי שאול מווילנא שהלא ידוע שתיבת 'את' באה לרבות את הטפל. כמו שמצינו בעירובין (ד:) 'את בשרו ־ את הטפל לבשרו'. ומאחר ושמו העיקרי של יעקב הוא ׳ישראל׳ ושמו הטפל הוא ׳יעקב׳ כמבואר בגמרא בברכות (יג.) 'לא שיעקר יעקב ממקומו. אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו'. לכן לא נאמר בשינוי שמו של יעקב ׳את׳. שאם היה נאמר ׳את׳ היה במשמע שיש איסור לקרוא ליעקב בשמו הטפל. מה שאין כן אצל אברהם שנאסר לקרוא לו בשמו הטפל לכן נאמר בו 'את'.
וברוח פנינה זו נראה להמתיק את המסופר בגמרא בכתובות (קיב.) על רבי חייא שהיה משתבח בעפר העיר עכו שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו' (תהלים פרק קב טו), ולכאורה צריך להבין כיצד למד מהפסוק את הנהגתו, ומפרש הליקוטי בשמים שמפני שעכו איננה חלק מארץ ישראל אלא נספחת ונטפלת לארץ ישראל וכדברי הגמרא בגיטין (ב.) לכן קרא עליה הכתוב 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו', גם את האבנים והעפר הנטפלים לאבניה ועפרה של ארץ ישראל, יש לרצות ולחונן.
(ע"פ עלון תורת הקריה)
סיפר אחד מחסידי האדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים, שכשבא לצאת לחו"ל כדי להשתתף בשמחת נישואי אחיו, ונכנס לחדרו של רבינו לשאול את דעת קדשו לגבי הנסיעה, אמר לו שצריך לקחת עמו לחו"ל 'אוויר ארץ ישראל'. והוסיף להסביר לו מה כוונתו, כל זמן שמרגיש שהאדמה 'בוערת' מתחת רגליו בעת שהותו שם, סימן ששורר בקרבתו 'אוויר ארץ ישראל', אך באם ירגיש שלא היה מצטער לשהות עוד שבוע בחוץ לארץ, סימן שנכשל ושוב איבד את האוויר הקדוש של ארץ ישראל הכל כך נצרך בעת נסיעתו לשם.
(הר"ר נחמן דרקסלר – המודיע)
עירובין ג
היכן רמוזים בתורה כ' אמה של סוכה עירובין וחנוכה?
במבוי, בסוכה
האבודרהם אומר בהלכות חנוכה ששלשה דברים אם נתנם אדם למעלה מעשרים אמה פסולים. ואלו הן: מבוי, סוכה ונר חנוכה. ושלשתן יש להם רמז מן הפסוק. מבוי שנאמר (בראשית יט ח) 'כי על כן באו בצל קורתי', הקורה תהיה עד 'צל' טפחים (צ"ל בגימטריא מאה ועשרים) ולא יותר, ו'צל' טפחים הם עשרים אמה באמה בת ששה טפחים. סוכה שנאמר (ישעיה ד ו) 'וסוכה תהיה ל'צל' יומם מחורב'. חנוכה שנאמר (במדבר ז פד) 'זאת חנוכת המזבח ביום', – 'המזבח ביום' עולה למנין ק"כ.
ובעטרת זקנים הביא את דבריו והוסיף סימן על פי אותיות הא' ב': מאות א' עד ח', וח' בכלל, כמנין נרות חנוכה. מן ח' עד ע': ח' חנוכה. ט', טפחים. י', פירוש עד י' מצוה מן המובחר. ומכאן ואילך הוא סימן על האמות. כ', פירוש כ' אמות. ל', לחי. מ', מבוי. נ', נר. ס', סוכה. ע', פירוש עד כ' אמות שלטא עינא, וק"ל.
עירובין ב
בכמה זמן למד החזון איש את הפרק ראשון של עירובין?
במהרי׳׳ל (בספר הל׳ סוכה) מובא שהוא שאל אחד מדוע האריכו רש״י ושאר פוסקים במסכתות סוכה ועירובין יותר מבשאר מסכתות, והשיב לו שדיניהם רחוקים מדעת הבריות, כגון גוד אסיק גוד אחית ודין לבוד ודופן עקומה ולחי וקורה שמתירין את המבוי, והרבה כהאי גוונא אשר קשה לדעת סברתם, ועל כן חזרו הפרשנים להבינם ולהשכילם לכל.
ובספר מעשה איש (ח"ה ע׳ לה) המביא מהגרש״פ שטיינברג ו׳׳ל, (נאמן ביתו של החזון איש זצ״ל) הכותב: אמר לי פעם, שלמד חורף אחד בשנה מעוברת. ארבע עשרה שעות ליום בלי הפסק פרק ראשון ממסכתא עירובין.
בקונטרס פרק זכרונות שכתב הרה"ח ר' שמאי גינזבורג ז"ל (ע' 41) מספר שבתקופה ששימש את כ"ק האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל היה לי עוזר מתנדב ה' אברהם טוביה רוזנוסר נ"י, בשעות הבוקר המוקדמות ישבנו בחדר הסמוך לחדר הרבי ולמדנו ביחד, הרה"ג ר' פנחס מנחם שליט"א (כ"ק אדמו"ר בעל הפני מנחם זצ"ל) שהיה אז בחור צעיר הצטרף ללימוד מסכת עירובין, פעם נכנס לחדרנו הרבי זצ"ל הביט ואמר עירובין א שווערע גמרא, כשפנה לשוב לחדרו לחשתי כי זה איתא בזוהר, הרבי אמר בלשון שאלה בזוהר? כלל היה נקוט בידי אם מגיב מוכיח שטעיתי, אעפ"י שידעתי שזה בזוהר ריש פרשת תצא, בשעת הסעודה נסיתי להוציא ספר זוהר מהארון, שהיה מאחורי הרבי, סיבב את ראשו אלי ואמר לא צריך, זוהר רעיא מהימנא, אז למדתי לדעת שיש לציין אם זה בזוהר או במדור רעיא מהימנא שבזוהר.
(דף על דף)
סדר מועד
מסכת שבת
שבת קנז
מדוע לא הזיז האריז"ל את ידו עד למוצאי שבת?
מתעסק בעלמא אנא
שאלה. תלמיד חכם שהוא מעמיק נפלא, כשהוא שקוע בתורה ומתעמק בסוגיא, שוכח הוא מעצמו ותולש שערות מזקנו. נסתפק חכם זה וחושש שאם יתעמק בשבת בלימודו יבא לידי חשש תלישה כי אין לו שום שליטה על עצמו כשהוא לן בעומק ההלכה, האם לא יתעמק בתורתו בשבת?
תשובה. בגדר מתעסק הוא, ואין לפעולת התלישה כל מטרה לא ליפות ולא לתלוש, ולכן ישתדל מאד לא לתלוש שער ראשו, גם בימות החול, אך אין לו להמנע מלהתעמק בתורה דהוי מתעסק, ודומה למבואר במסכת שבת דף קנז ע"ב מתעסק בעלמא הוא.
הן אמנם האר"י הקדוש הכניס פעם ידו לזקנו ולא הוציאה כל השבת כולו, כמו שכתב מהר"ח פלאג'י בספרו 'רוח חיים' וז"ל: וכבר העידו על האריז"ל כי פעם אחת שכח והניח ידו על זקנו ביום השבת, ולא הוציאו עד שחשכה, שמא יתלוש איזה שער ביציאת היד מעל זקנו. ופירש בזה… שומר שבת מחללו. ושומר ידו מעשות כל רע. ושומר ידו לשון המתנה שממתין ידו שלא לחלל את השבת. (והביאו גם קצות השלחן ח"ח בדי השלחן עמוד מ"א) עכ"ל. אבל זוהי צדקתו של האר"י ז"ל, אבל מן הדין מותר לשואל לעמול בתורה גם בשבת.
(חשוקי חמד)
בשעטו"מ תם ונשלם מסכת שבת
שבת קנו
מה היא הזכות הגדולה שמשנה את מזלו של האדם?
רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל
התוס׳ (ד״ה אין) אומרים ש׳מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה'. ומה היא הזכות, מובא באליה רבא (סי' מז סק״ג) שיגיעת התורה היא הזכות הגדולה ובכוחה לשנות את המזל מרע לטוב, וכמו שמובא בזוהר הקדוש (פר׳ פנהס, ה״ג רמז:) שכל המשתדל כראוי בעסק התורה מתבטלים ממנו כל מזלות וכוכבים רעים, וממילא אף אם לפי מזלו יש לו חסרון בבני בחיי או במזוני, יכול מעתה על ידי יגיעתו בתורה להפכם לטובה ולברכה.
על פי זה מבאר האליה רבא את דברי רש״י על הפסוק (ויקרא כו ג) ׳אם בחוקותי תלכו ־ שתהיו עמלים בתורה, ולכאורה צריך ביאור היכן יש רמז בפסוק לעמל התורה, אלא יש לפרש שהנה בהמשך כתוב 'ונתתי גשמיכם בעתם', והוקשה לרש"י שהרי מזונא לא תלוי בזכויות אלא במזלא ואיך הבטיחה התורה שירדו גשמים בעתם, אלא ש'אם בחוקותי תלכו' הכוונה שיהיו עמלים בתורה, וממילא בזכות גדולה זו ישתנה מזלם – ויוכל להיות 'ונתתי גשמיכם בעתם'.
(באר הפרשה)
שבת קנה
על אלו איסורים אמר הגאון שהאחד הוא איסור עשיר והשני איסור עני?
אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא – אין עני יותר מהכלב ואין עשיר יותר מן החזיר.
רבנו הגר"א מוילנא ביאר זאת באופן נפלא: ישנם שני איסורים שנאמרו בתורה, האחד הוא איסור דיבור לשון הרע והשני הוא איסור אכילת חזיר (ויתר המאכלים האסורים).
הכלב מרמז על עוון 'לשון הרע' וכמו שנאמר בגמרא בפסחים (קיח.) 'כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים' שנאמר (שמות כג א) 'לא תישא שמע שווא' וסמך לו 'לכלב תשליכון אותו'.
במציאות אנו רואים כי האיסור לדבר לשון הרע הוא 'עני' כיוון שמעטים הם האנשים שבאמת נשמרים לחלוטין ממנו. ומאידך האיסור לאכול חזיר הוא עשיר כיון שרבים שומרים אותו.
(עלון מתוק מדבש)
שבת קנד
איזו הלכה לומדים מהאתון של בלעם?
והאיכא צער בעלי חיים
שמעתי מהרב שליט"א: אם צער בעלי חיים אסור מן התורה (עיין בבא מציעא דף ל"ב) באיזה פסוק הוא נאמר? שאלתי למרן החזו"א ואמר מפרשת בלק דכתיב "מה עשיתי לך כי היכתני זה שלש רגלים", (ועי' ספר מורה נבוכים להרמב"ם ובספר חסידים סי' תרס"ו, וברש"י שבת קכ"ח, ב' כתב שנלמד מ"עזב תעזב עמו", ועי' מאירי ב"מ ל"ב ב').
(דרך שיחה)
לכאורה באיסור 'צער בעלי חיים׳ נאמר רק שלא לצער אותם, אך מנין רואים שיש צורך גם לרחם על הבהמה ולמנוע ממנה צער? מסביר מרן הגרי״ג אדלשטיין שליט״א שהענין הוא שהאדם צריך לסגל בעצמו טבע של רחמים, להדבק במידותיו של הקב״ה, כמו שנאמר ”ורחמיו על כל מעשיו״, ומי שהוא רחמני בטבע ממילא הוא מוכרח להתנהג כך!
(פנינים מאירים)
הסיפור המאלף שלפנינו מובא בספר הקדוש 'קב הישר' (פרק ז'), בשם בעל החרדים: מעשה שהיה באיש חשוב, תם וישר, שהתאכסן אצלו הקדוש האר"י ז"ל, ועשה לו בעל הבית כבוד גדול. טרם עזיבתו, פנה האר"י הקדוש לבעל הבית: "ברצוני לגמול לך טובה בעד החיבה הגדולה והטרחה הרבה שטרחת למעני; אנא אמור לי מה הגמול אשר אשלם לך?".
השיב לו בעל הבית: "לי ולאשתי נולדו ילדים לפני כמה שנים, ומאז, הפסיקה אשתי ללדת ונעשתה עקרה. אולי ימציא לנו כבודו תרופה כדי שנוכל להיפקד כבראשונה".
הסתכל האר"י הקדוש בפני האיש, ואמר לו: "אגלה לך את הסיבה שנעשתה רעייתך עקרה; הנה ידוע לך שבחצר ביתכם היה עומד סולם קטן, והיו התרנגולים הקטנים עולים ויורדים בו, בכדי לשתות מים בכלי אשר היה סמוך לסולם, ובכך היו מרווים את צימאונם.
באחד הימים, אמרה אשתך למשרתת שתסיר את הסולם מאותו מקום. ואמנם לא היתה כוונתה לצער את האפרוחים, כי אם על מנת שיהא הבית נקי, אולם מאז אשר הוסר הסולם, התרנגולים הגדולים פורחים ומגיעים לכלי השתייה, אבל לאפרוחים הקטנים שאינם יכולים לפרוח, נגרם צער גדול, והם סובלים מצימאון נורא. עלה צפצופם של האפרוחים לפני הקב"ה המרחם על כל מעשיו, ועל כן נגזר על רעייתך להיות עקרה!".
שמע זאת בעל הבית ומיהר להחזיר את הסולם למקום הראשון. לא חלף זמן רב, וה' יתברך נתן לבעלת הבית הריון, וחזרה ללדת כבראשונה. הרי לך – מסיים הקב הישר – כי ה' יתברך פוקד ומשגיח על כל הבריות ברוב רחמיו וחסדיו, ומעניש את המצערים אותם
(ופריו מתוק – שמות)
שבת קנג
הדרשה של האבני נזר בילדותו בסיום מסכת שבת
פרק כד – מי שהחשיך
כאשר סיימו בבית המדרש את מסכת שבת, אמרו הלומדים לבעל אבני נזר – כאשר היה עדיין ילד, שיאמר הדרן כי כבר בהיותו ילד הפליא ילד זה בגאונותו והבטיחו שיתנו לו משקאות ומגדים. ואמר הילד שביום השבת ישנן עשרים וארבע שעות שעות, וכנגדן ישנן במסכת שבת עשרים וארבע פרקים.
אבל יש כאן קושיא מה עם תוספת שבת, והיה צריך להיות גם פרק כנגד תוספת שבת. אלא שתוספת שבת אינה מדאורייתא, ולכן הפרק האחרון של מסכת שבת הוא 'מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי', ולמה מותר לתת עם חשיכה לנכרי, כי תוספת שבת אינה מדאורייתא ולכן הקלו לו שיתן לגוי את כיסו, ולכן 'הדרן עלך מי שהחשיך', שמוכח מכאן שתוספת שבת אינה מדאורייתא, וממילא סליקא לה מסכת שבת, כי אם תוספת שבת היא מדאורייתא היו צריכים להיות למסכת שבת עוד שני פרקים אחת מלפניה ואחת לאחריה.
(פרדס יוסף ויקרא כג ג – דף על דף)
שבת קנב
איזה מיתה עצובה יותר – מוקדמת או מאוחרת?
רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם
על הפסוק וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (בראשית לה כט) מבאר רש"י, שלפי סדר האירועים יצחק אבינו לא מת עתה, שהרי מכירתו של יוסף, שמסופרת בפרשה הבאה, קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה. אלא ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה'.
אך מכל מקום נראה כי אף ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', לא לחינם נכתבה מיתתו וקבורתו של יצחק בדיוק כאן במקום זה. הבה נבין, אם כן, מה טעם יש בזה?
תירוץ ע"כ מתבאר מדברי הזוהר הקדוש: הנה, לפני מיתת יצחק נכתבו תולדותיו של יעקב ולאחריה תולדותיו של עשו. ללמדך שתמצית חייו של יצחק הם תולדות יעקב הממשיכים את דרכו ובחייהם מגשימים את חייו, ואילו תולדות עשיו על כל אלופיהם אינם מייצגים את חיי יצחק, ואינם בחלקו ובגורלו, ולכן ראויים הם להיכתב רק לאחר שתיארו את מותו וסוף חייו של יצחק אבינו.
דרוש נאה דרש אב"ד ריסקעווא, הגה"צ רבי אברהם שלמה כץ זצ"ל, על דברי רש"י אלו, בהספידו את ראב"ד ירושלים הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל.
טבע העולם, שכאשר אדם נפטר בדמי ימיו האבל גדול והצער עמוק, ואילו כאשר נפטר אדם זקן ושבע ימים פחות עצובים ומודאגים. אך האמת שכך צריכים להיות פני הדברים רק אצל אנשים פשוטים, כי אצל הצדיקים וגדולי התורה החשבון הוא הפוך, שהרי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת, וכל כמה שהם חיים הרי הם עולים ומתעלים יותר וזיו אורם הגדול זורח ומאיר לדורות הבאים, הלומדים מדרכם ונהנים מטעם הזקנים שלהם. אם כן, ככל שיזקינו גדולה האבדה עוד יותר…
ע"כ אמר הכתוב "ויגווע יצחק וימת וייאסף אל עמיו זקן ושבע ימים", ואומר רש"י: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – רק אצל פשוטי העם ישנה מיתה מוקדמת עצובה יותר ומיתה מאוחרת מעציבה פחות, אבל אצל גדולי התורה 'אין מוקדם ומאוחר', כי גם מיתה מאוחרת היא מוקדמת מדי, שהרי בזקנותם אורם מאיר עוד יותר ותועלתם לדורות עדיין נצרכת.
(הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
שבת קנא
מדוע נתן הרה"ג ר' משה שפירא זצ"ל צדקה לאדם מפוקפק ביותר?
כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים
הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, כמובא בספר 'דברי דוד', בבארו את דברי חז"ל 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'. כי כל המרחם על הבריות – אדם שלבו גואה ברחמים ובחמלה על חברו, ומתאמץ ומתמסר ומשתדל למען ידידו, להצלחתו, לפרנסתו, לרווחתו ולהסיר דאגותיו מעליו, אזי 'מרחמים עליו' – על החבר הזה מתעוררים רחמי שמים, העובדה שיהודי ריחם עליו מעוררת עליו רחמי שמים.
הוא מוסיף ומגלה כיצד, וחושף טפח מהנעשה בעולמות העליונים: כאשר יהודי מרחם על יהודי אחר, מליצי היושר בשמים אומרים לבורא עולם, 'אם אדם בשר ודם כה מרחם ומתאמץ ומתמסר למען יהודי אחר, קל וחומר שמלך מלכי המלכים שהוא כל יכול יתאמץ למען אותו יהודי, וישלח דברו להשפיע עליו חסד ורחמים עד בלי די!'
הרה"ג ר' אהרון גינוער שליט"א נסע פעם במונית עם מורו ורבו הגאון רבי משה שפירא זצ"ל. המונית עצרה לפני הרמזור ומאן-דהוא הקיש על חלון הרכב והושיט את ידו לנדבה. חזותו של ההלך העידה עליו שהוא אדם מפוקפק, שמשתמש ב"חומרים מסוכנים" ומזיק לגופו. הגר"מ שפירא זצ"ל שלף את ארנקו והעניק לו שטר של עשרים שקל. הרב גינוער לא התאפק ושאל "הרב הרי יודע שהכסף לא ילך לאוכל אלא לדברים גרועים. אם כן, מדוע הרב נתן לו נדבה הגונה?".
הביט בו רבי משה שפירא בעיניו החודרות ואמר: "אם יהודי מושיט לי יד ומבקש עזרה ואני לא עושה חשבונות, גם הקב"ה לא יעשה איתי חשבונות. כדרך שאדם נוהג באחרים, ינהג איתו הקב"ה!".
(הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א)
שבת קנ
מה טיבו של 'למנצח בנגינות' ליד 'הרהורים מותרים ולשדך הבנות'?
ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין
בזמירות שבת אנו אומרים: חפציך בו אסורים, וגם לחשוב חשבונות, הרהורים מותרים, ולשדך הבנות, ותינוק ללמדו ספר, למנצח בנגינות, ולהגות באמרי שפר, בכל פינות ומחנות.
למנצח בנגינות מה ענינו לכאן, על כך אומר היה הרב קורנברג זצ"ל בשם הגאון רבי איסר זלמן מלצר הלכות שבת שנינו כאן, חפציך בו אסורים, בשבת אסורים העסקים, וזהו 'וגם לחשוב חשבונות', אבל 'הרהורים מותרים', ההרהור לבדו מותר, ומה מותר עוד, קיימת גם האפשרות כן לדבר בנושאי הכספים בשבת, אך רק כשמדובר בדבר מצווה, ואיזה הם, 'לשדך הבנות' וגם 'תינוק ללמדו ספר', כלומר לשכור לו מלמד.
ברם כאן בהגיעו אל התינוק ללמדו, היתה לפייטן תימה רבתי, הלא הגמרא בנדרים ל"ז אוסרת ליטול שכר עבור הרבצת תורה, מה אני בחנם אף אתם בחנם, אם כן 'ותינוק ללמדו ספר' היכי משכחת לה, תשובתה של שאלה בצדה, הסוגיא בנדרים שם אומרת שעל הוראת פיסוק טעמים מותר לקחת תשלום, וזאת משום שלימוד טעמי המקרא אינו נחשב לימוד התורה ממש.
ולאורה של גמרא זו היה האבן האזל מפרש את הזמירות, 'ותינוק ללמדו ספר – למנצח בנגינות', מותר לשכור מלמד, אם התשלום שינתן לו יהא עבור הוראת הטעמים בלבד שהם הנגינות לתורה, אבל אסור ליטול שכר על עצם לימוד התורה.
(חיים של תורה – ספר הזכרון לרבי חיים אלמלך קורנברג זצ"ל)
שבת קמט
מה יעץ הגראי"ל שטיינמן לבחור שרצה 'להפחית' מגילו המבוגר?
דובר שקרים לא יכון נגד עיני
בספר של מרן הגר"ח קנייבסקי, שנקרא אורחות יושר, הערך הראשון שלו נקרא "אמת". הוא מביא מדרש שנקרא מי השילוח (אוצר המדרשים, עמוד רצ"ו). מספר המדרש סיפור. את הסיפור הזה מביא המהרש"א , במסכת סנהדרין, בשם בעל העיקרים. כמעט אותו סיפור, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון.
מתחיל המדרש ואומר – וכל הדובר אמת, אינו ניכשל לעולם. ומעשה שאירע בימים ראשונים, היה בחור מבני איתנים, ומנערותו הלך מתוך שרירות ליבו והלך בתאוותו. ויהי היום, ותחל רוח ה' לפעמו, הלך ונשטח אצל ר' שמעון בן שטח .
אמר לו – רבי, ענוש כאבי, מעקב סביבי, אמרתי בליבי , אני אשוב – אני רוצה לשוב בתשובה, אבל מה לעשות, הכל רקוב ! רבי, אבל אני מבקש ממך, אל תשים עלי תשובה קשה. תן לי דבר קל, שיחלץ אותי בבת אחת. אמר לו – בני, אל תבכה. בדבר קל , אמציא לך תרופה ולמכתך תעלה ערוכה. השמר בני מן הכזב, בכל עניינך, שלא תיכשל, ונפשך מכל צרה תינצל! אמר תודה לר' שמעון בן שטח, ואמר לו – אני מבטיח לך, אקיימנו. ויאמר לו ר' שמעון בן שטח – השבע לי בני, שאתה לא עושה את זה. אמר לו – נשבע שלא אשקר, והלך לביתו.
ויהי היום, אומר המדרש, והלכה שכנתו מהבית, גברה עליו תאוותו, והלך לגנוב את כל אשר בביתה. נכנס לתוך הבית. ב"ה היו שם הרבה כלי כסף וכלי זהב, הכניס הכל לשק. לפני שהוא עומד לצאת מן הדלת, אמר לעצמו – והיה אם תשוב השכנה, ותצעק על נכסיה ועל מעונה, מה אעשה אם היא תשאל אותי, אם אני יודע מי הגנב?! מה אגיד לה?! "שאני לא יודע מי הגנב " … אבל הבטחתי לר' שמעון בן שטח, שאני לא משקר! החזיר את כל הדברים מהשק למקום , ויצא החוצה! אמר – עכשיו אני מבין את חכמתו של ר' שמעון בן שטח.
מוסיף על זה הגאון ר' חיים קנייבסקי – והוא שאמר הגאון החיד"א – כל שארית ישראל לא עשו עוולה, ממילא לא יצטרכו לדבר כזב. כלומר, אם בני ישראל לא יעשו עוולה, ממילא לא יצטרכו גם לשקר
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
ר' זושא מאניפולי היה מפרש פסוק זה על דרך הדרש: "מדבר שקר" – מדיבור אחד של שקר שאתה מדבר, "תרחק" – אתה מתרחק מהקב"ה, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני השם.
סיפר הגאון ר' רפאל שמואלבי'ץ ראש ישיבת מיר זצ"ל על אחד מהתלמידים שלמד בישיבה שלא זכה שנים רבות להתחתן. היציעו לו שידוך מצוין והנערה צעירה ממנו בכעשר שנים ושאל האם מותר לו לעגל את הגיל ולומר שהוא צעיר בכמה שנים פחות מגילו האמיתי על מנת שלא תירתע!?".
ואמר לו הגאון ר' רפאל שמואלבי'ץ שהוא מתעתד להיות היום אצל מרן הגראי"ל שטיינמן ויציע בפניו את השאלה, לכששמע הגראי"ל את השאלה השיב מיניה וביה, "חסרון אחד כבר יודעת הנערה על הבחור, והוא שהבחור הינו מבוגר. לא כדאי שהיא תגלה עליו עוד חסרון, שהבחור גם שקרן!".
(טוב לחסות בה')
שבת קמח
לַוַה משכנו בקבוק יין לקידוש ולאחר השבת נודע לו שהוא בקבוק יקר ביותר
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני
מעשה שהיה כך היה: בערב שבת קודש ראובן טרח מאוד בהכנות לשבת, וקנה בשר ודגים וכל מטעמים. והנה, כשהגיע לביתו בליל שבת, גילה שדבר אחד שכח לקנות – יין לקידוש!
פנה בזריזות לדירת שכנו, שמעון, ושאל אם יוכל לקבל בקבוק יין לקידוש. ראובן הקפיד שלא להזכיר לשון 'הלוואה' אלא ביקש את היין 'בהשאלה', כמבואר בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סי"א ומשנ"ב שם), שמותר ללוות מחבירו אוכלים ומשקים אם צריך להם בשבת, אבל אל יאמר לו לשון 'הלויני' אלא 'השאילני', או שיאמר 'תן לי', (כי הלוואה היא בדרך כלל לזמן מרובה, ועלול לבוא המלווה לידי כתיבת הלוואתו לזיכרון).
שמעון פתח את המזווה, ואמר "ברוך ה', נותר לי עוד בקבוק אחד". מסר אפוא לשכנו את בקבוק היין, כמובן, מבלי להזכיר את מחירו, (כנאמר בשו"ע סי' שכ"ג ס"ד: "ובלבד שלא יזכיר לו שֵם דמים").
ראובן שיער, שמחיר הבקבוק הוא 40 שקלים, ומיד לאחר צאת השבת, נטל את הסכום, ושב אל דירת שכנו. הגיש אפוא את הסכום לשכנו, תוך כדי ששאל "האם זה מספיק?…"
שמעון חייך חיוך רחב, והשיב לשכנו: "הערכת המחיר שלך כמעט מדוייקת… החסרת בסך-הכל אפס אחד קטן…", "למה כוונתך?", שאל ראובן בתמיהה, ושמעון השיב: "היין שקיבלת הינו יין צרפתי משובח ביותר… שווי כל בקבוק כזה הינו 400 שקלים!!"
"אבל מדוע שתקת אמש ולא אמרת לי מאומה?" התרעם ראובן. משיב שמעון: "הלוא ידוע לך שבשבת קודש אסור לדבר על כסף!…"
החליטו השניים לבוא ולשאול: מהו הסכום שישלם ראובן עבור בקבוק היין?
השיב הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שנראה שראובן אינו חייב לשלם אלא דמי יין רגיל, משום שביקש משמעון "יין לקידוש", ומשכך, יש כאן פשיעה מצד שמעון, ששמע שכל ששכנו מבקש הוא יין לצורך קידוש, ומסר לו את הבקבוק בשתיקה, מבלי לציין ואף לא לרמוז שמדובר ביין כל כך יקר.
והיה לשמעון לומר למשל "יש לי יין משובח ומעולה מאוד", מבלי להזכיר את שוויו הכספי, וכך היה מבין ראובן שאין זה סתם יין רגיל, ואז אכן היה עליו לשלם את מלוא דמיו, אך כעת ששמעון שתק, וגם הוא הבין היטב ששכנו משער לעצמו שלא מדובר ביין יקר כל כך, הרי שיש כאן פשיעה מצידו, ולכן ראובן אינו חייב לשלם יותר מדמי יין רגיל, שאנשים רגילים לקנותו לקידוש, (ואולי גם יוסיף עוד עשר או עשרים שקלים יותר מאשר בקבוק יין רגיל לקידוש).
ואף שלא יעלה הדעת שקונה שלקח דבר מאכל מהמכולת, יטען לאחר שאכל אותו 'לא עלה על דעתי שמחירו יקר כל כך', מכיון שראובן ציין שחפץ ביין "לקידוש", הרי שהדגיש בפני שכנו שאינו רוצה ביותר מזה, כגון ביין יוקרתי של חובבי יינות וכו', וכביכול "התנה", שלא ישלם אלא כפי הרגילות לשלם עבור יין לקידוש.
לסיכום: אין לחייב את ראובן לשלם לשמעון את מחירו האמיתי של היין היוקרתי, אלא ישלם דמי יין רגיל, שאנשים רגילים לקנותו לקידוש, (ואולי גם קצת מעבר לזה).
(ופריו מתוק – ויקרא)
שבת קמז
מה נרמז לנו בטעותו של רבי אליעזר בן ערך?
רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה
מסופר בגמרא (שבת קמז:) כי רבי אלעזר בן ערך שכח תלמודו ובמקום – "החודש הזה לכם", קרא "החרש היה לבם". וכבר עמדו המפרשים על סיפור זה. ואמר הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע, שניתן להסביר מעשה זה, שמן השמים סובבו ושמו בפיו של ר' אלעזר בן ערך טעות זו, כדי לרמז בכך על גודל קדושת חודש ניסן! שאפילו אלו שכבר "חרש היה לבם", יקבלו השפעה טובה מן החודש הזה, מן כוח התחדשות המיוחדת הטמונה בימי חודש זה…
הרה״ק מקאצק מפרש מדוע נתחלפו לו דווקא אותיות אלו, שאות ד׳ מ׳החודש׳ נהפכה לו לאות ר׳, ואות ז׳ מ׳הזה׳ נהפכה לי', ואות כ׳ ד׳לכם׳ נהפך לאות ב׳. כי ההפרש שבין אלו לאלו אינו כי אם בשינוי נקודה קטנה (מד׳ לר׳ בנקודה הימנית למעלה, בין ז׳ לי׳ בנקודה למטה, ובין ב׳ לכ׳ בקוץ הימני למטה). ובא ללמדנו שאפילו כשנמצא האדם במצב השפל ביותר, בבחינת החרש היה לבם שהוא דבר הקשה מכולם – על ידי נקודה קטנה יתהפך להתחדש כנשר נעוריו להיות החודש הזה לכם.
שבת קמו
מהו סוד החנטה שהיקפידו עליו המצרים?
ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן,
האור החיים הקדוש מפרש (בראשית נ ב) מדוע יוסף צוה על הרופאים במצרים לחנות את גופת אביו יעקב אבינו, וז"ל: או אפשר לומר, כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.), ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם, ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר, כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת, אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס, כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט. או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט.
אולם הגר"י אייבשיץ זצ"ל ב'יערות דבש' (ח"א דרוש ז), כתב טעם אחר מדוע חנט יוסף את אביו: "כי מצרים שהיו חונטים מתים שלהם היה בשביל כך, כי ידעו שכל זמן שהגוף קיים, יש לנפש דביקות בגוף, וכל ענינם היה לדרוש למתים, וכל תכלית הכישוף ולהט שלהם היה על ידי נשמות שעל ידי המתים.
וזה הטעם שהניח יוסף הצדיק לחנוט את אביו כנהוג במצרים לקיים גופו, כדי שעל ידי כן תהיה נפש יעקב קשורה, ויהיה לזרעו אחריו קיום והגנה לכל העולם, כי עודנה נפש יעקב בזה העולם כרוכה אחר כל גוף וגוף הקיים, ובעבורו יטיב ה' לנו, כי יש שורש צדיק בעולם הזה.
ועי"ש שמביא ראיה לזה שע"י חניטה הנפש נשארת קשורה לגוף, "שכבר העידו כותבי זכרונות ספרד פונטי דניסי, על יאהן דע שלאדע, שהלך למצרים, ובהחבא הביא לספינה שלו אלפים פגרים החנוטים הנקראים מומיי"א להוליכן לספרד, ובבואו באמצע הים, הנה הרוחות הדבקים בגופים התחילו לעשות רעש בספינה, והפכו הספינה לתוך הים, וירדו כל העם אשר בקרבה כאבן במצולה, והוא יאהן בקושי שניצל באניה קטנה, ולאחר הרבה סכנות בא לספרד, ויספר אשר קרהו".
(קב ונקי)
שבת קמה
מדוע הגה"ק הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זימר על עצמו יחי אדוננו
מפני מה תלמידי חכמים שבבל מצויינים
הגמרא בשבת (קיג.) מספרת שרבי יוחנן היה קורא לבגדים 'מאני מכבדותא', וכן אמרו עוד (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבל מצויינים – דהיינו מיוחדים בבגדיהם הנאים והמשובחים, מפני שאינן בני תורה כבני ארץ ישראל, ורוצים שבני בבל יכבדו ויעריכו את התורה. הרי שהבגדים נותנין כבוד לאיש לפני העם, וכן גורמים שיתנהג אדם בקדושה אם יביט אל בגדיו שהוא מצויין בעם, ע"כ צריך להיות גם מצוין במעשיו.
ונוסיף לכאן העובדא הידועה, שכשנתקבל הגה"ק רבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל לאב"ד בעיר גדולה לאלוקים וקיבלו פניו ולנשק כפות ידיו הטהורות, ביקש שימתינו קצת עליו, שצריך להכין עצמו כדי שיוכל לקבל אותם, וכשסגר עצמו בחדר, הרהיבו איזה אנשים ועמדו מאחורי הדלת ורצו לשמוע ולדעת מה המה הכנותיו, ולתמיהתם שמעו איך שהגה"ק זצ"ל אומר לעצמו פעמים אין מספר "שלום עליכם מורינו ורבינו", "יחי אדונינו", "ברוכים הבאים צדיק דורינו" וכולם עמדו משתוממים, הרה"ק שהרגיש ברוח קדשו על המתרחש, ביקש להכניס אליו את האנשים, ואמר להם האם אתם יודעים מה פירוש המשנה באבות (פ"ב מ"י) 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך', הפירוש הוא, הכבוד שחברך מכבד אותך, יהיה ערכו בעיניך, כאילו אתה בעצמך היית מכבד עצמך, שאין דבר מגונה מזה, כן יהיה בעיניך למשא ולמותר הכבוד שחברך מכבד אותך.
(ליקוטים וסיפורים נפלאים בשם משיב דברים)
שבת קמד
מה גרם לר' איסר זלמן להיסתכן ולצאת באמצע הלילה בזמן העוצר?
המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש וחכ"א אינו מקדש
בבבא בתרא (קנו:) אמרו בני רוכל תקברם אימם מפני שהיו מקיימים קוצים בכרם היו, וזלזלו בדברי רבי אליעזר.
רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, היה דודם של שלשה מראשי ישיבת חברון – רבי אהרן כהן, רבי יחזקאל סרנא ורבי משה חברוני.
בהלווייתו של רבי איסר זלמן, עמד רבי משה חברוני ובקש לספר ספור מדהים, על אהבת התורה של דודו:
בארץ ישראל התנהל באותה תקופה, מאבק עקוב מדם בין האנגלים לבין המחתרת היהודית. בזמנים מסויימים הכריזו האנגלים על עצר – אסור לצאת מהבית בלילה, מי שנמצא מסתובב ברחוב, נלקח למעצר או – אם נראה חשוד ומסוכן – אפילו נורה על ידי החיילים.
בשעת לילה מאוחרת ישב רבי משה חברוני בישיבה ולמד. השעה הייתה שתים בלילה, כשנשמעו דפיקות על הדלת. הוא נבהל ונחרד, הבריטים באים! מה הם מחפשים בישיבת חברון? הם חושבים שמישהו החביא כאן 'סליק' של נשק?!
מה יהיה? הוא בכלל לא יודע אנגלית, ואין לו דרך לתקשר איתם. הוא התפלל מעומק לבו, ובקש מה' שיעזור לו. אחר כך ניגש אל הדלת, ושאל בקול קצת רועד: "מי שם?". ואז הוא שמע קול עונה לו באידיש: "דער פעטער" (- הדוד).
הדוד??
בתחושת רווחה גדולה הוא פתח את הדלת, ורבי איסר זלמן מלצר נכנס פנימה.
"למה הגיע הדוד פתאום לישיבה?", תהה רבי משה חברוני. "והרי יש עצר, ומסוכן להסתובב בחוץ!". אמר לו הדוד, רבי איסר זלמן: "ישבתי בבית עם רמב"ם קשה, והייתי זקוק בדחיפות לתרוץ על הקושיא. את מי יכולתי לשאול בשעה כל כך מאוחרת בלילה? אמרתי לאשתי: 'ר' משה חברוני, האחיין שלנו, וודאי אינו ישן עכשיו. הוא יושב בישיבה ולומד. אלך אליו, ונלבן יחד את הקושיא ברמב"ם'".
"עמדתי נדהם מגודל אהבת התורה של הדוד", אמר רבי משה חברוני בהספדו. "הוא טרח ובא בשעה שתים בלילה, בעיצומו של עצר, מאחר שלא היה יכול להישאר בלי תרוץ על הקושיא! לאחר מכן", המשיך רבי משה וספר בהספד, "רבי איסר זלמן הסביר לי את הקושיא האדירה שהציקה לו. התפללתי לה' שיאיר את עיני, ואמרתי תרוץ. רבי איסר זלמן מלצר היה מאושר.
"הוא פנה ללכת, אבל אני הפצרתי בו: 'דוד, בבקשה תישן כאן! מסוכן לצאת עכשיו לרחוב!'.
'אני צריך לכתוב את החידוש', הוא אמר.
'בסדר, אפשר לכתוב כאן!'.
'לא, אני צריך לכתוב במחברת שלי. אני לא יכול לכתוב כאן, רק בבית'.
"החלטתו הייתה נחושה, ומה יכולתי לעשות?!
"ראו מה זאת אהבת תורה! ראו עד היכן התמדתו המופלאה של רבי איסר זלמן מלצר!"
את כל זה סיפר רבי משה חברוני בשעת ההלוויה.
ב'שבעה', כשבא רבי משה לנחם את הדודה הרבנית, הזכירו בני הבית את הספור שספר בהספד.
אמרה לו הדודה: "לא כך היה המעשה".
"לא כך היה?", תמה רבי משה חברוני. "והרי בעיני ראיתי ובאזני שמעתי. הוא בא אלי בעיצומו של העוצר…".
"נכון", אמרה הדודה, "הוא בא אליך בעיצומו של העצר, אבל כל המעשה שונה לחלוטין. אתה ספרת את הספור, כדי ללמד על אהבת התורה של רבי איסר זלמן ועל התמדתו. את זה כולנו כבר יודעים, גם בלי הספור שלך. הספור מראה את שבחו בענין אחר".
וכך ספרה אשתו של רבי איסר זלמן מלצר, על פשר אותו מעשה:
"רבי איסר זלמן כתב את חידושי התורה שלו, ואני סייעתי לו לסדר את הכתבים. הוא רצה מאד שהספר יצא לדפוס, ואני רציתי בכך עוד יותר ממנו. הבעיה הייתה, שבגלל קצב ההדפסה האיטי ובגלל העומס, בעלי הדפוס אמרו שרק בעוד חמש שנים יוכלו להדפיס את הספרים! זה היה מצער מאד, שהרי עולם התורה זקוק לספרים של ר' איסר זלמן!
"יום אחד הודיעו לי מבית הדפוס, שמישהו ויתר על ההדפסה שלו. 'אם תביאו לי את הכתבים של ר' איסר זלמן עד מחר, בשמונה בבוקר, הכתבים יכנסו מיד לדפוס. אבל אם תבואו בשמונה וחמש דקות, התור ייתפס, ותחכו עוד חמש שנים', כך הודיע בעל בית הדפוס".
בלילה הגיע ר' איסר זלמן לביתו, והרבנית ספרה לו בשמחה גדולה, שהכתבים יכנסו לדפוס למחרת בבוקר. הכל כבר מוכן ומאורגן, אין שום מניעה להביא את הכתבים להדפסה.
פתאם החוויר רבי איסר זלמן. "מה קרה?", שאלה הרבנית בדאגה.
"את יודעת, שהכנסתי לספר קושיא ותרוץ של ר' אהרן כהן, וגם קושיא ותרוץ של ר' חצק'ל סרנא, ורק את ר' משה חברוני לא הכנסתי".
"נו, ולכן? מה הבעיה? ר' משה חברוני הרי לא יקפיד, הוא עניו גדול…"
"אני לא יכול לפגוע פגיעה כזו", אמר רבי איסר זלמן. "אני לא אדפיס את הספר בלי קושיא של ר' משה".
הרבנית בילה הינדא כמעט התחילה לבכות, אבל רעיון גאוני נצנץ ועלה במוחה.
"תיגש לר' משה חברוני, ותשאל אותו על תרוץ לקושיא ברמב"ם, על אף שאתה כבר יודע את התרוץ. תמחק את התרוץ שאתה כתבת, ותכניס את התרוץ שלו – שיהיה זהה לשלך – ל'אבן האזל'".
בשעה שתים בלילה הגיע ר' איסר זלמן מלצר אל ר' משה חברוני, כדי לשמוע ממנו תרוץ לקושיא, ולהכניס ל'אבן האזל', כדי שלא יהיה חשש של פגיעה בר' משה…
כזכור, היה באותו לילה עצר, אבל העצר לא הפחיד את ר' איסר זלמן מלצר. הוא בא אל ר' משה חברוני עם 'רמב"ם קשה'. הוא אמר, שלא היה יכול לישון בלילה, והייתה זו האמת לאמתה, וכי היה יכול לישון בעת כזאת?! הן הדפסת הספר תלויה ועומדת על חוט השערה, ובשום אופן אי אפשר להוציא את הספר, אם תהיה בכך פגיעה ח"ו בר' משה.
לאחר שהציג ר' איסר זלמן מלצר בפני ר' משה חברוני את הקושיא האדירה, וקבל ממנו את התשובה, שכבר חידש בעצמו לפני כן, הוא מהר אל ביתו. צריך היה לערוך את הדברים מיד, שבשעה שמונה בבוקר כבר יהיו הכתבים בדפוס…
"ר' איסר זלמן היה מתמיד גדול מאד", אמרה הרבנית בילה הינדא, "אבל הוא לא היה רק מתמיד, הוא גם היה 'מרחם על הבריות'. מאמצים גדולים מאד עשה ר' איסר זלמן כדי להיזהר מכל חשש של פגיעה ח"ו בזולת".
(מתוך הספר 'אדרבא')
שבת קמג
היכן נחלקו ב"ש וב"ה בסור מרע ועשה טוב
הגמרא בברכות (כח.) מספרת מה אירע לאחר שמינו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא. תנא, אותו היום סילקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. נשאלת השאלה – מה פירוש 'שאין תוכו כברו' ?
מובא באחד המפרשים, רעיון נפלא: כל המחלוקת הזאת, היתה בין 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב' או שקודם כל 'עֲשֵׂה טוֹב' ורק אח"כ 'סוּר מֵרָע'. רבן גמליאל אחז לשיטתו, שלבית המדרש מכניסים אך ורק תלמידים שהתנתקו לגמרי מהרע, ועושים רק טוב – זה 'תוכו כברו' !
מנגד, בא ר' אלעזר בן עזריה ואמר לו – לא כך, אלא ע"י ה- 'עֲשֵׂה טוֹב' אפשר ג"כ לדחות את ה'רע' ! אם אתה מציע לאדם לעשות טוב, ובזכות הדרך הזו הוא יתרחק מן הרע – כך תוכל להכניס לבית המדרש 2800 תלמידים ביום אחד.
רעיון נפלא נוסף, מובא בתפארת שלמה לגבי הגמרא במסכת שבת (קמג.) וכן בביצה (ב.) בית שמאי אומרים: מגביהין מעל השלחן אפילו בידיים עצמות וקליפין וזורקים בפח. ובית הלל אומרים: לא כשיטת ב"ש, אלא מסלק את הטבלא כולה לוקח את המפה או הכלי שבו מצויים הקליפות והעצמות ומנערה. אומר רש"י – מגביהין. בשבת מעל השלחן עצמות שאינן ראוין לאכילה וקליפי אגוזים ולא חיישינן למוקצה. ובית הלל אומרים. אין מטלטלין אותן בידים שמוקצה הן: אלא מסלק הטבלא. שיש תורת כלי עליה ומנערה.
אומר התפארת שלמה –ב"ש וב"ה, חלקו ביניהם מה עושים. ב"ש אמרו – דבר ראשון 'סוּר מֵרָע' – קח את הקליפות והעצמות ותזרוק אותם. בלי זה, אין לך מה להתקרב לעבודת ה' ! לעומתם, אמרו ב"ה – זה לא ילך. ללכת ולהגיד לאדם שיוציא את כל הקליפות מתוכו, וללכת לעבוד עבודת ה' – זה קשה מאוד ! אלא מה, קח את זה ביחד עם הכלי – שהכלי הוא בחינה של 'עֲשֵׂה טוֹב' – אם תעשה טוב, ממילא תוכל לזרוק את העצמות והקליפות.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
שבת קמב
האם פיו של האדם יכול להיות בסיס לדבר האסור?
בסיס לדבר האסור
הרה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א מספר על אחד מהפעמים שנכנס להיכל קודשו של הרבי מביאלה, ה'חלקת יהושע' זצ"ל, בליל ערב ראש השנה כשהיה בחור ישיבה יחד עם חבריו. בקשנו לשמוע דברי חיזוק לקראת יום הדין. הרבי שמע את בקשתנו, ושתק. המתנו בדריכות.
לפתע פרץ בבכי מר, שזעזע אותנו עמוקות. אמר: "אתם קבוצה גדולה של בחורים, וכל אחד מכם עולם מלא בפני עצמו. לב יודע מרת נפשו, כל אחד יודע במה נכשל ומה עליו לתקן. ולשוחח עם כל אחד בפרטות על מצבו, ולהמליץ בפניו אלו קבלות יקבל, אין עתה פנאי. לכן אומר לכם דבר השווה לכולכם.
"דעו, מחר בפרוס הלילה נכנסת שנה חדשה ומתקדש יום הדין הגדול והנורא – יום בו נעמוד ונתחנן על נפשנו: 'זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים. וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים'. יום בו נעתיר 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך', יום בו נאמר מלכויות זיכרונות ושופרות.
על כל אחד להתבונן, באיזה פה הוא עומד לומר תיבות קדושות אלו. האם אפשר לאמרן בפה מלוכלך מדיבורים אסורים, בפה שאינו טהור ואינו נקי?"…
ומובא באלשיך הקדוש זצ"ל (שהובאו גם ב'שמירת הלשון' שער הזכירה פרק י, בהגה) על הפסוק: "והיה על אהרון לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שמות כ"ח, ל"ה): "והוא, כי המנבל פיו בחלאת טומאת נבלת פה, שקץ ישקץ פיו ולשונו ותעב יתעבם, כי עשאם בסיס לדבר האסור. ואיככה יוכל לעמוד לפני מלך מלכי המלכים בפה דובר נבלה, ולא יקצו, על קולו לאמר מי הוא זה נבזה ערב לבו, לעמוד לפניו לבקש רצון על עוונותיו בניבו נבזה, בכלי עכור מוקצה מחמת מיאוס.
ומסיים שם האלשיך: בוא וראה, אדם שמשתדל בעבודת קונו ועוסק בתורה, השכינה שורה עליו ומתחברת עמו. כיון שבא להיטמא השכינה מסתלקת ממנו, וכל סטרא דקדושה מתרחקת ממנו, ושורה עליו רוח טומאה וכל סטרא דמסאבא. בא להיטהר מסייעין אותו. ואחר שנטהר וחזר בתשובה, מי שנסתלק ממנו שב ושורה עליו.
(מתוך הספר 'מקרבן לתורה')
שבת קמא
במה דומה לימוד התורה לצנון וחזרת?
האי פוגלא – צנון
על הפסוק שני גויים בביטנך האמור אצל רבקה אמנו, מביא רש"י את דברי הגמרא בעבודה זרה (יא.) אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" איזו מעלה יש בכך, שיש צנון וחזרת כל השנה?
ניתן ליחס לצנון ולחזרת משמעות שונה: צנון – הכוונה לחריפות, יש ללמוד את התורה בחריפות. חזרת- לאחר שלומדים, יש לחזור על הלמוד. אולם ליצר הרע יש תרוצים רבים: בימות החמה הוא טוען שקשה ללמד בגלל החום, ובימות הגשמים הוא אומר שאי אפשר ללמד מפאת הקור.
רש"י מציין ע"פ הגמרא את מעלותיהם של אנטונינוס ורבי, אשר לא פסק מעל שלחנם, לא צנון – חריפות, ולא חזרת – חזרה על לימוד התורה, וזאת אפלו בימות החמה ובימות הגשמים.
(נופת צופים – דרשות מהר"ם שי"ק)
מסופר על הרה״ק רבי צבי זאב וולף מזבאריז בנו של המגיד מזלוטשוב זיע״א, שישב עם חסידיו בסעודה שלישית של שבת ואמר דברי תורה, התיישב אורח בשולי השולחן, הוציא צנון מכיסו קילף אותו ואכל, התרעמו החסידים: עז פנים ומחוצף, כשהרגיש הרבי בדבר, הפסיק את שיחתו ושאל: למי יש כאן חתיכת צנון מאכל טוב לקינוח סעודה?
(עלון סיפורי צדיקים)
שבת קמ
מתי הפעם הראשונה שהגראי"ל שטיינמן אכל בננה?
קעבר משום בל תשחית
אברך הגיע אל הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וביקש הסכמה לקונטרס הקורא להחזיר עטרה ליושנה, ולהקפיד על גילוי משקים. השולחן ערוך (יו"ד סי' קטז ס"א) מתיר, והגר"א אוסר. ואותו אברך השיג הסכמה מגדולי ישראל. הגראי"ל אך הודיעו שלא יצטרף להסכמתם. נשאל מדוע.
אמר: "בוא נראה מה יקרה למי שמקפיד על גילוי [ורבינו הקפיד בזה!]: התינוק בוכה, והאם מכינה לו דייסה. מחממת את החלב, בוחשת את האבקה, ושומעת קול חבטה ויללה. הילדה נפלה, אולי נפצעה. רצה לראות, הרגיעה וחזרה. הדייסה נשארה לרגע מגולה, יש לשפכה ולהכין מחדש".
אמר המחבר: "אבל זו חומרה ראויה!"
ענהו רבינו: "חומרות תחמיר על עצמך. אבל אתה הרי תלך ללמוד, ואת החומרה תשאיר לאישה. לא אתן לך הסכמה!"…
עוד מענין זה: הרבנית קנתה בננות. השאירה במטבח על השיש כדי שרבינו יעשרן, ופנתה לנוח. רבינו קטע ראש בננה, "יותר מאחד ממאה", ועשר. פנה לנכדו, ילד קטן שהיה בבית, ואמר: "תאכל את שארית הבננה". הילד סרב. נימק רבינו: "בננה שלא אוכלים, משחירה. סבתא תקום ותראה שהבננה השחירה, ידאב ליבה. איני רוצה שתצטער. לזרוק, זה 'בל תשחית'. תאכל, בבקשה". והילד בשלו, אינו רוצה. ברך רבינו, ואכל בעצמו.
מה שהנכד לא ידע, שעד אז לא אכל רבינו בננה. כידוע, שיח הבננות צומח מחדש בכל שנה, אבל שורשיו נשארים בארץ. אמנם בשולחן ערוך (אורח חיים רג, ג) נפסק שברכתו "בורא פרי האדמה", אך לדעת התוספות ברכתו "בורא פרי העץ", ואף בדעת השולחן ערוך יש שכתבו שברכתו "האדמה" מדין ספק (הגר"ז, ומאמר מרדכי), ויתכן שיש אף לחשוש לערלה. ומכל מקום, הכרעת ה'משנה ברורה' והחזון איש שברכתו "האדמה" בוודאות. ורבינו, כדרכו, חשש לעצמו אף לדעות יחידות, ונמנע מאכילת בננה.
אבל אם יש, ולו ספק, שמא הרבנית תצטער, ולא צער נורא חלילה, אלא יתכרכמו פניה, אם יש חשש לכך, עבר על גדרו, ואכל!
(הגדה של פסח 'אהלי תורה')
שבת קלט
איך אפשר לרקוד בחתונה במרחק מאות קילומטרים?
וראך ושמח בלבו
רבי אברהם גרודז'ינסקי ז"ל הי"ד, שימש כמשגיח בישיבת סלבודקה בחוץ לארץ. הוא גם נסע לפעמים מחוץ לגבולות העיר והישיבה כדי לאסוף כסף. באחד הלילות התקיימה חתונה של בחור מהישיבה, והוא כמובן היה במרחק רב – באכסניה באמצע הדרך. בשעה עשר וחצי בלילה, שקט ושלווה באכסניה. לפתע שומע בעל האכסניה רעשים בוקעים מחדרו של האיש (רבי אברהם גרודז'ינסקי). ניגש לראות מה קורה, והנה הוא מבחין במחזה פלאי: האורח רוקד ומנגן לעצמו – רוקד ושר… חלפו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה, והשירה לא פוסקת…
בעל האכסניה שהיה רגיל לאורחים מכל הסוגים, חשב שהיהודי שתה משקה חריף וזחה עליו דעתו, אבל הוא הבחין כי האיש מפסיק, מעיין בספר, ואחר כך שוב: רוקד ורוקד, משהו לא ברור. למחרת בבוקר נכנס אליו בעל האכסניה ושאל: "רבי יהודי, מה קרה? לא פורים היום, לא שבת ולא ראש חודש. מה היה לך אתמול? אה, היה לך מצב רוח טוב? מה רקדת פתאום?".
ורבי אברהם הסביר לו: "תראה, בסלבודקה התקיימה חתונה של אחד הבחורים. לא יכולתי להיות שם, אבל מה הנפקא מינה? כל כך הרגשתי את השמחה של החתונה, של החתן של הכלה, ושל ההורים המאושרים… אז מה נפקא מינה איפה אני נמצא? רקדתי כאן מתוך שמחה!".
(יחי ראובן)
שבת קלח
מה מחזיק את התורה בישראל במשך שנות הגלות?
עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו' רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל
האדמו"ר מטאלנא שליט"א מספר שזכה פעם להיות אצל הרבי מגור הבית ישראל זיע״א בפאר טאגס – לפנות בוקר, בל״ג בעומר באחת משנותיו האחרונות. ואמר לי שמסתמא ישבו הבחורים מקבוצתי בישיבת סוכטשוב שהיה מלמד שם סעודה לכבוד ל״ג בעומר, ושאלני מה בדעתי לומר להם? שתקתי, ברצותי לשמוע את דבריו. ואמר שיש זמר שחיברו הבן איש חי זצ״ל 'ואמרתם כה לחי' והוסיף שהבן איש חי היה מהאנשים הקדושים ביותר בעולם, ומסיים שם ״תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו הוא ימליץ טוב בעדנו אדוננו בר יוחאי״ ויש להבין מהי תורתו מגן לנו.
אלא מובא בגמרא במסכת שבת (קלח:) ״תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם כיכנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל" ובהמשך מביאה הגמרא רבי שמעון בן יוחי אומר חם ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו'. ואמר ה'בית ישראל' שבאמת היתה עתידה תורה להשתכח מישראל מקושי הגלות והשעבוד, ורק מכוח צעקתו של רשב״י 'חס ושלום שתשתכח תורה מישראל' – אותה צעקה היא שמחזיקה את התורה בישראל במשך כל שנות הגלות הקשות והאיומות, וזהו 'תורתו מגן לנו', שבזכות אותה צעקה זכינו לתורה הקדושה עמנו בכל עת, שאותה תורה שאמר אז בשעתו, היא מגינה ושומרת עלינו מכל רע.
(מרגליות הש"ס)
שבת קלז
מדוע נהג הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לכתת רגליו ל'שלום זכר'?
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו
היה ילד בירושלים, שכבר היה בן שש שנים ולא הסכים לומר דבר שבקדושה, וגם לא ללמוד, ופנה אביו לאדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זי"ע לשאול בעצתו. שאלו הרבי האם עשה שלום זכר לבנו בעת שנולד. האב לא זכר בבירור, וענה שבוודאי עשה, כי סבר שמן הסתם לא שינה בבנו זה משאר בניו. ברם הרבי שאל שוב האם עשה שלום זכר, ושוב ענה שבוודאי עשה, וגם אז לא הרפה הרבי ושאל בשלישית. ואז נזכר שאכן, כיון שילד זה נולד בעש"ק בשעה מאוחרת לא הספיק להכין את השלום זכר, וביום שישי שאח"כ כבר נערכה הברית, ולכן לא עשה כלל שלום זכר לילד זה.
אמר לו הרבי כי העניין של 'שלום זכר' הוא, שכאשר נולד ילד אזי מיד בא עמו יצר הרע, כמובא בחז"ל (מדרש תהלים ט) על הפסוק (בראשית ח כא) 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' – משננער ממעי אמו. וע"י שב'שלום זכר' באים קרובים וידידים ומברכים את אבי הילד שיזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ולגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, מתבטל כוח הסטרא אחרא. וכיון שלילד זה חסרות הברכות הללו, לכן אינו רוצה ללמוד ולומר דברי קדושה. יעץ לו הרבי שבשבת הבאה יעשה שלום זכר, ויקרא לכל האנשים שרצה לקוראם אז, אילו היה עושה שלום זכר, ועל ידי שיבואו ויברכו אותו יתחיל ללמוד ולומר כל דבר שבקדושה.
(מתוך מאמריו של הרב יוסף ויכלדר ב'המבשר תורני' תזו"מ – אמור תשע"ה)
ויש להטעים על כך את דברי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כשהיה שומע על לידת בן לאחד ממשפחתו או ממקרוביו, היה אומר להם: 'היסוד ושורש העבודה (שער העבודה פ"ה) כותב שכששומע שנולד בן הי' אומר, ב"ה נולד עוד עובד ה' ללמוד תורה'.
וכשהחל לכהן כראש כולל פוניבז' היה מגיע הרבה לשמחת שלום זכר של האברכים, ובשאר השמחות היה מגיע פחות. פעם השיב לשאלת חתנו הגר"ז ברלין, מפני מה נראה שיותר אוהב ללכת לשלם זכר משאר שמחות: אני אוהב את האברכים ושמח להשתתף בשמחתם. בשאר השמחות יש מזרח ויש כיבודים ואני בורח מזה, בשלום זכר אין מזרח אין כיבודים רק באים לשמוח עם בעל השמחה, לכן לשם אני אוהב ללכת'.
(כאיל תערוג)
שבת קלו
ההסבר של הבריסקע'ר רב ב'וישכם אברהם בבוקר'
ברית מילה
הרב שמעון יוסף מלר שליט"א מביא שסיפר למרן הגרי"ז זצ"ל, כי כאשר היה האדמו"ר מסאטמר זצ"ל בארץ ישראל, הוזמן לשמחת ברית מילה אשר גם גאב"ד העדה החרדית הגרי"צ דושינסקי זצ"ל הוזמן לשם. והנה הרב דושינסקי זצ"ל היה כידוע דייקן גדול בזמנים והגיע בזמן לברית, אולם הרבי מסאטמר זצ"ל איחר להגיע. כאשר הגיע הרבי מסאטמר אמר לו הגרי"צ דושינסקי בצחות והרי כתיב 'וישכם אברהם בבוקר' ומדוע כבוד תורתו התאחר להגיע.
ענה לו הרבי מסאטמר גם הוא בבדיחותא אכן כן כתיב 'וישכם אברהם בבוקר', אולם מיד לאחר מכן כתיב 'ויחבוש את חמורו', ולא כתוב בתורה כמה זמן לקח לו לאברהם אבינו לחבוש את חמורו הפרטי ולהגיע אל המקום.
שמע זאת מרן הגרי"ז זצ"ל והגיב ואמר לי מתוך התלהבות בזה הלשון: כתיב 'וישכם אברהם בבוקר' לכאורה מה הרבותא בזה שהשכים אברהם אבינו בבוקר, והרי הקב"ה אמר לו 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה'. וא"כ מה הרבותא שהשכים אברהם אבינו בבוקר? והמשיך ואמר לי, וכי כאשר אדם צריך לנסוע במטוס לשווייץ בבוקר, הוא אינו משכים לקום? וכי כאשר נקבע לאדם תור אצל רופא מומחה, אינו משכים לקום בבוקר? והרי כאן נאמר ציווי לאברהם אבינו מפי הבורא עולם בכבודו ובעצמו: 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה', וא"כ וכי זהו חידוש שהשכים אברהם אבינו בבוקר?
אלא אמר מרן הגרי"ז זצ"ל יתכן שהפשט הוא – אף על פי שנאמר לאברהם אבינו מפי הבורא בכבודו ובעצמו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו' והעלהו שם לעולה. הרי שיכולים לחשוב שאברהם אבינו לא היה יכול לישון מרוב התרגשות וציפיה לקיים ציווי השי"ת, על כן כתבה התורה הקדושה 'וישכם אברהם בבוקר', היינו שאברהם אבינו הלך לישון, וישן ללא פחד ומורא, והשכים לקום בבוקר משנתו כדי להזדרז ולקיים את ציווי ה'.
(עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ג)
שבת קלה
מדוע לא די לגאולת ישראל זכות שמירת שבת אחת?
אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה ומפרש רש"י כל שאין אמו טמאה לידה – כגון יוצא דופן.
בגמרא לעיל (קיח:) אמרו: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד הן נגאלים.
והקשה בספר גנא דפלפלי (פרשת ואתחנן) אם בכוחה של השבת לגאול את ישראל מודע צריך בתי שבתות ולא די בשבת אחת, ומיישב על פי דברי הגמרא ביומא (פה:) מדוע פיקוח נפש דוחה שבת, רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.
וכתב הרמב"ן (נדה מד:) ששמה שמצינו בערכין (ז.) שאשה היושבת על המשבר מחללין את השבת עבור הוולד ומקרעין את כריסה בסכין למרות שאיננו נחשב לנפש ואין בהצלתו משום פיקוח נפש כיון ששייך בו את טעמו של רבי שמעון בן מנסיא כיון שעתיד הוא לשמור שבתות הרבה.
לפי"ז אומר בעל ה'גנא דפלפלי' אין לך שבת שאינה מרובה בלידות כן ירבו, וחיללו את השבת עבור עוברים שנולדו בה, וההיתר להצילם כדי שישמרו שבת אחר לידתם, וא"כ לאחר שעברה שבת נוספת ושמרוה, הוברר למפרע שגם השבת הראשונה נשמרה כראוי וע"כ צריך שיעברו שתי שבתות אך גם שמירת שבת אחת בכוחה לגאול את ישראל.
והקשה לו תלמידו, הלא אם נולד בשבת, גם את השבת שלאחריה יחללו, כי אם נולד בשבת זמן מילתו הוא גם כן בשבת, ואיך נאמר שהשבת השניה שתישמר תכפר על חילול השבת הראשונה, והשיב לו שתינוקות הללו שחיללו עליהם את השבת וכדברי הגמרא בערכין שמקרעין את כריסה של היולדת בסכין, הם תינוקות 'יוצא דופן', שאמרו עליהם בגמרא בשבת שלא מחללין עליהם את השבת וא"כ שפיר שומרים את השבת השניה וחוזר התירוץ למקומו שהטעם שצריך שתי שבתות הוא כדי שהשמירה של השבת השניה תכפר על חילול שבת הראשונה.
שבת קלד
החידוש של האדמו"ר מקלויזנבורג למה לא חששו לאסור מילה בשבת מטעם שמא יעבירנו
ברית מילה בשבת
האדמו"ר מקלויזנבורג בעל ה'שפע חיים' זצ"ל, הוזמן לברית בעיר עמנואל לבנו של הרב ר' יוסף מרגליות ונכדו של ר' זלמן מרגלית ממקימי העיר וממקורבי האדמו"ר. כשנשא דברים במהלך הברית הביא את קושיא המפורסמת מדוע בשופר לולב וקריאת מגילה ביטלו חז"ל את המצוה כאשר זה חל בשבת מחשש שמא יבואו לעבור על איסור טלטול ברשות הרבים ואילו בברית מילה לא גזרו, ולא חששו שמא יבואו לטלטל את אחד מהדברים הנצרכים למילה,
הר"ן במסכת ראש השנה מיישב על פי סברא שיש חילוק בין שופר, לולב ומגילה – שהכל טרודים בהם ביום קיום מצוותם, ואם ישכח אחד ויוציא, לא יהיה מי שיזכירנו שהיום שבת, ולכן גזרו חז״ל שלא לקיימם בשבת, לבין מילה שרק אבי הבן טרוד בה ביום השמיני ולא כל ישראל, ואם ישכח האב ויבוא להוציא את התינוק – יימצא מי שיזכירנו ששבת היום, ולכן במילה לא היה צורך בגזירה.
יישוב נוסף בדרך חידוד אמר האדמו״ר, שהנה עניינם של הגזירות והחומרות שעשו חכמים למצוות, אף שלפעמים סיבת החומרה או הגזירה רחוקה מן המציאות, התבאר על ידי הגאון בעל ״עצי חיים״ מסיגט, על פי דברי הגמרא (קידושין לט:) ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", והיינו שכל מצוה הכתובה בתורה – אין מתן שכרה בצידה בעולם הזה, אלא בעולם הבא. בהמשך סוגיית הגמרא מתבאר כי אילו היה שכר מצוה בעולם הזה, לא היה האדם נכשל בהרהור זר בעת עשיית המצוה, מפני שכחלק מהשכר מצוה, זה היה מגן עליו שיעשנה בשלימות וללא פגם. אולם מכיוון שאין שכר מצוה בעולם הזה, על כן יש חשש להרהור עבירה שיפגום בעשיית המצוה.
ומשום כך, כדי שבכל זאת ייעשו המצוות בשלימותן, הוסיפו חכמים לכל מצוה גזירות וחומרות. השכר על ההקפדה על הגזירות והחומרית, להבדיל משכר המצוה עצמה, כן ניתן בעולם הזה, שהרי לא נאמר ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ – אלא על שכר המצוות שנכתבו בתורה, ולא שכר החומרות והגזירות שהוסיפו חכמים.
אלא שמצינו המשיך בעל ה'שפע חיים' ואמר, עוד אפשרות לזכות בשכר מצוה כבר בעולם הזה – לגבי פנחס, שקינא את קנאתו והרג נשיא שבט מישראל, אמר הכתוב: ״הנני נותן לו את בריתי שלום״, ועל כך אמרו חז״ל שהקב״ה אמר על פנחס: ״בדין הוא שיטול שכרו״. וכל כך למה? כתבו המפרשים שמה שקיימא־לן ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ הוא רק בקי מצוה באופן טבעי, אבל על מסירות נפש למצוות, וכן כל תוספת בענין המצוה שמקבל האדם על עצמו, יש שכר מצוה! גם בעולם הזה. משום כך פנחס שמסר את נפשו, זכה לקבל את שכרו לאלתר.
ואף לגבי ברית מילה ישגה מסירות נפש, שהרי עליה אמרו חז"ל (שבת קל.) כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזירת המלכות. כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם", וכן נאמר שם שאת מצות המילה מקיימים ישראל בשמחה, ולכן במילה יש מתן שכר בצידה אף בעולם הזה, וכאמור בשכר זה כלולה השמירה על מקיים המצוה שיעשנה בשלימות, ללא הרהור זר וללא פגם.
ומכיוון שכך, אמר בעל ״שפע חיים״, לא הוצרכו חז"ל להוסיף משמרת ולגזור על המילה בשבת, כי הלא טעם הגזירות הוא שיקבל האדם שכר בעולם הזה שיגן עליו בעשיית המצוה, ישנו במילה גם ללא גזירות, ולכן לא גזרו לאסיר מילה בשבת משום ״שמא יעבירנו״!
(והוסיף בשולי הדברים: יש החוששים לבוא לכאן, מחמת סכנת הדרכים של הישמעאלים, אך הם אינם יודעים שכיוון בנסיעה זו משום מסירות נפש – זו כשלעצמה היא השמירה הגדולה והבטוחה ששום רע לא יאונה, חס ושלום!)
(ע"פ הספר כמוצא שלל רב – פר' תזריע, מפי עד שמיעה, הובא בספר ״ביום השמיני' בענייני ברית מילה – עמ' ערב)
שבת קלג
למה התכוון דוד המלך כשאמר ואנוכי תולעת ולא איש?
זה אלי, ואנוהו – התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה וכו' אבא שאול אומר: ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום.
בספר "פרדס יוסף", הביא לבאר את המחלוקת הנ"ל בפסוק "זה אלי ואנווהו" אם לומדים "התנאה לפניו במצוות" או לאבא שאול לומדים ש'מה הוא רחום אף אתה רחום' וכו', שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כלומר: דרך אנשים שבמצוות שבין אדם למקום הרי הם מדקדקים בקלה כבחמורה, ומוסיפים להדר עד שליש ויותר ואילו ב'בין אדם לחבירו' אינם מקפידים לצער זולתם. זה מה שאבא שאול בא להוסיף, שגם אם הנך מהדר במצוות "התנאה לפניו במצוות" תזכור גם כן להדר ב'בין אדם לחבירו' שכן מה הוא רחום אף אתה רחום".
והוסיף לבאר בזה באופן נפלא את מה שאמר דוד המלך בתהילים, "ואנכי תולעת ולא איש", שדוד המלך התאונן על רודפיו שמקפידים על מצוות שבין אדם למקום ואינם מקפידים על בין אדם לחבירו, וטען כך: הרי בכל דבר מאכל הנכם בודקים את המאכל שלא יהיו בו תולעים, אז אם הנכם מקפידים שלא לאכול תולעים, הקפידו גם כן שלא 'לאכול' אנשים, וזה שאמר "ואנכי תולעת ולא איש" הַחשיבו אותי לפחות כתולעת ואל תאכלו אותי…
(אגעדאנק)
שבת קלב
השאלה הראשונה שנשאל רבה של טעפליק
וביום השמיני ימול בשר ערלתו – ואפילו בשבת
בספר שבוע וישוע הבן (להרה"ג רבי מרדכי גרוס שליט"א, עמ' קד) מובא בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, שסיפר לו הרב מטעפליק הגאון ר' שמעון אהרן פולונסקי זצ"ל מגדולי המורים בדור העבר בעיה"ק ירושלים, שמנהג היה בעיירתו בשבת ראשונה למינוי רב, שהקהל מלווה את הרב בליל שבת בניגון מבית הכנסת לביתו, ולאחר שהרב קידש על היין הקהל חוזרים לבתיהם, וזו היא הכתרת הרבנים.
בשבת ראשונה למנויו, לאחר שמזג את הכוס וכל הקהל מלאו את ביתו לשמוע הקידוש, נדחף תינוק אחד בבהלה ושאלה בפיו: אמי שלחה אותי לשאול את הרב, שברגע זו נולד לה בן זכר אימתי לעשות השלום זכר אם בשבת זו או לשבת הבאה? השיב הרב מטעפליק לאותו תינוק, לך אמור לאמך אם יש בביתה עוגה ויין שתעשה השלום זכר כבר הערב.
הרב מטעפליק כשסיפר הוראה זו לתלמידו מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל הוסיף ואמר, תא חזי הסייעתא השמיא שנתנו לי מן השמים לשאלה הראשונה לעיני כל הקהל. כי באמת אין שאלה זו בפוסקים בשו"ע יורה דעה בסימן רס"ה בהלכות מילה, במקום שמדברים על שלום זכר. אלא שבערב שבת זו של ההכתרה שלי החלטתי כיון שחג הפסח ממשמש ובא, אשנן את כל הפרי מגדים הלכות פסח ושם בסימן תמ"ד (משבצות זהב סק"ט) בדיני ערב פסח שחל בשבת כותב הפמ"ג בזה"ל:
"ויראה אם נולד בן זכר בליל שבת לאחר צאת הכוכבים, והקהל התפללו ערבית בלילה, י"ל דקורין הזכר בלילה זה, דמשמע התם הנושע מבטן אמו, וקרוב ללידה עושין, בשבת שהכל מצויין בבתיהם, ועושין בליל שבת סמוך ללידה, וא"כ משמע שבת שניה הסמוך ללידה לא הוה מצוה, עכ"ל הפמ"ג.
(קב ונקי)
שבת קלא
מה ענה הגראי"ל שטיינמן לשאלה מה ללמוד עם 'מתחזקים'?
ש. אברכים רבים מתמודדים עם השאלה האם ללמוד עם המתחזק גמרא, אשר היא זו שמעניקה לו חיות ו'געשמאק', או לעומת זאת יש ללמוד אתו הלכות מעשיות?
רבנו: מה חשוב יותר, 'מצוה' או 'מכשירי מצוה'? על ידי זה שילמדו אתו גמרא במשך חצי שנה או שנה אז יגיע זמן שירצה להתקרב, נמצא שהלימוד הזה הוא רק בגדר 'מכשירי מצוה' ואחר כך הוא יגיע לקיום המצוות – אבל בינתיים הוא הרי נצרך לדעת הלכות שבת. היערות דבש אומר שאי אפשר להינצל מחילול שבת אם לא ילמדו הלכות שבת, בלי זה אי אפשר להינצל! אפילו מדינים דאורייתא, וכל שכן דרבנן! כך אומר היערות דבש, נו, הרי זה בגדר מעשים שבכל יום שאנשים נכשלים בהלכות שבת. חילול שבת דאורייתא בשוגג מחייב קרבן חטאת. ובל יחשוב האדם שעבירה בשוגג היא מילתא זוטרתא. הרי חז"ל ביטלו נטילת לולב משום החשש שמא אדם ישכח ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג. בגלל חשש זה קבעו חז"ל שבמשך אלפי שנים יהודים לא יתקעו בשופר בשבת, ולא ייטלו לולב בשבת. מדוע? שמא יקרה פעם אחת שאדם יעבור עבירה בשוגג. ובשביל זה כדאי לבטל במשך כל כך הרבה שנים – מזמן חז"ל ועד היום – את כל כלל ישראל מלתקוע בשופר בשבת וליטול לולב. מה יש? שמא יהודי אחד יחלל שבת בשוגג!
מובא בגמרא (שבת ה, ב) שבן עזאי סובר ש'מהלך כעומד דמי'. הירושלמי שואל, וזה מובא בתוס' שם (ד"ה בשלמא), שלפי שיטת בן עזאי מתי בכלל ייתכן שאדם יעבור איסור כשמעביר ארבע אמות ברשות הרבים, הרי תמיד הוא כעומד? ותירצו שעובר האיסור כשהוא קופץ. מסופר שהרעק"א שאל: לפי זה מה החשש שבגללו ביטלו חז"ל תקיעת שופר בשבת, האם החשש הוא שבן אדם ילך ללמוד תקיעות ויקפוץ? וכמה הוא יקפוץ – ארבע אמות! הרי לקפוץ ארבע אמות זה לא כל כך קל! לקפוץ ארבע אמות זה 'קונץ'. הנכד של רעק"א [האדמו"ר בעל תורת אמת] השיב שמכיוון שמדובר בהליכה לדבר מצווה, אז זה מתאים לקפוץ ארבע אמות… הדבר הזה מצא חן בעיני רעק"א… [א"ה ועי' חדושי רעק"א ר"ה כח, ב מש"כ בזה, ויש שציינו גם לדברי בן עזאי במסכת אבות הוי רץ למצוה קלה וכו']. עכ"פ מחשש כזה שהאדם יקפוץ ארבע אמות ויעבור בשוגג, משום זה ביטלו תקיעת שופר. רואים מזה עד כמה חמור איסור דאורייתא אפילו בשוגג! נו, אז האם לא כדאי בשביל זה ללמד אותם הלכות?
האם נמתין שהוא ילמד גמרא במשך שלוש או ארבע שנים, ואו אז הוא יקבל געשמאק?!… נכון, ישנם כאלה אשר באמת למדו כך, וכעבור כמה שנים הם התחילו לשמור – אבל הרי בינתיים הוא מחלל שבת.
שבת קל
מדוע התעכבו האבני נזר ותלמידו הרב מקוז'גלוב בציון הרשב"י?
במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים וכו' במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב
האדמו"ר בעל ה'חסדי דוד' מסוכטשוב ותלמידו הגאון הרב צבי אריה פרומר – הרב מקוז'יגלוב, שכיהן כראש ישיבת חכמי לובלין לאחר פטירת הגרמ"ש שפירא זצ"ל היו בארץ ישראל בשנת תרצ"ה במשך כמה חודשים, סיפורים רבים ישנם על מסע זה של צדיקים אלו. כשהגיעו למירון בל"ג בעומר, נכנסו יחד לציון הרשב"י להעתיר בתפילה ותחנונים לפני בורא עולם, האדמו"ר יצא לאחר זמן ואילו הרב מקוז'יגלוב עדיין נשאר בציון, ולכשיצא לבסוף ונשאל לסיבת עיכובו אמר שקיבל על עצמו שלא יעבור עליו יום ללא שיחדש חידוש תורה, כי חושש לשיטת הר"ן שמפרש את דברי הגמרא שיוצאים בברכת אהבה רבה מי שלא בירך ברכת התורה, ומקשה הר"ן א"כ ברכת התורה היא ברכה לבטלה ומתרץ שאחד זה ללימוד תורה ואחד לחידושי תורה. וכיון שהיו היום בדרכים טרם חידש חידוש בתורה, וכעת חידש את חידושו.
חידוש זה מופיע בספרו שו"ת ארץ צבי (ח"א סי' כז) וכך חידש: בפרשת ויחי (מט, כא) כתוב "נפתלי איילה שלוחה הנותן אמרי שפר" ומפרש רש"י זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. ותרגם אונקלוס- "נפתלי בארע טבא יתרמי עדביה ואחסנתיה תהי מעבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון". וקשה הלא ברכת הנהנין היא מדרבנן ומהתרגום משמע שנלמדת מן הפסוק והיא מדאורייתא, ועוד מה רבותא דנפתלי והרי כל הפירות מברכים עליהם.
ומיישב שקושיא אחת מתורצת בחברתה, שאכן בכל מקום ברכות הנהנין הם מדרבנן אך מירון מקומו של רשב"י בעל הזוהר הקדוש, והזוהר בפרשת עקב אומר שברכות הנהנין מן התורה, וידוע כי במקומו הלכה כיחיד במקום רבים, וכמו שמצינו בשבת (קל.) במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו' וכמ"ש הר"ן בפרק מקום שנהגו. ומירון הוא חלק נפתלי כידוע, וע"כ כתב התרגום על נפתלי שמקומו יעשה פירות ויהיו מברכים ומודים עליהם.
שבת קכט
מדוע בחג השבועות לא נאמר תאריך אלא רק שחל אחרי חמישים יום
דש ללמוד זאת ממה דאיתא בגם׳ (שבת קבטס שאסור להקת דם בכל ערב יום טוב, משום שגזרו אמו יומא טבא דעצרת, שכשהיו בני ישראל במדבר סיני יצא בערב שבועות רוח ושמו ׳טבוח/ ואם לא היו מקבלים ישראל את התורה ׳הוה טבה להו לבשרייהו ולדמייהר, [ומאחר שבערב ירט דשבועות יש סכנה להקיז דם על כן אסרו בכל ערב ירט, הובא ברמ״א ארח תס״ח י]. ולכאורה צריך ביאור, הרי רוח זו הייתה לפני אלפי שנים, ואתה סכנה יש בדבר לדידן, עד שאסרו מחמת זה להקיז דם בערב שבועות עד היום הזה. אלא, מבאר ב׳מחצית השקל׳ (שם סקט״ו) ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעץ אותו דבר וענין ההוא. וכבר אמרו מכאן להוכיח שאם עניני הסכנה שהיו אז מתחדשים בכל שנה ושנה, קל וחומר שכל עניני מתן תורה – נתינת ההורה, וקירבה בני ישראל אל ה׳ שבים להתחדש.
והנה, בכל המועדים אמרה תורה זמן מדויק באיזה יום יחול החג, ׳ובחמשה עשר׳ וכדומה, אבל בשבועות לא נאמר בתורה זמן ויום בשנה שבו יחול החג, ורק אמרו וספרתם לכם ממחרת השבת… תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה הדשה לה׳, ואף בגמ׳ מצינו(ר״ה ו:) שלדעת רב שמעיה עצרת פעמים ה׳ (בפיח) פעמים ו׳ פעמים ז׳יג, וביאור הדברים, שקבלת התורה אינה תלויה ביום מסרס בחודש, אלא בגמר הבנתו בכפירת המישים יום יקבלנה בשתי ידיים מהבורא יתב״ש.
(באר הפרשה)
שבת קכח
מתי חרג הדברי חיים ממנהגו ונתן הסכמה?
אין מילדין את הבהמה ביו"ט
בספר לקט אמרים (ח"ב עמ' ט"ז, להגרי"מ שכטר שליט"א) הביא מעשה, שפעם בא מחבר ספר אל הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זיע"א, וביקש הסכמה על ספרו. והרב מצאנז היה נמנע מלתת הסכמות. אבל אותו מחבר לא ויתר והפציר מאוד שיעיין לפחות מעט בספרו. פתח הדברי חיים את הספר ונפלו עיניו, שהמחבר עומד על השאלה, על הפסוק "כאיל תערוג על אפיקי מים" (תהילים מ"ב, ב'). ומביא קושיית המפרשים: שהיה לו לכתוב או כאיל יערוג – לשון זכר. או כאילה תערוג – לשון נקבה. ומדוע ערבב הפסוק לשון זכר ונקבה יחד?
והביא מחז"ל שאמרו (ב"ב ט"ז.) שאילה זו רחמה צר, ובשעה שכורעת ללדת צועקת שבעים קולות כמספר תיבות של מזמור יענך, ומזמין לה הקב"ה דרקון (מין נחש) שמכישה בבית הרחם, ונקרע המקום ומתרחב, כדי שהעובר יוכל לצאת בשלום. וזה מה שאמר הקב"ה לאיוב (איוב ל"ט, א') "הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור", שהקב"ה משגיח ושומר את האילה בעת לידתה. ועוד איתא בחז"ל (מדרש שוחר טוב תהילים מזמור מ"ב) על אילה זו שהיא חסידה שבחיות ורחמיה מרובים, ובעת שיש עצירת גשמים ויובש בעולם, באים כל החיות אל האילה ומבקשים ממנה שתתפלל עליהם, והיא זועקת להקב"ה וממציא להם מעין ושותות כולם.
והקשה אותו מחבר: ומה יקרה כאשר יזדמנו לאילה שני המצבים גם יחד, שבעת שהיא כורעת ללדת באות החיות ומבקשות ממנה להתפלל אל הקב"ה עבור הגשמים? ומתרץ: שבאותה שעה שוכחת האילה מעצמה ומכל יסוריה, ועושה את עצמה כ"איל" זכר שאינו מוליד וזועקת להשי"ת על חברותיה. וזה שאמר הכתוב "כאיל תערוג" שהאילה עושה עצמה זכר וזועקת להשי"ת על אפיקי מים. ע"כ. הרה"ק מצאנז התפעל מאוד מפירוש זה, ונענה ואמר שצריך לתת לאותו מחבר הסכמה, שאם לא היה לו מסירות נפש להשי"ת לא היה עולה בדעתו אימרה זו. עכ"ד.
שבת קכז
עבור מי החזון איש והסטייפלער הציעו יחד את המיטה?
אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר וגו' אל נא תעבור מעל עבדך.
הרה"ק ר' מאיר מפרמישלאן זיע"א שואל אברהם אבינו גופיה מנין ידע שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה? ומתרץ שמגודל קדושתו היו גופו ואבריו של אברהם אבינו רצים ועושים מאליהם את רצון בוראם ומשהרגיש שגופו מבקש לרוץ לאורחים, הבין שזהו רצון השי"ת.
על גודל מסירותו של מרן החזו"א זצ"ל לקיים מצות הכנסת אורחים סיפר הגה"צ ר' חיים ברים זצ"ל שערב אחד התעכב בביתו של מרן החזו"א זצ"ל, עד שכבר לא היה אמצעי תחבורה לירושלים, לא היתה לו ברירה אלא להשאר ולישון ב-ב"ב, קם מרן החזו"א ובעזרת גיסו הגדול מרן הסטייפלער זצ"ל ואשתו שהיו בבית החל טורח ומתאמץ בהכנת מקום לינה בעבורו, ומרן החזו"א לא נח עד שמיטה תהיה מוכנה ומוצעת כראוי, תוך כדי שהכין לו קערה וספל לנטילת ידיים, ר' חיים ברים חש אי נעימות גדולה לנוכח הטירחה סביבו, אבל כשהציע למרן שהוא יכין בעצמו את המקום ללון, הישיר אליו החזו"א מבט ואמר לו: וכי מאימתי יכול האתרוג להביע דעות כלפי בעליו היאך וכיצד להשתמש בו? מצות הכנסת אורחים היא ובמצוה אין הנחות.
(דרשו – הרה"ג ר' אהרן כהן שליט"א)
שבת קכו
איך ניצל ר' חיים בריסקע'ר בעודו תינוק משערי מוות?
מְפַנִין אפילו ארבע וחמש קופות וכו' מפני האורחים
סיפר הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א על הצדיק רבי משה מקוברין זצ"ל שהגיע פעם לוואלוז'ין אל חמיו של מרן ה"בית הלוי"- רבי יצחק עפרון זצ"ל, ומצא שם את הבית הלוי זצ"ל כשהוא מודאג ממצב בנו התינוק רבי חיים זצ"ל שנתקף במחלה אנושה והגיע עד שערי מות עד שהרופאים כבר התייאשו מלרפואותו, והנה כאשר שמע הצדיק רבי משה על מצבו של רבי חיים, הביע את רצונו שיערכו את השולחן להסב לסעודה, ומיד מילאו את בקשתו וערכו סעודה, ובתוך הסעודה פתח רבי משה ואמר כדברים האלה:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא (בראשית כ"ה, כ"א) "שנינו במסכת בבא בתרא (טז:) "אבן טובה תלויה על צווארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא", מהי אבן טובה זו – הוי אומר מידת הכנסת אורחים שהצטיין בה אברהם אבינו, "ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה" – זהו גלגל הזורח בכל מקום בעולם, שכל זמן שיהודי מתעסק בהכנסת אורחים מתעוררת זכותו של אברהם אבינו לסייעו לרפאות את החולה בזכות אבן טובה זו של מצוות הכנסת אורחים. וא"כ, כיון שבעל הבית מתעסק עכשיו בהכנסת אורחים, תתעורר זכותו של אברהם אבינו לרפאות את נכדו חיימ'ל במהרה", וכך הוה שמצבו הוטב מיד. והכנסת אורחים היא סגולה לרפאות חולה, וביותר, שאפילו יהודי המרבה להכניס אורחים, יש כח בברכותיו לרפאות חולים.
(מאמר שבועי מרן הגרא"מ שטרנבוך שליט"א)
שבת קכה
האם קורח ועדתו התגוררו בבית או באהל?
הכל מודים שאין עושים אהל עראי בתחילה ביו"ט
בפרשת קורח כתוב "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם" (טז. לב) לעומת זאת בפסוק שבו מוזכר מקום מגוריהם של קרח ועדתו נאמר בלשון אחרת, לא "בית" אלא "אהל": "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה". וכן "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם". ומה פשר החילוק?
ביאור נחמד לכך כותב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, בספרו "אמרי שפר", "בית" – היינו דירת קבע ו"אהל" – היינו דירת עראי. ולפיכך במדבר שלא חנו ישראל בקביעות במקום אחד אלא כל חנייתם במדבר הייתה רק דרך עראי, מקום חנייתם מכונה הוא בשם "אהל". וכאמור: "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם". ומפני כך כל זמן שהיו בחיים והיו נוסעים ממקום למקום עם בני ישראל, אזי היו נקראים "אהליהם" – דרך עראי.
ברם כעת, שנבלעו באדמה המה וכל אשר להם ונעשו בתיהם קבריהם, אם כן נעשו להם אהליהם לבית של קבע, כי המה קבועים שם בגיהנם עם אהליהם. ומכיון שנעשו להם לבתים קבועים, נקראו הם איפוא בשם "בתיהם" -"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם"…
שבת קכד
ההורים החילונים החביאו את הכסף בשבת בארון הספרים
זוג בעלי תשובה נישאו בשעה טובה ומוצלחת, תקופת-מה לאחר החתונה מגיעים ההורים של החתן לבקר את הזוג. היה זה בעיצומה של השבת, ובני הזוג ידעו שהוריהם עשו את הדרך בנסיעה, רח״ל, אבל לא על זה הם באו בשאלה.
ההורים הביאו עמהם עוגה טעימה, והיתה זו כמובן עוגה כשירה למהדרין. ״אנחנו מתחשבים בכם, וביקשנו מהמוכר שייתן לנו עוגה בהכשר הבד״ץ״, אמרו ההורים. האורחים ישבו כשעה וחצי, כשהילדים משתדלים לכבדם בכל מאודם, ולאחר מכן קמו ההורים ג״נסעו בחזרה לביתם.
במוצאי שבת מתקשר האבא לבנו, ומודה לו על האירוח הנפלא, ואומר לו כדלהלן: אני יודע שאתה אברך הלומד בכולל, והפרנסה לא ממש מצויה בביתך. תיגש לארון הספרים בסלון שלך, ושם תמצא במדף פלוני, מאחורי ספר פלוני, מעטפה. הכנתי לך שם הפתעה. הבן כבר הבין במה מדובר, והזדעזע. הוא ניגש למדף המדובר, ומוצא שם מעטפה ובה צ׳ק על סך 1,000 שקלים, מתנתם של ההורים. ואת כל זה הם הביאו בשבת-קודש.
לפתע אומרת האשה לבעלה ״תראה, מה כתוב כאן, חושבני שבכך נוכל לפתור את הבעיה; על הצ׳ק כתוב תאריך של יום חמישי, דהיינו שהוא לא נכתב בשבת״. ההורים הבינו שכשם שצריכים להביא עוגה כשירה למהדרין, כך הוא הדבר באשר לצ׳ק, ואם הם רוצים שהבן ואשתו ישתמשו בו, הם צריכים לכותבו לפני שבת… השאלה היתה האם להשתמש בצ׳ק. היה ברור שאם לא יפדו את הצ׳ק, תהיה לאב עוגמת נפש רבה, ואז הוא יתרחק עוד יותר מהדרך שבה בחר הבן שלו.
ופסק בזה הגרי"ש אלישיב זצ"ל כיון שהדברים נעשו בצנעה אפשר להקל; למרות שגם במקרה זה כדאי לכתחילה שלא לקבל את הכסף, כי זה דומה למקרה של אדם שזרק כביכול אבנים על אבא שלי – האם הייתי מסוגל לקבל ממנו את האבנים הללו כדי לשבצם בקיר הבית שלי?!
הגר״י זילברשטיין הציע שאפשר לומר לאבא שאדרבה בגלל החשיבות שהם מייחסים למתנה שלו, הם יקחו את הצ׳ק ויציבוהו בתוך מסגרת מפוארת, ויתלוהו בסלון הבית, לאות ולכבוד על המתנה היפה שהביא להם…
אם ההצעה הזו תסתדר, אמר מרן הגרי״ש אלישיב, בודאי כדאי לנהוג כך, ובאם לא ־ הרי שבדיעבד אפשר לפדות את הצ׳ק, כדי להציל את האב שלא יתרחק מהתורה.
(שבת בשמחה)
שבת קכג
מה גרם להכניס את הבגד ים לקופת הצדקה?
הרב אשר לבי שליט"א, מטובי מגידי שיעור הדף היומי של "מאורות הדף היומי", חזר יום אחד משיעורו הלום הפתעה, כשחיוך רחב נסוך על פניו. ידע ידעתי, סיפר, כי הדף היומי משפיע, חודר ומעצב את תודעתם ואישיותם של הלומדים, אך אני עצמי לא האמנתי כמה עמוק חודרים הדברים ומחלחלים, עד אשר אחד המשתתפים בשיעורי סיפר היום את המעשה הבא:
יהודי זה עדיין אינו שומר תורה ומצוות באופן מלא. ניתן לומר, כי אלמלא היה, הוא או הוריו, עולה מארץ מכורתו לארץ ישראל, היה היום יהודי נאמן לה' ולתורתו. אולם, כרבים אחרים, אשר נותקו מן המסורת המפוארת עליה חונכו דורות ישרים, הוא גדל כ"מסורתי"; ריחות של יהדות, גם של תבשילי חג, המשמשים בעירבוביה במתכונת עליזה המשבשת את המהות האמיתית. שמעו של שיעור הדף היומי הגיע גם לאוזניו, מאן דהוא שכנעו והוא החליט להצטרף. הרקע שלו בענייני יהדות ובענייני הלכה, יכול להיות רחב יותר מכפי שהוא היום, אם נתבטא בעדינות.
משכך, ככל שהעמקנו בסוגיות של מסכת עירובין, הייתי מביט לעברו פעמים רבות במהלך השיעור, ותוהה ביני לבין עצמי: "שכר עמל התורה יש לו, אך מה מן הלימוד נקלט אצלו, אלו חלקים הוא מבין ומפנים", שהרי מדובר בסוגיות לא פשוטות. והנה, היום, באמצע השיעור, קם היהודי, ביקש את רשות הדיבור, כחכח בגרונו בהתרגשות ושח מעשה שאירע לו בשבת קודש.
יהודי זה נוהג לרוץ ריצת בוקר בכל יום, "בשביל הבריאות". לעת עתה, הוא אינו מדלג על נוהגו זה, גם ביום שבת קודש. וכך, מצא עצמו מיודענו מניע נמרצות את כל אברי גופו בשוליו של כביש גהה – ז'בוטינסקי שבגוש דן. "תוך כדי מהלך הריצה הרגשתי, כי בכיסי שוכן דבר מה מקרקש ומצלצל. כבוד הרב יודע, אני לא יכול להפסיק לרוץ. תוך כדי הריצה בדקתי ומצאתי לחרדתי העצומה, שבתוך כיס המכנסיים שלי יש מטבעות שנתתי לצדקה, ושכחתי בכיסי… אמא שלי, נוחה עדן, אמרה לי, שכאשר יש לי מטבעות קטנים, אתן אותם לצדקה, ככה, להרוויח גן עדן, והנה, אני פה בכביש 'זבוטינסקי', יום שבת בבוקר עם צדקה בכיס. מה אומר לך כבוד הרב, נחרדתי. זכרתי שלמדנו בשיעור עם הרב, שבמקום שאין עירוב אסור לטלטל!
בגדים שלובשים – מותר אבל חפצים – אסור. מצד שני לא הייתי מסוגל להשליך ממני והלאה כסף של צדקה. אוי לי ואוי לנשמתי, צדקה?! לזרוק?! תוך כדי המחשבות שלי, כבוד הרב, אני עומד על המקום, אבל ממשיך לעשות ככה עם הרגליים, אתה יודע, אי אפשר להפסיק באמצע הריצה, וכך אני עומד על המקום בכביש ז'בוטינסקי, ורץ עם הרגליים לשום מקום. בכיס שלי כסף של צדקה. מצד אחד אין עירוב, מצד שני יש לי צדקה בכיס.
פתאום נזכרתי עוד דבר שלמדנו בשיעור. הרב אמר, שאיסור הטלטול הוא למרחק של ארבע אמות, אבל אם מטלטלים פחות מארבע אמות, זה בסדר. ואז, כבוד הרב, התחלתי לרוץ כמו תרנגולת. שתי פסיעות, עוצר. שתי פסיעות, עוצר. עד היום השכנים שלי לא מתאפקים ושואלים אותי, "דודו, מה קרה לך אז, נתפס לך השריר?", אבל אני לא עניתי להם, מה הם מבינים… ככה קיפצתי הביתה, החלפתי מכנסיים, ואת מכנסי הריצה עם הכסף של הצדקה, הכל יחד, הכנסתי לתוך קופת הצדקה… שלא תהיה בעיה…" מי כעמך ישראל.
(מאורות)
שבת קכב
הנאה מאוכל שהובא בשבת במעלית
ואם בשביל ישראל אסור
בספר הנפלא חשוקי חמד דן אם הביאו בבית חולים את עגלת המזון במעלית בשבת, האם הוא מעשה שבת ואסור לאכול מהמזון? ומפלפל בדבר שלכאורה בעניננו היינו צריכים להחמיר שלא להנות מהמזון שהובא באיסור ככל מעשה שבת שנעשה במזיד שפוסק המשנה ברורה שצריך להחמיר למרות שיטת החיי אדם שמעשה שבת נאסר רק כשיש שינוי בגוף התבשיל. אך נראה אומר הגר"י זילברשטיין שליט"א שכיון שהיה אפשר להביא את המזון גם בדרך היתר ומי שמקבל את האוכל לא נהנה כלל ממה שהביאו את האוכל באופן האסור, נראה שמותר להנות ממנו.
אלא שבכל זאת נראה דישנה הנהגה נכונה לא להשתמש באוכל, על פי הירושלמי שמספר על רבי חזקיה שהיסב פניו שלא לראות פריקת סחורה של שמיטה, וזהו מעשה תוכחה שלא לראות את מעשה העבירה, אז כל שכן מהראוי שלא להנות ממנו ולא להשתמש בו לשם תוכחה.
ובספר מאור השבת (ח"א עמ' שסד) שהביא מכתב מהגרש"ז אויערבך שיאמר לו בנימוס שעוד פעם לא יעשה דבר זה עבורו באיסור.
(חשוקי חמד)
שבת קכא
מי שאין לו קושיות מאריך ימים וחי בנעימים
אמר הרה״ק ׳האמרי חיים׳ זי״ע בשנת תש׳׳ו, כשנכנס פעם להיכל הישיבה (בגראסוורדיין) ומצא שם כמה תלמידים מדברים ביניהם על מאורעות המלחמה הנוראה… ניגש הרבי ושאלם על מה נסובו הדיבורים, הבחורים שתקו ממורא, נענה הרבי ואמר מצינו בתלמודא פעמים רבות ׳מאן נימא דמתרצתא היא, דלמא משבשתא היא׳. והנה, תיבת מא״ן נוטריקון א-ל מלך נאמן ומורה על האמונה בהשי״ת. והיינו כי מא״ן נימא – האומר בכל עת וזמן שהקב״ה קל נאמן הוא, הרי שמתרצתא היא, אדם זה מתורץ הוא, יש לו תירוצים וביאורים על כל הקורות עמו, בידעו שהכל משמים. אך דילמא, האדם שהוא מלא בספיקות בכל הקורות עמו, כי אולי פלוני עשה לו כך ואלמוני נהג עמו להיפך, ואולי אם היה נוהג אחרת לא היו יסורים באים עליו – אדם כזה הרי הוא משבשתא, כי כל ימי חייו מלאים בשיבושים ואינו מבין מדוע כל זה בא עליו.
וכבר היה הרה״ק מקוברין זי״ע אומר (הובא ב׳תורת אבות׳ שבת אות קמא) ש׳א-ל אדון על כל המעשים׳ הוא התירוץ לכל הקושיות… כי אף אם הוא מלא קושיות כרימון על מצבו. יתחזק, והילוכו יהא בנחת בסמיכתו שהכל מאת הבא לו ולטובה רבה כוונתו.
פעם התאונן יהודי בפני הרה״ק ה׳יסוד העבודה׳ זי״ע שיש לו קושיות שונות באמונת הבורא. ענהו רבו, אינך הראשון שמקשה כלפי מעלה – כבר קידמו פרעה ששאל (שמות ה ב) ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳ וכהנה עוד. וסופו מה היה, שעל כל קושיא קיבל מכה קשה מאת הבורא, וכבר ראה ׳מי ה״…
כיוצא בדבר מסופר על הרה״ק רבי שמעון מיערוסלאב זי״ע שהאריך ימים ושנים יותר על הרגיל באותם השנים (נלב״ע בהיותו בן צ״א), משנשאל במה הארכת ימים. ענה, הנה אדם שקשה לו ׳קושיות׳ על דרכי הנהגת ה׳, עונים לו מן השמים, א״כ, עלה הנה לבית דין של מעלה, ויתורצו כל קושיותיך אחת לאחת… אך אני שמעולם לא הוקשה לי מידי, ואת כל אשר אירע לי קיבלתי בשמחה, לכן זכיתי לאריכות ימים מופלגת (הובא באוהל שמעון עט׳ י״ז).
(באר הפרשה)
שבת קכ
כיצד לא חשש אברהם אבינו ל'לא תחנם' כשנמנע מלקחת שכר טרחה ממלך סדום?
חסידי אגרא דשבתא שקלי?
אברהם אבינו אומרת התורה לא נטל דבר ממלך סדום, "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית יד כג) ואפילו שכר טירחתו לא רצה לקבל. ולאור מה שאמרו חז"ל כי קיימו האבות את מצות התורה עד שלא ניתנה, יש לברר אפוא את סיבת סירובו של אברהם לקחת אפילו שכר טירחה, שהרי יש בכך משום מתנת חינם לגוי, דבר האסור מצד איסור "לא תחנם" – "לא תתן להם מתנת חינם".
ברם, מבאר הרב "חתם סופר" זצ"ל, רדיפה זו של אברהם אחרי המלכים היתה כידוע בליל פסח, וכמו שאומרים בהגדה של פסח, אז רוב ניסים הפלאת בלילה, גֵּר צֶדֶק נִצַּחְתּוֹ כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה, ורומז לפסוק וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם (בראשית יד טו . ואם כך זהו זמן האסור בקבלת שכר עבודה שנעשתה בו, שכן זהו "שכר שבת" ו"שכר יום טוב". וגם אם יש אופנים המותרים ליטול שכר שבת ויום טוב, הלא כבר אמרו חז"ל בגמרא מסכת שבת (קכ.) כי חסידים אינם לוקחים שכר שבת. ומשום כך איפוא נמנע אברהם לקחת שכר שבת. "מחוט ועד שרוך נעל".
שבת קיט
מהו הפלא הגדול יותר – יוסף מוקיר שבת שמצא יהלום או הגוי שהפסיד את כל רכושו?
יוסף מוקיר שבת
בספר "ומתוק האור" מביא את קושיית ה"עץ יוסף" שהקשה: לשם מה הוצרכו חז"ל לספר את כל הסיפור על יוסף ועל שכנו הגוי. ניתן היה לקצר זאת ולומר: שיוסף היה מכבד את השבת בכל מאודו, יום אחד קנה דג, ובדג היה יהלום, והרי שהלווה לכבוד שבת – השבת משלמת. מדוע נוסף כל המעשה עם הגוי? אלא תירץ ה"עץ יוסף": "מילתא אגב ארחא קא משמע לן" – חז"ל השמיעו לנו דרך אגב מוסר השכל חשוב, והוא: "שהגזירה אמת והחריצות שקר"! כלומר, בשר ודם, כאשר הוא מתכנן לפעול נגד מישהו, הוא לא מגלה לאף אחד את תוכניתו, כדי שהלה לא ישמע ויחפש דרכים להתגונן ולהפר את עצתו. אבל הקב"ה, להבדיל, אינו כך. כביכול הוא מכריז קבל עם ועדה: זו התוכנית, מי שיש בידו להילחם שילחם, רק זאת עליך לדעת כי כל מה שתעשה – רק יסייע להוצאת התוכנית לפועל…
הנה אותו גוי, הוא שמע שכל רכושו יעבור ליוסף, והחליט שבשום אופן אינו מסכים לכך. הוא נלחם בגזרה! אמר הקב"ה: אתה רוצה להלחם? בבקשה, אני איתך כי המלחמה הזו רק תוביל למלאות את רצון ה'…
והוא, אכן, נלחם. מכר רכושו, קנה יהלום קטן וטמן אותו בכובעו. ואכן פעולתיו גרמו להוציא לפועל את רצון ה'. מדוע? בואו ונראה: הרי בודאי לגוי עשיר כזה כנראה היו נכסים והשקעות בהרבה מקומות, וכמה עלילות היה צריך הקב"ה לעולל בעולם כדי להעביר את הנכסים הללו לרשות יוסף. מה עשה הגוי? נלחם. המיר את כל הרכוש העצום לאבן יקרה אחת, ובעצמו עלה על הגשר. אז הביא הקב"ה רוח, דג ודייגים, ותוך זמן קצר הושלמה העברת נכסי הגוי ליוסף מוקיר שבת… ללמדך כי "הגזירה אמת והחריצות שקר"! ואדם צריך להבין זאת, כשישנה נגדך גזירה – שום דבר לא יעזור, חוץ מתפילה ותחנונים לבורא עולם, הרעיון המבריק ביותר לא ימלט אותך מאותה גזירה.
וכן אומר הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע', שחז״ל רצו ללמדנו בזה שאם נגזר מן השמים, לא יועילו כל טצדקי שבעולם לעצור ולמנוע מהנגזר להתקיים, ולא זו בלבד, אלא שפעולותיו של הגוי הן הן הביאו שעשירותו נפלה לידי יוסף מוקיר שבת.
עוד יש לנו ללמוד ממעשה זה, אומר הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א שלא להיות כאותו הגוי, שהאמין ל 'חוזה בכוכבים', אך מצד שני עשה כל טצדקי שלא יגיע רכושו לידי שכינו יוסף, והרי הוא סותר את עצמו מיניה וביה, דאם החוזה צודק בראייתו מה יתנו לו כל אלו הפעולות, ולדידן, אכן, 'ישראל מאמינים בני מאמינים הם', אלא שיש לראות שגם הליכות חיינו יהיו על פי אמונתנו, ושלא יהיו המעשים סותרים את אמונתנו.
שבת קיח
החידוש שחידש קין לאדם הראשון
כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו
המדרש מספר שכאשר יצא קין מלפני ה', פגש אותו אדם הראשון ושאל אותו: "מה נעשה בדינך?" אמר לו קין: "עשיתי תשובה ונתפשרתי", התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: "כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע ?!" מיד עמד אדם הראשון ואמר: "מזמור שיר ליום השבת".
מהו הקשר – שואל הבית הלוי – בין 'תשובה' ל'שבת'? מה גרם לאדם הראשון לזמר ליום השבת, כשנוכח לדעת את כוחה של התשובה?
והוא מפרש את המדרש עפ"י דברי המדרש בתחילת קהלת ששבעת ההבלים שאמר שלמה, הם כנגד שבעת ימי בראשית. כי כאשר התבונן במה שנברא בכל יום, וראה שהוא דבר שכלה ונפסד, אמר כנגדו: "הבל". וכאשר ראה את השבת, ואת הפסוק שנאמר עליה "מחלליה מות יומת" אמר אף עליה "הבל", שהרי מחומר קדושת השבת והאזהרות שבה, אם יכשל בה אדם, ימות. אבל כיון שראה את כוחה של התשובה שמועילה לכפר על העבר, שוב ראה את השבת כטוב מושלם בלא חיסרון, וזימר מזמור ליום השבת.
אם כן, מבאר הבית הלוי, תשובה ומצות שבת בחינה אחת להם, כי ענינה של השבת לדעת שהקב"ה מחדש את העולם בכל רגע, ואין מציאותו של רגע אחד, סיבה להימצאותו אף של הרגע שלאחריו, כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ואף ענין התשובה כן, משום שאף השב בתשובה שלמה ומשנה את מנהגיו הקודמים, הרי הוא כבריה חדשה, ומעשיו הרעים כלל אינם נזכרים לפניו ית'.
התעוררות זו – חידוש העולם ע"י הבורא, וחידוש האדם ע"י התשובה. היא זו שפרטה על נימי נפשו של אדם הראשון וגרמה לו לזמר ליום השבת.
מסיים הבית הלוי שזהו גם מה שאמרו בגמרא (שבת קיח:) "כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו". ועפ"י דבריו אפשר לבאר שכיון ששומר שבת כהלכתו, הרי הוא מחזק בלבו את האמונה בחידוש העולם ע"י הבורא ית', א"כ במדה זו מודד לו הקב"ה ומקבל את תשובתו, ועי"ז הוא מחדש אף אותו והופך אותו לבריה חדשה, וכלל אינו זוכר לו את מעשיו הקודמים.
(דרשו – הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)
שבת קיז
ה'לחם משנה' שהיציל מאות יהודים ממיתה בשריפה
בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב לחם משנה
מן הספור הבא נשמע שיש בכוחה של מסירות נפש למצוות להשפיע על רוצחים:
מעשה נורא היה בעירה גוֹבּוֹרוֹבָה בתקופת השואה: בצהרי יום שישי הציתו הנאצים ימח שמם את העיירה מכל עבריה, הכניסו את כל התושבים, גברים נשים וטף, אל בית הכנסת שהיה עשוי מעץ, והבטיחו להעלות עוד מעט קט את כל המבנה באש. אי אפשר לתאר את הדרמה הנוראה שהתחוללה שם באותן שעות. יללותיהם של הילדים והנשים הרקיעו שחקים, הפעוטות שהיו עייפים ורעבים בנוסף לכל, בכו ללא הפוגה. הרשעים הקיפו את המבנה מכל צדדיו והכריזו כי יהודי שימצא מחוץ לארבעת הכתלים של בית הכנסת יהרג במקום.
בין המוני היהודים שנכלאו בבית הכנסת היה גם ר' יואל האופה שהיה ירא שמים ביותר. ר' יואל הצליח בבוקרו של אותו יום שישי לאפות כמה חלות לשבת, אבל הן נשארו כמובן בתוך המאפיה. עתה ברגעים הנוראים הללו עלה במחשבתו לנסות לצאת החוצה, לקחת את החלות מתוך המאפיה ולחזור לבית הכנסת כדי לזכות את אחיו האומללים במצות לחם משנה. האופה לא האריך במחשבותיו ולא התלבט יותר מדי, הוא ניתר ממקומו וקפץ החוצה. הכל ידעו שבריחתו עלולה לעלות לו בחייו, אך הוא ביקש דווקא ברגעיו האחרונים לזכות את כל קהל הקודש במצוה.
כעבור כמה דקות נכנס ר' יואל לבית הכנסת, על שכמו שק עם חלות טריות והוא מכריז בשמחה: "יהודים, טלו ידיכם קודש ובואו וביצעו על לחם משנה כי שבת היום לאדוננו". היהודים האומללים כמו שכחו לפתע איפה ובאיזה מצב הם נמצאים, שמחת המצוה העלתה אותם טפחיים מעל האדמה, והכל נטלו ידיהם וטעמו מן החלות.
ואז התרחש הנס. קצין שהגיע מאי שם הודיע לחיילים הגרמנים כי על הגדוד שלהם הוטלה זה עתה משימה חדשה בשדה הקרב ועליהם לעזוב את המקום מיד. הנאצים הארורים ששמרו על בית הכנסת ביקשו ממנו שיאפשר להם לבצע את זממם ולהצית את היהודים, אבל הוא הורה להם לבוא בזה הרגע, ובכך נצלו כל היהודים.
נס ההצלה הפתאומי שהתרחש ממש באותו הרגע שבו קיימו הכל את המצוה, הביא את קהל יהודי העירה להאמין באמונה שלמה שהיתה זו מסירות הנפש של ר' יואל האופה שהצילה את הכלל. מסירות נפש מופלאה שכזו, מזככת את האויר ומצליחה לסלק גם את מלאך המוות, ועל ידי כך גם את תאות הרציחה של הנאצים.
(עלינו לשבח)
שבת קטז
מה הקשר בין הנוני"ן ההפוכים שבפרשת 'ויהי בנסוע' לחזקה?
רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו
על פרשה זו 'ויהי בנסוע הארון' אומרת הגמרא עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה ["שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפרענות". רמב"ן כאן]. רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו". ומבואר בהמשך דברי הגמרא שהתנא שחולק על רבי הוא רבן שמעון בן גמליאל.
ובדרך נפלאה נראה לבאר את יסוד מחלוקתם, ע"פ שיטתם המבוארת בבבא מציעא (קו:) שלדעת רבי בשתי פעמים הוי חזקה, ולרשב"ג בשלוש פעמים הוי חזקה. ונמצא, שמשום שרבי סובר שבשתי פעמים יש חזקה, לכן סובר כאן שהצבת פרשת הארון בין הפורענות הראשונה ["ויסעו מהר ה'" – כתינוק הבורח] ובין הפורענות השניה והשלישית [מתאוננים, ובשר תאוה] אינה מועילה, כי הואיל והפורענות השניה והשלישית סמוכות זו לזו, הרי שיש בכך "חזקה" לפורענות. ולכן הוצרך רבי להטעים את הסימניות בטעם אחר ["שספר חשוב הוא בפני עצמו"]. אך רשב"ג שסובר שרק בשלש פעמים יש חזקה, לכן לדעתו מספיק ששלושת הפורענויות לא ייסמכו זו לזו וכבר מתבטלת החזקה!…
(זכר יהוסף)
שבת קטו
מה מתיר ביצה קלופה שעבר עליה לילה לאכילה?
כל כתבי הקודש מצילין
בגמרא (נדה יז.) מבואר שאין לאכול שום, בצל או ביצה קלופים שעבר עליהם הלילה, מפני הסכנה. כיום, רבים נזהרים גם שלא לאכול צנון קלוף שחלף עליו לילה, אך רוב ספרי הפוסקים אינם מזכירים זאת, ויש שכתבו, כי אין לו כל מקור (שו"ת קב זהב סי' יד). על הפרטים השונים הנוגעים לאיסור זה, הפוסקים דנו בהרחבה, כגון, הביצה הלזו מבושלת היא או חיה; האם לא כהה תקפה של הסכנה גם בימינו? על כך ועוד במאמר הבא.
בהגהות המרדכי (פרק המוציא יין) נאמר בשם המהר"ם מרוטנבורג: בדבר מה ששאלת על ביצה קלופה, בימינו אין לחשוש מאכילת ביצה קלופה מפני שהסכנה אינה שכיחה, וכמו כן "כתבי הקודש שעליהן מצילין". ודבריו בסיום על כתבי הקודש – לא מובנים.
הגר"מ שפירא מלובלין זצ"ל (בהסכמתו לספר "שלחן חי") פיענח את הדברים בפשטות. הרוקח כותב (שבועות סי' רצו) כי "מנהג אבותינו" ללמוד ביום חג השבועות עם הילדים הקטנים, ובתוך הלימוד נוהגים להביא בפניהם ביצה קלופה ומבושלת, ועליה כתוב הפסוק "ויאמר אלי בן אדם וגו'", הרב קורא את הפסוק תיבה אחר תיבה והתינוק אומר אחריו, ולאחר מכן הוא אוכל את הביצה. כמובן, שכתיבת הפסוק על הביצה נעשתה לפני החג, וממילא גם בישול הביצה, שהרי אין אפשרות לכתוב על ביצה רכה ולבשלה. נמצא שהתינוק נגס בביצה קלופה שחלף עליה לילה שלם! לפיכך, שאל נשאל רבי אלעזר מגרמייזא, בעל "רוקח", מדוע אין חוששים לדברי הגמרא. על כך הוא השיב, כי יתכן שבימינו אין לחשוש לרוח רעה זו, וכמו כן, יתכן שכתבי הקודש, היינו: הפסוק אשר נכתב על הביצה, מגינים ומצילים מפני רוח רעה…
(מאורות)
שבת קיד
מתי זה קידוש ה' ללבוש בגדים מלוכלכים?
כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה
שאלה. אדם שיש לו שני בגדים בלבד אחד נקי ומהודר והשני עם כתמים של זפת, ואין לו שמן לנר חנוכה, והרי נאמר בשו"ע (סי' תרעא ס"א) "צריך ליזהר מאד בהדלקת נר חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק", והוא יכול למכור את בגדו הנאה עבור שמן, ואז ישאר עם בגדו המוכתם בזפת, האם יעשה כך, או שמא מאחר ונאמר במסכת שבת (קיד.) ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר כל משנאי אהבו מות, אם כן אסור לו למכור את בגדו הנקי, כי לא יכול ללכת בלי בגד בחנוכה בימות הגשמים, והו"ל אנוס ופטור ממצות הדלקת נר חנוכה?
ועונה על כך הגר"י זילברשטיין שליט"א שנראה שפטור מנר חנוכה, מאחר וכתוב 'כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה' ובלי בגד לא יכול להתקיים, אם כן הרי הוא אנוס כי אין לו מה למכור, ולמכור את היפה ולהשאר עם המוכתם אסור לו וכמו שכתב רש"י: רבב שומן וחלב, חייב מיתה, שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו, משניאי, שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים, אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסין ומגונים, נמצא זה משניא את התורה. והני מילי כשהאנשים לא ידעו שהיה לו לתלמיד חכם בגד נאה ומכרו בשביל שמן למצוה, אבל אם ידעו, אין זה חילול ה' אלא קידוש ה' שהבריות יאמרו לו אשרי לזה שמכר כסותו בשביל התורה.
ומעשה שהיה בירושלים בתלמיד חכם מופלג ושמו ר' בצלאל והיה חלבן המוכר חלב וטינף את כובעו והכניסו לחבית דג מלוח כדי שינדוף ריחו למרחקים… הוא עשה זאת כי היה עסקו עם נשים כי מכר להם חלב וכדי ליצור מחיצה, ביזה את בגדיו. אדם כזה אשרי לו כי כל בר דעת יבין שזה קידוש ה', אבל אם לא מוכר לציבור ולא ידוע שמכר בגדו לצורך שמן אסור לו ללכת בבגד מוכתם שהוא חילול ה'.
ושמעתי מהגאון ר' נסים קרליץ זצ"ל שאמר בשם החזון איש זצ"ל: להיות עני זה לא בושה, ולכן ללכת עם כובע מיושן אין בו כל פגם, אולם עצלות היא מדה מגונה, ויש להבריש את הכובע מאבק כי בקלות ניתן לנקותו והמזניח את עצמו הרי זו עצלות ובושה.
(קובץ דרישה וחקירה)
שבת קיג
הפטנט של הגר"ח מוולוז'ין להימנע מדיבור של חול בשבת
ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול
חז"ל דרשו מהפסוק ממצוא חפצך ודבר דבר, שהדיבור של שבת לא יהא כדבור של חול, וגם ידוע שחז"ל גזרו לאסור אמירה לעכו"ם, והיכן מרומז זאת בתורה. ומפרש הגר"ש ואזנר זצ"ל שהנה כתוב בפסוק 'אך את שבתותי תשמורו', ולא נאמר סתם לשמור שבת אלא את שבתותי, את השבת שלי, ומה היתה השביתה של הקב"ה ביום השבת, הדיבור. כי כל ימי השבוע בדבר ה' שמים נעשו, כל היצירה בששת ימי המעשה היתה ע"י דיבור, וא"כ כששבת הקב"ה, שבת מדיבור, ולכן אומר לנו ה' שבתותי תשמורו, איך שאני שמרתי את השבת,מדיבור שהיה בימי החול שקדמו לה, גם אתם תזהרו ותשמרו מדיבור של חול או אמירה לעכו"ם
(תהילתו בקהל חסידים)
לדבר בלשון הקודש
הגר"ח מוולוזין היה נוהג בשבת לדבר רק בלשון הקודש, מכיון שכך ידבר פחות שיחה בשבת, שהרי לא היו רגילים לדבר בשפה זו, ויזכר עי"ז. ואמר על כך הגראי"ל שטיינמן זצ"ל נתאר לעצמנו אדם גדול כמו הגר”ח מוולוז'ין, הוא דיבר בשבת רק לשון הקודש שעי"ז הרגיש שצריך להיזהר מדיבור בשבת, גדול כמו הגר”ח מוולוז'ין היה צריך לחדש עצות ולדבר בלשון הקודש.
(צדיק כתמר יפרח עמ' קעז)
שבת קיב
העצה של החפץ חיים להצלחת מגבית לתלמוד תורה
אם ראשונים בני מלאכים וכו' ואם ראשונים בני אנשים וכו'.
נשאל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל מהו ואם ואם, וכי יש ספק במעלתם של הראשונים, וביאר שכל ההבדל זה רק ביחס שלנו, אם אנחנו מתייחסים לראשונים כמו למלאכים, אם אנו מבינים שאין לנו את הכלים לאמוד את דרגתם של קדושי עליון, אות היא שאנו בני אדם, אך אם אנו מתייחסים לראשונים כלבני אדם, משווים אותם אלינו, לדרגתינו, על כך ממשיכה הגמרא בתואר שלא כל כך מחמיא לנו.
ועל פי דברים אלה פירש גם את מה שאנו אומרים בהגדה של פסח ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה. מהי התוספת כולנו זקנים, והסביר מרן הגרי"ש, שהזקן שייך לדור הקודם – ובדור הקודם, גם החכמה וגם הבינה, וידיעת התורה, היו במובן אחר לגמרי!
(ישא ברכה)
אחד מתלמידי ה"חפץ חיים", רבי אשר רבינסקי, הקים תלמוד תורה בחיי רבו, אולם לאחר תקופת מה, נקלע המוסד למצוקה כספית גדולה. מחוסר ברירה, החליט המיסד ליטול לידו מקל נדודים ולהתדפק על דלתות נדיבים, כדי להתרימם לטובת בית לימודם של תשב"ר. טרם צאתו למגבית, נכנס אל רבו ושאל אותו מה יכול הוא לומר לנדיבים כדי לשכנעם לתרום לתלמוד תורה. התלהב ה"חפץ חיים" לשמע השאלה ואמר בלהט: "כה תאמר להם לאותם נדיבי עם.
כלנו עדים לירידת הדורות המחרידה שיש מדור לדור, מהתנאים לאמוראים, מהם לרבנן סבוראי, גאונים, ראשונים ואחרונים, והירידה עד דורנו אנו היא לאין שעור, וכבר אמרו חז"ל 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים'. אבל רק בדבר אחד אין ירידת הדורות והוא נותר בדיוק כמו שהיה בימים הקדמונים, והוא תינוקות של בית רבן! אותו הבל פיהם של תינוקות שלא טעמו טעם חטא, נשאר זך ונקי כמו של התשב"ר בימי קדם", ואז הגביה ה"חפץ חיים" את קולו ואמר לתלמידו: "אמור לאותם נדיבים, 'תארו לעצמכם שאתם מרימים תרומה לתלמוד תורה בו לומדים אביי ורבא בילדותם, ואתם זוכים לקחת חלק בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא'".
(שבת טיש)
שבת קיא
סגולה לכאבי שיניים
החושש בשיניו
על כאב שיניים, אומר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, כי יש סגולה מקדמונים והובא בסידורו של ר' יעקב עמדין, לומר בקידוש לבנה "כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה ולא יהיה לי כאב שיניים". גם אביו הסטייפלער זצ"ל אמר כך, על עצמו ועל אחרים. כתוב במדרש על הפסוק שהקב"ה הבטיח שלא יהיה מבול, ואם יחטאו בני אדם אמר הקב"ה יש לי מבול אחר, וזה כאב שיניים….
(דרך שיחה)
ובטעמי המנהגים מובא בשם הרה"ק מרוז'ין וכן בספר בעש"ט על התורה בסופו מביאו מהמגיד מטשענאביל שאמר בשם הבעש"ט לומר: 'כך לא יוכלו לנגוע בי לרעה, וכך לא יהיה לי וכל בני ביתי כאב שיניים'. החתם סופר (שו"ת ח"א או"ח סי' קב) אומר שאולי יש באמת רפואה למחלה בקבלת פני הלבנה שזה כקבלת פני השכינה וכתיב במשלי 'באור פני מלך חיים' וכמו שכתב הרמב"ן בתחילת פרשת וירא על הביקור חולים שבא הקב"ה לבקר את אברהם אבינו, ושמא כיוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה ריפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות, כדכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים.
ובכף החיים בהלכות ציצית כתב שלא יחתוך את חוטי הציצית אלא רק בשיניים, ומביא בשם השל"ה ששלושים ושתים השיניים הם כנגד שלושים ושתים חוטי הציצית. ומוסיף עוד מספר דרך ישרה שסגולת הציצית היא שלא יהא לו כאב שיניים.
פעם בחנוכה היה להראדזינער כאב שיניים והלך לרופא שיניים שיוציא לו את השן, כשרצה הרבי לשלם לו אמר לו הרופא שאינו רוצה לקבל תשלום, והטיפול יהיה במקום חנוכה געלט. אמר הרבי לרופא בבדיחותא שלא יספר זאת לאף אחד, כי אם ישמעו החסידים על כך יבואו כולם במקום להביא חנוכה געלט יוציא כל אחד שן, וכך אשאר בלי שיניים ובלי חנוכה געלט…
שבת קי
איך ידע יעקב אבינו שיוסף לא חטא?
ל[מחלה ששמה] ירקונא, תרין [שני מינים] בשיכרא [יחד עם שיכר] ומיעקר [אך גורם לעקרות]
הגמרא לעיל (לג.) אומרת שאדם העובר עבירה נחלה בחולי הדרוקן, אמר רב נחמן בר יצחק סימן לעבירה הדרוקן. ובסוגייתנו אמרו שהתרופה למחלה זו היא תערובת של כמה מינים, אך הנוטל תרופה זו לא יוכל להוליד. על פי דברים אלו אומר הרב'ה ר' העשיל בספרו 'חנוכת התורה' מובנים דברי יעקב אבינו ליוסף 'ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלוקים גם את זרעך', והקשר בין תחילת הפסוק לסופו. וכך הוא מפרש: לא האמנתי שאראה את פניך שלא השתנה מראיהן מחמת החטא, ומזה שמראה פניך לא השתנה סימן מובהק הוא שלא חטאת, ואם יאמרו האנשים שמא שתה את התרופה וע"י כך התרפא ולכן פניו אינן מוריקות, הוסיף יעקב ואמר: ״והנה הראה אתי אלוקים גם את זרעך״. מזה שנולדו ליוסף ילדים מוכח שהוא לא שתה מהמשקה המדובר, שהוא מעקר את האדם שלא יוכל להוליד, והרי יוסף הוליד את מנשה ואת אפרים.
שבת קט
מי מזיק למי? הקדחת לדגים או הדגים לקדחת?
כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת
הרמב"ם בפירוש המשניות וכן הרע"ב מפרשים שהותרה אכילת מאכלים אף שכוונת האוכל לרפואה, למרות שמעשי רפואה על פי רוב נאסרו בשבת. יש שדרשו את המשנה שכל מאכל של שבת הינו סגולה לרפואה, כי ענין גדול הוא אכילה של שבת, וכדברי האריז"ל שאכילה של שבת אינה ענין גשמי אלא ענין רוחני, וכתב הבן איש חי בספרו 'רב פעלים' (שו"ת ח"ג – או"ח סי' כב) צריך לכוון האדם בלבו בעונג שבת, שהוא מקיים מצות עשה מן התורה. וכן מובא בליקוטי מוהר"ן שאכילה של שבת כולה קודש, כולה אלוקות.
סיפר הרה"ח ר' לייב'קה גלויברמן זצ"ל על האדמו"ר מקרלין זיע"א, הרה"צ רבי אברהם אלימלך הי"ד שנהרג בשואה, שבאחד מביקוריו בארץ הקודש, כאשר ערך את שולחנו בליל שבת בירושלים, אחד מן האורחים היה יהודי שלקה במחלת הקדחת ובא לבקש ברכה לרפואה, כיבדו האדמו"ר בשיריים מהדג שהוגש לפניו. אמר לו החולה שהרופא אסר עליו דגים משום שלקדחת לא טוב דגים, ולכן אינו יכול לאוכלם. ענה לו האדמו"ר: "מי אמר שדגים לא טוב לקדחת אולי קדחת לא טוב לדגים? אכול ותתרפא!" בירכו האדמו"ר.
שבת קח
איזה בעל חי לא היה במתן תורה ומה הפסיד?
מאי אם יבא אליהו ויאמר
רש"י מפרש שהיתר ואיסור לא תלוי בו שהרי לא בשמים היא. ומפרשת הגמרא שאליהו הנביא יכריע האם פסקה הזוהמה מעור הדג או לא. אך בחידושים המיוחסים להר"ן תמה מה צורך יש באליהו הנביא לשם כך, הלא עינינו הרואות האם סר הסרחון מעור הדג או לא. וע"כ מחדש חידוש גדול, שהלא בגמרא לקמן (קמו.) נאמר שמאז שהסית הנחש את חוה לאכול מעץ הדעת, הוטלה זוהמא רוחנית בכל המין האנושי, ופסקה מישראל בשעה שעמדו על הר סיני. אותה זוהמא הוטלה גם בכל מיני בעלי החיים שכן כולם (חוץ מעוף אחד) שמעו לחוה ואכלו אף הם מעץ הדעת כפי שמובא במדרש רבה (בראשית יט, ה). אולם במעמד הר סיני פסקה הזוהמה אף מהבהמות, החיות והעופות, שאף הם באו לאותו מעמד. רק הדגים לא יכלו לצאת מהמים ולבוא להר סיני, ועל כן יתבקש אליהו לברר לנו אם אף מהם סרה זוהמא זו. ובשפת אמת הוסיף על דרך האפשר שבשאר בהמות וחיות פסקה זוהמתם ע"י שחיטה, וכן בנבלה וטרפה הואיל שיש במינם שחיטה, משא"כ דגים דאין בהם שחיטה לכן לא פסקה זוהמתם.
שבת קז
כיצד הנחש שהוא סמל הטומאה הרוחנית איננו מטמא?
שמונה שרצים
הנחש אינו משמונה שרצים, ועל כן גם אינו מטמא. הגמרא בעירובין (יג:) אומרת תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים. אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו; ומה נחש שממית ומרבה טומאה – טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן? הרבנו בחיי (ויקרא יא) מקשה שראוי היה בודאי שיהיה נחש טמא ומטמא, כי הוא שורש הטומאה והזוהמא כידוע מן הנחש הקדמוני, ומדוע אינו מטמא ואינו בכלל השמונה שרצים ומחדש הרבנו בחיי חדוש גדול ואומר: אבל הענין הוא מכללי דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום שלא רצתה לטמא הנחש במגעו, שאם כן היה אדם נמנע מלהרגו כדי שלא יטמא.
שבת קו
מדוע דווקא רבי רצה לבטל את צום ט' באב שחל בשבת?
אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה
הבני יששכר בסוף המאמרים על תשעה באב, מביא את הגמרא במגילה (ה:) ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת, אמר: כיון שאידחי אידחי וחכמים לא הודו לו. נשאלת השאלה למה דוקא רבי היה זה שביקש לעקור את צום תשעה באב שחל בשבת? ונ"ל מה שרבינו הקדוש דוקא ביקש לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת, דהנה אמרו בגמרא (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז) אחד מבני המשפחה שמת תדאג כל המשפחה, נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאה כל המשפחה, והנה בתשעה באב לאחר חצות זמן לידת בן דוד, והנה בתשעה באב שחל להיות בשבת רבינו הקדוש שהיה מבית דוד כדברי הגמרא (שבת נו.), הרגיש בשבת שכבר נולד בן דוד ונתרפאה כל המשפחה, וביקש לעקור את התענית לגמרי, אמר: הואיל ואידחי אידחי, משא"כ שאר החכמים שאינם מאותה המשפחה לא הרגישו בזה.
שבת קה
מהו כלי הנשק החזק ביותר?
כך אומנותו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה
על הפסוק 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו'” (דברים יא, טז) מפרש רש"י: וסרתם, לפרוש מן התורה, ומתוך כך 'ועבדתם אלהים אחרים', שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבדות אלילים״.
לכאורה זה גופא טעון הסבר. הלא בגמרא אנו רואים שדרכו של היצר בהסיתו את האדם לעבירה, שהיום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה (שבת קה:) אם כן מדוע בדברי תורה נאמר כאן שכיון שפורש מהם, מיד הולך ותדבק בעבודה זרה.
אלא, הביא הגאון רבי אלחנן וסרמן מפי רבו החפץ חיים, אם שני אנשים או עמים לוחמים זה עם זה, ואחד גבר על רעהו, עדיין אינו מובטח בנצחון, כי עוד אפשר שיתאושש המובס ויגבר על המנצח של היום. לא כן כאשר גבר האחד על יריבו, וגם נטל הימנו את נשקו, שאז הנצחון הוא אכן אמיתי, כי מעתה לא יוכל עוד לקיום עליו ולנצחו.
כיוצא בזה במלחמת היצר, שאף אם הסית יצר הרע את האדם לדבר עבירה וגמר עליו, עדיין לא נצחו לחלוטין, כי אם יקום עליו בחזרה וישוב בתשובה שלימה, הנצחון יהיה שלו. לא כן אם הסיתו היצר שלא ללמוד תורה, הרי לקח ממנו את כלי מלחמתו, כמאמר חז״ל ״בראתי לו יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין״ [קידושין ל״] לכך ברור שבסוף יבא לידי עבודה זרה, מה שאין כן בשאר עבירות. (מפי החפץ חיים)
הוסיף הגאון רבי אלחנן וסרמן לבאר לפי זה, מדוע ביטול תורה כל כך חמור בעיני חז״ל, עד שאמרו, ויתר הקב״ה על גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, ולא ויתר על עון ביטול תורה [ירושלמי חגיגה א, ז] הלא שלש עבירות הללו דינן ״יהרג ואל יעבור״, ואילו תלמוד תורה לענין זה הוא מצוה ככל המצוות, שיעבור ואל יהרג. אלא שאף אם הכשיל היצר את האדם עבירות החמורות ביותר, עדיין יכול האדם לשוב ולנצחו על ידי כח התורה. מה שאין כן אם נטל הימנו את נשקו, את לימוד התורה, הרי אינו יודע אפילו מה מותר ומה אסור, ומגיע עד כדי עבודה זרה.
(הגאון רבי אלחנן וסרמן)
שבת קד
סחורה א' א', זה אות או מילה?
כתב אות אחת נוטריקון
הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א דן בבעל קונדיטוריה שכתב שלט שהעוגות בקונדיטוריה הם סוג 'א – א' ואת שתי אותיות א' כתב בשבת ר"ל האם חייב חטאת? ומביא את הביאור הלכה (סי' שמ ס"ד ד"ה במשקין) שציין למחלוקת הראשונים אם חייב על כתיבת סתם אותיות ללא משמעות של קריאה.
ולכאורה כיום בימינו דן הרב זילברשטיין ישנה משמעות ל – 'א – א' וכמו שמצוי שאומרים על סחורה משובחת שהיא 'א – א'. ואולי גם הרע"ק אייגר הסובר שפטור בסתם אותיות, כאן יודה שחייב בכתיבה זו. אולם נראה שגם בימנו אין 'א – א' מילה מורכבת שאינם מבטאים מילה מורכבת חדשה, כי אם פעמיים א' א' ואין זה ב' אותיות של משמעות מחודשת, וגם אין זה צירוף אותיות שקוראים אותם כמו מילה הכתובה אלא אומרים את האותיות – אלף אלף. וראיה לכך שהרוצה לומר שאדם זה הוא אב לבנו אינו אומר לו זהו אלף בית של בנו, אלא אומר אב, משא"כ אלף אלף שמבטאים אותו אלף אלף. אך למעשה נשאר בצ"ע.
(חשוקי חמד)
שבת קג
איך מחה ר' יונתן אייבשיץ בהיותו נער על כבוד אביו?
אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול שם משמעון ושמואל נח מנחור
עוד בילדותו, נודע רבי יהונתן אייבשיץ בפקחותו הרבה ובתשובותיו הקולעות. בהגיעו לפרקו בגיל צעיר כנהוג בימים ההם, הגיעו לאביו הצעות רבות מגדולים וטובים, אשר בקשו לזכות בחתן כה חשוב שעתיד להיות מגודלי הדוד. בימים ההם, התגורר בוינה השר המפורסם רבי שמשון ורטהיימר. אשר זכה לשתי שלחנות, תורה וגדולה במקום אחד והתמנה על ידי המלכות לרבה של אוסטריה כולה. שמעו של הנער יונתן, בנו של ידיד נעוריו רבי נתן נטע, הגיע לאוזניו והוא ביקש לקחתו לחתן לבתו היחידה. מיהר רבי שמשון ושיגר מכתב אל רבי נתן נטע, וביקש ממנו לבוא עם בנו להתראות עמו פנים אל פנים, אולם כיון שהדרך קשה וארוכה, נדברו השנים להיפגש בגבול אוסטריה ושם יתהה רבי שמשון על קנקנו של הנער הנפלא. הסכים אבי הנער והשנים יצאו יחדיו, עד שהגיעו לאחד הכפרים הקטנים של גבול אוסטריה.
קשה לתאר את שמחת שני הרבנים שנפגשו לאחר זמן רב מאז הכירו בנערותם, והשנים שקעו עד מהרה בשיח מרתק. הנער יהונתן. שהיה עדיין צעיר לימים, הקשיב ברוב קשב לשיחת החכמים, והנה שם לבו, כי בעוד אביו מכנה את רעהו בתואר רבי שמשון כיאה לאדם רם מעלה כמותו, לא כן עם רבי שמשון, שמכנה את אביו ללא תואר, כידיד ותיק מנעוריו. בקש רבי יהונתן לקנא את קנאת אביו, פנה אל רבי שמשון ואמר: יסלח לי מר שאני מפסיקו באמצע דבריו. ומה גם שיודע אני את דברי חז"ל כי המדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ונכנס לתוך דברי אחרים. אינו בגדר חכם. אולם כבר אמר חז"ל שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ומתוך שיחתו של מר, מצאתי תרוץ נאה לקושיה שמנקרת במוחי זה עידן ועידנים״. התפלא רבי שמשון ושאל את הנער: ״במה התקשית וכיצד תרצת את שאלתך. והנער השיב: על הפסוק בפרשת ויקרא ׳נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, ועשה מאחת מהנה', מפרש רש"י ׳מאחת מהנה, ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת שב משמעון, נח מנחור, דן מדניאל. והדברים מובאים במשנה במסכת שבת. ותמיד התקשיתי, מדוע נקטה המשנה דווקא לומר שם משמעון ולא שם משמשון, והרי גם שמשון מוזכר בתנ״ך. והתרוץ פשוט מאד, המשיך הנער בחיוך, ״הרי מסדר המשנה הוא רבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא, המכונה בפי כל לרוב קדושתו בתאר רבי סתם, ומכיוון שרבי שמשון שוכח את רבי, אזי גם רבי שכח את רבי שמשון…
(שבת טיש)
שבת קב
איך לבנות ללא חובות?
הבונה כמה יבנה ויהא חייב? – הבונה כל שהוא.
פעם אחת, בא אברך אחד לפני האדמו״ר רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע ושטח דאגותיו לפניו. הוא מתגורר עם משפחתו בבית קטן מאד והמקום צר מהביל את כל בני ביתו. ועל כן, הוא רוצה להוסיף עליו ולבנות כמה חדרים, לצאת מן המיצר אל המרחב. אך דא עקא, כי הוצאות הבנין מרובות, ואין בידו די מעות. אך ללוות אינו רוצה, כי אינו רוצה להכניס את עצמו בעול חובות. ואמר לפני האדמו"ר כי שגור בפי העולם, הבונה כמה יבנה ויהא חייב, כל שהוא. שכדי להיות חייב ולהשאר בעל חוב, די לבנות כל שהוא, וכבר יהיה חייב.
ענה לו האדמו״ר ואמר, אני הבנתי את הגמרא באופן אחר, הבונה, כמה יבנה, מי שרוצה לבנות יבנה כמה שרוצה, והשי״ת יעזרהו שיהיה חייב רק כל שהוא.
שבת קא
בכל אחד ואחד יש ניצץ מנשמתו של משה רבנו
משה שפיר קאמרת.
רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי הזוהר הקדוש שכל תלמיד חכם יש לו בנשמתו ניצוץ מנשמת משה רבינו, כי משה רבינו מתלווה ומתחבר עם התלמידי חכמים שעוסקים בתורה. ולכן מוצאים בגמרא שהיו קוראים זה לזה משה, 'משה שפיר קאמרת', כי משה הוא בחינת נפש הלומדת תורה. וזה גם המשמעות בדברי הזוהר 'אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא' שבכל דור ודור משה רבינו מתלווה ללומדי התורה.
בשו״ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו״ד סי' קנג) ישנה תשובה להגאון רבי ישעיה פיק שהקשה מדוע שינה רש״י בפירושו בביצה (לח:) 'משה שפיר קאמרת' ביקרא דמשה קמשתבע, ובסוגייתנו וכן בסוכה (לט.) ובחולין (כג.) פירש, שבא לומר שהלא גדול הדור הינך ואיך תאמר דבר שכזה.
ומשיב לו הנודע ביהודה ומתרץ שבביצה מדובר על רב אושעיא השני שהיה בתקופת אביי ורבא ורב ספרא, ואומר שם רב אושעיא על רבי יוחנן ורב חנינא ורבי זירא שטוב עשו בכך שלא הסכימו עם דברי רבי אבא, ועל זה מקשה לו רב ספרא ואומר לו בין הדברים משה שפיר קאמרת, וכאן אם רש"י יפרש כדרכו שבא לומר גדול הדור הינך ואיך תאמר כך, וכי שאר האמוראים רבי יוחנן ורבי חנינא ורבי זירא אינם גדולי הדור, ולכן פירש כאן שנשבע ביקרא דמשה.
שבת ק
חידושו של האדמו"ר מטשורטקוב בחתונת נכדו מספינות הקשורות זו בזו
ספינות קשורות זו בזו – מטלטלין מזו לזו. אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות – אין מטלטלין מזו לזו
בחתונת נכדו של האדמו"ר הרה"ק ר' דוד משה מטשורטקוב, בן לבנו האדמו"ר הרה"ק ר' ישראל מטשורטקוב, הביא את דברי גמרא אלו, ופירשם על פי דרכו, הנה ידוע מעלת אהבת חברים אשר הוא ענין נשגב עד מאד, שכך יראו זה אצל זה מדות טובות והנהגות טובות וילמדו זה מזה וקנאת סופרים תרבה חכמה. גם יתחזקו יחד בעבודת ה' ואיש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
אמנם זה תלוי במדת אהבתם. כי אם אהבתם היא באמת ואחדותם היא בפנימיות לבבם, אז ודאי פועלת בהם פעולה רבה לטובה ומתחזקים זה על ידי זה כנ״ל. לא כן כשאהבתם היא מן השפה ולחוץ ובלבבם אינם אוהבים כל כך זה לזה, כי אז אין בזה תועלת כלל.
ומרומז זאת במשנה של ספינות קשורות. כי הספיגה תרמז לנשמת האיש הישראלי שממקור קדוש נחצבה ונשתלחה לעולם לפעול ולתקן מה שצריכה לתקן, ואחר שתשלים עבודתה ויושלם תיקונה תחזור למקורה להתענג מזיו השכינה, דוגמת הספיגה שנוסעת וחוזרת ממקום למקום.
והנה, אם הספינות קשורות זו בזו, היינו, שישראל קשורים ומדובקים זה בזה בקשר אמיץ בל ינתק, אזי מטלטליו מזו לזו. שהמעלות טובות ומדות טובות שישנם בזה מטלטלות להכירו ונדבקות גם בו, וכל אחד הרואה דבר טוב בחבירו מקיימה גם בעצמו, וזהו מטלטלין מזו לזו. אבל אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות, כלומר, כי אף על פי שנמצאים יחדיו בהיקף אחד, אם אינם קשורים זה בזה בדיבוק חברים ואהבה אמיתית, אינם מטלטלין מזו לזו ואין פועלים זה בזה פעולה לטובה, ולא הועילו כלום בהתקשרותם. ועל כן צריך שתהיה אהבתם אמיתית ובפנימיות לבבם.
(מרגליות הש"ס)
שבת צט
מה היתה חכמת לב המיוחדת של אסתר המלכה בבחירת נערותיה?
הגמרא במסכת מגילה (יג.) מביאה את הפסוק ״הנערות הראויות לתת לה מבית המלך״ (ב, ט) ודורשת מלמד שהיתה מונה בהן שבעת ימי השבוע בכדי לדעת מתי שבת. ושואל הגה״ק רבי יהונתן אייבשיץ זי״ע בספרו יערות דבש – אסתר, שנביאה היתה – לא ידעה איזהו יום השבת עד שהוצרכה לסימניהן של הנערות?
אלא- אסתר היתה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודיה. ואמרו חז׳׳ל: בטלה מביאה לידי שעמום, אם כן, בודאי היתה אסתר גם עוסקת בכל ששת ימי המעשה במלאכה, כאשה חכמת לב. אם כן ישגיחו נערותיה כי בשבת אינה עושה במלאכה, וידעו מהו עמה. על כן הערימה אסתר בחכמתה וחלקה את הנערות כל אחת ליום אחר של השבוע, ממילא, הנערות ששרתוה בחול לא נמצאו עמה בשבת, והיו סבורות שהיא עוסקת תמיד במלאכה, ואילו הנערה הנמצאת עמה בשבת, סברה שאף פעם אינה עוסקת במלאכה…
(רבי יהונתן אייבשיץ)
שבת צח
מהיכן הגיע הבריח התיכון הפלאי אל המשכן?
והבריח התיכון בתוך הקרשים, תנא בנס היה עומד
רש"י מפרש שם שהבריח היה נכנס באדנים שעמדו ברוחות צפון מערב ודרום, "ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו". זאת אומרת שאותו בריח מעץ, הושחל בַּנקב שנעשה בעוביים של קרשי המשכן, שניצבו כמסגרת בצורת האות חי"ת. מוט ארוך זה, היה בעל גמישות פִּלאית להתקפל ו'לפנות הצִדה" בתשעים מעלות, כדי להמשיך ולהיכנס בכל שלושת הקירות ולחזק אותם מתוכם. והנה מגלה התנא יונתן בן עוזיאל, מניין הובא אותו קרש מיוחד:
"ונגרא מציעאה בגו לוחייָא … מן אילנא דִנְציב אברהם בבארה דשבע".
פירוש דבריו: והקרש האמצעי בתוך הלוחות (הם עצי השיטים, קרשי המשכן), מן האילן שנטע אברהם בבאר שבע; הוא האשל המפורסם שנטע לאחר כריתת הברית עם אבימלך. וכיצד הגיע אותו מוט מבאר שבע אל ישראל שהיו במדבר סיני? – מוסיף התרגום ומחדש: 'בשעה שעברו את ים סוף, כרתו מלאכים את האילן והשליכוהו לים, והיה צף על פני המים, והיה מלאך מכריז: "זהו האילן שנטע אברהם בבאר שבע, והתפלל שם בשם ה'". ולקחוהו בני ישראל ועשו ממנו בריח תיכון, אורכו שבעים אמות, וניסים נעשו בו: שכאשר היו מעמידים את המשכן היה מתקפל כנחש בין קרשי המשכן, וכשהיה המשכן מתפרק – היה חוזר ומתיישר כמקל'.
מהו בעצם עומק דברי חז"ל בעניין אותו 'עץ'? – שזכות אותו 'אשל' שנטע אברהם בבאר שבע, והעניק בו לכל עובר אורח אכילה שתיה וליווי, וכן כל אשר שאל (אותיות 'אשל' – בר"ר נד, ו; סוטה י: ורש"י) – זכות זו היתה 'הבריח התיכון', שהעמיד לאחר מאות שנים את משכן ה' בעולם! כי מהו הקשר בין שני חלקי הפסוק: "ויטע אשל בבאר שבע – ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"? {בראשית כא, לג} – שבאמצעות אותו 'אשל', איחד אברהם את בני האדם להאמין 'בשם ה', והיה כבריח התיכון שאיחד את הבריאה עם בוראה.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
שבת צז
מה הקשה הגראי"ל שטיינמן להגרי"ש אלישיב בענין מרובה מדה טובה?
מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות
כתוב בפרשת שמות (ד, ז) ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. פרש"י מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות, שהרי בראשונה לא נאמר 'מחיקו' ונצטרע רק בהוצאת ידו. והנה רואים שאנשים בריאים נחלים רח"ל ברגע ורפואתם מתמשכת זמן רב. ואולי המדה טובה מרובה לענין זה שמאריכין להם זמן רב עד שהם נהיים חולים. ועוד יתכן שיש כאלו שלא ראויים למצב שיתנהגו עמהם במדה טובה. ובאמת במדרש רבה (שמות ג, יג) כתוב, מכאן שהפורעניות שוהה על הצדיקים לבוא ומדת הטוב ממהרת לבוא. אמנם בשבת (צז, א) לא כתוב צדיקים ומשמע שזה הנהגה כללית, ועי' במהרש"א בחידושי אגדות.
ושאל הגראי"ל שטיינמן דבר זה את הגרי"ש אלישיב ולא השיב על כך. ובאילת השחר (שבת צז.) כתב והיינו משום שהמהרש"א אומר בשם מדרש רבה שמו"ר שזה נאמר בצדיקים שהפורענות שוהה על הצדיקים לבא ומדת הטוב ממהרת לבוא ,וא"כ בדור שלנו אינם במדרגה כזאת.
(כאיל תערוג)
שבת צו
מה הקשתה אמו של האמרי אמת על בנות צלפחד?
מקושש זה צלפחד
רש"י על התורה על הפסוק (במדבר כז א) ותקבנה בנות צלפחד אומר שבנות צלפחד חיבבו את ארץ ישראל, ורבים מקשים על כך מנין שבקשתם היתה משום חיבוב. אם היו מציעים להם שתי אפשרויות, קרקע בארץ ישראל או קרקע בעלת שווי גדול יותר בחוץ לארץ והיו בוחרות בקרקע של ארץ ישראל, היתה זו הוכחה שמחבבות את ארץ ישראל, אבל כעת לא עמדה בפניהם שום אפשרות אחרת.
בעמק הנציב על הספרי אומר שעיקר הראיה ממה שאמרו 'בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ', היינו בארץ ישראל דוקא ולא בעבר הירדן שכבר נכבש, והם לא היו צריכות ללכת חלוץ, והיו יושבות במנוחה על נחלתם, אבל יפה כחם שחיבבו את ארץ ישראל למאוד, וגם היו נשים שאננות ובטוחות בכיבוש הארץ.
וכן כתב החתם סופר בפרשת פנחס שחששו שיותן להם נחלה עם חצי שבט מנשה בעבר הירדן, ע"כ אמרו 'בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ', היינו חפר, שנטלו חלק בארץ ישראל ולא בעבר הירדן משום שחבבו את הארץ דוקא, אף שחלק עבר הירדן גדול הרבה יותר.
בספר ליקוטי יהודה {פרשת פנחס} מובא בשם האמרי אמת שאמר, שאמו ע"ה היתה חולנית בעיר אוטבוצק בפרשת פנחס שנת תר"ס (שבועות אחדים קודם הסתלקותה), ושמעה שלמד פרשת בנות צלפחד, שהיו מחבבות את הארץ, והקשתה לו, מנין לחז"ל שבקשתן היתה בגלל שהיו מחבבות את הארץ, אולי בגלל שהיו רוצות ירושה, (והוסיף: בשלמא אם היו שואלין אותם מה הן רוצין, כסף או נחלה, והיו אומרות נחלה, היה ראיה שהם חיבבו את הארץ, אבל כעת, מנין זאת) והשיב לה שלפי כל המדרשים היה המעשה של מיתת צלפחד בשנה הראשונה או בשנה השניה, בין למ"ד מקושש ובין למ"ד מן המעפילים (עי' שבת צו), א"כ אם היו מבקשות רק מחמת ירושה, למה המתינו מ' שנה ולא תבעו מטלטלין, שבוודאי השאיר רכוש מביזת מצרים וביזת הים נפ"מ אצלם, רק מחמת שכעת נתחלקה הארץ, ומחמת חיבוב הארץ תבעו חלקן.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
שבת צה
מה בירך הגר"ש ואזנר זצ"ל כשראה חור בריצפת ביתו?
התולש מעציץ נקוב חייב
'עציץ נקוב', דהיינו צמח המונח בכלי נקוב על גבי הקרקע, הריהו כמחובר לקרקע מדאורייתא, משום שיונק מהקרקע דרך הנקב. ולכן אסור להגביהו מהקרקע ולהניחו על גבי דבר המפסיק את יניקתו; וכן להיפך – אם מונח על גבי דבר המפסיק את יניקתו, אסור להניחו ישירות על גבי הקרקע. ועציץ שאינו נקוב, נחשב כמחובר לקרקע מדרבנן.
(ביאורים ומוספים – משנה ברורה מהדורת דרשו)
פעם דן הגר"ש ואזנר זצ"ל לפני החזון איש לגבי עציץ נקוב העומד על גבי מרצפות אבן, האם עדיין נחשב לכזה, או שהמרצפת חוצצת בעד הנקב. הגר"ש ואזנר סבר כי רצפת האבן דיה להיחשב כחציצה, אולם החזון איש טען כנגדו, כי דינה של המרצפת כמוה כקרקע והעציץ יונק דרכה מן הקרקע. לאחר זמן נזדמן לידי הגר"ש ואזנר להגביה עציץ נקוב בביתו עם מרצפת האבן עליה ניצב העציץ, לתדהמתו כשהרים את העציץ, גילה באבן שמתחתיו חלל כגודלו של הנקב, ונראה היה בעליל כי הוא נוצר בשל יניקת העציץ מן הקרקע, כסברת בעל החזון איש. "ואמרתי" – כותב הגר"ש ואזנר ברשימותיו – "ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם"…
(אבי ההוראה)
האם מותר לטלטל קטן עבור אמירת קדיש?
אמר רבא: ומודה רבי שמעון ב[מוציא] מר [מעדר] לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב.
כתב הגר"ש קלוגר ז"ל בחכמת שלמה (סימן ש"ח סעיף מ"א) וז"ל: נ"ב נשאלתי אם מותר לישא קטן שאינו יכול לילך ברגליו לומר קדיש בשבת במקום דליכא עירוב, הנה נראה לפענ"ד כדעת השואל שמותר אך לא מטעמו, כיון דנשיאת התינוק הוי מלאכה דאורייתא, (ועיין בגמרא לקמן דף קכח: וע"ע בתוס' לעיל ע"א ד"ה אבל, ובראשונים לקמן דף קמא: ובסימן שכ"ט במג"א סק"א ובמחצית השקל שם), מה בכך דהוי כרמלית, הא הוי רק שבות אחד ואסור אף במקום מצוה ולא הותרה רק בין השמשות ולא בשבת עצמו.
רק מטעם אחר נראה לי להתיר, כיון דהוצאה זו הוי רק לומר קדיש, א"כ הוי מלאכה שאין צריכה לגופה, ולרוב הפוסקים הוי רק מדרבנן [ועיין במג"א סימן רע"ח] ולכך שוב הוי בכרמלית שבות דשבות דמותר במקום מצוה, וזה ברור ופשוט ודו"ק היטב, (ועיין בשו"ת רעק"א מהדו"ק סימן כ"ח). ע"כ דברי הגר"ש קלוגר.
מבואר מדבריו שהוצאה לצורך מצוה נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור, ולכאורה קשה שהרי קריאת התורה היא מצוה, ועם כל זה מבואר בגמרא שהיא מלאכה הצריכה לגופה וחייב, ואין לומר שמדובר בקריאה שאינה לצורך מצוה, שהלא מבואר במגן אברהם (סי' ער"ה סק"ח) שסתם קריאה פי' לצורך מצוה, וד' יאיר עיני.
וראיתי בשם הגאון משאץ ז"ל שמקשה על החכמת שלמה מדוע לא התירו לבנות את בית המקדש בשבת, הלא מצוה היא, וא"כ זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ואין גוזרין שבות במקדש, ועוד מקשה, מדוע לא התירו ביום טוב שחל להיות בשבת לתקוע בשופר מחשש שמא יעבירנו, הלא מצוה היא, וא"כ ההוצאה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסור מדרבנן, ולא גוזרים גזירה לגזירה.
(דף על דף ע"פ קונטרס גנזי שבת ע' נד)
אדם ומלאך שעשו ביחד מלאכה בשבת, האם זה נקרא "שנים שעשאוה" – ופטורים?
שנים שעשואה פטורין
כתוב בפסוק 'ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת' (שמות לה ב). וברש"י כתב: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת.
המהרי"ל דיסקין מביא ממדרש (זוהר ח"ב רכב:) שמלאכת המשכן היתה נעשית בנס, שכיון שהיה נותן ידו אל המלאכה מיד בא מלאך ה' ומסייעו לגומרו.
ולפי"ז מבאר מדוע הקדימה התורה לצוות על השבת, משום שהיה הוה אמינא שמותר לעשות את מלאכת המשכן אף בשבת שהרי שנינו שנים שעשאוה ופטורים, והאדם עושה את המלאכה ביחד עם המלאך.
על זה בא הכתוב לאמר "ששת ימים תֵּעָשה מלאכה", ר"ל "תֵּעָשה מעצמה" שנעשית ע"י סיוע המלאך, וא"כ תהיו סבורים שמותרים אתם לעשות בשבת, לזה אמר הכתוב "וביום השביעי יהיה לכם קודש" שאתם אסורים בעשיית מלאכה.
(קב ונקי)
האם היה לרש"י תלמוד ירושלמי?
רש"י (צב.) ד"ה ובכן, כתב: ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי, שאמר בשם רב האי, שמפורש בהתלמוד ירושלמי וכו'.
השדי חמד (ח"ט כללי הפוסקים סי' ח אות י) דן בארוכה בענין ואומר שלרש"י ולרבו לא היה לפניהם הירושלמי בתדירות, ומביא את הרש"י שלפנינו כאחת ההוכחות לכך, וכן באגרות החזון איש (ח"ג מכתב קעח) כתב: הרבה פעמים לא היה הירושלמי ביד רש"י ז"ל, כי כתב היד ירושלמי לא היה מצוי, ונמצא רק אצל יחידים.
ברש"י על הש"ס לפי פרוייקט השו"ת יש קרוב לשישים פעמים שרש"י מזכיר את הירושלמי, וכן בתנ"ך בכעשרה מקומות. ובמשנה הלכות (ח"ג סי' קפז) יוצא בחריפות רבה כנגד המקשה על דברי רש"י בברכות ורוצה להסיק מכך שרש"י לא ראה את הירושלמי, ומשיב לו: ופוק חזי מורנו הגאון רעק"א אשר הניח כמה קושיות בצע"ג ולא דייק כלום ח"ו להטות בשביל זה מדרך הראשונים, ואם לו קשה, אחרים אולי יבינו, וכל שכן אנן יתמי דיתמי. ומוסיף המשנה הלכות, ורק בכדי להראות טעותו אציג כאן מקומות בש"ס שרש"י הקדוש מביא דברי ירושלמי. ומציין שם לחמישים וארבע מקומות בש"ס, וכותב שבודאי ישנם מקומות נוספים.
(הרב א. אלבוים)
מדוע אומרים הלכה למשה מסיני ולא בסיני?
באמת אמרו האשה החוגרת בסינר, בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת. תנא כל באמת הלכה היא.
הבני יששכר בספרו אגרא דפרקא (אות ריט) מביא בשם הצדיק רבי מנחם מנדל מרימינוב זצוק״ל, מדוע אמרו חז"ל הלכה למשה מסיני, ולא אמרו סתם שהוא תורה שבעל פה, ועוד הוסיף לתמוה, מהו 'מסיני' היה צריך לומר 'בסיני'. ותירץ, שאותן הדינים נאמרו לו למשה בעת הליכתו מסיני, היינו בסוף ארבעים יום שכבר פנה ללכת מסיני אמר לו השם יתברך את אותן ההלכות, והוא כדמיון האדם אשר העניקוהו רבו בכל טוב להיות לו לצורך בדרך אשר ילך, ובעת אשר כבר הכין עצמו ללכת אמר לו הרב, קח נא גם את זה, כי גם זה יהיה לך לצורך בעת המצטרך, וזהו 'הלכה' למשה 'מסיני', שכל זה מן הנאמרים למשה בעת הליכתו מסיני.
שתי הסגולות לזכור את הלימוד
מאי ציפורת כרמים וכו' וגמר כמה דבעי וחכים כמה דבעי
ידועים דברי חז״ל שעיקר סגולותיה של התורה לא נאמרו אלא על ה״עמל״ שבתורה, וכמו שאמרו ״אם בחקתי תלכו״ ומפרש רש״י שתהיו עמלים בתורה. ואחד הדברים שמצריכים עמל הוא החזרה והשינון, שחוזר על לימודו שוב ושוב כדי לזוכרו.
וכתב הגאון רבי אהרן שמואל קאיידנובר (בעל התפארת שמואל על הרא"ש והמהרש"א) בספרו ברכת שמואל, והביאו הרב חיד״א בפרק שירה, פירוש על מה שנאמר בפרק שירה ״צפורת כרמים אומרת אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי״. וביאר שהרי בגמרא מובאת הסגולה לזכרון שיאכל צפורת כרמים.
אמנם עם זאת אמרו חז״ל סגולה נוספת לזכרון והיא שישנה פרקו ק״א פעמים, וכיון שצפורת הכרמים יודעת שהתלמידי חכמים מחפשים אחריה, הרי שהיא בורחת מהם שלא יצודו אותה לאוכלה.
וזהו שאומרת ״אשא עיני אל ההרים״ – אלו התלמידי חכמים, ״מאין״ גימטריה ק״א, ״יבוא עזרי״ – שעל ידי שיחזרו על תלמודם ק״א פעמים לא יצטרכו לה.
האם רבי עקיבא ידע את המדרש מה עתיד סופו?
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות
בגמרא במנחות (כט:) מובא עוד על מה שהיה עם משה רבנו כאשר עלה לשמים. ״בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש״ע, מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תיליץ של הלכות. אמר לפניו: רבש״ע, הראהו לי… אמר לפניו רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש״ע, זו תורה וזו שכרה ? א״ל שתוק, כך עלה במחשבה לפני״.
ונשאל הגר"ח קנייבסקי האם ידע רבי עקיבא דברי חז״ל אלו בחייו, שהרי דוחק לומר שאנו יודעים מזה ואילו רבי עקיבא שהיה תנא לא ידע מזה? ואם ידע, למה בשעה שנגזר עליהם למות, שלחו את ר׳ ישמעאל לשאול אם נגזרה הגזירה עליהם [כמובא באוצר המדרשים עמ׳ תלט, וכן הוא בפיוט שאומרים ביו״כ] ?
וענה על כך הגר"ח קנייבסקי כדרכו במיעוט מילים: אם הקדוש ברוך הוא לא רצה שידע, אז רבי עקיבא לא ידע.
(מעשה רב)
מה למד הגאון ר' שמואל רוזובסקי מקבלת התורה בקולות וברקים?
מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם".
שואלים התוספות (ד"ה כפה), הרי עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע", קיבלו עליהם במסירות נפש מיוחדת את כל דברי ה', מדוע, אם כן, יש צורך בכפיה?! אם הם מוכנים לקיים את המצוות מרצונם החופשי – למה מגיע האיום?
ומסביר, שאמנם קיבלו עליהם בתחילה מרצון, אך היה חשש שעם כל הקולות, הברקים, הענן הכבד וקול השופר – יבהלו עם ישראל ויסוגו אחור, עלולים הם להתחרט למול הרעש ויציאת נשמתם, לכן היה משה חייב לכפות עליהם הר כגיגית. אין נסיגה, אין דרך חזור.
ממשיך ושואל על כך הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל, ראש ישיבת פוניבז': מדוע היה צורך לקבל את התורה ברעש ובאש, ולכפות עליהם הר כגיגית? שמא עדיף היה לתת אותה בנחת, ולהסתמך על קבלתם את התורה מרצון?
אלא, מוכח מכאן, עונה רבי שמואל, שתורה ומצוות בלי אש – זה לא תורה. אופן קיום התורה והמצוות, כמו שבת, תפילין ותפילה חייבים להיות רק מתוך התלהבות (וביידיש – ברען)! ללא החום היהודי הלוהט – זו לא אותה תורה.
החפץ חיים היה אומר על כך, שאת התורה צריך ללמוד עם כל האכפתיות, עם כל החום, עם כל הלב!! חלילה לא לקיים אותה כמצות אנשים מלומדה.
(דרשו – הרה"ר ר' ישראל ליוש שליט"א)
מה היה ההיתר של משה רבנו לשבור את הלוחות?
יישר כחך ששברת
הספר זרע ברך ושואל – מי התיר לו לשבור את הלוחות ומביא ראיה מפורשת מדברי מדרש רבה (כי תשא מ"ו א) רָאָה שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, משה רבינו יורד ורואה את העגל, החטא הזה הוא לעד, אין יציאה ממנו, הלך משה וְחִבֵּר נפשו עמהם, אמר משה כולם עשו את העגל, או שלא מיחו, היחיד שלא היה פה שעשו את העגל, זה אני. יוצא שאני היחיד שלא חטאתי, אלך להצטרף עמהם, גם אני בחבילה. ושבר את הלוחות. ואמר להקדוש ברוך הוא הם חטאו שעשו את העגל ואני חטאתי ששברתי הלוחות. אם מוחל אתה להם אף לי מחל, שנאמר (שמות לב לב) 'ועתה אם תשא חטאתם', כן לחטאתי מחל, "ואם אין אתה מוחל להם אל תמחל לי, אלא 'מחני נא מספרך אשר כתבת' (שם).
אמר רבי אחא, לא זז משם עד שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שלהם. משה רבינו לא זז מהמקום, עד שאמר לו הקב"ה שהוא מוחל לו על החטא שנאמר (שמות לב טו) ויפן וירד משה. כיון שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שלהם – כיון שמשה רבינו הצליח להשיג כפרה על חטא העגל, אמר משה הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם, אני מי יבקש עלי, התחיל מצטער על שִׁבּוּר הלוחות.
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. שואל הזרע ברך – למה דווקא שמן צריכים להביא אליך? וגם מה זה 'ואתה' עם וא"ו החיבור? ומסביר, אמר משה לפני הקב"ה – ריבונו של עולם, לעם ישראל השגת מחילה לחטא העגל, איך השגת מחילה ? נאמר (כה ב-ג) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת.
אומרים חז"ל במדרש (תנחומא פרשת תרומה, אות ח) – יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו את העגל. יוצא, שהקב"ה נתן לעם ישראל כפרה על חטא העגל, לעשות משכן. אומר משה – ריבונו של עולם, לעם ישראל נתת כפרה, יעשו את המשכן ויכפרו על חטא העגל… אני ששברתי את הלוחות, מה תהיה כפרתי? אמר לו הקב"ה – 'ואתה', אתה יודע מה תהיה כפרתך, על שבירת הלוחות ? תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. אתה עושה את המנורה, את השמן מביאים אליך, רק אתה מתעסק במנורה, כי המנורה מכוונת כנגד התורה, אתה תבנה את המנורה כתיקנה, על זה ששברת את הלוחות.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
מה הקשר בין משה רבנו ל'שבית היא מלזעוק'?
ודכולי עלמא – בשבת ניתנה תורה לישראל
הגמרא לומדת דבר זה מדרשה של הפסוקים, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (זכור כ ח), וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שמות יג ג), מה להלן – בעצומו של יום, אף כאן – בעצומו של יום.
מה נאמר בקבלת התורה? משה ידבר והאלוקים יעננו בקול (שמות יט יט) אומרים בעלי הרמז: ׳משה׳ – ראשי תבות ׳שבת היא מלזעיק׳. ׳בקול׳ ־ ראשי תבות ׳ורפואה קרובה לבוא׳.
בספר ״אוצר אפרים״ מביא בשם תלמידי הבעל שם טוב, שמישהו בא אליו בשבת פרשת ויקהל וביקש ממנו ברכה לחולה במשפחתו. אמר לו הבעל שם טוב נאמר בפסוק: ”ויקהל משה״. ׳משה׳ ־ ראשי תבות ׳שבת היא מלזעק׳, ואלו ׳ויקהל׳ הוא ראשי תבות ׳ורפואה קרובה לבוא׳, בתוספת שמו יתברך, י־ה.
שמעתי בשם רבי משה יעקב וייס שאמר, מה הפירוש ״ורפואה קרובה לבוא״? ־ {כל יום מתפללים: ״רפאנו ה׳ ונרפא״, וברכה זו היא הברכה השמינית בתפלת שמונה עשרה. אבל בשבת שיש רק שבע ברכות בתפלת העמידה, כאשר אומרים בברכת גבורות ״רופא חולים״ מתכונים על רפואת חולים. נמצא, כי בעוד בכל ימות השבוע התפלה לרפואת חולים היא בברכה השמינית, הרי בשבת הרפואה ״קרובה לבוא״, וכבר בברכה השניה מכוונים על כך…
(ומתוק האור – שבת ח"א)
בנין רב קומות שגנב 30 ס"מ…
לא תסיג גבול רעך
מעשה בבעלי מגרש גדול, שהקימו על מגרשם בניין רב קומות, שישמש למשרדים ובתי עסק. עבודת בניית הבניין העצום הושלמה בהצלחה, וכעת בעוד ההכנות לחנוכת-הבניין היו בעיצומן, מגלה ראובן, בעל חצר גדולה הסמוכה לבניין המשרדים החדש, שקיימת חריגה קטנה בבנייה… ניגש אפוא ראובן אל בעלי הבניין ומודיעם: 'ידוע לכם שחרגתם ופלשתם לגבולי?!…'
העניין נבדק, ואכן התברר שקיימת חריגה קטנה של כ-30 סנטימטרים לכל אורך חצרו של ראובן.
בעלי הבניין התנצלו: 'הדבר לא נעשה חלילה בזדון, אלא מחוסר שימת לב. נפצה אותך בע"ה בתשלום המגיע לך, על פי שמאי שיקבע כמה שווה חלקת האדמה שהבניין הוקם עליה'.
תגובת ראובן היתה מפתיעה: 'לא לא, איני מעוניין כלל בכסף! אני רוצה בחזרה את חלקת האדמה שלי. תיקחו אפוא סכין, וכשם שפורסים פרוסת עוגה, כך תפרסו את חתיכת הבניין שנכנסה לשטחי!… אם אינכם מוכנים להשיב לי את הקרקע, איני דורש הרבה, תתנו לי רק – – – קומה אחת בבניין!'
בעלי הבניין הרימו גבות עיניהם בתמיהה. 'זו סחיטה מאוד לא יפה', התרעמו, 'קח נא רק את הכסף ששווה הקרקע שלך…'. אך ראובן נותר בשלו – 'או שתפרסו פרוסה, או קומה שלימה!'
עם מי הדין?
תקנת השבים
ראשית כל נקדים: מדין תורה, חייב הגזלן להשיב את הגזילה שגזל, שנאמר (ויקרא ה', כ"ג) 'והשיב את הגזילה אשר גזל'. אולם, יש והגזילה נעשית חלק ממבנה מורכב, כגון: אדם שגזל קורה, ובנה אותה בתוך ביתו (באופן שהקורה נעשתה לחלק מבית), אזי מדין תורה חייב הגזלן להרוס את ביתו ולהשיב את הגזילה. אולם, חכמים, ברצותם להקל על בעלי תשובה, כדי שלא ימנעו מחזרה בתשובה מתוך קשיים בהשבת הגזילה, תיקנו, כי במקרים כגון אלו, לא יצטרך הגזלן להרוס את ביתו כדי להשיב את הגזילה לבעליה, אלא די שישיב לנגזל את דמי הגזילה. תקנה זו נקראת 'תקנת השבים'. (וקרויה גם 'תקנת מריש').
האם קיימת התקנה בקרקעות
אולם, כל תקנת השבים נאמרה דוקא בנוגע לגזילת מטלטלין, אך לא בנוגע לגזילת קרקעות, כמבואר בבית יוסף (חו"מ סי' שע"ו), שהביא כי נשאל הרשב"א, אודות מסיג גבול שבנה כאמה בחצר חבירו, ועכשיו בא בעל החצר להרוס כל בניינו – האם נדון בזה כדין מריש או לא? והשיב הרשב"א: לא עשו תקנת השבים רק במטלטלין, אבל בקרקע לא אמרו שימכור זה את שלו 'וישחית את נחלתו'! וכן נפסק ברמ"א (חו"מ סי' ש"ס ס"א): "גזל קרקע ובנה עליה בניינים גדולים – צריך לסתור הכל ולהשיב את הקרקע לבעלים, שלא עשו תקנת השבים בקרקע".
לאור זאת, היה מקום לומר, שבמקרה דנן נצטרך לקבל את תביעת ראובן, והוא יכול לומר לבעלי הבניין לסתור את בניינם כדי להשיב לו את קרקעו.
השגת גבול בשוגג
אולם, בתשובת המבי"ט (ח"ג סי' קמ"ג, הובא בפתחי תשובה שם סק"א) מבואר, שאם לא נעשתה ההשגת גבול מדעתו, רק שהבנאים הכניסו חצי אמה מקרקע חבירו שלא מדעתו, אפשר שקיימת בזה תקנת השבים, ובונה הבניין אינו צריך לסתור בניינו, אלא יפרע לבעל הקרקע מה ששווה החצי אמה, כי לא החמירו אלא מפני מה שעבר על 'לא תסיג גבול רעך' (דברים י"ט, י"ד), וכאן הרי לא עבר, כיון שלא ידע מהשגת הגבול.
אך במשנה למלך (בהל' גניבה ז'-י"א) הביא את דברי המבי"ט וכתב עליו: 'ואין נראים לי דבריו כלל!' (וע"ע בשער משפט סי' ש"ס סק"א, בערך ש"י סי' ש"ס, ובפתחי חושן גניבה פ"ב הערה ל"ה).
נמצאנו למידים, שלכאורה נידון דנן תלוי במחלוקת הפוסקים, שיש הסוברים שהבונה בקרקע חבירו מחוסר ידיעה חייב לסתור את בניינו, ויש הסוברים שאינו חייב. ויעויין בשו"ת 'מעשה בית דין' (סי' ה'), שהביא את השיטות הנ"ל וכתב שניתן לומר במקרה זה 'קים לי' כהשיטות שאין חייב לסתור את הבניין. ובפרט בשאלתנו שההיזק של בעל החצר כמעט אינו משמעותי (רוחב של 30 ס"מ בלבד, ואין כאן כל כך 'השחתת נחלה'), ולכן נראה לכאורה שיוכל להסתפק בפיצוי הוגן על פי הערכת שמאי.
לסיכום: נראה שבעלי הבניין אינם חייבים לקעקע את הבניין שלהם (כשאכן הסיגו את הגבול שלא בכוונה), וישלמו לראובן את דמי הקרקע שלו. וצריך עיון.
(ופריו מתוק – פרשת נח)
מהו הטעם שמובא בזוהר לאיסור כלאים
במשנה: ד׳ על ד׳ רוחות הערוגה ואחת באמצע וכר.
ברש״י כאן כתב שרק כלאי הכרם הם דאורייתא אך כלאי זרעים הם דרבנן. ובתוס׳ הקשו שהרי גם כלאי זרעים הם דאורייתא. ובמשנה למלך (כלאים פ"א ה״א) הוסיף שרש״י סותר לדבריו בקדושין (לט.) שכתב שם שכלאי זרעים הם גם כן דאורייתא. ויש להוסיף שהקושיא חזקה הרבה יותר, כיון שבקדושין מדגיש רש״י שהלשון 'שדך' שכתוב בפסוק לגבי כלאים משמע שמדובר על זרעים יותר מאשר על אילנות עיי״ש.
ובדברי מלכיאל (ח"ב יו״ד סי׳ מא ס״ק יח) כתב לחלק לשיטת רש״י ליישב את סתירת הדברים, שוודאי אם זורע במפולת יד זה דאורייתא, ובסוגייתנו מדובר בערוגה שאינה במפולת יד אלא רק שסמוכים זה לזה, וע״ז כתב שפיר רש״י שכלאי זרעים באופן שכזה הם דרבנן. ורק כלאי הכרם זה דאורייתא אף שלא במפולת יד ולומדים זאת מן הפסוק 'המלאה הזרע', ורק למלקות צריך מפולת יד.
ויש להביא את לשון הזוהר הקדוש (שמות ט״ו ע״ב): כל עשב הארץ נתמנה עליהם שרים חזקים בשמים, שאין לך עשב ועשב בארץ שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל, כל אחד ואחד מהעשבים יש לו סוד בפני עצמו, כעין של מעלה, כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים, ומשום זה ״שדך לא תזרע כלאים״, כי כל אחד ואחד נכנס לבדו, ויוצא לבדו, שאין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאים, מערב שליטתם זה בזה ע״כ.
ולפי״ז לכאורה ברור, שגם בעשבים מעורבים עוברים על ״שדך לא תזרע כלאים״. וכשיטת הרמב״ם ותוס׳ הנ״ל ודו״ק.
(דף על דף)
התשובה הניצחת ששלח הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין במשפט בייליס
זאת התורה אדם כי ימות באהל
מפורסם מאוד המשפט האנטישמי שהתנהל ברוסיה לפני כ-100 שנה, נגד היהודי מנחם מנדל בייליס. התביעה האשימה אותו שהוא כביכול הרג גוי. ולהצדקת תביעתם הם טענו שדעת היהודים שהעם היהודי הוא העם הנבחר, ואילו הגויים הם פחותים שבאומות, ולכן מותר להרוג אותם.
עורך הדין שעמד להגנתו של בייליס היה הרב ד"ר יעקב מזאה, הוא ניהל את המלחמה ברשויות המשפט הרוסי בכל כוחו ומאודו. חבר המושבעים היה מורכב מאנשים מגוונים, שברובם היו איכרים פשוטים, שקל היה לשכנע אותם ולהפריך את טענותיהם, אך ביניהם היה גם מושבע אחד שהיה ממולח יותר, והמלאכה נגדו לא היתה קלה כלל ועיקר.
רשעותו ושנאתו התהומית של המושבע הלז, יחד עם פקחותו וערמומיותו, העלתה בפיו טענות כבדות משקל, שלא היה קל להרב מזאה לעמוד מולם. אחת מטענותיו הקשות היתה מפסוק ומדרש מפרשתנו, 'הרי כתוב בתורתכם' טען הגוי 'אדם כי ימות באוהל, ודרשו החכמים אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, א"כ לפי דרשה זו הרי אתם מיחסים לגויים יחס של בהמות וחיות שאינם בני אדם, וזוהי ה'הוראת היתר' שלכם לרצוח אותנו ולהרוג בנו'.
טענה כבדה היתה זאת, ולא ידע הרב מזאה מה לענות עליה, עד שהגאון רבי מאיר שפירא מלובלין – אשר היה בתקופה זו אברך צעיר, ורק לאחר מכן התפרסם כהוגה הדף היומי וראש ישיבת חכמי לובלין – שלח מכתב להרב מזאה, ובתכנו תשובה ניצחת לטענת הגוי ע"כ שעפ"י תורת היהודים, אין הגויים קרויים אדם. וכה הסביר את דברי המדרש, המילה 'אדם' היא המילה היחידה שאין לה הגייה בלשון רבים, לא אומרים 'אדמים', ואין עוד שום מילה אחרת שיכולה לבטא 'אדם' בלשון רבים, וכדי לבטא מילה זו בלשון רבים אנו נאלצים לומר 'בני אדם', וכל זאת משום שאכן כל בני האדם הם 'אחד', ערבים זה לזה, ודואגים האחד לשני.
אבל מציאות זו היא רק אצל היהודים ולא אצל הגויים, משפט בייליס עצמו יוכיח שהרי כל היהודים כולם חרדים ודואגים לשלומו, ולא רק מי שמכיר את האיש, אלא היהודים כולם בכל רחבי תבל מתפללים ומתגייסים לשלומו.
אין זה אלא משום שאצל היהודים כולם קרויים 'אדם' בלשון יחיד, ואין אפילו מילה אחרת שמבטאת מילה זו בלשון רבים. ואילו אצלכם הגויים, כל אחד חי לעצמו, את חייו הפרטיים, ואת צרתו האישית, מבלי שהרבים יתעניינו בו או יזילו דמעה עבורו, וא"כ סיים הגר"מ שפירא את תשובתו, אין כוונת המדרש להתיר את דמם של אומות העולם, ע"י שחידש שאינם בני אדם אלא חיות, אלא זוהי כוונת המדרש: 'אתם' – עם ישראל 'קרויים אדם' בלשון יחיד, כי הרבים הם יחיד. 'ואין אומות העולם קרויים אדם' בלשון יחיד, אלא כל אחד ואחד הוא יחיד לעצמו.
תשובה נפלאה זו אמורה לחזק בתוכנו את תחושת הערבות המחויבת בין כל בני העם היהודי באשר הם, הן בגשמיות והן ברוחניות.
(דרשו – הרב ישראל ליוש שליט"א)
לְמה התכוונה רחל אמנו בתשובתה לאביה לבן הארמי כשחיפש את התרפים
אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה
הרה"ג רבי יוסף שאול הלוי נתנזון בעל ה'שואל ומשיב', בספרו על התורה 'דברי שאול' מביא (בראשית לא לה) בשם הגאון מוילנא שהנה מצינו ברחל אמנו שישבה על הגמל והסתירה כך את התרפים שגנבה מאביה לבן הארמי וכשחיפשם אמרה לו 'אל יחר בעיני אדנִי, כי לא אוכל לקום מפניך, כי דרך נשים לי, ויחפש, ולא מצא את התרפים', ובזה התכוונה למה שלקחה את התרפים שהיו עבודה זרה, וזהו שאמרה דרך נשים הוא לי, שהרי לקחה את התרפים ושכבה עליהם וא״כ מטמא כמו נדה.
ואומר על כך בעל ה'שואל ומשיב' אף שעבודה זרה אינה מטמאת אלא רק מדרבנן, מכל מקום בני ביתו של יעקב אבינו היו בקיאין אף בדרבנן, שהרי קיימו את כל התורה כולה ואף מצוות דרבנן, ובפרט בעבודה זרה החמירו וכבר אמרו (ע"ז יד:) שבמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים. אך נשאר בקושיא שאמרו בסוגייתנו שאם הניח אבן של ע"ז על יתדות לדעת רבי אלעזר לכולי עלמא אינה מטמאה, וכשרחל ישבה על גבי המרדעת שמתחתם היו התרפים, הרי זה כמו באבן על יתדות כיון שהמרדעת היא דבר קשה ולא ניתן להרגיש בה את הכלים שתחתיה, וא"כ אינה מטמאה אותם.
ולדברי האבן עזרא שאומר 'ותשימם בכר הגמל' פירושו שהיניחה את התרפים באורוות הגמלים ו'כר הגמל' הוא שם של מין ממיני הגמל, ויש ליישב קצת. ומסיים את דבריו: ודו״ק כי באמת לא כתבתי רק לחיבת פה קודש הגאון מורנו הרב רבי אליהו ווילנא זצ״ל
האם המלקט מן בשבת עובר על מלאכת תולש ומעמר?
מיחייב משום תולש
נאמר בתורה לגבי לקיטת המן בשבת (שמות טז כז-כח) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו, ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי. ויש מקום לדון האם יש איסור בזה,
הספורנו (שם) כותב שהאיסור שעשו בלקיטת המן בשבת, שהיה זה חלול שבת בלי ספק אם היו מלקטים הדבר ממקום גידולו, כמאמרם ז"ל (שבת קז:) האי מאן דתלש "כשותא מהזמי והיני" (צמח שגדל על קוצים וגדל מריח הקרקע שהקוצים יונקים ממנו – רש"י) חייב משום תולש.
והנה באגלי טל (מלאכת האופה אות לה סק"א-ב) דן מנין שאסור מדאורייתא לבשל בשבת גם דבר שלא מגידולי קרקע, וכתב שלומדים זאת מהמן דכתיב (שם כג) "את אשר תאפו אפו" אף שלא היה גידולי קרקע. ובספרו שו"ת אבני נזר (או"ח סי' קל) מביא שהקשו לו ממה שכתב הספורנו הנ"ל שמבואר מדבריו שהמן הוא גידולי קרקע ועל כן המלקטו בשבת חייב משום תולש, וא"כ אין ללמוד ממנו לבישול בדבר שאינו מגידולי קרקע.
וכתב על זה "אין אחריות דברי ספורנו התמוהים עלי, בפרט שבגמרא (עירובין יז:) דרשו 'אל יצא איש ממקומו' לצאת בכלי ללקט המן, משמע שלקיטה עצמה אינה מלאכה".
ובמשך חכמה (שמות שם) כתב שהיה בלקיטת המן מלאכת עימור דהוי מלאכה גמורה, וכבר נצטוו על השבת במרה, רק תלי בפלוגתא אם יש עימור שלא בגידולי קרקע (שבת עג:). [ועי' כלי חמדה, ותורה שלמה בשלח מילואים יח]
(קב ונקי)
מה הקשר בין שמר המור לחזרה בתשובה?
מאי שמן המור
הגאון מוילנא לומד את פרשת 'אשת יפת תואר', לדרך תשובה לאדם, דרך פסוק במגילת אסתר (ב יב-יג) 'ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים. ובזה הנערה באה אל המלך.
אומר הגאון מוילנא: והנה, בכל ראש השנה ויום הכיפורים, האדם חוזר בתשובה, וצועק "חטאתי רבונו של עולם, סלח לי" ! והקב"ה ברוב חסדיו ורחמיו מעביר על עוונותיו, פירוש, שהעוון עצמו אינו נמחק, אלא תלוי – אם יחזור בתשובה שלמה – ימחול לו, אבל אם לא – לא ימחול.
וזה מה שכתוב כי כן ימלאו ימי מרוקיהן – המירוק הזה של העוונות, לוקח שנים עשר חדש. אז מה הוא צריך לעשות? אומר הגאון מוילנא – פירוש שימרק את עצמו מהעבירות, אבל כדי למרק את עצמן מן העבירות, אומרת מגילת אסתר – צריך ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים.
מה זה שמן המר ובשמים ותמרוקי הנשים? אומר הגאון חידוש עצום, המקור הוא בזוהר הקדוש – והנה ידוע לכולם, שישנם שני דברים באדם שהם מותרות – השיער והציפורניים. אתה כל הזמן קוצץ אותם. ומרומז בפרשת כי-תצא למלחמה, כדאיתא בזוהר – וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה שהם המותרות. שואל הזוהר – למה הקב"ה מורה לה לגדל את הציפורניים ולגלח את השיער? כי הקב"ה נתן את זה באדם, ללמדנו שהעולם הזה הוא בר-חלוף, כמו הציפורניים והשערות שאנו רואים שהם בר חלוף.
[ראיתי פעם באחד הספרים – שלכן יש ענין לקצוץ את הציפורניים ולגלח את השיער לכבוד שבת, כי ששת ימי המעשה, זה הכנה לקראת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. אז שישה ימים הם כנגד שישים שנה, אח"כ, לקראת היום השביעי – ימי שנותינו בהם שבעים שנה]
אומר לנו הקב"ה – אתה רוצה לדעת מה היא דרך התשובה ? ששה חדשים ראשונים תתנתק מהמותרות. ההתנתקות מן המותרות, זה הא"ב של בעל התשובה. כי ברגע שאדם רודף אחר המותרות, וישמן ישרון ויבעט (דברים לב טו). ואחרי זה וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים.
בבשמים זה מצוות 'עשה', ובתמרוקי הנשים זה מצוות 'לא תעשה', ואם זה מה שתעשה במהלך השנה, שתשיל מעצמך את המותרות ותלך שישה חודשים בבשמים ושישה חודשים בתמרוקי הנשים – ובזה הנערה באה אל המלך – ככה תוכל להתייצב בראש השנה לפני הקב"ה "רבונו של עולם, עשיתי את תהליך התשובה".
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
איזו סגולה יש בקניית תפילין?
קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין
בדברי הפתיחה לספר 'ופריו מתוק' (ויקרא) מספר הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שהגיע אליו אבא עם ילד שטוהר היה נסוך על פניו. האב הצביע על כמה צלקות בפני הילד ובידו הימנית, וגם הוציא מתיקו נרתיק של תפילין, וסיפר דבר-פלא:
בני זה, נפצע אנושות בראשו, על ידי רכב חולף. כשהגענו לבית החולים, הרופאים נתנו לו סיכויים קלושים להישאר בחיים, ורצתי מיד אל מעונו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
מרן בירך את הילד ויעץ: 'כדאי שתמהר לקנות לילד תפילין מהודרות, ולהניחם בסמוך לראשו של הילד, ובע"ה כשיגיע לגיל מצוות יניחם'. שאלוהו בני הבית לפשר ה'סגולה' הזו, ומרן זצ"ל ביאר: 'כיון שקנו תפילין, הרי צריך ראש להניחם…'.
יצאתי מביתו של מרן, ממשיך האב לספר, ומיהרתי לקנות את התפילין המהודרות ביותר, והנחתי את התפילין ליד ראשו של בני. לתדהמת כל הרופאים, הילד החל להחלים אט אט מהפגיעה הקשה, ובחסדי השי"ת ניצל בניסי ניסים, עד שכיום מתפקד בס"ד באופן רגיל לחלוטין, ורק שלזכר הנס הגדול נשארו לו כמה צלקות ביד ובפנים (על גבי הלחי, באופן שיכוסו כאשר יתבגר ויגדל זקן…).
וכשגיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שמע את המעשה, ציין לדברי המדרש (אותיות דרבי עקיבא, אות פ'): "כל אבר ואבר שבראת באדם, לא בראת אותו לבטלה, לא בראת ראש אלא לכבוד שמך, לתפילין, וליקוד לך ולהשתחוות לך…".
דבק – לא רק להדביק אלא גם להיות דבוק…
דבק כדי ליתן בראש השפשף, ובמשנה שנינו 'בראש השבשבת'
מובא בשם הרה"ק ר' אהרן מקוידנוב זצ"ל בשם צדיק אחד שהיה ער כל יום השבת, שהיה חוזר כמה פעמים על דברי המשנה 'דבק, כדי שיתן בראש השבשבת', ופירש: 'דבק' – האיך אפשר להיות דבוק בהשי"ת, 'כדי שיתן בראש', שלא יסיח דעתו וראשו, 'השבשבת' – מרומז בזה יום השביעי שהוא שבת, שב שבת, שיזכור תמיד את יום השבת ואז יהיה דבוק בהשי"ת. ועל דרך זה מובא בתולדות יעקב יוסף (בשלח, עה"פ אל יצא איש ממקומו) שאסור להסיח דעתו כל היום מקדושת השבת, וקל חומר מתפילין שאסורים בהיסח הדעת וכדברי הגמרא במנחות (לו:) משום שנכתב בהם שמו של הקדוש ברוך הוא ושבת היא שמו של הקדוש ברוך הוא (זוהר), וקדושתו יותר מתפילין ולכן בשבת פטור מן התפילין, על אחת כמה וכמה שצריך שלא להסיח דעת כל היום מקדושת השבת. ומשום כך צריך לחזור ולשנן את הענין של זכור את יום השבת לקדשו עד שיהיה בבחינת 'יתן בראשו השבשבת', שלא יהיה מסוגל לשכוח מהשבת.
(מרגליות הש"ס – הגה"ח רבי שמואל אהרן לידער שליט"א)
מי היא אותה חיה מופלאה שנקראת מפגיע המטילה אימתה על האריה?
אימת מפגיע על ארי
מי היא אותה בריה מופלאה שהאריה ירא ממנה? כותב רבינו יצחק עראמה ('עקידת יצחק' פרשת בחוקותי) שמדובר בחיה קטנה שחופרת בור בקרקע, ובקרקעית החפירה חופרת מחילה צרה, מעין מנהרה, המשמשת פתח מילוט צר המוביל אל פני הקרקע. הולכת החיה הקטנה אצל האריה ומתגרה בו, עד שכועס ורודף אחריה, והיא נמלטת מפניו אל אותה חפירה. נכנס האריה אחריה לחפירה, ושם הוא נלכד, מחמת צרות החפירה, והיא נמלטת דרך חפירת המילוט הצרה שחפרה, וחוזרת אל האריה שאינו יכול לזוז כי נתקע בבור הצר, מטפסת עליו והורגתו.
ורבינו הבן איש חי כותב ב'בן יהוידע': העולם אומרים, שמפגיע זה הוא מין חיה קטנה כמו חתול, ויש לה בכפות ידיה בכל כף יותר משלושים ציפורניים קטנים וחדים מאוד יותר מסכין, וקופצת על האריה, יושבת על כתפיו, ומשם עולה על גולגלתו, חופרת בו בציפורניים החדים שלה, עד שנוקבת את עצם הגולגולת, ומוצאת את המוח ואוכלתו. ויש בני אדם שהעידו שראו בעיניהם איך שעשתה החיה הקטנה באריה את המחזה הנ"ל, אצל שר אחד שהביא שניהם לשחק בם!
מעניין לגלות, שאותה חיה קטנה, שהאריה הגיבור והחזק כל כך מפחד ממנה, היא עצמה מפחדת מאוד מהכלב, כי כשפוגש בה מיד טורף אותה.
מה יהיה אם יפגשו שלושתם יחד – המפגיע האריה והכלב?
ובכן, דבר פלא מובא במדרש (שוח"ט תהילים ק"ד, לפי גרסת העקידת יצחק): מעשה ברבי עקיבא שראה את שלושת החיות נפגשות – הכלב האריה והקנקנתא (כך קרויה המפגיע בלשון המדרש). האריה הרעב רצה מיד לתקוף את הכלב ולטורפו, אלא שחשב לעצמו – ומה יהיה אז? – הלוא אשאר לבדי עם הקנקנתא והיא תטרוף אותי… ולכן המתין האריה שהכלב יהרוג את הקנקנתא. אלא, שגם הכלב הרהר בליבו – הרי אם אטרוף את הקנקנתא, האריה מיד יטרוף אותי. הקנקנתא הקטנה גם היא אמרה בליבה – אם אתקוף את האריה ואהרוג אותו, הרי אחר כך יהרוג אותי הכלב…
אז מה אירע בסוף? – אף אחד לא הזיק לשני! כשראה זאת רבי עקיבא, אמר בהתרגשות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", ושמענו מהרה"ג רבי ניסים דיים שליט"א: כֻּלָּם – ר"ת: כלב, לביא, מפגיע!
(פריו מתוק שמות)
האם ממרא נתן לאברהם אבינו עֵצה או עָצה?
עָצה כמלא פי גמל
ברש"י ריש פרשת וירא כתב באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה השי"ת בחלקו. וכבר תמהו המפרשים וכי אברהם אבינו עליו השלום ראש המאמינים היה צריך ליטול עצה מממרא על המילה, אחרי שנצטוה על כך מפי השי"ת. תירוצים רבים נאמרו על קושיא זו, השל"ה (וירא דרך חיים תוכחת מוסר) מתרץ שהלא אברהם אבינו קיים כל התורה כולה (יומא כח:), ובמצות מילה ידע שיצוה אותו הקדוש ברוך הוא על המילה, וקודם שנצטוה היה אברהם מהרהר מה יעשה אם ימול את עצמו או ימתין עד שיצוה אותו השם יתברך. והתייעץ בזה עם ממרא, ונתן לו עצה על המילה הזו, כלומר על מילה בזמנה שצוה לו המקום, כי כן המצוה יותר מהודר. עוד תירץ, שהלא אברהם אבינו נצטווה גם כן למול את ישמעאל בנו וכל מקנת כספו, ואולי לא יניחו את עצמם למול, והא ראיה שישמעאל התפאר שלא עיכב (סנהדרין פט:), והיה צריך אברהם אבינו להתייעץ איך יפתה אותם ומה ידבר על לבם. ללמוד מזה מוסר, אם בא מצוה לידו יתייעץ באיך ומה ובאיזה אופן היותר טוב והיותר שריר וקיים, ו'עצת ה' היא תקום'. החזקוני אומר שאין זה מלשון עֵצה, אלא מלשון עָצה, וכדתנן במתני' עצה כמלא פי גמל, שממרא נתן לאברהם עצה לרפאות, על המילה. לשים שם על המקום לתרופה למכאובו ע"כ.
(דף על דף)
מדוע הגרש"ז אויערבאך הידר לחבוש את השטריימל שהיה גדול בהרבה ממידת ראשו?
כי היא חכמתכם ובינתכם
לפני עשרות שנים היה בחור מבני הישוב הישן, שנתחבר ל'חברים רעים' והוריד את כל מלבושיו שלבש כמסורת אבותיו, ואף הוריד את ה'שטריימל' שהיה חובש לראשו בכל שבת, אך בעת עומדו בשערי ה'שידוכין', הבין הבחור בעצמו כי באופן כזה לא ייבחר כ'חתן' באף משפחה, ועל כן החל שב לאיטו לכור מחצבתו ולמלבושי אבותיו, אמנם, מכיון שעדיין היה מחובר לחברה הקלוקלת, לא הסכים לשנות לגמרי את אורחות חייו, וגם את השטריימל לא חזר לחבוש לראשו.
בחסדי שמים מרובים, הבחור השתדך עם נערה מצוינת, ועזב אט אט את חבריו הרעים, ושב אל 'משפחתו ואחוזת אבותיו', וגם למלבושי האבות, לבד מהשטריימל. חבריו הטובים דיברו על ליבו לשוב ולחבוש בימי שבת קודש את השטריימל, כמנהג אבותיו, ואכן ביום מן הימים קנה שטריימל ב-2,000 דולר! הוא החליט שלא יספר אודות קניית השטריימל לאשתו, כדי לעשות לה 'הפתעה'.
אלא, שברגע שאשתו ראתה את השטריימל, היא לא שמחה כלל וכלל, וטענה כלפיו: 'כבר הורגלתי לראותך בלי השטריימל, ואיני מוכנה בשום אופן שתנהיג מנהגים חדשים שלא הורגלנו בהם עד כה'. לעומתה ענה הבעל: 'הרי שילמתי על השטריימל הזה טבין ותקילין', וכאשר הבעל נקב במחיר הגבוה בו רכש את השטריימל, זעמה של האשה הלך וגבר. ה'שלום הבית' נתערער בביתו של האיש. בצר לו, החליט היהודי לפנות אל ביתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, לשפוך את אשר בלבבו ולבקש עצה הגונה כדת מה לעשות.
האיש סח לגרש"ז את צרתו, ותגובת הרב היתה: 'וכי בעבור שטריימל אחד תשבור את שלום הבית שלך, ותשלח את השכינה השרויה במעונך?! הרי ידעת גם ידעת כי את כל מצבך הרוחני הינך חב לאשת חיל שהעמידה אותך על שתי רגליך!' היהודי שמע את דברי הרב, ונענה בנימת צער: 'ומה אעשה עם ההפסד הממוני הרב?'.
וכאן, רבנו הגרש"ז, חכימא דיהודאי, התחכם ופנה אל היהודי בהצעה: 'ראה נא, יש לי פיתרון מצוין, שבע"ה יועיל לך ולביתך, וגם אני אפיק ממנו תועלת; הנה השטריימל שלי כבר עבר עליו הכלח, ואני צריך לרכוש חדש… אולי תסכים למכור לי את השטריימל החדש שלך תמורת 2000 דולר? היהודי הסכים בשמחה רבה להצעה, והגרש"ז ניגש מיד לארונו, הוציא משם את מלוא הסכום, ומסרו לאברך תמורת השטריימל. ה'עסקה' נגמרה בכי טוב, והשלום והשלווה שבו לשרור בבית היהודי!
אך הסיפור עדיין לא נגמר. ויהי ביום השישי לפנות ערב, לבש הגרש"ז את ה'שטריימל' החדש ברוב שמחה וצהלה, ויצא לבית הכנסת לתפילת ליל שבת. אך דא עקא, שמידת השטריימל היתה גדולה ממידת ראשו של הגרש"ז, ובכל כמה רגעים הוכרח לתופסו מצד אחר, שלא יפול מעל ראשו. מששב הגרש"ז לביתו תמהו בפניו: 'הלוא מוכר השטריימל אינו גר בשכונתנו, ומילא הרב קנה את השטריימל בדמים כה רבים על מנת להשכין שלום בבית האיש – אך מדוע גם לבש את השטריימל הגדול ממידת ראשו?!'
נענה הגרש"ז ואמר (והדברים מעוררים השתאות): 'שטריימל כזה, שגרם והביא שלום בבית יהודי, הייתי לובש גם באמצע השבוע, ולא עוד אלא שהייתי רוצה להיקבר עמו יחדיו, כי גדול הבאת שלום בבית יהודי לאין ערוך עד בלי די!'
בשולי הדברים נציין, שהיוצא בשבת קודש לרשות הרבים עם כובע לראשו, צריך להקפיד שהכובע יהיה מהודק על ראשו (כמבואר בשו"ע או"ח סי' ש"א סעיף מ"א ובמשנ"ב ס"ק קנ"ג). אומנם, אין מקום כלל לשאול כיצד אם כן יצא רבינו הגרש"ז עם השטריימל הרחב ממידת ראשו – משתי סיבות: א) כל ההקפדה בחבישת כובע מהודק לראש, נובעת מחמת החשש שמא הרוח תעיף את הכובע מעל ראשו של האדם והוא יבוא לטלטלו ד' אמות ברשות הרבים. וממילא אם המדובר הוא בכובע כזה שראש החובש נכנס לתוכו (לעומק חלל הכובע), אין בזה חשש, בפרט כשהמדובר הוא בשטריימל כבד, שכן אין הרוח יכולה להפרידו מעל ראשו (כמבואר שם בשו"ע). ב) שמענו ממו"ר שליט"א, שגם אם היה חשש כלשהו שהשטריימל יפול, הרי היה בשכונת שערי חסד עירוב, וגם אם רבינו הגרש"ז החמיר ולא סמך עליו לגמרי, יתכן מאוד שכאן לא החמיר, כי העדיף להדר ולחבוש שטריימל כה מיוחד שהביא לשלום בית אצל יהודי…
(ופריו מתוק – דברים פרשת וזאת הברכה)
מנהל סניף הדואר שהלך בליל שבת להשמיד מכתבים מסיונריים
בורר ואוכל בורר ומניח
מנהל סוכנות דואר במדינה אחת בחו״ל, בה היה ריכוז גדול של יהודים, סיפר לנו שביום שישי אחד, לפני סגירת הדואר, נכנס לבנין מסיונר ידוע והניח שק מכתבים גדול, כדי שיביילוהו וישלחוהו. ׳כיון שידעתי שבין המכתבים יש גם כאלה המכילים חומר מסיונרי מסוכן, שיישלח ליהודים המתגוררים באיזור ההוא, גמרתי אומר לחסום את דרכם של המכתבים הללו ולגרום שלא יגיעו למענם', אמר המנהל.
בליל שבת, אחרי תפילת ערבית, נכנס המנהל לסוכנות הדואר, והחל לברור מהשק הגדול את כל המכתבים המסיונריים, ובצאת השבת שרף את כולם. שאלתו היתה האם עבר על איסורי בורר ומוקצה?
השבנו לו, שאיסור בורר אין כאן, כיון שהוא לא רצה בתיקון המכתבים הטובים, אלא ביקש להיפטר מהגרועים. וראיה לכך, שאם בשק הגדול היו רק מכתבים מסיונריים, היה משמיד את הכל. ובאשר למוקצה, אמרנו לו שגם בכך לא עבר על איסור, כיון שהדבר דומה לקוץ המונח ברשות הרבים, שמותר לסלקו בשבת, והרי אין הבדל בין נזק גופני העלול להיגרם לאדם, ובין נזק רוחני.
(שבת בשמחה עמ' צב)
שאלת ר' ישראל סלנטר לגאון רעק"א בדין מתעסק באוכלין
מסופר על הגר"י סלנטר זצ"ל, (מובא בתשובות והנהגות ח"ד סי' ק"צ) שבצעירותו שלח מכתב לרעק"א, בשאלה מדוע יש בעיה לאכול פירות מנוגעים בתולעים הרי האוכל דינו מתעסק שכן בדעתו לאכול פרי ואין דעתו לאכילת תולעים, ומאחר ומתעסק אינו אסור כלל ואינו נחשב אף כשוגג אין סיבה לאסור אכילת פירות אלו, המתין ר' ישראל ימים רבים ותשובה מרעק"א לא פקדה את ביתו, לימים פגש את ר' שלמה איגר והלה סיפר כי אביו לא השיב לו לגודל ענוותנותו, מאחר שבעיר סלנט מקום מגוריו של ר' ישראל מכהן רב בא בשנים ורע"א נמנע מלהשיב לשאלות הלכתיות לבני עירו שיכולים הם לשאול את רבם. אך למעשה דעתו ידועה כי גם מתעסק עובר על האיסור וממילא אין מקום לשאלתו.
וכן כתב בתשובות רעק"א (סי' ח) דמה שממעטים מ"אשר חטא בה" פרט למתעסק, אין זה מיעוט לזה דמתעסק לא מיקרי עבירה כלל, אלא כל מתעסק בעצם הוי עבירה בשוגג, רק שממעטינן מקרבן חטאת דלא הוי ככל שוגג שחייב חטאת, אבל על כל פנים מיקרי מעשה עבירה. וכתבו האחרונים כי גם לדעת החולקים על רעק"א וסוברים שמתעסק פטור לחלוטין, אין בכך כדי להתיר אכילת פירות מתולעים, (עי' אמרי בינה הל' בשר בחלב סוף סי' ד', דרכי תשובה סי' פ"ד אות כ"ח, שו"ת מנחת שלמה סי' ו').
האור זרוע (ח"א הל' שליח ציבור סי' קיב ד"ה אדם שהרג) מביא: "כתב רב שרירא גאון זצ"ל ההורג את הנפש בזמן הזה אין בידינו לעשות לו מאומה לא להורגו ולא לחובטו ולא להגלותו, אלא לימנע ממנו שלא להתערב עמו ואסור להתפלל עמו ולהסתכל בדמותו שכן אמרו חכמים אסור להסתכל בדמות אדם רשע ופסול לכל עדות שבעולם, עכ"ל.
ומוסיף האור זרוע: ולא שנא ההורג במזיד ולא שנא הורג בשוגג שיש לימנע ממנו אם אינו שב בתשובה, אבל אם שב בתשובה הרי הוא צדיק גמור מיד אע"פ שעדיין לא עשה שום דין אלא שצריך טבילה ליטהר מעבירה שטימאתו, שהעבירה מטמאה, וכן קבלתי ממורי הרב רבינו שמחה זצ"ל שכל בעלי תשובה צריכין טבילה. ואע"פ שכל בעלי תשובה צריכין טבילה אעפ"כ הטבילה אינה מעכבת התשובה, ע"כ.
(קב ונקי)
מדוע לא הועילה תשובה במקום קרבן בזמן בית המקדש?
הבית אלקים (שער התשובה פ"ב) הקשה: לכאורה הרי תשובה מכפרת ומתקבלת, וא"כ מדוע בזמן שבית המקדש קיים כל זמן שלא יביא החוטא את קרבנו הריהו מעוכב כפרה, ולפי"ז בזמן שאין ביהמ"ק קיים לא תהיה לו כפרה עד שיבנה ביהמ"ק, והרי דבר זה לא יתכן שהלא ידוע שהתשובה מכפרת בכל זמן.
וביאר שבאמת התשובה מקובלת לעולם, אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים ושכינה שרויה למטה הרי היא מטהרת ומכשירה את לב האנשים, ועל כן החוטא אז עוונו חמור יותר, מב' סיבות:
א. שהיה לו סיוע לטהר את לבבו ולהתגבר על יצרו והוא הקשה את לבו לילך אחר פיתויי היצר.
ב. מצד היותו מעיז פנים כנגד השכינה שבהיותה גלויה ומופרסמת הרי הוא כחוטא בפני השכינה ועוונו כבד יותר.
ולכן מחומרת העוון חייבה התורה מלקות ומיתת בית דין על המזיד, וקרבן על השוגג.
אבל בזמן שביהמ"ק אינו קיים אין העוון נחשב כה חמור כמו בזמן המקדש ולכן על הזדונות מתכפר לו ע"י יסורים, ועל השגגות שבזמן המקדש היה מחוייב עליהן קרבן כעת מתכפר לו ע"י תשובה ומעט יסורים.
(קב ונקי)
מאיזו שאלה הזדעזע הרמב"ם וסירב להשיב עליה?
מפורסמים הם דברי הגמרא ביומא (לט.) על הפסוק שנאמר במאכלות אסורות, תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם וְנִטְמֵתֶם בם' (ויקרא יא מג) – אל תקרי וְנִטְמֵאתֶם אלא וְנִטַמְטֶם. ומפרש שם רש"י: מטמטמת – אוטמת וסותמת מכל חכמה.
סיפור מענין בנושא זה נכתב בדגל מחנה אפרים ובצפנת פענח (לרבי יעקב יוסף הכהן כ"ץ) מגדולי תלמידי הבעל שם טוב – בשמו, על שאלה שנשאל הרמב"ם ע"י קהילה אחת מקהילות ישראל כאשר האיגרת היא בשמם של אלפים רבים מבני הקהילה שהצטרפו לשאלה זו, ונושא שאלתם היה, שכיון שענין תחיית המתים אינו מפורש בתורה אלא מדרשות חז"ל שהובאו בגמרא (סנהדרין צ:), א"כ זה ענין של סברא, אף אנו יש ביכולתנו לדרוש ולהוכיח איפכא. הרמב"ם הזדעזע משאלה זו, ומסיבות השמורות עמו לא רצה להשיב להם, אך שלח את תלמידו הגדול רבי שמואל אבן תבון שישיב להם, ותוכן דבריו הוא: שהנה נפש האדם היא דם הנעשה מהמאכל והמשקה שלו, ונעשה ע"י כמה בירורים, ומבחר הדם נכנס בלב, ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח ושם שורה השכל וחיות של האדם.
ומי ששומר עצמו ממאכלות המוֹתרות והאסור והטמא, נעשו דמיו צלולין וטהורין ויש לו לב טהור, והמוח והחיוּת שלו נעשה חיות טהורות להשיג אמיתית החיות שהוא אלהות של כל העולמות המחיה את כולם, ומי ששומר עצמו יותר ומקדש את אכילתו על פי דרכי ה' ותורתו, נעשה מזה בנין אב והוא השכל לכל רמ"ח איבריו ומתקדשים ומיטהרים. וכן להיפוך חס ושלום, נעשה בנין אב שֶכֶל עכור ומעופש בדעות זרות וחיות שלו נעשה בחינת מת, והיא אבי אבות הטומאה לכולם ורמ"ח איבריו נטמאים, וטמא טמא יקרא לכל דבר, ונעלם ממנו אמיתת החיות שהוא אלוקות של כל העולמות, ונטמא ונופל לדעות זרות, לכן התנאים והאמוראים ובעלי המידות וחכמי המשנה שמרו נפשם, ולכן האירו אור שכלם, והיה שורה עליהם רוח הקודש לפרש כל מאמר סתום בדת התורה הקדושה.
ומדבריכם שאתם כופרים בדברי חז"ל, ברור הוא שלא נזהרתם ממאכלות אסורות, והשכל והדעת שלכם נטמטם ע"י מאכלות אלו ועל כן הוא נמשך אל הטומאה, ואיך תוכלו להכריע בשכליכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם היה רחבה מני ים.
ומוסיף להם רבי שמואל אבן תבון אזהרה, אחר שהעיזו פניהם וירדו לכפירה, קרובה פורענותם לבוא. ומסיים שאכן כך אירע עמהם, שבא עליהם מלך אחר והרגם, ורצו להמיר דתם, ולא קבלו אותם, ומעט מהם נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה.
(דרשו)
מדוע הבעל תשובה רץ לקצור תבואה בשבת?
מעשה שהיה ביהודי בעל־תשובה שלמד הלכות כלאיים עם חברותא, ובמהלך הלימוד התגלה לו שאסור לזרוע חיטים ליד עצי הכרם. לפתע נבהל החברותא שלו כשהבחין שפניו של בעל-התשובה נעשו חיוורות כסיד. הוא שואל אותו מה קרה, והחברותא מספר שיש לו גינה פרטית גדולה ורחבת־ידיים, ובה נזרעה חיטה ליד גפן. הלימוד עם החברותא היה בשבת אחר-הצהרים, וכיון שאחד מפרטי ההלכה שלמדו היה שאדם שיש לו כלאיים בשדהו עובר בכל רגע על האיסור החמור, קם הלה ממקומו, ואץ־רץ לביתו. עוד בטרם הבין החברותא מה הוא מתכונן לעשות, הגיע בעל-התשובה לביתו, נכנס לגינה, והחל לקצור בשבת־קודש את כלאי הכרם כדי לא לעבור בכל רגע על איסור כלאיים.
נשאלה השאלה, האם עבר בעל-התשובה על איסור קוצר במלאכתו זו, או לא? שהרי לכאורה יש מקום גדול לומר שלא עבר, שכן מלאכת קצירה נאמרה רק כאשר קוצרים על-מנת להשתמש בפירות הנקצרים, אבל במקרה שלנו מדובר באיסורי־הנאה, ועבור הקוצר מדובר בסם־המוות ובארס שבודאי לא ישתמש בהם, והוא אינו זקוק להם, והסיבה שקצרם היתה כדי להשליכם לאשפה, או לשורפם!
ונראה, שכל הסיבות הללו אמורות להביא אותנו למסקנה שיתכן שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן יהיה פטור על הקצירה הזו.
ואפשר להציג שאלה מעניינת נוספת בענין זה. מה יקרה, אם לאחר שקצר בעל-התשובה את הגפן בשבת, הזדמן לו חולה הזקוק לענבים משום פיקוח נפש?
מצד מלאכת קוצר יתכן שפטור, וכנ״ל, כי לא היה צריך את הענבים, ועשה זאת רק כדי להיפטר מאיסור כלאיים, והם סם המוות בשבילו! אבל הנה עכשיו מתברר למפרע, שהוא כן צריך את הענבים, ובמקרה כזה יתכן שיתחייב במלאכת קוצר.
דוגמא זו מקבילה לנידון המסועף בפוסקים, באדם שבישל בשבת, ואחר-כך הזדמן לו חולה שצריך לאכול מטעם פיקוח נפש; השאלה היא, האם המצב הזה מכפר לו על חטא-הבישול?
למדנו מכאן את כוחה של מחשבה אחת בליבו של יהודי, עד היכן הוא מגיע! הרי אם נתבונן במה שאירע לבעל-התשובה, נראה שמצד המעשה עצמו, נחשבת הפעולה למעשה-קצירה. הוא הרי עמד וקצר את כלאי הכרם. לא היה כל שינוי באופן הקצירה.
אבל-
מחשבתו במעשה זה היתה נעוצה לא בצורך לאכול את הענבים, אלא ההיפך, הוא לא רצה אותם! מבחינתו, כפי שאמרנו, הם נחשבים כרעל נורא. אבל כל זה חלף רק במחשבתו!
ועם כל זה, ולמרות שכאמור המעשה הוא מעשה-קצירה, יתכן שהדבר נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה, וייפטר עליה! רק משום המחשבה! במחי-מחשבה אחת אפשר להינצל מאיסור-שבת!
(שבת בשמחה)
על מה סמך רבה של לודז' שבפולין להתיר קטניות בפסח בימי מלחמת העולם הראשונה?
עת מלחמת העולם הראשונה, היה כמובן מאליו, מחסור גדול במוצרי מזון, בקושי רב מצאו היהודים כדי להאכיל את ילדיהם הרעבים. הגיע חג הפסח, שלח הגאון המפורסם חכימא דיהודאי, הרה"ג ר' אליהו חיים מייזל זצ״ל רבה של לודז' שליחים שיודיעו בעיר לודז׳ וכן בערים נוספים בסביבתה, כי השנה, מותר לאכול קטניות בחג הפסח הבעל״ט.
מוגן מאליו שפרצה סערה גדולה בעיר, החסידים שהיו רגילים לאיסור החמור על קטניות טענו, איך אפשר לבטל תקנה ישנה זו, ואם כי היו משפחות שלא היה להם ממש כלום לאכול, מ״מ וכי לא יכולים שבעה ימים להסתפק בקצת פחות, רק שבעה ימים!
הראה להם רכי אליהו חיים זצ״ל את הגמרא במסכת שבת (סט:) האומרת: היה מהלך כדרך או במדבר, ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ומשמר יום אחד וכו'. אמר רבא, בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, ומקשה הגמרא: וההוא יומא לימות? מתרצת הגמרא: דעביד מאתמול שתי פרנסות ע״כ. ולכאורה תמוה מאוד, מה הביאור בקושית הגמרא: וההוא יומא לימות, וכי אם יום אחד יצום ולא יעשה לעצמו כדי פרנסתו, ימות? אלא השיב רבי אליהו חיים זצ"ל – בתקופה כזו, שאוכלים כל השבוע בצמצום, בדיוק כמה שצריכים – כדי פרנסתו, בתקופה כזו אם יום אחד צמים לגמרי, אפשר למות.
מרגליות הש"ס – הרה״ג ר׳ דוד אברהם מנדלבוים שליט״א
וגר שנתגייר
עבור מי פתח הגאון מוילנא את חלון ביתו וציוה עליו לרוץ?
מובא מהג"ר יעקב אדלשטיין זצ"ל ששמע מפי רבו הישיש הרב זלמן אסטולין, בעיירת הולדתו ברוסיה על רבי אברהם גר-צדק (בנו של הגרף פוטוצקי שהתגייר בתקופתו של הגר"א זצ"ל וגזרו עליו הגויים שימיר דתו או שימות – והחליט למות) ואת דרכו האחרונה אל המוקד שהוכן עבורו במרכז "הרחוב הרחב" – כפי שנקרא, עשה ר' אברהם בצעידה דרך רחובות העיר, כאשר מלויו מובילים אותו למשא ראוה "למען ישמעו ויראו".
כל היהודים הסתגרו בבתיהם מאחורי דלתות נעולות ותריסים מוגפים מחשש מעשי נקמה, אבל כשעבר מתחת חלון ביתו של הגאון, פתח הגר"א את החלון וקרא לעברו "ר' אברהם, גייט שנעל, גייט שנעל, לויפט – לך מהר, תרוץ"! ונתבארו הדברים באופן זה: ספק הלכתי עלה בלבו של ר' אברהם, האם על פי דין תורה הוא חייב להאט את צעדיו, כדי להציל עצמו "לחיי שעה", ולהרויח עוד כמה דקות של חיים, או שמא מחייבת מצות קידוש השם דווקא להזדרז ולמהר, משום "זריזים מקדימים למצוות", ובכך להגדיל גם את מעשה קידוש השם.
יצא הגר"א והכריע עבורו את ההלכה, כי מוטב שיאיץ את צעדיו כדי לקדש שם שמים ויפה שעה אחת קודם, ע"כ. ונראה לבאר את דבריו שגם במצוות קידוש השם יש את הכלל של "זריזין מקדימין למצוות". דהנה בפסחים (נג:) אמרו "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים", ובתוס' (ד"ה מה ראו) כתבו: ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח – אלא שנשאו ק"ו בעצמן וכו'.
ומה שחייב לברוח כדי לקיים "וחי בהם" אבל מ"מ אומר השבות יעקב (ח"ב סי' קו הו"ד בפתחי תשובה יו"ד סי' קנז,ח) אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לעשות זכור לטוב ולא מקרי מאבד עצמו לדעת, ע"כ.
ולכן הגר"א אמר לו "לך בזריזות" – כיון שהגר צדק רצה להחמיר על עצמו, לא חייב לברוח, וכעת שיש עליו מצוות קידוש השם – א"כ שפיר יש את הכלל של "זריזין מקדימין למצוות"
מובא שמרן ה"חפץ חיים" אשר היה רגיל לחזור על מעשה הגר צדק, סיפר שכאשר היה הגר צדק בבית האסורים שלח אליו הגר"א שליח והציע לו שיצילו מידי המענים אותו, על ידי שמות הקדושים, על פי חכמת הקבלה, אבל הגר צדק השיבו כי מאז שהכיר בבורא עולם הוא מוכן למסור את נשמתו על קידוש השם, ואיננו מסכים לוותר על המעמד הנשגב של "קידוש השם" ולהחליפו תמורת הגוף החומרי, ע"כ.
ביום שבו נעקד עקה"ש ז' סיון תק״ט יו"ט שני של גלויות נולד הגר״ח מוואלוז'ין. ואמר הגראי"ל שטיינמן שהיתה קדושה וטהרה בכל העולמות ממעשה זה, מפני שהיה אז בעולם עת רצון. שמסר עצמו להקב״ה. [ובהליכות שלמה (תפילה עמ' רמח) הביא ממרן הגרש״ז זצ״ל עדות איש מפי איש עד רבנו הגר״א שבשעה שנשרף הגר צדק בקעה אש ממערת המכפלה והסטר"א איבדה מכוחה] ולכן ביום זה יכולה היתה לרדת לעולם נשמה קדושה כזו של מרן הגר"ח.
(כאייל תערוג, קב ונקי)
היכן מצינו שהתפללו על אנשים הנמצאים בבידוד?
אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים וכו', כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי.
דין זה נלמד מהפסוק "טמא טמא יקרא" הנאמר במצורע "כדי שיפרשו ממנו", כמו שמפרש רש"י, והוסיפו ללמוד דרשה מכפל המילים "טמא טמא", צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים.
בגמרא נלמד מפסוק זה דין נוסף: אילן שמשיר פירותיו – צובעו בצבע אדום כדי שעוברי אורח ישימו לב לאילן זה ויתפללו עליו שפירותיו יגדלו כראוי.
בתקופת גלותה של ישיבת מיר, כאשר העיר שנחאי היפנית היתה להם למפלט, ממלחמת העולם השניה וממאורעות השואה הנוראים, מסר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שיחה לתלמידי הישיבה.
המשגיח הקשה על גמרא זו: וכי מה יש להשוות את צער העץ לצערו של המצורע, שיש לו מין מחלה משונה, וגם צריך להיות מורחק מביתו וממשפחתו, ואף בעל לב אכזר יתמלא עליו רחמים ובודאי שיבקש ויתפלל עליו? הרי באילן מאי כולי האי בצערו שחסר לו פירות?
אלא, אמר המשגיח זצ"ל, רואים מכאן יסוד גדול בכוחות הנפש של האדם, שמי שמרגיש בצער גדול של חבירו ירגיש גם בצער קטן שלו, ומי שאינו מרגיש בצער קטן לא ירגיש גם בצער גדול, וכן בכל דבר.
מספרת הגמרא על אחד שניגב ידיו בבגדו של חבירו, וכך נודע שהוא הגנב של חפץ יקר שנעלם. רואים אנו עד היכן דורשים מהאדם שישתתף בצערו של חבירו, ובימים אלו, אמר המשגיח, שאנו שומעים בשורות איוב נוראות על מצב כלל ישראל, שרחמנא ליצלן נמצאים בידי תליין וחייהם אינם חיים, ומאות אלפים מובלים לגיא ההריגה, מי יוכל לשער את גודל החוב שעלינו, ומה שהיו דורשים מאיתנו חז"ל.
רואים אנו מכאן את חשיבות ענין התפילה על אחרים, עד כדי שהתורה מביאה דין זה יחד עם שאר פרטי דיני המצורע. דברים אלו מתאימים ביותר לתקופה בה אנו נמצאים כאשר ישנם אנשים רבים בבידוד משאר בני אדם, תפילה עבורם שיצאו מבידוד לאיחוד – ראויה ביותר.
(דרשו)
מה אירע ליוסף הצדיק מחמת שהיה איטר?
אמר אבין בר הונא אמר רבי חמא בר גוריא: בן שיש געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך – תפילין. וחילופא סכנתא.
רש"י (ד"ה געגועין) מפרש שהבן מתגעגע אביו ואינו יכול ליפרד ממנו. ובחידושים המיוחסים לר"ן (ד"ה נוטל) כתב, שכוונת רש"י שאם יהיו לו געגועים יותר מדאי יש לחשוש שמא ימות האב, ואז יהיה הבן עצוב עליו יותר מדאי ויש סכנה בדבר. ומביא בשם יש מפרשים שעושים כן כדי שלא תשלוט עין הרע בבן, ומה שאמרו 'וחלופא סכנתא', היינו שאם יחליפו את הקשר יאמרו כמה געגועים יש לנער הזה עם אביו ואז ישלוט בו עין הרע.
ותקנתו היא שהאב קושר רצועה ממנעל ימין שלו על יד שמאלו של הבן. והמאירי (ד"ה אמר המאירי) כתב שיותר מסתבר לפרש שהאב קושר על יד שמאלו רצועה ממנעל ימין של הבן, שאם נאמר להיפך יש לתמוה מה הצורך להשמיענו היתר הוצאה לתינוק, הרי ממילא אינו חייב במצוות. אך כתב שיתכן שמדובר בקטן שהגיע לחינוך.
על פי דברי גמרא אלו שכשמחליף יש בזה סכנה, אומר הרגאטשובר בצפנת פענח (דברים עמ' שמ"ב) שיוסף היה איטר וממילא היה צריך לקשור לו בימין, ואביו לא ידע מזה וקשר לו בשמאל, והיה זה סכנה, וזה שכתוב שנמכר בעבור נעלים משום שקשר לו את רצועת הנעל הפוך.
(קב ונקי)
האם מותר למכור פיצה חלבית עם נקניקיות פרווה למעוניין בבשריות?
'שוטחן בחמה – מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים. אבל לא כנגד העם – שלא יאמרו כבסן בשבת', גמרא ופרש"י
לפנינו שאלה מעניינת הקשורה ל'מראית עין' שהתעוררה אצל בעל חנות פיצה הכשרה למהדרין:
בערב אחד – סיפר בעל החנות – צלצל הטלפון בפיצרייה שלי. על הקו נשמע קולו של יהודי שביקש לבצע הזמנה מיוחדת של מגשי פיצה, הזמנה שאיננו רגילים לקבל בכל יום: "יש לנו הערב מסיבה גדולה בהשתתפות מאות אנשים, וברצוננו להזמין 32 מגשי פיצה!".
שאלתי את האיש: "איזו פיצה אתם רוצים, עם אילו תוספות?".
כאשר שמעתי את תשובתו, כמעט שהתעלפתי… "את כל המגשים אנו רוצים עם נקניק בשרי על גבי הגבינה!"…
לא מיהרתי להודיע למתקשר שפנה לחנות כשרה למהדרין, אלא חשבתי לרגע, איך קורה שמזמינים אצלנו כזו פיצה?…
ומיד נזכרתי; לאחרונה פרסמנו מודעה אודות הפיצרייה שלנו בלוח פרסום מקומי, וממש בצמוד למודעה שלנו, מופיעה מודעה של פיצרייה לא כשרה; כפי הנראה, מזמין הפיצה הלזה, ראה את הפרסומת של 'הפיצרייה הטרפה', אך כשעמד לחייג, עיניו נפלו על הטלפון שלנו…
ממשיך בעל הפיצרייה ופונה אל הרב בשאלה דחופה: לעת עתה, דחיתי את מזמין המגשים, אמרתי לו "אבדוק אם יש לנו אפשרות לארגן כזו הזמנה גדולה, ותוך כמה רגעים אחזור אליך"… וברצוני לשאול את כבוד הרב: האם נוכל לשלוח לאנשים את מגשי הפיצה עם נקניק פרווה, בעל טעם זהה לטעם הנקניק הבשרי?…
ומה הצד שלא לעשות זאת? – ממשיך השואל (שכפי הנראה הינו בן תורה): שמא אין להגיש לפניהם כאלו פיצות, שכן כשיאכלו האנשים את הפיצות עם הנקניק, יחשבו שאוכלים בשר בחלב, ואף שלמעשה הם אוכלים כשר, יש בכך חטא המצריך כפרה, כפי שאומרת הגמרא בקידושין (פ"א:), שהמתכוון לאכול בשר חזיר, ומבלי לשים לב עלה בידו בשר טלה – זקוק לכפרה! ואסור לנו להכשיל אדם באכילה עם 'כוונה לחטא' (כמבואר בתוספות שם ל"ב.), כי יש בכך משום 'ולפני עיור לא תתן מכשול'.
וכמו כן – סיים השואל – אולי יש כאן חשש 'מראית עין', כי למראית עין נראה שאנו מגישים להם לאכול פיצות עם גבינה ובשר?…
השיב מו"ר שליט"א:
מותר ואף מצוה גדולה לספק לאנשים את הפיצות עם נקניק הפרווה, שהרי יש לפנינו מאות אנשים שעומדים להיכשל באיסורי תורה חמורים: אכילת בשר בחלב, (וכן בישול בשר בחלב של עובד הפיצרייה הלא כשרה), ואכילת נקניקים שככל הנראה הם נבילות וטריפות. ממילא, אין כאן כלל חשש איסור 'לפני עיור', כי אנו לא 'מכשילים' אותם, אלא אדרבה, 'מצילים' אותם מאיסורים נוראים.
והגם שעכשיו יכשלו ב'מחשבה לחטא', מכל מקום, הרי הפחתנו רבות בחומרת עוונם, שכן ברור כשמש, שמחשבה לעוון, קלה בהרבה מעשיית העוון עצמו. (וראיה לכך מדברי הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע יו"ד סי' קפ"א, שכתב כי המעטה מאיסורי החוטא, אינה נחשבת ל'הכשלה', אלא ל'הצלה', יעויין שם).
באשר לחשש 'מראית עין' – כבר דן בכך בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"ט סי' קנ"ז), וכתב שבימינו נפוצה מאוד אכילת נקניק ושניצל שאינם בשריים, כך שהרואים לא יחשדו את האוכל באכילת איסור, אלא יוכלו לתלות שמדובר בנקניקי פרווה, ולכן אין כאן חשש מראית עין.
יודגש, שבמידה ומחיר פיצה עם נקניק בשרי גבוה יותר מאשר נקניק פרווה, בוודאי שאין לדרוש מהמזמין את המחיר הגבוה, כי יש בכך איסור אונאה, ולכן יש לגבות רק את המחיר האמיתי של פיצה עם נקניק פרווה.
לסיכום: מצוה ליתן לאנשים מגשי פיצה עם נקניק פרווה כדי להצילם מחטאים חמורים. (מתוך קובץ 'ווי העמודים')
(ופריו מתוק – שמות פרשת כי תשא)
עד שבא רבי עקיבא, מהיכן בא?
זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה.
הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע' בסוגייתנו עומד על הלשון 'עד שבא רבי עקיבא', מהיכן בא ומה פשר לשון זו, ומביא את הגמרא בפסחים (כב:) שגה בה אמרו 'עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים. ואומר בשם רבני אשכנז ששם הכוונה עד שבא מן השמים אחר שעלה בעליית הפרדס עם בן עזאי ובן זומא ואלישע, אותם ארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה יד:), ומובא שם (טו.) שאלישע בן אבויה ראה את המלאך מט"ט כשהוא יושב וכותב את זכויותיהן של ישראל, אמר אלישע בן אבויה הרי קבלה בידינו שהמלאכים בשמים אינם יושבים, ואותו מלאך מספרת הגמרא נענש מיד והלקוהו שישים מכות של אש על כך שלא עמד בפני אלישע בן אבויה. וע"י מעשה זה אומר ה'בן יהוידע' התעורר רבי עקיבא לדרוש 'את' – לרבות תלמידי חכמים, ובכך שהם מכובדים זה כבוד ה' ויהיו דבריהם נשמעים אצל ההמון, ומדבר זה גם למידים על דברי רבי עקיבא בסוגייתנו להתיר לנדה להתקשט כדי שלא תתגנה בעיני בעלה, וכמו שהותר להשוות את כבוד החכמים לכבוד שמים כדי שלא יתגנה בעיני ההמון ויהיו דבריו נשמעים.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
איך נזהרו האבות הקדושים מהאיסור 'וכל ערל לא יאכל בו' כשקיימו את כל התורה?
אמר רבי אמי אפילו חישב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה
חז׳׳ל אמרו ביומא (כח:) שאברהם אבינו קיים את כל התורה עד שלא ניתנה, ויש שהקשו לכאורה איך יכול היה להקריב קרבן פסח קודם שנימול – והלא נאמר (שמות יב מח) ״וכל ערל לא יאכל בו״?
החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' ריט) כותב שודאי שחסידים הראשונים, אף שהיו מתאוים לקיים כל מצוות עשה שבתורה, לא היו דואגים על קיום מצות עשה כגון של ״והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו״ וכן על ״והשיב את הגזילה״, אף שהיה בידם לאכול מן הקדשים ולהותיר במזיד ולקיים מצות עשה של שריפת נותר, וכן לגזול ולהשיב אחר־כך, כי מפני אהבת ה׳ לא רצו להותיר ולגזול. וכן קרבן עולה ויורד הבא על שבועת ביטוי ואפילו במזיד, היה בידם להשבע לשקר ולהביא קרבן ונמנעו מפני רצון ה', נמצא שהמצות עשה בידם לקיימה כל שעה, אלא שהם אנוסים מלקיימה, שלא יעברו חס ושלום על רצון ה׳, ואם כן הוא כאילו עשאום וקיימו מצוות עשה אלו.
תירוצים נוספים ליישב קושיא זאת, הובאו על ידי הגאון והמלקט רבי יוסף הכהן שוורץ מגרוסוורדין (שו״ת ״גנזי יוסף" סי' מה):
בתחילה הוא מיישב בפשיטות, שהרי לכאורה את אותה קושיא ניתן להקשות גם על מצוות יבום, חליצה, יובל וכו', הרבה מצוות שאינן נוהגות אצל כל איש ואיש? אלא, צריך לומר שאברהם שמר רק על מצוות שיכול היה לקיים, ואילו מצוות שלא יכול היה לקיים, מכל טעם שהוא, באמת לא קיים. ומכל מקום נחשב כאילו קיים את כל התורה, שהרי אינו גרוע ממה שאמרו חז״ל (שבת סג.): ״חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה — מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה״.
ועוד יש לומר, שבאמת לא קיים מצות פסח אלא לאחר שמל את עצמו, שהרי חי עוד ע״׳ה שנים לאחר המילה. ומה שאמרו שקיים את כל התורה — היינו שבמשך כל ימי חייו קיים הכל (כך מבואר גם בפירוש רע"ב ובריב"א על התורה).
(כמוצא שלל רב פרשת בא)
מדוע רק במצות נטילת ידים מצינו ענין בשפע של מים?
דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא – אני נטלתי ידי בִּמְלֹא חָפְנַיִם מים, ונתנו לי טובה משמים מלא חפנים. השולחן ערוך בהלכות נטילת ידים (או"ח סי' קנח ס"י), באופן שאינו כ"כ מצוי, מצטט את דברי רב חסדא בגמרא בארמית ופוסק כך להלכה, שאף ששיעור מים לנטילת ידים ברביעית יוסיף ליטול בשפע.
באילת השחר (זבחים קי:) מסתפק בדין זה אם זה רק כשמערה הרבה מים בבת אחת, או גם כשמערה כמה פעמים רביעית אחר רביעית יש לו גם כן ברכה, ואין לומר שאחרי שכבר נטל רביעית שוב אין הנטילה הנוספת חשובה נטילה כלל, כי א"כ גם כשמערה בבת אחת מה שמוסיף לשפוך אחרי שכבר נטל רביעית, נאמר שאין זה נחשב נטילה. ומסתבר שגם כשנוטל בכמה פעמים יש ריבוי ברכה כל זמן שלא ניגב ידיו.
ובעצם הדבר שנטילת ידים בשפע יש בו ברכה, שואל מרן הגראי"ל שטיינמן, למה יש ענין לשפוך עם הרבה מים, הרי במקוה למשל לא מצינו שיש ענין לטבול במקוה שיש בו ריבוי מים אלא כל שיש בו ארבעים סאה, אין שום הבדל כמה תוספת מים יש וזה לא מעלה ולא מוריד, ומדוע בנטילת ידים השתנה דבר זה, ומבאר בעל האיילת השחר משום שעיקר ברכה היא על הידים, וכן כהנים נושאים כפיהם לברכה כי עיקר השפע והברכה הוא דרך הידים, ולכן רק בזה אמרו שמוסיף לו ברכה ע"י ריבוי מים.
מדוע רק בשחרית לבושים בטלית ותפילין?
כתפילין כך מנעלין. מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל
אברהם אבינו יוצא למלחמה כנגד ארבעת המלכים. הוא מציל את כל האנשים שנלקחו בשבי, מציל את כל הרכוש של סדום, וחוזר לביתו.
מגיע אליו מלך סדום, ויש לו בקשה: {יד, כא} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.
אומר לו אברהם אבינו:{שם, כב} הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: {כג} אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.
אומרים חז"ל בגמרא {מסכת סוטה יז, א. חולין פט, א}- דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו{בראשית יד-כג} אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת ורצועה של תפלין.
נשאלת השאלה – מה הקשר בין הדברים שאמר אברהם אבינו, לבין המצוות שבהם זכו בניו?
ישנו רעיון שמובא בדברי ר' עקיבא איגר, בביאורו לשולחן ערוך {או"ח סי' ב ס"ד, ט"ז סק"ג}:
אומרת הגמרא {מסכת שבת סא, א} – דאמר ר' יוחנן: כתפילין כך מנעלין. מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל.
אומר ר' עקיבא איגר – דחשיבות תפילין הוא בקשירה – בשם בספר עמק המלך פ' לך לך טעם לשבח עפ"י מ"ד דחז"ל חולין פ"ט: בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות , חוט של תכלת ורצועות של תפילין, מש"ה כיון דזכו לתפילין נגד שאמר עד שרוך נעל, ניתן חשיבות לשרוך נעל לקשור תחלה בשמאל שקושרים בו תפילין.
בא המשך חכמה {פרשת לך לך}, ואומר דבר נהדר – ובחולין {פח, ב} בשכר שאמר אברהם אבינו 'אם מחוט ועד שרוך נעל', זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין. ויתכן, שבתפילת שחרית שאברהם תיקנה {ברכות כו, ב}, כל ישראל מלובשים בתפילין וטלית גדול משום זה.[21]
כדי להיכנס לעומק הדברים, נקרא תחילה קטע מפס' בספר תהילים:
אומר דוד המלך: {תהלים א, ב} כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.
אומר המדרש {שוחר טוב בתהלים, מזמור א} – כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. שכל מי שעוסק בתורה, הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. ר' אליעזר אומר: אמרו ישראל לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אנו רוצים להיות יגיעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב"ה: קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים לילה ויום[22].
ראיתי פעם באחד המפרשים, שרוב העבודות של התָנָאִים לא היו עבודות שהצריכו חשיבה מיוחדת – אחד היה סנדלר … אחד היה נפח … אחד חקלאי … אחד רועה צאן וכו' – למה אף אחד לא היה רואה חשבון ?
פשוט מאוד, כי לצורך ראיית חשבון נדרש 'להפעיל' את הראש – הראש צריך להיות עסוק. אבל הם לא חיפשו עבודה כזאת, משום שהראש שלהם היה עסוק כל היום בדברי תורה ! ואם ככה, הם חיפשו עבודה שתעסיק רק את הידיים, והשכל יהיה דבוק בקב"ה!
לכן אם אתה סנדלר – זו עבודה מעולה, כי אתה גם לא יכל לדבר, כי הפה שלך מלא מסמרים וממילא, הראש שלך יכל לעסוק רק בתורה ! לכן גם לא תמצאו תנאים, שהיו עובדים בהייטק
ממשיך המדרש – ר' יוחנן אמר: מקרא מלא הוא, והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך.[23] ר' יהושע אומר מה שאמר ר' אליעזר פרט הוא ללילות, שאין מצות תפילין מתקיימת אלא ביום, שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה לכן בלילה שהוא לאו זמן תפילין, חייב האדם לשבת ולעסוק בתורה !
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
האם כותבים קמיע לגוי?
ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה
באיזה סוג כתב ובאיזה נוסח מותר לכתוב קמיע לגוי שחולה?
בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה" וכו', כתב שהסיבה שיוסף לא קנה את אדמתם, היתה בגלל שהכהנים היפכו בזכותו בשעה שאדונו פוטיפר רצה להורגו והם הצליחו להצילו ממיתה.
עובדה זו מופיעה בפירוש בעלי התוספות וכן בפירוש הרא"ש (וכן מופיע במדרשים ישנים ראה תורה שלמה) שמעשה יוסף עם אשת פוטיפר הגיע לדיון אצל "כהני מצרים", והם אמרו: נראה לפי הקריעה בבגדו של יוסף עם מי הצדק, שאם הקריעה לפניו הדין עמה, אולם אם הקריעה לאחוריו הדין עמו שהוא ברח מפניה והיא שהחזיקה בבגדו וקרעה אותו, בדקו ומצאו שהקריעה היתה לאחוריו, וכך יוסף ניצל, בשביל אותו "משפט צדק" זכו הכהנים שלא מכרו את אדמתם. (וראה הוספה לזה בחזקוני לעיל לט,כ)
השל"ה הקדוש (ספר בראשית דרך חיים פרשת ויגש) לומד מכאן, שצריך האדם לא להיות כפוי טובה, אלא ישלם טובה תחת טובה אפילו לגוי. שהרי הכומרים של מצרים עשו טובה ליוסף כשהיה דינו בפניהם בענין מעשה דאשת פוטיפרע, שכשהבחינו שהאמת אתו הצילו אותו ממות, ועל כן עתה גם כן הטיב עמהם. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, ע"כ.
בשו"ת חיים ביד (לגרי"ח פלאג'י זצ"ל סי' לג) מביא שנשאל מיהודי סוחר שמתעסק עם סוחר גוי, ועסקים אלו גורמים רווחים גדולים ליהודי ומשפיעים לו טובה, והגוי נהיה חולה, ושואל האם מותר להתפלל עליו שיחיה וגם לתת צדקה בעדו לתלמידי חכמים שילמדו לרפואתו. וכתב שם להתיר ע"פ הספר חסידים הנ"ל, ומביא שם כמה ראויות לדבר, כגון מאלישע שריפא את נעמן מצרעתו, ועוד.
ומביא שם שרבי יהודה קצין זלה"ה היה יודע ללחוש, ובא אליו גוי אחד עם תינוק בידיו שמוטל על ערש דוי כמו פגר מת ועשה לו לחישה וברכה ומיד נתרפא, ויצא ממות לחיים, ונעשה קידוש ה'.
ומביא שם ששאל אותו תלמידו, שגוי אחד יש לו כאבים עזים בלבו, ורוצה ומבקש מאוד שיכתבו לו קמיע, האם מותר הדבר, וכתב שם שיכתבו לו קמיע בלי שם ה' ורק בכתב רש"י ולא בכתב אשורי, ובנוסח זה: "הנני כותב קמיע זאת לשם הנושא אותה לשמירת גופו מן המזיקין ומכל חולי ומחלה ומכאב הלב".
(קב ונקי)
תוך כמה ימים הדיח החפץ חיים את הצאר ניקולאי?
ותגזר אומר ויקם לך
בספר חסידים (סי' מז) הובא, שכל הדובר אמת ואינו רוצה לחשוב שקר ולא לדבר שקר, אפילו דברים שיחשוב ושידבר, אע"פ שלא יתכוון להם, כל מחשבותיו ודבריו יתקיימו, שנא' "ותגזר אומר ויקם לך" וכתיב "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, קוראים אל ה' והוא יענם". "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי", ולא מצאנו שצעק, אלא שהכין עצמו לצעוק.
החפץ חיים שלח רבים לילך לרבי יוסף זונדל הוטנר מאיישישוק, לקבל ממנו ברכה. לימים פגש את הח"ח ושאלו: "וכי צדיק אני?" וענה לו, כי הנה במסכת סנהדרין (דף כ"ג ע"א) מובא ששאלו "פה קדוש יאמר דבר זה?" וכן יעויין בר"ן ראש מסכת נדרים (דף ב' ע"א) ששואל על אחד מן הראשונים ז"ל בלשון: "פה קדוש איך יאמר דבר זה?", ולכאורה אינו מובן מה ענין "פה קדוש" לענין סברא של תורה – שעניינה ב"דעת" ולא ב"פה"? אלא, אדם ששומר את פיו מכל דיבור אסור, אזי הקב"ה שומרו שלא ייכשל אף בשוגג, ואם הדין שאמר אינו אמת – יוצא שאמר שקר, ועל זה אמרו שהוא פלא כיצד פה קדוש ייכשל באיסור שקר?! הוסיף ה'חפץ חיים' ואמר: "אתה הרי צדיק ושומר את פיך, ממילא הקב"ה לא יכשילך בשקר, ומשום כך יכול הנך לתת ברכה לנזקקים, מאחר שהנך שומר פיך מכל דיבור אסור!". (מידות והנהגות טובות)
בסערת מלחמת העולם הראשונה, אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין ממוצא גרמני, אפרים מממל, והאשימוהו בריגול לטובת הגרמנים. למשפטו, שנערך בפני בית דין צבאי בויטבסק, הטריח עצמו ה"חפץ חיים" ממקום גלותו בשומיאץ והעיד לטובתו.
השופטים לא התרשמו, ודנו את הצעיר למות בעוון ריגול בעת מלחמה. עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר, המירו את גזר הדין בעשר שנות מאסר עם עבודת פרך.
שמע ה"חפץ חיים", והפטיר: "שוטים שבעולם! לעשר שנות מאסר דנוהו, האם שלטונם בטוח לעשרה חודשים?! הרי אפילו בעשרה שבועות אינם בטוחים!"
היה זה בכ"ב בטבת תרע"ז.
סיפר הגאון רבי ברוך בער מקמניץ זצ"ל, שהיה נוכח כשסיפרו לרבו, הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל על גזר הדין ותגובת ה"חפץ חיים", על אתר נענה ואמר: "החפץ חיים" הדיח את הצאר ניקולאי – אבל מי יודע מי יתפוס את מקומו?!"
כעבור חודשיים, שמונה וחצי שבועות, בכ"ב אדר תרע"ז, הודח הצאר ניקולאי וכל האסירים המדיניים שוחררו, כולל אפרים מממל!
הנה כי כן, כשהאדם מקיים מאמר הבורא, מקיים הבורא מאמר אותו אדם!
(והגדת, סוכות)
מתי הזמן שצריך לקפל את הטלית של שבת?
היוצא בטלית מקופלת
המשנה ברורה אומר שהמהרי"ל במוצאי שבת, מיד היה מקפל. השל"ה אומר, שהוא היה עושה את זה, באמצע "ויהי נועם.."
במדרש תלפיות (ענף הבדלה), כותב ר' אליהו הכהן מאיזמיר – ויש שכתבו לקפל קודם ההבדלה. ואם אינו מקפלה קודם מוצאי שבת, כלומר אדם, שפשט את טליתו במוצאי שבת, ולא טלטל אותה הביתה. הוא חשב להתפלל שם ערבית במוצ"ש, ולמעשה, הוא הלך בסוף להתפלל בבית כנסת אחר במוצ"ש. למחרת בא להתפלל שחרית באותה בית כנסת. עכשיו בתא, יש לו את הטלית הלא מקופלת משבת. מה קורה איתה?
כותב המדרש תלפיות – ואם אינו מקפלה מיד במוצאי שבת, אחר יציאה מבית הכנסת, הקליפות נדבקות בטלית, ולכן, אם שכח בדיעבד, ולא קיפל במוצאי שבת , כשהוא מגיע בשחרית לבית הכנסת, לא יתעטף בזה מיד, מה יעשה? ינער את הטלית מכל הכיוונים, כדי להשיל מהטלית הזאת את כל הקליפות. כך גם מובא בספרים – וכשיסיר הטלית, אם היא שלו, יזהר שלא יקפלה ע"י אחר, כי הוא קשה למזל. בספר יפה ללב כותב שמשום חיבוב מצוה יקפל האדם בעצמו את הטלית וגם את התפילין.
בטעמי המנהגים (עמוד תתקמ"ז) מביא ספר תולדות מנחם שכתב, שמי שרוצה שאשתו תאריך ימים, יקפל הטלית במוצאי שבת. יען כי האישה מביאה טלית לחתן, ומזה באה ההקפדה, שישמור את הטלית ויקפל אותה תכף מוצאי שבת, להראות לאישה, שאינו מצפה לטלית אחרת, שתביא לו אישה אחרת.
כתוב בכמה וכמה ספרים, שבכל מקום שיש נקודת חיבור לחטא אדם הראשון, מתעטפים בטלית.
בחתונה. שאשה נטהרת בחתונה, החתן מתעטף בטלית. בברית מילה, כולם מתעטפים בטלית – הסנדק, המוהל ואבי הבן. וכשאדם מסתלק מן העולם, מכסים אותו בטלית.
כותב הזוהר הקדוש, מביא את זה האור-החיים (פרשת שמיני) – כתוצאה מחטא אדם הראשון, באו שלושה דברים לעולם – נידה, מילה ומוות.
אלמלא חטא אדם הראשון, לא היה נידה. אלמלא חטא אדם הראשון, גם לא היתה ברית מילה, כי אדם הראשון נברא מהול ולא ערל! וכן מיתה לא היתה באה לעולם. אומרים רבותינו – כדי שתזכור את חטא אדם הראשון! ולמה טלית, כי טלית אומרים חז"ל בגמרא (שבת נז: מנחות מג:) – כבלה דעבדא – זה חבל של עבדות, סמל של עבדות ולזכור שכל זה קרה בגלל חטא אדם הראשון.
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
מדוע צבע הציצית מלבד התכלת הוא לבן?
כבלא דעבדא
הגמרא במנחות (מג:) מביאה ברייתא, היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד.
ולמה הולכים עם לבן בציצית, הגמרא במנחות מביאה עוד ברייתא, היה רבי מאיר אומר: גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. ואומר התוספות (שם ד"ה חותם) מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים, כדאיתא פרק במה אשה (שבת נז:) כבלא דעבדא, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה.
הציצית זה חותם של עבדות. אני מכריז בזה, שאני עבד של הקב"ה!
ומה קורה, בשעה שלבן-אדם אין ציצית ?! אישה לא הולכת עם ציצית, בן-אדם בלילה פטור מציצית, נמצא בחוף הים ואין לו ציצית,הוא רוצה לאכל משהו, מה הוא עושה?
מביאה הגמרא במנחות ברייתא נוספת של רבי מאיר, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך.
בא ר' מאיר ואומר לך, גם כשאין לך ציצית, נתן לך הקב"ה יש לך מאה ברכות, מאה ברכות בכל יום, עושות את אותה פעולה של ציצית. מביא אותך לקבל עול מלכות שמים.
יש לך כוס ביד, אתה רוצה לשתות, "זה של הקב"ה. כל מה שעשה הקב"ה בעולמו, לא עשה אלא בשבילי. ריבונו של עולם כמה אני אוהב אותך – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" זה קבלת עול מלכות שמים!
(הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א)
מה הקטין את הסיכון של טיסה במטוס?
ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו
במסכת סנהדרין (כא:) הרחיבו חז"ל בענין זה ואמרו: ששלמה אמר אני ארבה לי נשים ולא אסור מן הדרך, וכתיב (מלכים א' יא ד) 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכן אני ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה, וכתיב (מלכים א' י כט) 'ותצא מרכבה ממצרים'. נשאלת השאלה איך שלמה המלך היה כ"כ בטוח בעצמו, שלמרות שהוא יעבור על איסורים אלו הוא לא יכשל בהם?
ר' אהרן קוטלר בספרו משנת רבי אהרן (ח"א מאמר א) מפרש ששלמה המלך שיער, שגם אם הוא ירבה לו נשים וגם אם הוא ירבה לו סוסים – הם לא יסירו את לבבו, ואמת ויציב ששלמה בקדושתו ידע שזה אכן יהיה כך, והוא לא יחטא! – אז איך קרה שהוא נכשל לבסוף?
אומר ר' אהרן קוטלר, הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא; כתוב בחז"ל, יש מצוה שהתפילין צריכים להיות מונחים בין עיני האדם, ה' ברא את האדם כך שהתפילין יוכלו להיות מונחים בצורה הזאת! ואם כותבת התורה שצריכים לקחת אתרוגים בתשרי – אז יהיו אתרוגים בתשרי! ואם כתוב בתורה, שלא להרבות בנשים ובסוסים – לא תעזור החכמה של אף אחד!!! כי היות וכך חקק הקב"ה בבריאה, ממילא א"א לאדם להתגונן מפני זה – ולמה? כי כך כתב הקב"ה בתורה!
הגמרא ביבמות (קכא.) מביאה ברייתות שמסופר בהם על רבן גמליאל ורבי עקיבא שראו כל אחד בנפרד ספינה טובעת והיצטערו על תלמידי חכמים שהיו בה וטבעו, ולכשנודע להם שניצלו ולא טבעו אמרו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה.
ואומר ר' אלימלך מליז'נסק שרבי עקיבא ורבן גמליאל אמרו לנו, באותו רגע שאמרו חכמים "נפל למים שאין להם סוף – אשתו אסורה", למרות שההיגיון אומר שאדם שנפל 500 ק"מ מהחוף אין לו שום סיכוי לשרוד. אבל היות ורצו חכמים שאנשים שנופלים 500 ק"מ מהחוף – יוכלו להגיע לחוף, הם אמרו: "מים שאין להם סוף – אשתו אסורה!" – הוא עוד יכול להגיע לחוף! ובאותו רגע שהם קבעו את הפסק הנ"ל, הם חוקקו בבריאה חוק, שאדם שנופל לאוקיינוס עוד יוכל להגיע לחוף, ואלמלי לא פסקו זאת חכמים, לא היה אדם בבריאה שהיה נופל לאוקיינוס ויוצא ממנו בשלום!
האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג זצוק"ל הגיע לבקר את האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצוק"ל, ובין השנים התפתחה שיחה בלימוד האם אדם שטס במטוס צריך לברך 'הגומל' עם שם ומלכות, האדמו"ר מבעלז טען שלא היות ובמשנה לא נאמר מטוס אלא ספינה. אך האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג הביא ראיות שכן צריך; אמר לו רבי אהרן מבעלז: "אני קבעתי, שאין לומר 'הגומל' בשם ומלכות על טיסה במטוס!" – שמע האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג את הדברים, ומיד השיב לו: "אני מקבל את הדברים!" – ויצא החוצה! בדרך לרכב, שאל אחד המשמשים את האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג: "רב'ה! גם לך יש ראיות מספיק טובות שסוברות בדיוק ההיפך, אז למה קיבלת את דבריו?!" אמר לו האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג: "אתה לא מבין! באותו רגע שהוא פסק כך, הוא הקטין את הסיכון לטוס במטוס! באותו רגע שהוא קבע את הדברים, אדם שנופל ממטוס – יש לו סיכוי להינצל!
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
החשבון של הגאון מוילנא למספר שנות חיי משה רבנו
יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם
אמרו חז"ל אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר 'יען לא האמנתם בי', הא האמנתם בי, עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם (שבת נה:). ואומר הגאון, לפי שהיה משה תרומתו של עולם, ותרומה בינונית היא אחד מחמישים, והעולם קיים ששת אלפים שנה, הרי אחד מחמישים עולה למאה ועשרים שנות חייו של משה. ואלמלא מי מריבה היו נותנים לו בעין יפה, שזה אחד מארבעים, ואז היו שנותיו מאה וחמשים שנה. ושפיר אמרו לא הגיע זמנם להפטר מן העולם, ובשביל מי מריבה ניטלו ממנו שלשים שנה. לכן 'ויבכו בני ישראל שלשים יום', יום לשנה. (אדרת אליהו)
מצינו בגמרא (ב"מ פו:) אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו. וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח; ואל הבקר רץ אברהם – ורוח נסע מאת ה' ויגז שַׂלְוִים (עוף שמן) מן הים. ויקח חמאה וחלב – הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. יוקח (ע"י שליח) נא מעט מים – והכית בצור ויצא ממנו מים".
ואמר הגה"צ ר' אליהו לאפיאן זצ"ל: "ושמעתי מהסבא מקלם זצ"ל שלמד מדברי הגמרא נוראות בדקדוק הדין. כי אילו היה אברהם אבינו מתאמץ ומביא למלאכים מים בעצמו, היה הקב"ה משלם לבניו גם-כן בעצמו, ואז הרי לא היו מי-מריבה, כי לא היתה נוצרת שום בעיה של מחסור במים, ומשה ואהרן היו נכנסים לארץ ישראל… והיה סדר אחר לגמרי בעולם…"!!!
כמה פרות היו לרבי אלעזר?
לא פרתו של ר' אלעזר היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה – נקראת על שמו.
באחד משיעוריו של הרה"צ ר' יעקב מאיר שכטר (הו"ד בלקט אמרים ח"ב עמ' כ) הביא דברים ששמע מהרה"צ ר' מרדכי מזוועהיל זצ"ל, על דברי הגמרא שמסופר על פרתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. והקשו בגמרא וכי פרה אחת היתה לו, והרי תריסר אלפי עגלי היה רבי אלעזר בן עזריה נותן מעדרו מידי שנה בשנה למעשר בהמה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. והקשה שגם לאחר תירוצם עדיין טעון ביאור, והרי סוף כל סוף פרה זו לא היתה שלו, ואיך שייך כלל לכנותה על שמו רק עבור זה שלא מיחה. ותירץ על פי דברי הירושלמי (פ"ה ה"ד) שרבי אלעזר שב על עון זה שלא מיחה, והתענה כל כך עד שהשחירו שיניו מן הצומות. נמצא שעל עוון זה שלא שם לב למחות בשכנתו עשה תשובה באופן נורא כזה, זכה בודאי לעליה נפלאה גדולה עד למאד על ידי תשובה גדולה זו על פגם זה. וגם ידוע שהצדיק בתשובתו הוא עוסק בתיקון הכלל, כמובא אצל משה רעיא מהימניא שאמר 'מחיני נא', כי תלה כל עוונות בית ישראל בפגם דק שמצא בעצמו מכיון שהוא שורשם א"כ הבין שבו תלויה האשמה.
נמצא שבסופו של דבר זכה רבי אלעזר בן עזריה בעקיפין על ידי תוצאות של פגם זה שלא מיחה בשכנתו, יותר מאשר זכה מכל אלפים ורבבות פרים שהיו לו, כי כשבא לעולם העליון וראה גודל מדריגתו שזכה על ידי פרת שכנתו שבעטיה הוזקק לשוב ולהגיע למדריגות רמות ונשגבות, אז נראה ונתגלה שאין לו אלא פרה אחת בלבד, והיא אותה פרה של שכנתו שהיא גרמה לו לכל הזכיה הזאת, ולכן כינו אותה חז"ל פרתו של ר' אלעזר בן עזריה.
מי זוכה שהמלאך המלווהו ישמור עליו?
אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה. ומפרש רש"י: מלאך שלו, ומליץ עליו.
סיפרו לרבינו הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א: שמרן בעל איילת השחר אמר שהיה זמן שהיה כמה שעות בתחנת הרכבת בברלין במקום סכנת נפשות בימי מלחמת העולם השניה, והרגיש בחוש שהיה עמו מלאך ששמר עליו.
הגיב רבינו הגר"ח, לכל אחד יש מלאך. ומי שמקלקל את מעשיו הם בורחים ממנו, ורבינו לא קלקל לכך נשאר עמו המלאך והרגיש בחוש את המלאך (מנחת תודה)
רגיל מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל לספר מעשה נורא שמסופר על בעל מגלה עמוקות זי"ע, שבלילה היו באים אצלו מלאכים וְשָׁרִים עמו, והזהיר שאף אחד לא יכנס לחדרו מפני שזה סכנה, ולילה אחד נכנסו ג' אנשים והתחבאו תחת המטה והתחיל ללמוד ובאו מלאכי ה' ושרו עמו, וג' האנשים מתו מיד, וגזר עליו מהשמים שילך בגלות על דבר זה, ואע"פ שהזהיר שלא יכנסו, מ"מ כיון שנתגלגל מיתתם על ידו הוצרך כפרה, ופעם כשהיה באיזה סוכה נגנב שם גביע כסף וחשדוהו שהוא הגנב ורצו להענישו, וברגע האחרון נמצא הגנב ועזבו אותו, ולאחר מעשה זה נשלם כפרתו ונגמר גלותו.
האם מותר לתלמיד לעקוף במכוניתו את רבו?
חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת
מספר משפחות יצאו פעם בצוותא, בכמה מכוניות, לחתונה של אחד מבני המשפחה שנערכה בעיר אחרת. בדרכם נקלעו לפקקי תנועה כבדים, עד שאחד הנהגים איבד את סבלנותו והחל לעקוף את המכוניות האחרות.
לאחר הנסיעה אמר לו הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א שצריך הוא לידע שלבד מכך שלעולם אסור לאבד את הסבלנות, במיוחד כשנמצאים בדרך. עוד יש עליו להזהר, שבמקרה שרבו נוסע במכונית לפניו, אסור לו לעוקפו.
דבר זה למדנו מהסוגיה במסכת שבת המספרת על לוי (בנו של רב הונא בר חייא) ורבה בר רב הונא שהיו הולכים בדרך, והקדים חמורו של לוי את חמורו של רבה בר רב הונא, וחלשה דעתו של האחרון מכך.
ומסביר רש״י שהיה סבור שעשה מדעת. דהיינו, שרבה בר רב הונא חשב שלוי עקף אותו בכוונה תחילה. ביקש לוי לפייס את רבה בר רב הונא, ולומר לו שלא התכוון לכך. מספרת הגמרא שלוי שאל את רבה בר רב הונא, ׳חמור שעסקיו רעים כגון זה, מהו לצאת בפרומביא בשבת׳, כלומר, האם נחשב הדבר לשמירה, או לא; ובכך התכוון לומר שחמור זה, שעסקיו רעים, הוא זה ש׳אחראי׳ לעקיפה.
ורואים מכאן שלושה דברים לדינא.
האחד, שכשפוגעים חלילה בזולת, צריך להתנצל בפניו, וכל שכן ברבו.
השני, לפעמים ההתנצלות בעצמה עלולה לפגוע, כיון שבכך מראה המתנצל שרבו הוא פגיע, ולכן צריך להתנצל בחוכמה, וכגון על ידי ששאלו בהלכות שבת, ובתוך השאלה הוא אומר שחמור זה הוא פרא…
דבר זה שכיח מאוד, כמו שקורה לפעמים שאדם מכובד היה בחופה, ולא נתנו לו ברכה, ומיד בתום הברכות ניגשים אליו ואומרים לו ׳סליחה שלא כיבדנו אותך בברכה׳… הלא אין לך פגיעה גדולה מזו, שסבורים שהאדם המכובד הזה נפגע.
הדבר השלישי שלומדים מהגמרא הוא, שאסור להקדים את רבו בדרך. שהתוספות (שם, ובברכות מו:) הקשו הרי אין מכבדין בדרכים, אלא רק בפתח הראוי למזוזה? ותירצו, שהאיסור להקדים את רבו הוא רק אם יצאו לדרך כאחד, והולכים בחבורה אחת, אבל באמת כאשר כל אחד הלך לבדו, לצורך עצמו, ואירע שנפגשו בדרך, במקרה זה אין מכבדין בדרכים.
וכיון שבמקרה שבו פתחנו, יצאו המשפחות יחדיו לחתונה, אמרתי לנהג שאולי היה אסור לו לעקוף את רבו.
(עלינו לשבח – וזאת הברכה)
אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.
הלכות קֶרַח למעשה…
אסור לרסק קרח ושלג ולהופכם למים, אך מותר לתת קוביות קרח למשקה משום שהקרח נמס מאליו, ונחלקו הפוסקים באופן שהקרח בתוך משקה אם יהיה מותר לרסקו, רבים התירו ויש שאסרו, וטוב להחמיר לכתחילה. אם רוצה לזרז הפשרת משקה,יש להחמיר שלא להניחו כנגד האש אף אם אינו יכול להגיע לידי בישול, אך במקום הצורך אפשר להקל בזה, ובלבד שלא יהיה זה במקום שיכול להגיע לידי בישול אם ישאר שם למשך השבת, גם אם מתכוין לקחתו קודם לכן. בדיעבד אם עשה כך, ניתן לשתות את המשקה. קוביות קרח שהופשרו מאליהם, מותר לשתות מים אלו, ובשם הגרש"ז אויערבאך אמרו שאם יש לו מים אחרים טוב להימנע מלשתותם. גלידה שנמסה וכן 'קרטיב' שנמס, מותרים. איגלו שהופשר, לרוב הפוסקים יכול לשתותו, לצורך קטנים מסתבר שאין להחמיר.
במקום הצורך, כגון שלא היה לו די מקום במקרר, או שנתחדש לו צורך להשתמש במשקה קפוא, מותר להניחו באויר החדר עד שיפשיר ויהפוך לנוזל. ואם זמנו דחוק, מותר לזרז את ההפשרה, למשל של השקית חלב, ע"י שיניחינה בסמוך לאש, במקום שאינה יכולה לבוא לידי חום שהיד סולדת בו, או בתוך כלי שני עם מים חמים, ובלבד שיקפיד שהמים לא יכסו את הכלי שבו השקית חלב. ובענין הכנת קוביות קרח, יש המתירים להקפיא מים ושאר משקין בשבת וביום טוב אם נצרך להם באותו יום.
(ארחות שבת ח"א פ"ד סל"ט-מט)
השותה משקה בשיעור רביעית בזמן רב מ'כדי שתיית רביעית' (או כדרך שיעור השתיה של רוב בני אדם, או זמן שתיית רביעית בשתי פעמים וכדרך שתיה ע"פ הלכות דרך ארץ), וכגון השותה משקה עם קוביות קרח, אפילו אם לא הפסיק בשתייתו, אינו מברך ברכה אחרונה (שערי הברכה פי"ד הכ"ב, נד).
מצוה שימלא כוס של קידוש על כל גדותיו, שתהיה מלאה לגמרי, ואם אין לו מספיק יין למלאות את הכוס, יכול ליתן לתוכו קוביות קרח למלאותו כדי להגביהו. (הרה"ג ר' משה מרדכי קארפ – הלכות יום ביום פ"ג הט"ו)
הנותן קוביות קרח בכוס מים כדי לצננן, אע"פ שלא היה דעתו עליהם בשעת הברכה אינו צריך לברך עליהם (חוט שני שבת ח"א עמ' ש)
בספר אוצר המאמרים (מאמר כג עמ' רסט) מובא שבבעלזא הזה אחד שסר קצת מדרך התורה, ואירע פעם שביו"ט בלילה קנה בשוק קוביות קרח לעיני כל העדה, וכשסיפרו זאת למרן מהר"א זיע"א, ציוה במוצאי יו"ט לקרוא לו, ואותו אחד נתמלא פחד ורעדה ונכנס בפיק ברכים אל הקודש פנימה, והנה מהר"א פונה אליו בנימה של חיבה ושאלו האם אין לך מקרר בבית עד שתצטרך לקנות קרח, א"כ גש אל חנות פלוני וקנה מקרר על חשבוני…
איזו תספורת הותרה בתשעה באב?
אם בשביל ליפות אסור (משום לא ילבש גבר שמלת אשה, רש"י)
מעשה אירע במדרשייה לנערים מתקרבים, שהתקיימה בה שיחת התעוררות בליל תשעה באב, על ידי תלמיד חכם העוסק בקירוב. לאחר השיחה המרגשת, שאל הרב: האם יש כאן מישהו שרוצה לקבל על עצמו, לעיני כל הקהל, קבלה טובה שתקרב את בואו של משיח צדקנו? קם בחור, שלראשו צמה ארוכה, והכריז: אני מוכן שכבוד הרב יחתוך לי את כל הקוקו הארוך… נטל אפוא הרב מספריים, וכשעמד לגזוז את שערו של הבחור, לפתע קפץ אחד ותמה: כיצד מותר להסתפר בתשעה באב, הרי אפילו בשלושת השבועות (או בשבוע שחל בו ט"ב, לדעת המחבר בסי' תקנא ס"ג) אסור להסתפר, כל שכן ביום התענית עצמו!
ובא פעיל הקירוב אל הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א, ושאל כיצד לנהוג?
ונענה, שפשוט וברור שיש לספרו מיד, כי עובר בגידול שערו באיסור "לא ילבש", כפי שכותב רבינו הראגוצ'ובי (צפנת פענח על הרמב"ם הל' ע"ז פי"א ה"א) שיש בגידול שיער ארוך משום לא ילבש גבר שמלת אשה, וכן מצינו לרבינו החפץ חיים (תפארת אדם פ"ו) שכתב שהמסלסל בשערו נכלל בלאו דלא ילבש, כי הקישוט לא הותר אלא רק לנשים שהן צריכות לכך. וממילא, עלינו להפריש את הנער מהאיסור שעובר עליו כל שעה, ותספורת שכזו לא נאסרה כלל בתשעה באב. ויגזוז את שערו הארוך בפני הרבים, ובזה יקדש שם שמים ויתקן את חטאו שהיה ברבים.
(ופריו מתוק ויקרא פ' בהר)
מה יונה כנפיה מגינות עליה – אף ישראל מצוות מגינות עליהן
איך היונה נחה באמצע מעופה?
רש"י (ד"ה כנפיה) מפרש שכנפי היונה מגינים על היונה מן הצנה, ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה, מה שאין כן בשאר עופות. ובתוס' (ד"ה כנפיה) פירשו בשם המדרש (רבה לך לך פל"ט) 'שפורחת בכנף אחד ונחה בשני ושוב פורחת בזה ונחה בזה ולעולם אינה יגיעה ועייפה'.
כאשר היה מבול בעולם, נח שלח בתחילה את העורב ורק לאחר מכן את היונה, וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב… וישלח את היונה" (בראשית ח', ז-ח), ומקשה החתם סופר מדוע לא שלח את היונה כבר בראשונה, ומתרץ שמתחילה ידע נח שעדיין אי אפשר לפרוח בכל העולם אלא רק סמוך לתיבה, ולזה היה די בעורב, אך אחר שעברו שבעה ימים, רצה נח לשלוח עוף שיפרח וישוט בכל העולם לבחון שמא ימצא איזה אילן וכדומה לנוח עליו, וזאת לא היה יכול לנסות עם כל עוף, שהרי אם ירחיק ויתעייף, יפול למים וימות, לכן שלח דווקא את היונה, שהרי על היונה העידו חז"ל כנפיה מגינות עליה, וכדברי המדרש המובאים בתוס' שפורחת בכנף אחד ונחה בשני, ושוב פורחת בזה ונחה בזה ולעולם אינה יגיעה ועייפה. והוא אשר דקדק הפסוק באומרו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה", לרגלה לא מצאה מנוח כי רגליה צריכות מנוחה, אבל לכנפיה מצאה מנוח כי לעולם כנפיה אינם מתעייפות, עכ"ד.
ובזה אפשר לומר שלכן נמשלה כנסת ישראל ליונה כדברי הפסוק בשיר השירים (ב יד) "יונתי בחגוי הסלע", מה היונה לעולם אינה מתעייפת לעוף בכנפיה שבהן היא מעופפת ומתרוממת למעלה, כך ישראל "לא ייעפו ולא ייגעו" בעבודתם ובעלייתם בתורה ובמצוות כלל ועיקר, ורק ברגלים שהן הסמל לגשמיות של העולם הזה, שייך עייפות ומנוחה.
דרשו – הרה"ג בנימין בירנצוויג שליט"א
חור נוסף בציצית כדי לא לכעוס…
הפותח בית הצואר בשבת חייב
מסופר על ר' ברוך ממז'יבוז' שחמד לקנות טלית קטן מארץ ישראל, בקושי רב עלה בידו להשיג זאת, והנה כאשר הגיע בד הצמר לידו, מסרו לתלמיד שיחתוך בו "בית הצואר" כנהוג, התלמיד קיפל את הבד על גבי השולחן ובהיותו מקופל חתך במספרים את הבד הכפול נמצא שנהיו בו שני חורים במקום חור אחד, התלמיד חשש מאד להראות את הטלית קטן לרבו, ובאימה וביראה ניגש בלב דופק להראות לו מה שקרה, ר' ברוך ראה את הבד עם ב' החורים, והפטיר ואמר הרי באמת צריך כאן שני חורים, אחד להכניס בו את הראש, והשני לראות אם ברוך לא יכעס.
והנה יש להסתפק אם הקורע באופן זה בשבת חייב או לא? יש מקום לומר שנעשה כאן בית צוואר למרות הקלקול שנתלוה לבית הצואר, או שמא נאמר שמכיון שהמעשה הזה של החיתוך קלקל את הבד ושוויו ירד ולא זאת היא דרך מלאכת מחשבת, לכן פטור, יש גם להסתפק באופן שקלקל לגמרי דהיינו שעשה את ב' החורים שלא במקומם, דאפשר שמכל מקום קודם לא היו יכולים להלבישו ועתה תיקן במקצת, או שנאמר שכעת קילקל את הבד לגמרי, דאין לו כלל שווי?
תשובה. התוס' (קו. ד"ה חוץ) מביאים את שיטת רבנו תם שהמקלקל ומתקן תוך כדי אותה פעולה חייב, משום שלרבי יהודה המקלקל וקצת תיקן בזה חייב, כי בשעת הקילקול בא התיקון. ולרבי שמעון פטור משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואינו דומה לקורע על מנת לתפור, ומוחק על מנת לכתוב שחייב לכולי עלמא, למרות שבשעת הקלקול לא בא התיקון, משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא, שהרי אינו יכול לעשות את התיקון אלא על ידי הקלקול, עכ"ד. משמע לכאורה שהפותח בית הצוואר, אפילו שהוא מקלקל חייב כי התיקון חשוב יותר מהקלקול, ולפי"ז בנידוננו שהקלקול גדול מן התקון יתכן שפטור, אכן כל זה לדעת הרמב"ם (הובא דבריו בביאור הלכה סי' שמ ד"ה אין שוברין) שהפותח בית הצוואר חייב גם משום קורע, אולם לרש"י (מח. ד"ה חייב) שחיובו משום מכה בפטיש, כי עכשיו הוא נעשה כלי (ועיי"ש שכן פסק המגן אברהם), ויתכן שאפילו שקלקל, כיון שעשאו כלי חייב.
שאלתי שאלה זו את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצ"ל, והשיב, אם חור אחד נעשה במקומו אלא שהמספרים גזזו יחד עמו מקום נוסף ונעשה עוד חור, חייב על החור שנעשה במקום הנכון, והרי את החור השני אפשר לתפור, ואם עשה את שני החורים שלא במקומם פטור, כי הוא מקלקל בכך שעשה כל חור שלא במקומו.
(חשוקי חמד)
מה ההיתר להבריג את מכסה המלחיה בשבת?
המחזיר קנה מנורה בשבת – חייב חטאת
המשנה ברורה (סי' שיג ס"ק מה) מביא את דברי המגן אברהם (שם ס"ק יב) והט"ז (שם סק"ז) שמותר לכסות כלים במכסה שמתברג עליהם ואפילו בחוזקה. ובגדרו של היתר זה, כתב החזון איש (או"ח סי' נ סק"ט, ובתשובה להגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יא) שכיון שאי אפשר להשתמש בכלי אם המכסה יהיה סגור לעולם, נמצא שאופן השימוש בכלי הוא ע"י פתיחתו וסגירתו. ולפיכך סגירת המכסה אינה חשובה כגמר מלאכת הכלי, אלא כשימוש בו. אבל כלי שמרכיבים אותו כדי להשתמש בו. אע"פ שמפרקים ומרכיבים אותו מחדש בכל שימוש ושימוש. אסור להרכיבו, שכן הרכבתו היא גמר מלאכתו.
והגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה שם. ובסי' ט) כתב ביאור אחר בטעם ההיתר, שכיון שאף כשהכיסוי אינו על הכלי, עדיין נחשב הכלי בעיני בני אדם ככלי שלם. לפיכך חיבור המכסה לכלי אינו נחשב לגמר מלאכת הכלי. שכן הכלי נחשב כגמור אף קודם החיבור. והוסיף. שלפיכך כלי שמרכיבים אותו מחדש בכל שימוש ושימוש. מותר להרכיבו. שכן אף קודם ההרכבה נחשב הוא ככלי שלם.
וכתב עוד החזון איש (שם) שיש בחיבור זרם חשמל במכשיר חשמלי משום איסור בונה, שאף שהדרך להדליק ולכבות את החשמל בכל שימוש ושימוש. מ"מ כיון שהשימוש במכשיר הוא רק כשהחשמל זורם בו. חיבור הזרם חשוב כגמר מלאכת המכשיר, ולא כשימוש בו. והגרש"ז אויערבך (שם) דן לומר, שכיון שהדרך להדליק ולכבות אח הזרם בכל שימוש ושימוש, לפיכך אף כשאין הזרם זורם במכשיר הרי הוא חשוב ככלי שלם. ומשום כך חיבור זרם החשמל אינו גמר מלאכה המכשיר. ומוסיף הגרש׳ז אויערבך (שם). שלפי דברי החזו"א צ"ב איך מותר להבריג ראש של מלחיה או לחבר מחט למזרק, והלא אין הם ראויים לשימוש אלא לאחר שיחברו אותם. ונמצא שכשמבריג את ראש המלחיה, או כשמחבר את המחט למזרק, הוא יוצר כלי, אלא ע"ב שכיון שאף כאשר הם מופרדים חשובים הם בעיני בני אדם ככלי מוגמר, ולפיכך מותר לחברם.
ואף כלי שרגילים לפתחו ולסגרו ע"י הברגה וכדו' לעיתים רחוקות בלבד, כגון סטנדר עם הברגה שאין הדרך להגביהו ולהנמיכו אלא לעיתים רחוקות. דעת הגרש״ז אויערבך (מאור השבת ח־ב מכתב לב אות ג) שמותר לפותחו ולחזור ולהדקו לפי הצורך. הואיל ונחשב הוא ככלי שלם, בין כשהוא פתוח ובין כשהוא סגור. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (ארחות שבת ח"א פ"ח הע' פז), והגר"ש וואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' לב). ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' לח) כתב. לאסור לפתוח ולסגור כלי ע"י הברגה אם הדרך לעשות כן לעיתים רחוקות, ולפיכך אסור לפתוח ולסגור הברגה של סטנדר. לפי שאינו דומה לכיסוי הכלים שהדרך לפתחו ולסוגרו בתדירות רבה. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ז תשובה ג). וכן דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ח"ב פל"ו ס"ק יד) אולם מטעם אחר, שכן בכיסוי הכלים פתיחת ההברגה וסגירתה חשובים כשימוש בכלי. שהרי אין אפשרות להשתמש בכלי אם ישאר סגור או פתוח. אבל בסטנדר אפשר להשתמש בגובה מסוים בלי לפתוח את ההברגה כלל. ומשום כך אין פתיחת ההברגה וסגירתה במקום אחר חשובים כשימוש בכלי אלא כיצירת כלי חדש.
ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות
האם תתכן שבת 'שבע ברכות' ללא כסאות?
בחישוקי חמד מובאת שאלה מאחות בבית חולים שמתפקידה להחליף סדינים יום יום, וגם בשבת. והנה היא מוצאת על אחת המטות ארנק עם כסף. האם המטה והסדין נהפכו להיות בסיס לדבר האסור, ואסור להחליף את הסדין גם כשהחולה הוריד את הארנק וכמבואר בגמרא שאם היו מעות על המטה בין השמשות נהפכה להיות בסיס לדבר האסור?
וכעין זה נסתפקו פעם באולם שנערכה בו סעודת חתן וכלה, ואחת המוזמנות הדליקה נרות שבת על כסא, ולאחר גמר הסעודה כשכבו כבר הנרות סילקו המלצרים הנכרים את הפמוטים מעל גבי הכסא ונתערבב בין שאר הכסאות ולא ידוע איזהו, ולאחר השבת הכסא יהיה מותר כמובן. והרי דבר שיש לו מתירים לא בטל, ולא ידעו אם מותר לטלטל את הכסאות ולשבת עליהם.
והשיב הגר"י זילברשטיין שכתב הרמ״א (סי' שט ס"ד) ׳אם אדם הניח דבר מוקצה על של חברו, לא אמרינן שנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו׳, ומאחר והבית חולים ממשלתי ושייך לציבור כולו, אין החולה אוסר את המטה והסדין. וכן נראה בענן הכסא באולם שהונחו עליו נרות שבת, דיש להקל מאחר ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואין רשות לאורחת לאסור את הכסא השייך לכלל האורחים ולבעלי האולם.
והאמר מר – מיהו 'מר'?
והאמר – והא אמר
כשהמקשן מקשה על דברי אמורא, מכח דברי אמורא אחר (סך הכל 661 פעמים במרחבי הש"ס), הוא פותח את קושייתו בלשון: "והא אמר פלוני". פעמים, אין המקשן מזכיר את שמו של האמורא ממנו מקשה, ומתבטא בלשון: "והאמר מר" (39 פעמים). השל"ה, בחלק תורה שבעל פה, כותב, כי קבלה בידו, שכשמקשה בלשון זו, הרי ש'מר' הכוונה לרב שהיה גדול האומראים. ואם יתמה הלומד, מה המקום להקשות מדברי אמורא על דברי חברו, וכי אמוראים אינם יכולים לחלוק זה על זה, אין זאת אלא שידע בעל הגמרא, כי ההלכה במקרה הזה, היא כדברי האמורא השני, ועל כן מקשה מדבריו על דברי האומר. (הכריתות לשון לימודים שער ג' ש"ג ס"ט-י. והובא בהליכות עולם שער ב פ"ב ס"ז).
כמו כן, שייך להקשות מדברי אמורא ותיק, כגון, רב, שמואל, רב יוחנן ורבה (הליכות עולם שם). ראוי להדגיש כי "אמר מר" אינו לשון קושיה אלא פתיחת דיון בדברי חכם שדבריו הובאו בסמוך, עיין "שדי חמד" מערכת א' כלל ס"ב (מעובד מתוך ספר כללים וביאורים בלשונות התלמוד)
(מאורות)
איך אדם מבוזה – בכך שמחלל שבת, יכול לפגוע בקדושתה?
רבי אליעזר ברבי שמעון אומר: מסתפק מן הנר הכבה, ומן השמן המטפטף, ואפילו בשעה שהנר דולק
יהודי שעושה מלאכה בשבת ר"ל, הריהו מחלל את השבת, וחילול פירושו פגיעה בקדושתה. ולכאורה איך זה יתכן? וכי מבוזה זה יכול לחלל את השבת? התשובה היא: כן. – לכל יהודי יש נשמה חלק אלוק ממעל, והוא ממעיט קדושת השבת בזה שעושה מלאכה. ומאידך כתוב זכור את יום השבת לקדשו. ואומר השפת אמת שדבר זה רבותא גדולה שבכח בני ישראל להוסיף קדושה לשבת. [עיין שפת אמת לשבה״ג ריש תר״מ].
השיטות בהלכות מוקצה בטלטול של נר שרבי יהודה מחמיר רבי מאיר מקיל, רבי שמעון מקיל עוד, ורבי אלעזר ברבי שמעון מקיל עוד יותר. ובגמרא בסנהדרין (עג:) אומר רבי אלעזר ברבי שמעון שהמחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו. ומכיון שרבי אלעזר ברבי שמעון מחמיר כל כך בענין חילול שבת, לכן מקיל ומוצא צד היתר לומר שעדיין אינו נחשב חילול שבת, או שלהיפך בגלל שרבי אלעזר ברבי שמעון מקיל כל כך בעניני מוקצה, לכן החמיר בגמ׳ סנהדרין.
(מרגליות הש"ס – ברכת אליהו ע' רנב)
האם יש מעשה 'בלי כוונה'?
הא דבר שאין מתכוין אסור
בספר 'בנעם שיח' (פרשת ויקרא עמ' ע) מובאת קושיא מדוע מחייבת התורה את החוטא בשגגה בקרבן, סוף כל סוף בני אדם אנו ולא מלאכים, והטעות רובצת לפתחנו. ומפרש זאת ע"פ דברי ה'מליץ יושר'. אצל בלעם הרשע מצינו שאמר 'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב' (במדבר כב יח), ומפרש רש"י למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח. ומקשה ה'מליץ יושר' כיצד ע"י התבטאות אחת ויחידה למדים על תכונות נפשו של בלעם, ומה עוד שזו לשון מקובלת אצל בני אדם, אפילו אם תתן סכום גדול לא אעשה כך וכך. אלא מכאן אנו למדים שאין מעשה או דיבור של אדם הנעשה באופן אקראי ללא סיבה, אלא הוא פועל יוצא של פנימיותו.
בישיבת קלם דיברו והתווכחו בלימוד שני בחורים ואחד מהם הרים את רגלו על הספסל ונשען עליו, בדיוק באותו הרגע נכנם לבית המדרש רבי צבי ברוידא חתן הסבא מקלם והבחין בבחור. מיד הוא הקהיל את בני הישיבה לשיחה מוסרית, ובין השאר אמר ברצוני להבין איך הגיעה רגלו של הבחור למרומי הספסל, אם זה נעשה ללא מחשבה מיוחדת הרי זה פחד להמצא במחיצתו, כיוון שהיום עשתה הרגל מעשה ללא מחשבה ומחר היד תעשה זאת. ואם הרגל עלתה על הספסל מתוך כוונה ומחשבה, הרי שוב פחד לעמוד לידו, וכי לאיזו מטרה נחוץ להרים את הרגל על הספסל תוך כדי לימוד גמרא, אין זה אלא אדם שעושה מעשים ללא שמץ של היגיון, ואם כן יש להזהר מפניו עד מאד.
ההבדל בין 'מוקצה' ל'אינו מן המוכן'
ואין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן
הגאון ר' דוד צבי הופמן זצ"ל בספרו שו"ת מלמד להועיל, מביא שאלה שנשאל למה שנו חכמים במשנה 'שאינו מן המוכן', ולא שנו שהוא מוקצה כמו שאמרו בגמרא. ועונה לשואל, שאלה גדולה שאלת, ודבר זה נוגע בעיקרי דיני מוקצה, ואומר בקיצור כי יש לדקדק עוד, למה אמרו שאינו 'מן' המוכן, ולא 'שאינו מוכן', ונראה דהנה מוקצה פירוש שהוסר ונעתק מלהשתמש בו, והוא נגזר ממלת 'קצה', שדבר אשר אינו רוצה להשתמש בו תשמיש הרגיל, כי אם מכינו לתשמיש מיוחד, מניחו בקצה מיוחד, וע"כ נאמר גם בדבר שהוא מיוחד לעבודה זרה, מוקצה לעבודה זרה. וכן מקום שמניחין התאנים להתיבש נקרא מוקצה האות צ' בסגול, והנה דבר שהקצו אותו בידים ויחדו אותו לדבר מיוחד ולא רצו להשתמש בו בשבת, ראוי לקרותו 'מוקצה'. ודבר שהכינו אותו בפירוש להשתמש בו בשבת, ראוי לקרותו 'מוכן'. אמנם דבר שלא הכינו בפירוש, אלא דמסתמא דעתו להשתמש בו, ראוי לומר עליו שהוא 'מן המוכן', דהיינו שסתמו מוכן הוא. אמנם דבר שלא הכינו, וגם מסתמא אין דעתו להשתמש בו, ראוי לומר עליו ש'אינו מן המוכן' ועפ"י הצעה זו צריך לבאר כל מקום במשנתנו.
ובספר מגדים חדשים כתב, שהשם ״מוקצה״ לענין איסור שבת, נתחדש רק בימי האמוראים, וכמדומה שלא מצינו לשון מוקצה במשנה ובברייתא לענין איסור שבת, [מלבד מוקצה לעבודה זרה שמצינו במשנה בזבחים (פ״ח מ״א) ובתמורה (ס״ו מ״א)]. ומה שמצינו במשנה בביצה (לד.) עומד אדם על המוקצה, שם פירושו כמו שכתבו הרמב״ם בפירוש המשניות והערוך (ערך מוקצה ב׳), שהמקום המוכן לשטוח שם פירות כדי לייבשן נקרא מוקצה.
על מה אמרו הבלא מפיק הבלא?
הבלא מפיק הבלא
בגמרא בברכות (טו:) מובא, אמר רב חמא בר חנינא כל הקורא קריאת שמע באותיותיה מצננין לו גיהנם. ובבית יוסף (או"ח סי' סב) מבאר את טעם הדבר: וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל אולי הטעם שמצננין לו גיהנם שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותיה, בשכר זה החום הטבעי מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנם.
ובבאר יוסף ביאר שזהו מדה כנגד מדה, ומרובה מדת טובה, שבכך שבוא קורא קריאת שמע בדקדוק, ומתאמץ לקרותה באימה ויראה וברתת וזיע ומחמם ומרתיח כל גופו על זה, והוא קוראה כמאמר המלך, וכדברי המדרש המובאים ברש"י (דברים ו ו) אשר אנכי מצוך היום – לא יהיו בעיניך כִּדְיוּטְגָמָא (איגרת המלך) ישנה שאין אדם סוֹפְנָהּ (מוקירה ומכבדה), אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. לכן יהיה שכרו על זה שמצננין לו גיהנם.
סיפר האדמו"ר הלב שמחה מגור זצ"ל שבימי ילדותו שהשפת אמת זצ"ל היה לומד איתם עם הנכדים, והיה פעם בחודש תמוז שהחום היה כבד מנשוא והיה קשה להם לילדים להתרכז בלימוד, ואמר להם השפת אמת מאחר והבלא מפיק הבלא אין מקום להרגיש בזמן הלימוד את הבל החום. הרב מאיר מונק שמע מהגאון רבי משה דויטש זצ"ל בשם החזון איש שאמר שסובל מהחום רק בתחילת הלימוד אבל כשכבר מתחיל ללמוד אזי הבלא מפיק הבלא.
על הפסוק 'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש' (במדבר לא כג), אומר האמרי חיים מויז'ניץ זצ"ל כל דבר שנגרם על ידי אש וחמימות היצר הבוער בקרבכם, תעבירו אותו באש קודש וחמימות והתלהבות לתורה ותפלה מצוות ומעשים טובים. החמימות של תורה ותפילה מבטלת את החמימות לעבירה ר"ל, שהרי אמרו הבלא מפיק הבלא.
מה אמר האמרי אמת ללומד פרק כירה ביום הכפורים?
אע"פ שאין היד סולדת בו וכו'
באוצר הספרים של מוסד הרב קוק ישנה גמרא מסכת שבת שהיתה שייכת לר' משה גינסבורג ז"ל מלודז', וכתוב שם הערה בכתב יד: שמעתי מר' חיים יואל שאמר בשם בנו, ששמע מהרב ר' בעריש (הגאון רבי דוד בעריש איינהורן מאמסטוב זצ"ל) חתן בעל השפתי צדיק הרב מפילץ זצ"ל שהיה לומד תמיד מסכת שבת, ופעם אחת ביום הכפורים גם כן למד מסכת שבת, והיה בנו של השפת אמת זצ"ל איתו והיה שם אדמו"ר שליט"א (כנראה הכוונה לכ"ק אדמו"ר בעל האמרי אמת זצ"ל) והיה לומד הרב הנ"ל פרק כירה ואמר האדמו"ר שליט"א לשון רש"י בשבת דף מ' ע"ב: ד"ה סולדת – נמשכת לאחוריה. וזהו לשון וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה (איוב ו י) – ואדאג ברעדה, ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין, אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול. עכ"ל רש"י. (חִילָה – מלשון חלחלה ורעדה. איוב אומר שהיה חוזר בו מלהתלונן על הרעות שבאו עליו אם היה יודע שמיתתו קרובה וכו').
והמשיך האדמו"ר ואמר, ושפיר לומד פרק כירה כי זה יום הכפורים מדאגת יום הדין. וגם אמר כירה הם ראשי תיבות ראש השנה יום כיפורים, וגם נראה כמו כירה, מתבשל ומתלבן כל מה שמכניסים בתוכה, כך בראש השנה ויום הכפורים מתלבן האדם מחמת זאת הדאגה.
(דף על דף)
מדוע המצות עגולות?
חמי טבריא
בני ישראל יצאו ממצרים עם עיסות של בצק, ונאמר בתורה שהם 'אפו' את הבצק, "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים" (שמות יב לט) אך לא נזכר באיזו צורה אפו זאת. בתרגום יונתן מתרגם את הפסוק "וַהֲווֹ קַטְעִין מִן לִישָׁא דְאַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם וְסַדְרִין עַל רֵישֵׁיהוֹן וּמִתְאַפֵּי לְהוֹן מְחוּמְתָּא דְשִׁימְשָׁא".
מבואר בדבריו ששמו את הבצק על ראשם, והבצק נאפה מחום השמש. וכן ייסד בעל הפיוטים, ביוצר לשבת הגדול הגדול בפיוט 'יוצאי חפזון ספקם מזון' וז"ל: 'קיטוף העיסה בחררה קמוצה, רצופה בראשיהם שלא חומצה, שמש שזפתה ואכלוה מצה'.
אולם מהרמב"ן ומהאבן עזרא נראה שלא למדו כן, שכתבו שלא אפו את הבצק בדרך ואפו זאת רק בהגיעם לסוכות. ע"פ דבריו המחודשים של התרגום יונתן, מביא בס' ברכת אברהם (על הגדש"פ עמ' כד) טעם למנהג לעשות את המצות עגולות, שכך הייתה צורת המצות הראשונות של עם ישראל, שהיו כצורת ראשי אבותינו שעגולים הם.
בדרך אמונה (להגרח"ק שליט"א על הרמב"ם הל' בכורים פ"ו הי"ב) הקשה על דברי התרגום יונתן, מדברי הרמב"ם שם, שפסק שעיסה הנאפית בחמה פטורה מן החלה, שאינה קרויה 'לחם' ואין מברכין עליה 'המוציא', וא"כ כיצד יוצאים בזה ידי חובת מצה? ותירץ שם על פי הגמרא (ב"ב פד.), שהשמש מאדימה בבוקר כי חולפת ליד פתח הגיהנום ומקבלת את צבעה מאור האש שנמצאת שם, ובגמרא בשבת (לט.) אמרו שחמי טבריה נחשבים לחמי האור משום שעוברים על פתח הגיהנום, רואים מכל זה שאש הגיהנום הוא אש ממש. והנה יציאת מצרים הרי הייתה עם שחר, כמו שאמרו בברכות (ט.), וא"כ י"ל שעיסה הנאפית בחום השמש עם שחר דינה כנאפית באש, וחייבת בחלה, וברכתה 'המוציא' ויוצאים בה ידי חובת מצה.
(קב ונקי)
מאלו מים שתו בשבת באסיפת הרבנים בפולין?
אמרו להם חכמים: אם בשבת – כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתיה
פעם באחת מהאסיפות הרבנים שהתקיימו בפולין לדון בצרכי הכלל, נשארו הרבנים אשר באו להשתתף באסיפה גם לשבת. והיה גוי אחד במלון שחימם מים עבור עצמו לשתות תה, ואחרי ששתה, הניח שיירי המים החמים שבקומקום והלך לו. וחשב אחד שהיה שם, לשתות את המים שנשארו בקומקום, על פי הסוגיה במסכת שבת (קכב.) שכן מלאכת הבישול נעשתה כאן ע״י הגוי לצורך עצמו.
אולם מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל טען כנגדו, דבמה דברים אמורים בשאר מלאכות שעושה הגוי לצורך עצמו, שאז מותר גם ליהודי להשתמש בדבר, אבל בחימום מים ישנה גזירה מיוחדת במשנה בפרק כירה (לח:) שחמין שהוחמו בשבת אסורים ברחיצה ובשתיה.
(מרגליות הש"ס, עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ב)
באיזו מנגינה שרו את המשנה כירה שהיסיקוה בקש ובגבבא?
חסורי מיחסרא והכי קתני
התפארת ישראל במסכת ערכין (פ"ד בועז א) אומר ולולא מסתפינא היה נראה לומר על פי מה שכתבו התוס' במגילה (לב. ד"ה והשונה) שהיו להן זמירות מיוחדים לכל משנה ומשנה. שהיה זה כדי לחזק את המשנה בכח הזכרון, כיון שהיו שונים את המשניות בעל פה אפילו בימי רבי [כרש"י ב"מ לג.]. וע"י הניגון נזכר היטב לשון המשנה, באשר שהיה הַזֶּמֶר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה.
ולכן כמה פעמים בחר התנא גם כן במלה זאת ולפעמים באחרת, הכל כפי מה שמתאים לקול השיר המיוחד לאותה משנה. ומטעם זה, לפעמים נשנית בבא שנראית יתירה במשנה זו ואין צריך לומר זו, וזה היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר.
ומטעם זה ממשיך התפארת ישראל ואומר אף שהיה חסורי מחסרא הניחוה כך, מכיון שהיה מובן ממילא, דאל"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים את המילים, יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה חס ושלום, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ומסיים התפארת ישראל ואומר, שמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא, על כל פנים במקום שלא ידענו טעם אחר, נסתפק בטעם זה, שהוא גם כן אמיתי בעצמו.
כיצד הגה"צ רבי משה הלברשטאם הבין את התוס' הקשה בפרק כירה?
פרק כירה
שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעו נא למעשה נורא המקובל בפי משפחת הגה"צ רבי משה הלברשטאם זצוק"ל חבר בית הדין של ה'עדה החרדית' בעיה"ק ירושת"ו – שמעתיו מחתנו הגאון רבי מתתי' דייטש אב"ד רמת שלמה שליט"א, וכך נמצא כתוב בפנקסיו שהעיד על עצמו שזכה לחלום מופלא, וכה כתב בפנקס החשבון הנפש שלו של שנת תשי"ז:
ביום י"ז שבט. "היום הוקשה לי יחד עם החברותא היקר רבי יעקב מאיר (שכטר) נ"י התוס' בשבת ריש פרק כירה קש וגבבא, ובלילה חלמתי שמורי ורבי הרה"ג מוה"ר שמואל ואזנער שיחי' אמר לי התוספות עם כל הפשט".
ומספר נכדו המופלג הגה"ח רבי יהודה דייטש שליט"א, שבאחד השיחים כשדיבר אודות ה'כתב' הנ"ל עם ה'חברותא' הגרימ"ש שליט"א, השלים הגרימ"ש את פרטי המעשה, שבאותה תקופה למדו בחברותא פעמיים ביום 'חמש שעות רצופות' – דבר יום ביומו אצל מורם ורבם הגה"ק רבי יהוד'לה הורוויץ זצ"ל מדז'יקוב. באחד הימים כשעסקו בפרק 'כירה' במסכת שבת נתקשו במשך כמה שעות בביאור אחד מדיבורי ה'תוספות' דשם, כל ביאור שעלה ביניהם הופרך מיד ממקום אחר… לעת ערב משגמרו את חוק לימודם ולא העלו במצודתם כל בירור בדברי התוספות, נשאו עיניהם השמימה בתפילה ותחנונים מעומקא דליבא, 'אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו, ותן בלבנו בינה… והאר עינינו בתורתך'…
ויהי ממחרת, משאך עלו 'זהרי חמה' להאיר על הארץ ועדיין עמד הגרימ"ש לקראת סיום תפילת שחרית בביהכנ"ס שב'מאה שערים', באמצע תפילת אשרי ובא לציון, והנה אתא ובא הגר"מ הלברשטאם בהתלהבות עצומה ובשמחה שלא מעלמא הדין, וצעק אליו: "סאיז דא מורא'דיגע נייעס (יש חדשות מסעירות) בא עמי אל מחוץ לביהכנ"ס ואספרם לך". ברגע הראשון נבהל הגרימ"ש – וכי מה אירע… אבל מיד ראה שהגר"מ מחזיק בידו גמ' פתוחה ובאצבעו הוא מראה על אותו התוס' שאך אתמול נתייגעו בהבנת דבריו, ובא לבשר לו כי נתגלה לו בלילה הביאור בדברי התוס'.
וכה סיפר לו הגר"מ: אתמול כשעליתי על יצועי לא הצלחתי לתת לעפעפי תנומה והתחננתי בדמעות שליש לפני הבורא, שאזכה להבין את דברי התוס' על בוריים, ואמרתי, אילו הייתי עכשיו בעי"ת בני ברק הייתי מחיש פעמי לבית מורי ורבי הגר"ש שליט"א שיואיל לבאר לי את דברי התוס'. ומתוך בכי זה שקעתי בשינה.
ואכן זכיתי שבחלומי נגלה לפני מורי ורבי וביאר לי את דברי התוס' בטוב טעם. על כן לא יכולתי לעצור בנפשי ובאתי הנה לפנות בוקר, כי היאך אוכל למנוע ממע"כ את התענוג הגדול של הבנת דברי התוס' עד בוא זמננו הקבוע ללמוד לפני הצהרים…
(באר הפרשה שופטים תשע"ז)
היכן נמצאת בארה של מרים?
הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל
מדוע זכתה מרים שהבאר היתה בזכותה ונקרא על שמה? הרבינו בחיי (במדבר כ ב) מפרש כי היה הבאר בזכות מרים שהיה לה זכות המים ממשה, שנאמר (שמות ב, ד) ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו. ומה שנסתלק עתה במיתתה ראיה שבזכותה היה עמהם ומכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר.
בארה של מרים – נמצאת בכינרת, בים התיכון, או באוקיינוס?
רש"י (במדבר כא כ) מביא בשם מדרש תנחומא: ונשקפה הבאר על פני הישימון, שנגנזה בימה של טבריא, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר. מבואר מבואר ממדרש זה שבארה של מרים נמצאת בים כינרת, וכן נראה ממדרש ויקרא רבה (כב ד) שכל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון ורואה כמין כברה קטנה בים טבריא, זו היא בארה של מרים. והנה בגמ' שבת (לה.) מובא שהרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים.
ובחידושי הרד"ל במדרש רבה (שם) הקשה שהרי הר הכרמל הוא סמוך לים הגדול במערב ארץ ישראל, והבאר נגנזה במזרח ארץ ישראל קודם שעברו את הירדן והוא בימה של טבריה שבמזרח ארץ ישראל. וכתב שצריך להגיה במקום הר הכרמל הר ישימון.
ובספר עין התכלת (להאדמו"ר מראדזין זצ"ל עמ' ס"א) כתב לתרץ את הסתירה, ומחדש: שמכניסת ישראל לארץ, הבאר נגנזה בים כינרת, אולם בשעת החורבן שמעוף השמים עד בהמה נדדו, וגם הדגים גלו דרך התהום כמבואר בירושלמי ובמדרשים, אז ניטלה בארה של מרים מים כינרת ונגנזה בים הגדול סמול להר הכרמל.
(קב ונקי)
בספר שבחי האר"י (פ"ג) שנכתב ע"י רבי חיים ויטאל, מובא: אני חיים, כשבאתי אצל מורי זלה"ה ללמוד חכמה זאת ממנו, הלך מורי זלה"ה לטבריה ושם היתה ספינה קטנה, והוליכני מורי זלה"ה בה בתוך הים כנגד העמודים של בית הכנסת הישן, ולקח מורי זלה"ה טס אחד ומילא אותו מים משם מבין העמודים והשקה לי אותם ואמר לי עתה תשיג בחכמה זאת, כי אלו המים ששתית הם מבאר מרים, ואז התחלתי להכנס בעומק חכמה זאת.
הרמ"א (סי' רצט ס"י) מביא בשם הכל בו שיש הנוהגין לדלות מים בכל מוצאי שבת ולשתותם, כי בארה של מרים סובב כל מוצאי שבת כל הבארות, ומי שפוגע בו וישתה ממנו יתרפא מכל תחלואיו (כל בו). ולא ראיתי למנהג זה.
לְמה רומזות המילים 'עשרתם ערבתם הדליקו את הנר'
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר
כידוע, שבת היא מעין עולם הבא (ברכות נז: ובעוד מקומות), בגמרא (סנהדרין צח:) למדנו כיצד יש להתכונן לזמן עתידי נשגב זה: "שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסיק בתורה ובגמילות חסדים״. בדרך רמז יש לומר, שאותם דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת, דהיינו, ערב היום השביעי, העולם הבא, מכוונים כנגד התורה וגמילות החסדים.
עשרתם – כנגד גמילות חסדים, עשרתם והפרשתם לתת לעני. ערבתם ־ גם כן כנגד גמילות חסדים. ועל דרך שאמרו (שבועות לט.): ״כל ישראל ערבים זה בזה״. והרמ״ק ב״תמר דבורה״ (פרק א) דורש את המלה ׳ערבים׳ מלשון תערובת, שממש יש בכל אחד חלק מחברו. וכן אמרו חז״ל (כתבות יז ע״א): ״לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות״. הדליקו את הנר – כנגד עסק התורה, שנאמר: ״כי נר מצוה ותורה אור.
לכן אמר שצריך אדם לומר דברים אלו דוקא ערב שבת עם חשכה. ערב וחשכה, רומזים לגלות, צרות ויסורים [וירמזו גם לחבלי משיח], ודווקא אז, בשעת מבחן, בשעות קשות של צער ואתגרים – יש להתחזק בתורה ובגמילות חסדים.
(ומתוק האור – שבת ח"א)
מדוע דווקא לשלושת תנאים אלו היה ענין עם הרומאים
יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג
החידושי הרי"ם בספרו 'הזכות' מחדש חידוש גדול מי היו שלושת תנאים אלו.
מבואר שעשרת התנאים הרוגי מלכת נהרגו כדי לתקן את חטא מכירת יוסף. ושלושת תנאים אלו חזרו בחזרה, כי היו כמה דברים שהם עדיין לא תיקנו, ולכן חזרו לתקן אותם. רבי יהודה, הוא כנגד יהודה מי"ב השבטים. רשב"י, הוא כנגד שמעון מי"ב השבטים, ור' יוסי הוא כנגד יוסף הצדיק.
יהודה ראש המדברים, שאמר – מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו… לכו ונמכרנו לישמעאלים, אז הוא דיבר ! הוא כל הזמן מדבר! בשעה שנמצא הגביע באמתחת בנימין, מי מדבר? יהודה. בתחילת פרשת ויגש מי ניגש לדבר, ויגש אליו יהודה ויאמר. לכן יהודה נקרא ראש המדברים בכל מקום, הוא המדבר. לכן אמרו יהודה שעילה יתעלה – הוא ששיבח אותנו, נעלה אותו. למה לפי שהשבטים הורידו את יהודה, מגדולתו, ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו (בראשית לח א). ומי העלה אותו? אומר יעקב אבינו, גור אריה יהודה מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו (שם מט ט), הרים אותו יעקב אבינו בחזרה, ולכן יהודה, הוא ראש המדברים בכל מקום.
יוסי ששתק, גולה לציפורי. למה לציפורי, אומר החידושי הרי"ם יוסף לא שתק, שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, כיון שהביא את דבתם רעה אל אביהם, עכשיו הוא צריך לשתוק, בשעה שהוא שמע שאחיו אומרים על אביו (בראשית מד לא) עבדך אבינו, היה צריך לעצור אותם. כעת ר' יוסי שתק ולכן יגלה לציפורי. ציפורי זה לא שם מקום, אלא ציפורי, זה מכפר את טהרת המצורע שמביא לטהרתו שתי ציפורים. יוסף שדיבר לשון הרע על אחיו, לכן יגלה לציפורי, כדי לתקן את מעשי הפטפוט, כמעשי ציפורים.
ר' שמעון בר יוחאי אמר שכל מה שעושים הרומאים זה לצורך עצמם. אמר הקיסר שמעון שגינה יהרג. אומר החידושי הרי"ם, שמעון הוא זה שנתן את היוזמה להרוג את יוסף, אבל למעשה, לא הרגו אותו, כי שמעו לעצת יהודה למכור אותו. אבל אלמלא הוא לא היה מתחיל ביוזמה, לא היה מתחיל כל הענין הזה, של מכירת יוסף, לכן שמעון שיזם את כל הענין יהרג. אבל למעשה, לא הרגו אותו, אלא מה קרה, שתים עשרה שנים, ישב יוסף בבית האסורים. וכדי לכפר על זה שהוא התחיל את ענין המכירה, היה צריך ר' שמעון בר-יוחאי, ניצוץ נשמתו של שמעון, לשבת במערה שתים עשרה שנים, כדי לכפר על מה שישב יוסף הצדיק, בבית האסורים.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
האם באמירת 'די' משתמשים בשפתיים?
והריקותי לכם ברכה עד בלי די – עד שיבלו שפתותיכם מלומר די
דברי הגמרא הם על פי הדרש, בעוד שלפי פשוטו מה פירוש המילים 'בלי די'. הגאון רבי חיים כהן רפאפורט, אב״ד אזסטדהא אומר שהנה ידוע שכל דבר הנמנה, הן במספר, הן במשקל והן במדידה, אפילו אם הוא מרובה מאוד ואף אם יש בו אלפי אלפים רבים, בכל זאת ככלות המניין שייך לומר עליו ״די״. לעומת זאת דבר שאינו נמנה כלל למשל חול אשר על שפת הים שלא ייספר ולא ימנה מרוב, לא שייך לומר עליו ״די״, שהרי אין לו מניין כלל. וזו כוונת הנביא כאשר הוא מנבא ״והריקותי לכם ברכה עד בלי די״, דהיינו שהברכה תהיה רבה כל כך – עד שלא יוכל לבוא לידי מספר כלל וממילא לא יהיה שייך לומר בו ״די״ כלל…
(כמוצא שלל רב ויקהל)
גם על המילים 'שיבלו שפתותיכם' קשה הרי אותיות 'די' אינם ממוצא השפתיים, ואף אם יהיה פיו פתוח כל היום ולא ינועו שפתיו כלל, אף על פי כן יוכל לומר תיבת 'די' כל היום. העץ יוסף (ד"ה שיבלו) הביא מהבגדי ישע שהקשה כך, ותירץ על פי המבואר בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה) שיבלו השפתיים מלומר 'דיינו ברכות'. ויש לומר שגם כוונת הבבלי לומר שיבלו שפתותם מלומר 'די ברכות', ובתיבת ברכות אומרים אות 'בי"ת' שהיא ממוצא השפתיים. עוד הוסיף לתרץ (מכות כג: ד"ה עד) בשם ספר נפש יהודה, בהקדם מה שהוסיף להקשות מדוע אמרו 'מלומר' ולא אמרו בסתם 'לומר'. ובהכרח צריך לומר שהשפתיים יבלו מחמת שיהו פתוחות, ולא מחמת דיבורם, ולכן אמרו 'מלומר די', והכוונה שעל ידי אמירת די במוצאות אחרות שבפה יבלו השפתיים.
הבעל שם טוב (דברים יד כב) תירץ, שאכן מחמת שאין האותיות 'די' ממוצא השפתיים, לכן יבלו השפתיים מחמת אי השימוש בהם ומכך שתמיד תהיה שגורה מילת 'די' בפיהם.
(מתיבתא)
מדוע בחר הלל דווקא במצות ואהבת לרעך כמוך
בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור.
במימרא זו ישנם כמה שאלות: מדוע בחר דווקא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' על פני שאר מצוות? ומדוע אמר לו על דרך השלילה – מה ששנוי עליך, לא תעשה לחבריך, ולא על הדרך החיוב וכמו שנאמר בתורה 'ואהבת לרעך כמוך'?
בספר סמא דחיי (דרוש ח) כתב שישנן בתורה תרי"ג מצוות ועוד ז' מצוות מדרבנן, סך הכל כת"ר (620) מצוות. אבל ידוע שאין האדם יכול לקיים את כולם בפועל, לדוגמא מצוות שניתנו לכהנים – ישראל לא יכול לקיימן, ומצד שני ישנן מצוות שניתנו לישראל וכהן או לוי לא יכולים לקיימן. אם ככה, איך יכול האדם לזכות לכל המצוות?
מונה הסמא דחיי ג' אפשרויות לכך: דרך א', ע"י חיבור לכלל ישראל – מה שנקרא 'חובת ערבות הדדית' וכאשר הכהן מקיים מצוה כזאת או אחרת, היא נזקפת גם לזכות הישראל וכן להיפך. דרך שניה, על פי דברי חז"ל (מנחות קי.) ש'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם' – כאשר האדם עוסק בלימוד המצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את המצוה עצמה. ממילא, אם הישראל לא יכול לקיים את המצוות שניתנו לכהנים או הלויים, אם הוא ילמד אותם יחשב לו כאילו הוא קיימם. דרך שלישית, באמצעות גלגול; אדם נולד כהן ומסתלק לבית עולמו לאחר 120 שנה. היות והוא רוצה לקיים את שאר המצוות, הוא מבקש לחזור לעולם בגלגול נוסף בתור ישראל כדי שיוכל לקיים את המצוות שחסרו לו;
אומר הסמא דחיי, זהו שאמר הגר 'למדני כל התורה על רגל א' – ר"ל שיוכל לקיים כל התורה בפעם אחת שלא יצטרך לסבול צער גלגול, ואמר לו 'ואהבת לרעך' וכיון שיהיה אהבה בינו ובין כל ישראל, הרי חזי לאצטרופי ונחשב כגוף א' בקיום המצוות. 'ואידך' ר"ל עוד תקנה 'זיל גמור', וע"י עסק התורה תוכל לקיים כל תרי"ג מצוות…
הדבר אברהם אומר (חלק הדרוש, דרוש לחג השבועות) שמבואר שהעיקר מה שלא רצו האומות הקדמוניות לקבל התורה הוא משום הדינים של בין אדם לחבירו, לא תרצח ולא תגנוב וכו', לפיכך כשבא אותו גוי לפני הלל ובקשו: "למדני כל התורה כולה על רגל אחת", בכדי שיראה אם נאותה היא לפניו לקבלה, ידע הלל שהעיקר מה שֶׁיִּכְבַּד עליו הוא החלק שבין אדם לחבירו, ולכן השיב לו בתור הקדמה כוללת ואמר לו שבחלק הזה נכלל בהאי כללא רבא: "דעלך סני לחברך לא תעביד" ואידך רק פירושא הוא – זיל גמור".
ומדוע אמר לו על דרך השלילה – מה ששנוי עליך, לא תעשה לחבריך, ולא על הדרך החיוב וכמו שנאמר בתורה 'ואהבת לרעך כמוך'?
ואומר החידושי הרי"ם (קדושים ד"ה 'ואהבת') – ויש לומר כי המושג העליון אשר שכלו של הגוי מסוגל להגיע אליו, הוא הצד השלילי שלא יעשה לזולת רעה שהיתה עשויה להכאיב גם לו, אולם להשיג גם את הצד החיובי, שיאהב את הזולת ממש כמו שהוא אוהב את עצמו, זהו כבר למעלה משכלו, וכשאמר הלל לקרב את הנכרי ולהכניסו תחת כנפי היהדות מוכרח היה לפנות אליו בלשון זו, ההולמת את מדת השגותיו.
ראיה נפלאה לדבריו, נוכל למצוא בדברי אבימלך כאשר הוא דיבר עם יצחק אבינו; אמר לו אבימלך: {בראשית כו, כט} אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'.
נשאלת השאלה – מה פירוש הדבר, שגוי אומר לך: "עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם" ?
פירוש הדבר, אומר לך הגוי: "אם שחררתי אותך בשלום – בלי מכות, תגיד תודה!"
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום שליט"א)
מהי הדרך להיות בשמחה?
ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה
הכתב סופר (שו"ת או"ח סי' כז) מקשה, וכי מעשי הקב"ה כמעשי בשר ודם שמואס ומרחק את מי שפניו זועפות ולבו נשבר בקרבו? אדרבה, הרי הקב"ה 'שוכן את דכא'. אלא, כי מי שהוא בשלימות האמונה לא יכאב לבו ולא תתבלבל מחשבתו אם יבואו עליו אחד מהמקרים והצרות, ומי שכואב ונאנח ומצטער – יש בו חסרון אמונה ובטחון. על כן אמרו ז"ל 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה' – במי ששמח לבו על ידי שבטוח הוא בה' כי לטב עביד, אף על פי שאינו רואה איך ומה.
וממשיך הכתב סופר שזהו הפירוש בפסוק 'ויהי ה' את יוסף' (בראשית לט ב) שאף בעת הצרה, השרה ה' שכינתו עליו, ומדוע? כי תמיד היה בשמחה, והאיך היה בידו להיות בשמחה בתוך הצרות, ע"י שהחשיב את עצמו איש מצליח, באמונתו שמאת ה' היתה זאת להיטיבו באחריתו, וממילא קיבל הכל באהבה ובשמחה ולכן – ויהי ה' את יוסף, שהשרה עליו את שכינתו.
השפת אמת (פר' וישב תרמ"ו, תרס"א, מקץ תרנ"ח) מרחיב עוד ואומר שבודאי היה ביד יוסף הצדיק לעשות תחבולות לצאת מבית האסורים, כי חכם גדול היה, וגם עשיר, שהרי היה בידו כל אשר לפוטיפר, ומסתמא היה יכול להציל עצמו מבית הסוהר, רק מאחר שהאמין כי כך הוא רצון ה' – שישב בבית האסורים, על כן 'היה שם' בלא תחבולות לצאת, והיינו דכתיב 'ויהי שם בבית הסוהר – בהווייתו היה שם', ואכן בזכות שלא ביקש לו תחבולות רק בטח בה' לכן הייתה גאולתו קודם הזמן.
פעם אמר אברך להגה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל מיקירי קרתא דשופריא בלכתו ברחובה של עיר: "ר' זלמן, לפי 'מצב רוחך' נראה כאילו די גאנצע גאס איז דיינע (כאילו רחוב העיר עם כל החנויות והבנקים שייכים לך, ולכן הנך כל כך שמח וטוב לב)", ויענהו ר' זלמן: "אכן, נכון הדבר, כל הרחוב שלי הוא, אלא שחס הבורא עלי, שלא אצטרך לשאת לבדי את כל ה'עול' מניהול החנויות והבנקים למיניהם, על כן העמיד עבורי אנשים לשמש אותי בכל מקום ומקום, אחד יעמוד על משמרתו בסופרמרקט, ומשנהו בבנק וכו', ואם תרצה אראה לך כי כנים דברי".
נכנס עמו ר' זלמן לאחת החנויות, ואמר למוכר: "הבה לי כיכר לחם!" תיכף נתן לו המוכר את מבוקשו כשר' זלמן נותן בעדם כמה פרוטות, לאחמ"כ נכנס עמו לבנק ויהי אך נקב בסכום מעות הנצרך לו מיד נתמלאה בקשתו. ביוצאם משם הושיט ר' זלמן את ידו לטקס'י (מונית) והנה הוא עומד לפניהם לשרתם. אמר לו ר' זלמן בניגון של שמחה: "הראית לדעת כי 'מלך' אנכי, וכל העם עומדים הכן לשרתני, כשרק אפצה את פי באיזה בקשה שהיא. וכי מדוע לא אהלך כשבת שחוק נסוכה תמיד על פני?!…"
(באר הפרשה)
על איזו תכנית חיסכון המליץ הגאון מוילנא?
כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה
התוספות יו"ט (פ"ב מ"ה) דן בכוונת הלשון 'כחס', רש"י (להלן לא: ד"ה לעולם) בתוך דבריו כתב 'כי חס על הנר', הר"ן (ד"ה המכבה) כתב 'כשהוא חס על הנר', וביאר התוי"ט ששניהם משמעם אחד, שיש לפרש כוונת רש"י מלשון 'משום' או 'אם'.
הסבר נוסף כתב התוספות יו"ט, שהלשון 'כחס על הנר, כחס על השמן וכו' הוא לשון השוואה, שהחס על הנר והחס על השמן דינם שוה כמו החס על הפתילה, שחייב. וכעין מה שנאמר 'כמוך כפרעה' ובמקומות נוספים שנאמר בהם כמוך, שהכוונה בכולם להשוות הדברים זה לזה בשויון גמור. וכוונת תנא קמא, שכשם שהחס על הפתילה חייב, שבזה גם רבי יוסי מודה, כך לדעתו גם החס על הנר והחס על השמן חייבים.
וידועים דברי הגאון מוילנא מדוע נכתב כ'חס על הנר, כ'חס על השמן עם כ"ף הדמיון, על פי דברי הגמרא בביצה (טז.) שכל הוצאות של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מהוצאת שבת וימים טובים, שאם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. נמצא שאם היה מאמין באמונה שלימה בדברי חז"ל לא היה חס על הנר ועל השמן ועל הפתילה, ובאמת הוא לא מרוויח כלום במה שמקמץ על ורק בקטנות אמונה שלו נדמה לו שמרויח במה שחס על הנר. וזה הלשון כ'חס, דהיינו שרק נדמה לו שחס על הנר.
מי היה יצרן הנעליים של בני ישראל במדבר?
עורות תחשים
הרא"ם על הפסוק 'וערת תחשים' (שמות כה ה) מביא את דברי הגמרא בסוגייתנו שתחשים מין חיה, ולא היתה אלא לשעה. ומוסיף הרא"ם ואומר על הפסוק ביחזקאל (טז י) 'וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תַּחַשׁ' שמשמע שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים.
הדברי יחזקאל שרגא (תנינא פרשת תרומה) הביא את דברי הרא"ם וכן את דברי התרגום יונתן ביחזקאל 'וִיהָבֵית מְסַן דִיקַר בְּרַגְלֵיכוֹן', פירוש, נעלי כבוד. ותמה מהו הכבוד וכל הענין של התחש, ומפרש על פי המדרש (בראשית רבה יט ה) שחוה האכיל אתה כל הבעלי חיים מעץ הדעת, וכשהקדוש ברוך הוא השרה את שכינתו על ישראל במשכן התקנאו המלאכים בעם ישראל, וכדברי הזוהר שכל המדבריות היו מלאים בחיצונים ושדים ורוחות, והיה חשש גדול מקנאת המלאכים שלא יזיקו את בני ישראל, ולכך הורה השי"ת לכסות את כל הכלים בעור תחש מלמעלה, כי העור תחש לא היה בשעה שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, כי נברא לשעתו אחר שיצאו ממצרים, וא"כ היה דבר קדוש ביותר והיה יכול להיות מחיצה שלא יראו המלאכים דרכו.
ומוסיף ושואל על לשון הפסוק בפרשת כי תבוא 'לא בלו שלמותיכם מעליכם' – לשון רבים, ובהמשך הפסוק בנעלים כתוב לשון יחיד 'ונעלך לא בלתה מעל רגלך'. ומיישב את הפסוק בפירוש נפלא, שמלות – היו להם מיוחדים לשבת קודש, לכן כתיב לשון רבים, כי היו להם כמה שמלות. אבל נעליים שהיו מתחש שהיה בו קדושה עליונה מאד, ונעל זו לא היו מחליפין לשבת קודש מפני קדושתו הגדולה של התחש, לכן כתוב לשון יחיד.
אימתי כסות לילה חייבת בציצית
וראיתם אותו פרט לכסות לילה
בספר 'לחם אשר' בפרשת שלח כותב טעם למנהגם של ישראל אשר תורה הוא, שנוהגים להביט בציצית ולבדוק אותה אחרי קידוש הלבנה. דהנה קיימא לן דלילה לאו זמן ציצית הוא משום שחז"ל דרשו מהפסוק 'וראיתם אותו', פרט לכסות לילה שאינו יכול לראותם, ופטור מן הציצית. אמנם כל זה רק עכשיו שעדיין לא נתקן פגם הלבנה, והירח הוא במיעוטו ואינו מאיר את חשכת הלילה. אבל כאשר נזכה שיהיה אור הלבנה כאור שבעת ימי בראשית, ממילא גם כסות לילה תהיה מחויבת בציצית, כי אז שפיר נראה את הציצית גם בלילה אשר כיום תאיר. לכן כדי לחזק את תקוותינו אשר על זה אנו מבקשים מה׳ בעת קידוש הלבנה שיהיה אור הלבנה כאור החמה, אנו מביטים בציצית ובודקים אותה, לרמז על תקותינו החזקה שאנו מקווים בכל יום לעת התיקון במהרה בימינו שנוכל לקיים מצות ציצית גם בלילה.
(מתיבתא)
האם מותר לשרוף חמץ שהוא טבל בפסח למרות ההנאה מן הכילוי?
אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת.
הרשב״א תמה מה שייך לומר על דבר כזה 'ואין צריך לומר בשבת', הרי עיקר האיסור כאן משום שנהנה מטבל בהנאה של כילוי, ובזה שבת וחול שווים, ואין בשבת איסור יותר מבימות החול, ובשו״ת מנחת יצחק (ח׳׳ז סי׳ מ׳׳ז) תמה יותר, אדרבה בחול הוא כל שכן משבת, כי בשבת היה מקום לומר שלצורך מצוה התירו, כמו שהתירו תרומה טהורה לזר להדליק נר חנוכה וכדברי הרמב׳׳ם (תרומות פי״א הי״ח), והגמרא היתה צריכה לומר 'ואין צריך לומר בחול' משום שאין מצוה בהדלקתו.
ותירץ בעונג יום טוב (סי׳ נ) שהסיבה שבשבת יש יותר איסור, משום שלא זו בלבד שעובר על איסור הנאה של כילוי בטבל, אלא שעל ידי זה גם אינו מקיים מצות הדלקת נר שבת משום שזוהי מצוה הבאה בעבירה, שהרי גם באיסור דרבנן אנו אומרים שמצוה הבאה בעבירה לא יצא ידי חובתו. ומוסיף שם עוד שלא שייך לומר בזה מצוות לאו ליהנות ניתנו, כי זה שייך רק באיסורי הנאה, אבל בטבל אין איסור הנאה מלבד הנאה של כילוי, ובזה אין את ההיתר של מצוות לאו להנות ניתנו.
ומובא בשם הגרש"ז אויערבאך (כרם ציון ח"ג) שאדם שמוצא טבל חמץ בפסח והוא מבער אותו מן העולם, הרי הוא בודאי נהנה מן הכילוי, בכל זאת אין זה נחשב להנאה, כי עיקר הכילוי הוא לשם מצוה ולא לתכלית הנאה, וא"כ אין איסור בכך שנהנה מן הכילוי.
(מתיבתא)
מה הקשר בין צלופחד לרבי יהודה ברבי אלעאי ולחסיד אחד
כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה'.
רש"י מפרש מה הם אותם סדינים? סדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת.
בתנא דבי אליהו רבה מובא, שהקב"ה שאל את משה רבינו, מה הסיבה שהמקושש חטא? ומשה רבינו השיב לו שאולי הסיבה היא שביום חול אנשים הולכים עם תפילין על הראש והזרוע, ויש להם כל הזמן אימת ה' עליהם, לכן הם לא חטאו. אבל בשבת שלא הולכים עם תפילין, לכן הם חטאו. אמר הקב"ה אוסיף מצוה נוספת – מצות ציצית. גם אדם שאין לו בגד של ארבע כנפות, והוא לא מחויב בציצית, בשבת הוא יתעטף בציצית במיוחד, וע"י זה הוא יזכור את הקב"ה כל השבת. ולכן הלביש ר' יהודה בר אלעאי על עצמו ציצית בכניסת השבת, וכן בימינו חלק ממנהגי יהודי תימן, וחלק ממנהגי אנשי ירושלים, שמתעטפים בציצית בערב שבת, וכך נוהגים גם חלק מחסידי לעלוב.
הגמרא לקמן (קנ:) מספרת על בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף. ואומר החיד"א בספרו 'דבש לפי' והחסיד הזה היה צלופחד שחילל שבת והוא היה המקושש, ונתקן על ידי החסיד הזה שבא לידי ניסיון ונתגבר על יצרו ושמר את השבת. 'צלף אחד' בא לרמוז, שאותו חסיד היה צלפחד. חז"ל אומרים (ב"ק קג:) שכל מקום שכתוב 'חסיד' בש"ס, הכוונה לשני יהודים – או ר' יהודה בר עילאי, או ר' יהודה בן בבא. ובספר הגלגולים של האר"י הקדוש, שצלופחד ירד לעולם הזה, כר' יהודה בר עילאי, ולכן כתוב בסיפור 'מעשה בחסיד אחד', זה ר' יהודה בר עילאי.
למה הגמרא מספרת, רק על התנא ר' יהודה בר עילאי שהוא ישב בטלית המצויצת?! כי הוא צלופחד המקורי, והיות וצלופחד המקורי, הוא זה שחילל שבת, ומה שכתוב בתנא דבי אליהו, שאמר הקב"ה למשה רבינו למה צלופחד חילל שבת, אמר לו משה בגלל שלא היה לו תפילין, אמר הקב"ה אתן להם ציצית. היות וצלופחד הוא 'המעשה בחסיד אחד', וצלופחד הוא ר' יהודה בר עילאי, לכן הקפיד ר' יהודה בר עילאי להתעטף בסדין המצויץ, כדי לתקן את מה שעשה צלופחד, כתוצאה מזה, שלא היתה לו ציצית.
(הרה"ג ר' ברוך רוזנבלום)
איך קראו בסיביר את ההפטרה?
המפטיר בנביא
בספר חשוקי חמד מביא מעשה שהיה בסיביר שקראו בתורה במנחה בתענית ציבור אחד, מהם עלה למפטיר והתחיל לברך ברכות הנביא ולאחר מכאן נתברר שאין שם חומש או נביא לקריאת ההפטרה, והבעל קורא התחיל לקרוא את כל ההפטרה בעל פה, כי הרי 'דרשו את ה' בהמצאו' היא הפטרה השגורה בפי כל, וקוראים אותה ה' פעמים בכל שנה בתעניות ציבור.
אחרי שגמר לקוראה בעל פה נסתפק אם לברך את ברכת ההפטרה, כי יש לדון אולי קריאה בע"פ אין לה שם קריאה והוי ברכה לבטלה.
ואמר הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שנראה לחוש שהברכות הראשונה והאחרונות הם לבטלה ואסור לאומרם, כי בקושי התירו הפוסקים לקרוא את ההפטרה שלא מתוך נביא ושלא מתוך תנ"ך, ועל כל פנים מתוך חומש יש לקוראה, אבל בעל פה ממש, הוי דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם בעל פה, וגם ברכותיו לבטלה.
והביא את דעות הפוסקים בענין זה, שמדברי הלבוש שהביא המשנה ברורה (סי' רפד סק"א) משמע שהנביא צריך להיות כתוב ככל הלכות ספר תורה או מגילה, אבל כשהוא בעל פה לא די שעבר על איסור של קריאת דברים שבכתב בעל פה, גם לא יצא ידי חובת ההפטרה. והמגן אברהם והט"ז כתבו שלגבי קריאת הפטרה גם דפוס ונייר מועיל אבל לא בעל פה.
אולם האליה רבה (סי' רפד סק"ב) כותב שיכול לקרוא את ההפטרה בעל פה אם אי אפשר אחרת, וכן המנחת יצחק (ח"ג סי' יכ) דן אם בר מצוה סומא יכול לקרוא הפטרה בעל פה, ומביא שיטות הפוסקים (מהרנ"ח ח"ב סימן עג, שער אפרים שער ט ס"י) שבלית ברירה יקרא על פה. ומשמע מדבריהם אומר הרב זילברשטיין, שגם יברכו את הברכות.
ולאותה קבוצת שבויים יש לייעץ שאותו בעל קורא שזוכר לומר את ההפטרה בעל פה, יכתוב את ההפטרה על גבי נייר ואח"כ יקראנה מתוך הנייר, ודומה להפטרה הנדפסת בחומש, וכל שכן כאן כשיכתוב לשמה אולי עדיף מקריאה מהנדפס.
ממתי התחילו לחבר את היום והלילה בלימוד תורה
לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן.
הבעל הטורים (שמות יג כב) כותב שפעמיים מופיעה בתורה הלשון 'לא ימיש', כאן לגבי העננים, ופעם נוספת לגבי יהושע נאמר (שמות לג יא) שלא ימיש מתוך האהל.
וזה בא ללמדנו שכמו שהעננים משלימים זה את זה, כמובא בגמרתינו וברש"י שעמוד הענן שמשמש ביום בא עוד קודם שמאיר היום, ועמוד האש שמשמש בלילה מתחיל להאיר עוד קודם שבא הלילה, כך יהושע היה משכים בבוקר בעוד לילה ללמוד, ובערב היה מקדים בעוד היום ללמוד, ועל כן זכה לילך לפני העם.
והנה במשנה ברורה (סי' א' סק"ב) הביא מהשל"ה שעל פי סוד, יש לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה הן בבוקר והן בערב .ונראה יסוד להנהגה זו בדברי בעל הטורים כאן, שכך נהג יהושע.
הנהגה זו של לימוד בעת החיבור בין היום לילה ובין הלילה ליום, מצאנו כבר באבותינו כדאיתא במדרש (מדרש תהילים מזמור א') אמר ר' ברכיה אף אבותינו הראשונים קבעו את המשנה, שהיו יושבים ביום שהוא נוטל מן הלילה, ובלילה שהוא נוטל מן היום.
ובהעמק שאלה לנצי"ב (שאילתא קמג ב) הביא מדרש זה, וכתב שם שנראה שמה שנאמר ליהושע (יהושע א ז) "והגית בו יומם ולילה", הכוונה על זמן החיבור בין יום לילה ולילה ליום, עי"ש.
בספר 'מנחת יהודה וירושלים' (קובץ ד"ת וחסידות מכ"ק האדמו"ר בעל השפע חיים זיע"א מקלויזנבורג, שיעורי חומש רש"י עמ' רח) מביא שאמר לו אביו רבי צבי הירש זצוק"ל שמיום עמדו על דעתו לא היה ישן בחיבור מיום ללילה או מלילה ליום.
(קו ונקי)
מה הקשר בין המקושש עצים לפרה אדומה
וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו.
ובתוס' (ד"ה לאורה) מובאת 'ברייתא דמלאכת המשכן' שבימי דור המדבר היה די להסתכל על קנקן חרס או חבית מבחוץ כדי לדעת מה יש בתוכם, ע"י האור הגדול שהאיר עמוד האש.
בספר כמוצא שלל רב (במדבר עמ' רכא, רפא) מביא מהשו"ת בית יצחק, שעל פי דברים אלו ניתן ליישב מספר קושיות. התוס' במסכת מכות (ז.) אומרים בדברי רבי טרפון ורבי עקיבא שאילו היה סנהדרין בימיהם לא היה נהרג אדם מעולם, ובמחלל שבת היו שואלים את העדים אם ברי להם שהמחלל אינו טריפה, ועדות שאי אתה יכול להזימה היא. והקשה הבית יצחק, א"כ איך נהרג המקושש עצים במדבר, מנין שלא היה טריפה. ועוד הקשה בפרשת פרה אדומה, התרגום יונתן (במדבר יט ג) אומר שאלעזר הכהן בדק אותה מי"ח טריפות, והלא סוגיא ערוכה היא בחולין (יא.) ששורפים אותה שלימה.
ולפי דברי 'ברייתא דמלאכת המשכן' שהביאו התוס', מיושבות שתי הקושיות היטב, כיון שבדור המדבר היה אור כ"כ גדול שהיה ניתן לראות ל'עומקן של דברים', יכלו לראות על המקושש שאינו טריפה, וכן לבדוק את הפרה אדומה משמונה עשרה טריפות.
מה הקשר בין נס פך השמן לסוף זמן ההדלקה – 'עד שתכלה רגל מן השוק'?
מאי חנוכה וכו' דלא למספד בהון
הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א אמר על דברי גמרא אלו, מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון". כוונת הדברים הם בדרך צחות היא כי היות וימי החנוכה חומקים עוברים תחת ידינו בצורה כה מהירה מוטל עלינו להיזהר ולהישמר בתכלית הזהירות לא להפסידם, אחרת נאלץ להספיד ולקונן על כך על שלא הספקנו לנצלם כראוי.
ועוד הוסיף ואמר, נר חנוכה – מצוותה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק, הנה בכל התורה לא מצאנו 'שיעור' מעין זה – לתלות ההלכה ברגלי עוברי הדרכים, ומדוע לא כתבו 'שיעורו עד מחצית השעה', כשאר שיעורי חז"ל? ומבאר הרה"ק הרמ"ל מסאסוב זי"ע (משנת הרמ"ל סו"פ וישב), שמרמז לכל המהלכים בשווקים וברחובות לתור אחר הפרנסה, ואמר להם התנא, דעו נא, האף אומנם שנצטוויתם על 'השתדלות', מ"מ יש לכם ללמוד מהניסים שאירעו בימים אלו, פך שמן אחד שלא היה בו סיפוק אלא כדי הדלקת יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, הרי לך שהכל תלוי במוצא פי ה' – וברצותו ישלח ברכה אף במועט. מעתה יש לכם להבין ולהשכיל, שלא כל המרבה בסחורה יעלה ויבוא לבמתי העושר והאושר, כי הכל תלוי ברצון הבורא אם רב אם מעט… על כן 'תכלה רגל מן השוק' – להפסיק לכתת כל כך את 'רגליכם' יומם ולילה 'בשווקים' וברחובות, בחיפוש אחר הפרנסה, כי הכל מאת הבורא אחד המרבה ואחד הממעיט, ובידיעה זו תכלה רגל (כלומר השתדלות יתירה) מן השוק.
(באר הפרשה)
מדוע מזכירים את שמותיהם של עשרת בני רב פפא ב'הדרן' של סיום מסכת?
אמר רב פפא, הלכך בעינן רוב עוביו ורוב היקפו
בסיום מסכת נהגו לומר את שמותיהם של עשרת בני רב פפא, בספר 'מטעמים' (ערך לימוד א') כתב טעם לכך, שעשרת בני רב פפא נכחו בסיומא דסדר הש"ס שסידרו רבינא ורב אשי, ונתנו להם רבינא ורב אשי כל מסכת לבקר ולהגיה אם יש בה טעות ומשגה, ולאחר שבִּקרו והגיהו כל מסכת, חתמו את עצמם בשמם, למען תהיה לעדה כי ברורה ונקייה. ולכן, כשאנו מסיימים את המסכת, קוראים אנו את שמם של העדים החתומים על מסכת זו שהיא מוגהת ומתוקנת, הלא המה עשרת בני רב פפא.
הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין מביא טעם נוסף בשם חמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ששמע מהרב מטעפליק זצ"ל, שהנה מצאנו בש"ס עשר פעמים, שכאשר היתה מחלוקת בין חכמים על הנוסחה הנכונה של ברכה מסוימת, או גם מחלוקות בעניינים אחרים, פסק רב פפא ואמר שצריך לנקוט למעשה כמו שתי הדעות. 'אמר רב פפא, הלכך נימרינהו לתרווייהו'.
הסיבה שהביאה את רב פפא לפסוק בדרך זו, היא משום שחשש לכבוד התורה של שני האמוראים, ולכן פָּסַק שיש לומר את שתי הנוסחאות. וכיון שרב פפא הראה בכך עד כמה הוא חס על כבוד התורה וחכמיה, זיכו אותו מן שמיא בעשרה בנים גדולי ישראל; ולכן גם מזכירים זאת בסיום מסכת, שהוא מעמד שכל כולו כבוד התורה, כאשר הלומדים מוכיחים את אהבתם הגדולה ללימוד תורה, וששום דבר לא עמד בפניהם בדרך להשלמת המסכת.
(ופריו מתוק פרשת כי תשא)
האם ייתכן אופן שפיקוח נפש לא ידחה חילול שבת?
אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת
המגן אברהם (סי' רמח ס"ק יד) לומד דין מגמרא זו, שאם יצאו בשיירה בתוך שלוש ימים משבת, יש מחמירים שלא לחללה אפילו בסכנה. ותמהו האחרונים הלא פיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה, ותירץ ר' אלחנן וסרמן בקובץ הערות (סי' כג אות ג) שבדין פיקוח נפש דוחה כל איסורין שבתורה, אין הכוונה שהותר לעבור עבירה אלא שנדחה האיסור ואין כלל עבירה, ולו יצוייר שבמקום פיקוח נפש יצטרך לעבור עבירה שתישאר בעינה, לא הותר לעבור עליה. א"כ במקום שהכניס עצמו לאיסור, האיסור בעינו עומד ואם יחלל שבת נמצא שעבר על איסור בזה שהכניס את עצמו לסכנה. ובאופן שכזה אין הפיקוח נפש דוחה את האיסור.
והקשה עליו הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה ח"א סיז סק"ד) שאם יסתכן וימות אינו מרוויח בזה כלום שמחליף דחיית שבת מפני פיקוח נפש בעוון חמור של מתחייב בנפשו.
והעיר על דבריו הגאון ר' אשר ויס (קובץ בשבילי הרפואה ח עמ' סח) שצריך עיון בתמיהתו דמה לנו אם 'הרויח' או לא, וכוונת ר' אלחנן לומר שכיון שאין איסור ההפלגה והיציאה נדחים ע"י פיקוח נפש, ממילא אין בו דין של פיקוח נפש הדוחה את כל התורה, גם אם יעבור עי"ז על איסור חמור יותר, מכל מקום דינו בשב ואל תעשה. ומסיק שנראה מדברי הגרש"ז דפשוט שמותר לעבור על איסור קל בקום ועשה כדי להימנע מאיסור חמור בשב ואל תעשה וצ"ע למקור דין זה האמור באיסור דאורייתא.
(דף על דף)
נוסעים לשבת – האם מותר להשאיר בבית טייפ דלוק עם קולות שיחה כדי להבריח גנבים פוטנציאלים?
מפני שמשמעת את הקול
הגמרא אומרת שאסור לתת חיטים בריחים מבעוד יום השבת על מנת שיטחנו מעצמם בשבת משום שהריחים משמיעים קול, ומפרש רש"י: מפני שמשמעת את הקול, ואוושא מילתא בשבת, ואיכא זילותא.
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בספרו חזון יחזקאל חוקר מהי הזילותא? האם עצם השמעת הקול, קול של מלאכת שבת זה הזלזול או שהזילותא היא בזה ששומעים את קול המלאכה ויאמרו שבשבת התחיל את המלאכה ולא אכפת לו מקדושת השבת וממילא יש כאן זלזול בדיני שבת. הנפקא מינה היא בדברים המשמיעים קול אך ברור לשומעים שהופעלו מערב שבת וכדלהלן.
ומוכיח מדברי הרמ"א (או"ח סי' רנב ס"ט) שכתב: ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגער מערב שבת אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות בשבת כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול. א"כ מוכח מהכא שהזילותא היא שיש כאן זלזול בשבת שיאמרו שבשבת התחיל המלאכה, כי אם השמעת הקול עצמה היא הזילותא בשבת, מה מועיל זה שהכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול. ולפי זה מסיים בעל החזון יחזקאל, אין השמעת קול אסורה אלא בדבר שיש בו איסור לעשותו בשבת.
ובספר ופריו מתוק (פרשת נצבים) מביא שאלה שנשאל הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין ע"י משפחה שעוזבת את ביתה לשבת ובעקבות גניבות שאירעו לאחרונה בשכונתם בשבתות היתה להם עצה שיקליטו את קולות בני הבית המשוחחים ביניהם באחד מימי החול וכך ישאירו רמקול דולק ליד הדלת בשבת, ומה גם שאיש לא ידע שקולות אלו הם בהקלטה, ומה עוד שהרמ"א כתב להקל במקום הפסד, אך הרב זילברשטיין השיב להם שכיום שקיימות מערכות שמירה ומיגון משוכללות, וניתן להישמר מגנבים בדרכים אחרות, לא כדאי להשתמש בהפעלת והשמעת הקלטות, ויתכן שבשימוש בהיתרים כאלו, קיים חשש בפריצת חומת השבת הקדושה, ולמעשה הדבר מסור להוראת גדולי הדור. וכך גם ענה לאבא שנבצר ממנו להשתתף עם משפחתו בליל הסדר ורצה לקיים את מצות והגדת לבנך ע"י הקלטה שיספר להם בה את סיפור יציאת מצרים במתיקות באופן חי ומוחשי, ויכוונו את הטייפ עם שעון שבת שיתחיל לפעול בשעת אמירת ההגדה, ונענה, שעדיף שימנה שליח שיספר לבניו את סיפור יציאת מצרים משום חשש השמעת קול וזלזול בכבוד יו"ט.
מי היא שזכתה שנאמר עליה בליל הסדר והיא שעמדה?
גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן
כתוב בהלכה לגבי ליל הסדר– "יכסה את המצות ויגביה את הכוס, ויאמר והיא שעמדה".
אומר הרב וולקין – יושבים בלילה הזה כל המשפחה ליד שולחן אחד; הסבא עם הבן, הסבא עם הנכד, הסבא עם הנין; 50-60 איש ב"ה, נותנים שבח והודאה לקב"ה שהוציא אותנו ממצרים. אתה רוצה לדעת איך ניצלנו ? איך אנחנו כאן, אחרי אלפי שנים?
"והיא שעמדה" – כיסינו את הפת, לא השתמשנו בפת של עכו"ם. גם את היין שמרנו, שלא נשתה ביחד עם אומות העולם. "והיא" – זה הדבר שהציל אותנו! "שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו … והקב"ה מצילנו מידם" – למה ??? כיון שאנחנו נזהרים, שלא להידבק באומות העולם !
אומר הקב"ה – אם אתם מבדילים את עצמכם, אני שומר עליכם. אבל אם אתם מתערבבים איתם; {תהלים קו} וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מִמַעֲשֵׂיהֶם – אז אדאג להביא את השנאה של אומות העולם עליכם! אני אדאג שהם ישנאו אתכם, וככה אציל אתכם, שלא תתערבבו בגוים !
אומר המשך חכמה – עם ישראל, ביציאת מצרים, נקרא בשם 'גֶּפֶן', שנאמר {תהילים פ, ט} גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיע; מה היסוד של הגפן? שהוא לא מקבל הרכבה משום עץ שאינו מינו; הייחודיות שלו שהוא 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן'. היות והיין הוא המסמל את ההבדלות של עם ישראל מאומות העולם, לכן כשקבעו את ארבע לשונות הגאולה, בחרו חז"ל דוקא ביין.
(הרה"ג ר ברוך רוזנבלום שליט"א)
עצת בלעם לבסוף היתה להכשיל בני ישראל בבנות מואב, 'וילך שפי' מובא בספר (שיר מעון) הוא ר"ת ש'מנן פ'תן י'ינן, על ידי שיהיו אוכלים משמנן פתן יינן ויכשלו בבנותיהם, וזהו המרומז בתיבת שפ"י.
החיד"א בספרו שמחת הרגל מביא מספר 'איומה כנדגלות' מעשה במלך ספרד שקרא למספר יהודים חשובים, ונתן להם ברירה אחת משלש, או לאכול מאכלות אסורות, או לשתות יין גויים, או לשאת נכריות. הם בחרו בשתיית יין שזה איסור דרבנן בלבד. ברם, אחר ששתו והשתכרו כבר עברו על הכל …הנה כי כן, כל גזירות חז"ל תלויות זו בזו …
(מאורות)
כוס אחת ויחידה לליל הסדר אך אינה טבולה
טבילת כלים
ישנה מחלוקת הפוסקים באיסור השימוש בכלי שאינו טבול, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ובמשנה ברורה (סי' שכג ס"ז ביה"ל ד"ה מותר) נקט שהוא מדרבנן ואפילו בכלי מתכת שחיוב טבילתם מדאורייתא. ובפרי מגדים (או"ח מ"ז סי' תפו) כתב שמי שיש לו כוס אחת מזכוכית שאיננה טבולה לליל הסדר, כיון שחיוב טבילתה מדרבנן, יבוא עשה דרבנן של ארבע כוסות וידחה את איסור ההשתמשות דרבנן. ומסיים הפרי מגדים, משא"כ בכלי מתכות שהוא דין תורה.
קטן אינו נאמן לומר על כלים שהטבילם, וגם אינו נאמן לומר שביקש מגדול שיטבילם והגדול הטביל כראוי. אם הגדול אומר בטלפון למשלח שראה שהקטן הטביל כראוי או שהוא עצמו הטביל אומר הגרי"ש אלישיב נאמן ואין כאן דין הגדת עדות. ומסתבר שגם בכתב יועיל. אמנם קטן יכול להטביל כלים כאשר הגדול רואה שהוא מטביל כראוי משום שאין צריך דעת וכוונה בטבילה. ובמקרה כזה יברך הקטן. יש אומרים שקטן נאמן על טבילת כלים כאלו שחיובם רק מדרבנן כגון כלי זכוכית ויש להקל כדבריהם.
כיון שאין צורך בדעת וכוונה בטבילת כלים, על כן כלי שנפל למקווה הוכשר, וכן נכרי שהטביל כלים וישראל רואהו שמטביל כהלכה, הכלים הוכשרו ונטהרו, אך כמובן שהנכרי אינו נאמן לומר שהטבילם וכמו בקטן, ולמעשה אין לתת לנכרי לטבול כלים מפני שהישראל מפסיד ברכה.
(השולחן כהלכתו)
רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל היה מכיר בכלי אם הוא טבול אם לאו, ואמר שכאשר הכלי טבול הוא רואה עליו שם הוויה… כשסיפרו את הדבר למרן הרב מבריסק זצ"ל, אמר שאינו מתפלא על כך. "וכי פלא הוא על ר' איסר זלמן? האם את שיחות החולין שלו אנו מבינים"?…
במה היו עדיפים הגרדיים על הלל ושמאי?
בגמרא אמרו שלדעת הלל מדת הין (3 קבין שהם 12 לוג) פוסלת את המקוה, ושמאי אמר שתשעה קבים (36 לוג) היא המדה שפוסלת את המקוה וחכמים לא קבלו את דעתם, לא של הלל ולא של שמאי, עד שבאו שני גרדיים (תופרים) משער האשפה והעידו ששלושה לועם בלבד פוסלים את המקוה וקבלו חכמים את דבריהם ופסקו כך להלכה. רבי יעקב שור, רבה של קיטוב, כותב שבידיו ביאור מעניין לגופו דל המעשה והפסק הלכה. נראה ששמעיה ואבטליון שהיו רבותיהם של הלל ושמאי אמרו ש'שלושה מידות' פוסלות את המקוה. הלל הבין שהכוונה לשלושה קבין (שהם מדת הין) ואילו שמאי הבין שהכוונה לשלושה הין (שהם תשעה קבין). ובאו שני הגרדיים ואמרו ששמעו במפורש משמעיה ואבטליון 'שלושה לוגין'. ולפיכך קיבלו חז"ל את דבריהם על פני דברי הלל ושמאי. ומסיים רבה של קיטוב שאף שביאורו מחודש, מכל מקום אין הוא גרוע יותר משני הגרדיים משער האשפה שקיבלו חכמים את דבריהם.
(מאורות)
האם שלמה המלך תיקן נטילת ידים מחשש לוירוס הקורונה?
בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר.
שלמה המלך תיקן תקנות נוספות, ומה מיוחד דווקא בשני אלו שעליהן יצאה בת קול, ומה יש בזה כדי להשיב למחרפים. ונראה לפרש, שהנה עירובין היא מצוה שמלעיזים עליה אומות העולם ומחרפים ומגדפים את ישראל, האם היתכן שבשביל חלת לחם אחת שוב מותר להוציא וללכת ומבלעדיה אל יצא איש ממקומו, וכמו כן בצורת הפתח עושים ליצנות. ובנטילת ידים הוא ההיפך, שמצוה זו מהודרת בעיני כל אומות העולם כי הוא נקיון ודבר תפנוק, ועל כן השכיל שלמה המלך ע"ה בחכמתו ותיקן דוקא שתי תקנות אלו יחד ממש, להראות שהתורה הקדושה אינה כפי שכל אנושי רק רצון השם יתברך, ואין חילוק והבדל בין מצוה שיש לתת בה טעם ובין מצוה אחרת. וזה בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, כלומר שתיקנם ביחד והראה כי אין הבדל בין מה שיבוזו עליה אומות העולם חס ושלום ובין מה שישבחו, כי תורה הקדושה אינה כנימוסיהם חס ושלום, על זה יצאה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך וכו', כי יש על ידי זה להראות למחרפים שהתורה הקדושה היא רצונו יתברך ולא דברים שאנו מקיימים אותם כי הם לפי השגתנו.
(מתיבתא – מוצל מאש, ליקוטים)
מהו פירוש הביטוי סְחוֹר סְחוֹר?
תלמוד בבלי מסכת שבת דף יג עמוד א
משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב.
בפשטות דברי הגמרא אומרים לנזיר שלא יכנס לכרם, גם לא על מנת לקצר את דרכו למקום אחר, מחשש שעל ידי שיראה את הענבים יבוא להיכשל ולהפר את נדרו, אלא ילך מסביב הכרם, סחור סחור. אך בפרישה (יו"ד סימן שפג סק"ה) כתב שהעולם טועה בפירוש מאמר זה, ולשיטתו הפירוש הוא שאומרים לנזיר שיתרחק כ"כ מהכרם ואפילו מסביבותיה לא ילך, דהיינו אומר הפרישה משמרת למשמרת, ומוכיח זאת מהתרגום שמתרגם סביב, סחור סחור, ומוכיח זאת מהרמב"ם שכתב בהלכות נזירות (פ"ה ה"י) אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב.
ובשו"ת דברי יואל (חו"מ סי' קמא עמ' תקיז) הרחיב בביאור הענין, שלכאורה יש להקשות מדוע היו צריכים חז"ל למשול משל מנזיר שלא יתקרב לכרם ולא הסתפקו בעצם דבריהם להתרחק מן האיסורים ולגדור גדרים, ומה המיוחד דווקא באיסור נזיר משאר האיסורים שנבחר לשלמש כמשל ודוגמא, אלא שבאו חז"ל לומר לנו שבל יחשוב אדם שהוא מחמיר בעצמו יותר משאר בני אדם, וממילא אצלו אין את החשש שאם יתקרב לאיסור פלוני שיכשל בו, לאדם ההוא אמרו חז"ל את המשל מנזיר, שהלא הנזיר החמיר על עצמו יותר משאר בני אדם והזיר עצמו מן היין והוא פרוש בזה יותר משאר העולם, ובכל זאת אמרו לו סחור סחור לכרמא לא תקרב, כך כל אדם צריך שירחיק את עצמו מהאיסורים שבתורה.
(מגדים חדשים)
את מי ביקש הרב וואזנר לפגוש כשביקר בבית החולים?
מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה
סיפר הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, שכאשר שימש כחבר וועדת הרבנים של בית החולים 'מעייני הישועה' בבני-ברק. באחד הימים נקרא למיטתו של חולה במצב קשה, שלא עלינו היה משותק ברוב חלקי גופו, בקושי רב יכול היה להניע את גופו או להזיז אבר מאבריו. הוא שאל את הרב זיכרמן בתום לב, האם עדין יכול הוא לברך בברכות השׁחר את ברכת 'שעשה לי כל צרכי', הרי כעת אין לו יותר שום תפקיד בעולם?
השיבו הרב זיכרמן כי הנה המרא דאתרא, מרן בעל 'שבט הלוי', אמור לבקר כאן היום בבית החולים ונציג לפניו את השׁאלה. ואכן מאוחר יותר, כשהגיע הרב וואזנר לבית החולים והציעו בפניו את השׁאלה, התרגש עד מאד וביקש להפגש עם החולה, לשוחח עמו פנים אל פנים.
כשנכנס לחדר, ליטף הרב וואזנר את ידי החולה באהבה רחימאית, וביקש את רשותו לספר לו את הספור המדהים הבא: "בבחרותי זכיתי להתלוות למורי ורבי, מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, בעת שהלך לבקר את אחד מטובי בני הישיבה שחלה. הבחור שכב חסר אונים, מיוסר וכאוב בגופו, אולם מרומם בנפשו, שרוי בשמחה ובמצב רוח טוב.
רבי מאיר, שהתפעל מאד מכוחות הנפש הכבירים של תלמידו החולה, שאלו: "שמחה זו – מה עושה?"
השיב הבחור תשובה מפעימה: "הנה בנוגע למצבי הקשה שאני שרוי בו כעת, שכמעט ואינני מסוגל לעשות דבר, התבוננתי רבות מה התפקיד שלי כאן בעולם? בשביל איזו מטרה השאיר אותי הקדוש ברוך הוא כאן לחיות? עלו בדעתי דברי חז"ל (שבת יב, ב) האומרים: 'שכינה מראשותיו של חולה'. נמצא אם כן, שהתפקיד של החולה הוא להוריד את השׁכינה לעולם, שעל ידי חוליו ה' יתברך משרה את שכינתו עליו, וזהו תפקיד נעלה וחשוב מאוד!
"אולם במקום אחר אומרים חז"ל (שם, ל, ב) ש'אין השׁכינה שורה מתוך עצבות', לכן אני משתדל ככל יכולתי וכוחותי לא להיות עצוב, כי על ידי העצבות מסתלקת השׁכינה, ואני מועל בתפקידי לגרום שתשרה עלי השׁכינה. לכן אתם רואים על פני שמחה גדולה כל כך. אני שואב עידוד רב בכך שאני גורם להשראת השׁכינה בעולם".
רבי מאיר הביע קורת רוח והנאה מרובה מהאמירה הטהורה והמחוכמת שנשמעה מבחור מיוסר כמותו, והתבטא בהתפעלות: "אימרה כזאת צריכה להשתמר לדורות!".
בשלב זה אמר הרב וואזנר לחולה בנימה אישית: "כיצד יכול אתה לומר שאין לך תפקיד בעולם? הלא על כתפיך מוטל אחד התפקידים הכי נעלים ומרוממים בבריאה, להשרות בה את השׁכינה!".
והוסיף הרב זיכרמן לספר, כי לאחר הדברים הנפלאים הללו ששׁמע החולה מפי הרב וואזנר, השתנה כל מצב רוחו לטובה, והרופאים העידו כי לאחר תקופה גם מצבו הבריאותי השתפר פלאים, מעל דרך הטבע.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')
מאיזה איסור אמר החזון איש שישיבות פונביז' וסלובודקה מצילות את תושבי עירם
כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה
ופסק השו"ע (או"ח סי' קנ ס"ב) אין בונים בית הכנסת אלא בגבהה של עיר, ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם, וגג שהוא משופע ואינו ראוי לתשמיש, משערין עד המקום שהוא ראוי לתשמיש. ואומר המשנה ברורה (סק"ה) ויש מקומות שאין נזהרין בזה. ומביא בשם האחרונים שכיון שיש שם הרבה בתי עבודה זרה שגבוהים מבית הכנסת, בין כה וכה אין היכר לבית הכנסת. אך מכל מקום מסיים משנה ברורה ואומר שראוי לכתחלה ליזהר בזה כמה שאפשר כי בגמרא החמירו מאד.
החיד"א בס' פני דוד (אות יד) מביא מנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה, בשם מהר"ם גאלנטי הזקן הרב המוסמך זלה"ה, שפירש את הפסוק 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל על פי דין זה שאין להגביה את הבתים יותר מבית הכנסת אך אם גגות הבתים משופעים מותר. (ראה שו"ע או"ח סי' ק"נ סעי' ב) והרי דור המדבר היו בעלי קומה, וגובה המשכן היה 10 אמות, ואחז"ל שמשה רבינו היה גובה 10 אמות, ומסתמא גם הם היו בגובה כזה, וא"כ האהלים שלהם היו גבוהים מהמשכן. אבל כיון שנפסק שאם הגגות של הבתים משופעים, מותר. על זה נאמר "מה טובו אהליך" אוהלים ממש, "משכונתיך" – מהמשכן, זאת אומרת שהיו גבוהים יותר. ואם תאמר מדוע זה נחשב טוב שהאהלים גבוהים. לזה אמר "כנחלים נטיו" שהם משופעים, ולכן מותר, ע"כ.
השפת אמת בסוגייתנו כתב, שכאשר אחד מבתי הכנסת שבעיר גבוה מכל בתי העיר, די בכך ולא צריך שאף שאר בתי הכנסת יהיו גבוהים מבתי העיר, וכן הביא בחישוקי חמד בשם החזון איש לגבי העיר בני ברק שישיבות פונביז' וסלובדקה שהן גבוהות מבתי העיר, מצילות על כל העיר. ומה שבזמננו לא נהגו על זה גם בעיר שכולה יהודים וגם אין בה בתי ע"ז כתב הגרש"ז אויערבאך (הליכות שלמה תפילה פי"ט אות ו) שצריך עיון על מה סמכו ואולי סומכים על כך שבכל מקרה ישנם המגביהים שלא כדין, ויתכן שעדיין יש איסור לבנות את בית הכנסת באופן שלא יהיה גבוה מרוב הגגות וכדברי השפת אמת שהאיסור הוא על רוב הגגות שלא יהיו גבוהים יותר מבית הכנסת, ועדיין אומר הגרש"ז יתכן שגם באופן כזה כדאי למעט עד כמה שאפשר מלבנות ע"י יהודים.
(קב ונקי, משנה ברורה דרשו – ביאורים ומוספים)
מתי החזון איש ישב בארגז המשאית?
"הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו", מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר שאם לא יודיעו, יחשוב שמה שקיבל, מגיע לו עפ"י דין ותחסר ממנו הכרת הטוב שנדרש לה. ומה היא הכרת הטוב, הכרת הטוב אין זה תשלום עבור הטובה שפלוני עשה לי. אם היה זה תשלום, היו צריכים באמת לדון מי עשה למי יותר כדי לדעת מי חייב למי. הכרת הטוב זו מידה שאדם צריך לרכוש לעצמו, בין שאר המידות הטובות שצריך לרכוש. אם כן, כאשר הוא עשה לי טובה אני חייב להכיר לו טובה!".
סיפר הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א על סבו רבי שמואל צבי שהרבה להסתופף אצל החזון איש, פעם אחת התלווה אליו להליכת בוקר, פתאום, החלו רוחות עזות שהביאו בכנפיהן עננים אפורים, השמים התכסו באפור כהה, ומטר עז החל ניתך על הארץ, ה'חזון איש' ומלווהו עמדו בשולי אחד הפרדסים, סמוך לכביש, חשופים לגשם השוטף ההולך ומתחזק. אין כל קורת גג בקרבת מקום, איך אפשר לרוץ בגשם עד בני ברק?! ואז, כמו אור עולה מן האופק, נראתה משאית ישנה מתקרבת. הנהג הבחין בשני היהודים הזקוקים נואשות ל'טרמפ' שיחלץ אותם מהגשם, והתרגש לגלות כי אחד מהם הוא ה'חזון איש' בעצמו! הוא כמובן עצר והזמינם לעלות. אז הורה ה'חזון איש' למלווהו, שיעלה על המשאית ויתיישב בכסא שעל יד הנהג, כשהוא צועד אחורנית, לעלות אל הבאגז' הפרוץ שמאחור… הבחור נבהל ונרתע. 'לא יתכן!' – קרא מיד, 'הרב יעלה ויישב על יד הנהג, ואני אעלה לבאגז' מאחור. רבן של ישראל יסע כמו קרטון סחורה, בעוד אני אשב מלפנים?!'– קרא בזעזוע.
ה'חזון איש' חייך, והשיב תשובה שכדאי שתהדהד באוזנינו שוב ושוב: 'הלא הגעת אתי לטיול בוקר, ליוית אותי במסירות. אני חייב לך הכרת הטוב, מבקש לגמול עמך טובה ולהעניק לך את המושב הטוב יותר במשאית – על יד הנהג. אני כבר אסתדר!'
הבחור נבהל ושאל: 'רגע, והלא אני הוא שביקשתי להצטרף לטיול, לעונג ולכבוד הוא לי! הגשם הוסיף לרדת, אך ה'חזון איש' לא ממהר להיכנע, חובת 'הכרת הטוב' חשובה מהחיפזון לחסות מהגשם השוטף…
כשראה הבחור כי ה'חזון איש' איתן בדעתו, גייס טיעון חדש ומקורי: 'והלא איך ייראה הדבר, אם בשובנו לבני ברק יביטו האנשים ויראו שאני מתרווח לי מלפנים בעוד הרב בבאגז'? כל מי שיראה זאת יבוא לחשוד בי שאינני נוהג ברב בכבוד, ותיגרם פגיעה בשמי הטוב!' – טען בלהט…
ה'חזון איש' האזין לטיעון ההגיוני וטיכס עצה גאונית: 'הבה ניסע, אתה בחזית ואני מאחור. כשנגיע לירכתי בני ברק, נתחלף' – הציע ה'חזון איש', ולבחור לא היתה ברירה אלא להסכים. הגשם הוסיף לרדת, נהג המשאית משרך את דרכו העירה, כשהבחור יושב בנחת במושב שלצד הנהג, וה'חזון איש' בבאגז' שבאחור, מאמץ את אחיזתו שלא ליפול…
כשהגיעו סמוך לבני ברק, עצר נהג המשאית והשניים התחלפו, ה'חזון איש' עבר לשבת מלפנים והבחור נעמד מאחור. אך בכך לא תמה הכרת הטוב של ה'חזון איש'. בהגיעם לביתו, ביקש ה'חזון איש' מנהג המשאית לבקש ממנו ברכה, עצה, משהו שיוכל להשיב לו טובה ולהוקירו על שהביאו לבני ברק בעיצומה של סערה חורפית.
(אנא עבדא)
מתי זמן סעודת פורים
לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין.
הנה בפוסקים יש כמה זמנים מתי לאכול סעודת היום בפורים. בעל התרומת הדשן (סי' ק"י הובא בב"י סי' תרצ"ה ודרכי משה סק"ד) אומר שמנהג הרבה מקומות שמתחילין הסעודה ביום וממשיכין רוב הסעודה בלילה, וכתב הטעם שבשחרית צריך לקרוא המגילה ואח"כ משלוח מנות ומתנות לאביונים, ואין פנאי לאכול הסעודה בשמחה ותענוג. ולכן קבעו קדמוננו להתחיל הסעודה מבעוד יום שהוא עיקר המצוה ונמשכת בלילה.
השל"ה כותב שהיו לו ריב גדול בזה עם קצת קהילות שהיו אוכלים סעודת פורים אחרי מנחה. הבעיה היתה שהסעודה נמשכה לערב וכיון שהשתכרו ביטלו תפילת מעריב וכבר קיבלו תפילה זו לחובה, וגם קריאת שמע שהיא דאורייתא, וכי ביום הזה שנתקיים בו ליהודים היתה אורה זו תורה ייעשה עקירה, הייטב בעיני ה'. ולכן אומר השל"ה יעשו את הסעודה בשחרית, שהרי זו הסעודה היא כנגד סעודת אסתר שעשתה עם המלך, ובודאי היתה הסעודה בעת שדרכן של המלכים לאכול ובסעודה זו נתלה המן, ע"כ ירא שמים ישמח בשמחה של מצוה ויגיל בשמחת מצוה כל היום ובהגיע זמן מנחה ומעריב יקרא שמש הקהילה לבוא אל בית הכנסת ויתפלל בכוונה.
להלכה כותב הרמ"א בסימן תרצ"ה (ס"ב) ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה. ואומר שם המשנה ברורה (סק"ח) משום שאסורין להתחיל בסעודה קודם מנחה.
אימתי קיים אברהם אבינו מצות עירוב תחומין
נתכוון לשבות ברשות הרבים והניח עירובו בבור
הגמרא ביומא (כח:) אומרת שקיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי – "תורתי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. ובחתם סופר על התורה מביא בשם הגר"א שאין הגירסא עירוב תבשילין אלא עירוב תחומין, ודרשינן מ"עקב" שזה מצוה שמקיימים ע"י ה"עקב" שהוא בהילוך. (וכ"ה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' צ"ד), וצ"ע דבגמ' הדרש הוא מתורתי). ומוסיף החתם סופר שזה מה שכתוב "ויחלק עליהם לילה", שהיה זה ליל פסח כידוע והניחו עירובי תחומין זה למזרח וזה למערב וע"כ הוא ועבדיו יצאו למלחמה.
הרב חיים מצליח, מתגורר בקרית גת, שם הוא מוכר בקהילה בין היתר כמוהל מומחה. מספר ר' חיים: "במוצאי שבת פרשת בהעלותך אני מקבל טלפון שגרתי מאבא שמבקש ממני להיות מוהל בשמחת הברית לבנו בשבת הקרובה. לשאלתי היכן תיערך הברית, ענה לי האב כי הברית תיערך ביישוב 'שדה משה', בין קרית גת לקיבוץ לכיש, מרחק הליכה של שלוש שעות (!!!).
"התחלתי מיד בבירור לגבי תחום שבת, ואני מוצא את עצמי לומד הלכות עירובין ודיני תחום שבת, הלכות הוצאה מרשות לרשות, חישובי מרחקים וכו'. תוך כדי כך אני מצלצל למרא דאתרא הג"ר משה הבלין שליט"א, על מנת לברר עד היכן תחום שבת בעירנו, והרב שליט"א קישר אותי להרב משה ברלין שליט"א מהמרכז לעירובין בארה"ק.
"שליחי המרכז בדקו באמצעים טכנולוגיים עד היכן תחום שבת באזור קרית גת לכיוון בית שמש, ואו אז גילו כי השכונה החדשה שנבנתה לא מזמן – 'כרמי גת', מקרבת אותנו ומביאה את גבול 'אלפיים אמה' – תחום שבת, ממש עד הכניסה למושב 'שדה משה'.
"אלא שכאן נתקלתי בבעיה נוספת. המושב לעת עתה ללא עירוב כלל, וא"כ אסור להמשיך ללכת בתוך המושב עד בית הכנסת שבו מתקיימת הברית. וכך, בהוראת המרכז לעירובין ורב העיר שליט"א, הוצרכתי להניח 'עירוב תחומין' ביום שישי בצהריים (שיעור מזון לשלש סעודות) באמצע כביש 35 כדי להאריך את תחום ההליכה המותר בשבת (כמובן, זה לא התיר לי לטלטל בתוך היישוב, אלא רק להמשיך בדרך).
"הסיפור הזה גרם קידוש השם, במיוחד בקיבוץ שחלק מחבריו עדיין אינם שומרי מצוות באופן מלא לעת עתה, בהווכחם במאמץ הגדול ובאנרגיה המרובה שמשקיעים על מנת שעוד יהודי יזכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה בעיתו ובזמנו".
נעץ קנה ברשות היחיד
5 דרכים להעביר בשבת בהיתר תרופה מרשות הרבים לרשות היחיד
בחישוקי חמד דן בחולה שיש בו סכנה הנמצא במקום ללא עירוב וצריך להביא לו תרופה מרשות הרבים לרשות היחיד, מבלי לעבור על איסור דאורייתא של הוצאה והכנסה, ומביא לכך חמש אפשרויות:
- בשינוי, וכדברי המשנה ברורה (סי' שא ס"ק קכג) שיניח המעות בין בגדו לבשרו או במנעלו.
- להניחה במפתן הפתח כשחציה ברשות הרבים וחציה ברשות היחיד, שבזה אינו עובר על איסור הוצאה כדברי התוס' בדף ח' (ד"ה לא).
- שיניחנה על ראש אדם ופטור כיון שאין בו ד' על ד' טפחים, דדווקא ידו של אדם חשובה כמקום ד' טפחים.
- ביד שנמצאת מעל עשרה טפחים וכשיטת הרשב"א שפטור באופן שכזה.
- מתחת לגשר שזוהי רשות הרבים מקורה, וכדברי השו"ע (סי' שמה סי"ד) והמ"ב (שם) שפטור משום שאינו דומה למדבר שלא היה מקורה מלמעלה, ולכן אינו נחשב לרשות הרבים. וכדוגמא לכך, מציין הגר"י זילברשטיין את הגשר המחבר את בני ברק לגבעת שמואל, שמתחתיו יוכלו להשתמש בעצה זו.
המבחן שעשה ר' יעקב גלינסקי לחשודים כאנשי ק.ג.ב.
כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזמן הזה. ומפרש רש"י (ד"ה בזמן שהיו) שכשהיו ישראל במדבר, היה המדבר נחשב לרשות הרבים, והוסיף (ד"ה בזמן הזה) שבזמן הזה אין המדבר מקום הילוך לרבים, שהרי הולכי מדבריות אינם שכיחים, ולכן אין המדבר נחשב לרשות הרבים.
לאחר מלחמת העולם השניה מספר הרה"צ ר' יעקב גלינסקי שוחררנו מסיביר, והתגלגלתי לאוזבקיסטאן שבמזרח דרום רוסיה. הטשיבינער רב, ה"דובב מישרים" זצ"ל, שהיה מגדולי הדור, יחד עם עוד רבנים חשובים, נשארו בסיביר. מאמצים רבים נעשו לחלץ את הרב מטשיבין.
כמובן שהשלטונות לא הרשו להתכנס בבתי כנסיות, וכל התכנסות נחשבה בעיניהם כחתרנות ופעילות נגד המהפכה שלהם. ואנו, בסכנת נפשות, ארגנו מנין בסתר ולמדנו תורה.
יום אחד הופיעו במנין שלושה יהודים מזוקנים, והודיעו בשמחה שהמאמצים נשאו פירות, השאה הפרסי בעצמו התקשר לסטאלין, רודן ברית המועצות, שיאפשר לרב מטשיבין לעבור לארצו, ומשם הדרך פתוחה לארץ ישראל. יש רק בעיה אחת: את אישור היציאה עבורו אפשר להשיג אך ורק במוסקבה. אין אפשרות לעלות לרכבת ולנסוע למוסקבה בלי אשרת מסע מהשלטונות, והם לא ינפיקו אשרת מסע לצורך זה. אדרבה, המבקש מסתכן במעצר: מאין לנו המידע? כי דבר זה הרי בידוע, כי אם מצוי אתה בקשרים עם חוץ לארץ – הרי זו סיבה מספקת שתאסר בעוון ריגול…
הצעד הראשון שהתבקש היה לוודא שהסיפור נכון. פניתי אליהם ושאלתים מנין להם המידע. רב היה החשש שאלו שוטרי חרש, קומוניסטים יהודים פעילי הייבסקציה, המבקשים להפליל את אחיהם. הם ענו לעומתי, שהם בקשר עם הרב מטשיבין ועם פעילי החילוץ, אלא שקצרה ידם להגיע למוסקבה.
אמרתי להם: "הרבה מטשיבין כולו תורה. אם אתם בקשר עמו, ודאי שמעתם מפיו דבר תורה"-
אמרו: "אכן, גם את מצבו הגדיר בדבר תורה. ואז סיפרו לי מפיו אמרה ששמע מפי הרב מבלז זצ"ל, בפסוק: "קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש" (תהילים כט,ח). לאמר: ידוע שהעולם נחלק לשליש ישוב, שליש ים, ושליש מדבר (תוספות פסחים צד.). הים אינו מקומם של בני אדם (נדרים ל.), אבל המדבר הוא חלק מהיבשה. והמדבר בא בטענה: רבונו של עולם, למה אגרע? מדוע בישוב נשמע קול תורה ותפילה, דיבורי קודש, ואילו אני מקום חיות רעות וגדודי לסטים! וזהו שנאמר: "קול ה', יחיל מדבר". יִחוּלוֹ וכסופיו של המדבר, שֶׁיִּשָּׁמַע גם בו קול ה'. ובאמת זהו גם יִחוּלוֹ של הקדוש ברוך הוא, שהמדבר יתקדש: "יחיל ה', מדבר קדש"!
ואמר הרב מטשיבין: לכל אדם יש בחייו תקופות "ישוב" ותקופות "מדבר". בעת הטובה, אין זו רבותא שהוא לומד ומתפלל כדבעי. אבל עליו לראות שתקופת המדבר שלו לא תהיה מקום חיות רעות וגדודי ליסטים, שממה ותוהו, אלא: "מדבר קדש"!
איי, ומי כרב מטשיבין, סיים ר' יענקל'ה, הפך את תקופת המדבר, גלותו בסיביר, ל"מדבר קדש", וכתב את חידושיו על פיסות נייר אריזה שליקט בשקידה…
(והגדת)
כמה דברים על תיק"ו
תיק"ו
329 פעמים מופיעה מילה זו בש"ס, 3 פעמים היה לנו כבר במסכת ברכות, וזו הפעם הראשונה במסכת שבת, לא האחרונה, יהיו לנו במסכת שבת עוד עשרים ואחת שאלות שהגמרא תישאר איתם ב'תיקו'.
פירוש המילה הוא: תעמוד, שמשמעו אין הכרע לבעיה, ותעמוד בלא הכרעה. בהקדמה לספר שפתי כהן על התורה כתב שהוא מלשון תיק, כלומר שהתשובה מסתתרת כמו בתוך תיק. התוספות יום טוב מביא במסכת עדויות (פ"ח מ"ז) את הנוטריקון המפורסם: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל אמר שמסדרי הש"ס הכניסו כל כמה דפים "תיקו", כדי להחדיר את הציפיה לביאת המשיח.
ואומר הים של שלמה (ב"ק פ"ב סי' ה) ואין רשות לשום גאון בעולם לפשטה ממתניתין או מברייתא, או מסברא, דהוי כחולק על תלמודא דרבינא ורב אשי, כמו שאין ליישב התיובתא שנאמרה בתלמוד. פירושו הוא אל תנסה למצוא תירוץ או פתרון לשאלה, חז"ל בדקו את כל האפשרויות, וברור להם כשמש, שאין, ולא יהיו תשובות לשאלות שנשאלו, במשך כל הדורות, עד בוא אליהו הנביא.
אין גאונים, אין חכמים, אין סיכוי לתשובה, אין סיכוי למצוא ראיה, אין תשובה בשום פנים ואופן, גם במשך 2000 שנות גלות לא יהיה מישהו שימצא תשובה, רק אליהו הנביא יבוא ויגלה לנו את התשובה לאמיתה של תורה. ואין רשות לשום חכם בעולם לפשטה ממשנה או מברייתא או מסברא, שהרי זה כחולק על תלמוד של רבינא ורב אשי, ורק בעיות בגמרא שלא נפשטו ולא נסתיימו בתיקו הרשות לחכם לענות. ובאכן יש לשון בכסף משנה כסף משנה: ומכל מקום תמה אני היאך פוסק הראב"ד הלכה מסברא מאחר שבגמרא עלתה בתיקו.
ומספרים על חכם אחד שחיבר ספר לפשוט כל תיקו שבש"ס ובא להגר"א לקבל הסכמה ואמר לו שתיקו היינו שאין די בשכל אנושי לפשוט ספק זה.
(גישמאק בלימוד – דרשו)
מה עדיף מלוח או ממולח?
בעא מיניה רבא מרב נחמן וכו' א"ל לכי תיכול עלה כורא דמילחא. ומפרש רש"י, בבדיחותא אהדר ליה, כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר. לישנא אחרינא, לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו.
בביאור תשובה זו כתב הרב בצלאל זאב שפרן (שו"ת הרב"ז ח"א ילקוט החנוכי סי' יז), על פי מה שכתב בן המחבר בהקדמת שו"ת נודע ביהודה, בביאור מה שאמרו (עדיות פ"ב מ"ט) שהאב זוכה לבנו בחכמה. וקשה שהרי אמרו (נדרים פא.) שאין תלמידי חכמים מצויים שיהיו בניהם תלמידי חכמים, כדי שלא יאמרו שירושה היא להם. וכתב בתחילה שיש לבאר הדברים, על פי מה שנודע לחכמי הטבע שגוף האדם מורכב ממים ושמן וסיד ומלח, ומצאו על ידי הוכחות שאדם היותר חריף ובעל שכל יש בו יותר מחלקי המלח. ובזה פירש כוונת חז"ל (קידושין כט:) הוא ללמוד ובנו ללמוד, שיש בידו מעות שילמוד רק אחד מהם, ר׳ יהודה אומר אם היה בנו זריז וממולח וכו' בנו קודמו, ורבים לא ידעו לפרש מה הוא 'ממולח', עד ששלחו ידם להגיה בש"ס וכתבו 'ממולא' במקום 'ממולח', ובאמת יש לפרש הכוונה שבנו ממולח דהיינו שיש לו הרבה חלקי מלח לרמז שהוא חריף ובעל הבנה. ולפי זה נמצא שגם השכל והחכמה הם מסיבת הרכבת הגוף ומחלקיו, וקרוב להיות טבע האב דומה בזה לטבע הבן, ולכן אמרו שהאב זוכה לבנו בחכמה, והיינו בטבע הגוף הנאות לכל סוגי החכמה. אך לענין חכמת התורה אמרו שאינה ירושה.
ולפי זה פירש הרב"ז דברי רב נחמן, שכיון שהמלח רומז לבינה יתירה, אמר רב נחמן לרב אידי כשתאכל כור מלח וירבו חלקי המלח שבך, תוכל לעמוד על הדבר. וכן הביא במגדים חדשים (בסוגייתנו ד"ה לכי) וכן כתב בזרע חיים (סי' ל אות ה), שאמר לו שכשיאכל כור מלח ויתרבו אצלו חלקי המלח, יהיה לו לב נבון להבין החילוק.
והנה בהוריות (יג:) מובא שאכילת זיתים קשה לשכחה. וכתב היעב"ץ (הגהות שם, מור וקציעה או"ח סי' קע), שמה שאין נוהגים להזהר מלאכול זיתים, אף שנזהרים משאר דברים המביאים לידי שכחה, נראה שנוקטים שלא נאמרו דברי הגמרא אלא במי שאוכל את הזיתים בעודם לחים וחיים, וקובע סעודתו עליהם, מה שאין כן בזיתים המצויים שהם כבושים במלח, ואין אוכלים אותם אלא לקינוח. וכתבו בילקוט המאירי (ברכות לח: ד"ה ראיתי את) ובנטעי גבריאל (ט"ו בשבט ופורים, פ"ח הערה ו) על מה שכתב שעל ידי שכובש את הזיתים במלח אינם משכחים את הלימוד, שיש להביא סמוכים לדברים אלו מדברי בן הנודע ביהודה הנזכרים, שאדם חריף ובעל שכל יש לו יותר מחלקי המלח, ואם כן יש לומר שבאכילת זית מלוח הרי המלח מסייע לו שיוסיף הבנה ושכל, ולא תגרום לו אכילת הזית שכחת התורה.
(מתיבתא)
מה אמר ר' ישראל סלנטר בערב יום כפור לאדם שלא הבחין בו מרוב חרדת הדין
לא תשייליה במסכתא אחריתי, דילמא לאו אדעתיה. דאי לאו דרבי גברא רבה הוא – כספתיה. ומפרש רש"י: כלומר, שאין לבו למסכת זו, שמא יתבייש.
הגרצ"פ פרנק בהר צבי (שו"ת, או"ח ח"ב סי' יא) מקשה למה רבי חייא תלה את דבריו רק בזה שרבי יתבייש, הרי עצם הטעות בדין מצד עצמו הוא יותר היזק וקלקול בחילול שבת, ובודאי שעל גילוי פנים בתורה שלא כהלכה צריך להצטער יותר מחשש בושה. ומתרץ שודאי רבי חייא לא חשש על רבי שישכח עצם הדין שבטוח היה שרבי יודע בכל הש"ס, אלא כאן אחרי שרבי השיב לרב מה הדין, שאל רב את רבי 'מאי טעמא', שיאמר לו סברא, על זה אמר לו רבי חייא לא תשייליה במסכתא אחריתי.
בפחד יצחק (שבועות מאמר ט) כתב, שלכאורה נראה שמניעת השאלה במסכת אחרת היא מחמת חולשתו וקוצר ידו של הנשאל. אבל בדברי רבותינו מבואר להיפך, כי אזהרת השאלה במסכת אחרת באה להדגיש את צד הגדלות של הנשאל. והיינו שדווקא גדלותו של אדם היא היא המחייבת השתקעות גמורה ומוחלטת במסכת שהוא עומד בה עד כדי שלילת אפשרות התשובה במסכת אחרת. ואדרבה עד כמה שתחסר מדת גדלו של הרב כן לעומת זה יקטן חומר האזהרה של השאלה במסכת אחרת.
בספר הזכרון משכיל ליהודה (עמ' ר) הביא ששאלו את הגר"י הוטנר, שהגמרא הרי מסיימת 'דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כספתיה', ומבואר מזה אדרבה שזה שהוא גברא רבה הוא כן יכול לתרץ ממסכת אחרת. ותירץ שהן אמנם מה שקשה לאדם לעסוק בענין אחר הולך וגדל לפי יכולת הגברא רבה לאותו נושא שהוא מרכז את עיונו בו, אבל מאידך גיסא יכול הוא להתגבר על כך, ובזה ככל שהאדם גדול יותר לעומת זה יגדל כושרו לענות גם במסכת אחרת למרות ההפרעה שנוצרה בו מתוך הפסק עיונו.
מספרים על ר' ישראל מסלנטר זצ"ל שבערב יום הכפורים פגש בתלמיד חכם וירא שמים גדול, שכל הימים הנוראים החל מימי אלול היה חרד מאימת יום הדין, וכששמע קול תקיעת השופר היה מזדעזע ואימה גדולה נפלה עליו, ומיום ליום גברה האימה והחרדה עד שעברו ימי ראש השנה ועשי"ת, וכשהגיע ערב יום הקדוש יום הכפורים היה כולו אחוז אימה ופחד יום הדין, עד שכשפגש את ר' ישראל מסלנטר זצ"ל והוא היה ממקרוביו לא השגיח בו ולא נתן לו שלום, אמר לו ר' ישראל אם אתה ירא מאימת יום הדין מה אני אשם בזה, הראה לו ר' ישראל את דרך המוסר שאף כאשר האדם עומד במדריגות הגבוהות ביותר של דבקות בה', גם אז חובה עליו לראות את הנעשה על הארץ, ולמלא את המוטל עליו כלפי החברה.
(דברי מוסר, מאמר כ"ג)
(מתיבתא)
איך התחיל מרן הגרי״ש אלישיב זיע״א ללמוד את מסכת שבת?
חתן רבינו, הגאון רבי בנימין רימר שליט"א, מתאר מחזה מופלא במחיצתו של רבינו:
היתה זו שעת לילה מאוחרת, הגעתי לביתו והמתנתי לשעה 2:30, זמן תחילת הסדר. עמדתי בחדר השני ושמעתי אותו קם משנתו, נוטל ידיו ומיד מתחיל בברכת התורה.
הגרי״ש אלישיב פתח את הגמרא והתחיל ללמוד עם עצמו: "הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי שבת, ולכן ציווה אותנו לשבות בשבת קודש, זכר למעשה בראשית ואסר עלינו לעשות ל"ט מלאכות, המלאכה האחרונה מן הל"ט מלאכות היא מלאכת הוצאה. ועכשיו נתחיל ללמוד את דיני מלאכת הוצאה. זאגט די משנה: יציאות השבת שתיים שהם ארבע בפנים…
ואם מלאכת הוצאה היא אחרונה, למה פתח במלאכה זו דווקא, נו על זה הראשונים כבר מדברים ונעיין בזה אחר כך, אבל המשנה אומרת, יציאות השבת…"
אחר כך החל שוב: "הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי- שבת, ולכן ציווה אותנו לשבות בשבת קודש זכר למעשה בראשית, ואסר עלינו לעשות ל"ט מלאכות. המלאכה האחרונה מן הל"ט מלאכות היא מלאכת הוצאה ועל זה אומרת המשנה, יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים".
סיפר הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל שהגיעה אל פתחו שאלה קשה בחולה מסוכן, השאלה בערה בדחיפותה, היתה זו שעת לילה מאוחרת. עליתי ירושלימה, הגעתי לביתו של רבינו והמתנתי לשעה 2:30, זמן תחילת הסדר. עמדתי בחדר השני ושמעתי את רבינו קם משנתו, נוטל ידיו ומיד מתחיל בברכת התורה. היתה זו חוויה מופלאה לשמוע את רבינו מברך את הברכה, שהיא משוש חייו, ברכת התורה, בחיות ובגישמאק שאין כמוהו.
אחר כך שמעתיו מוסיף ואומר את הפסוק: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". חוזר ואומר בערגה שאין כמותה עלי אדמות: "אוי, מה אהבתי תורתך… מה אהבתי תורתך…". השאלה שהייתה כרוכה בפיקוח נפש נפסקה מיד להלכה, ואני יצאתי ברכוש גדול: "אוי מה אהבתי תורתך… מה אהבתי תורתך…" בניגון מתוק שאינו נשכח.
(גדולה שימושה)
סדר זרעים
מסכת ברכות
השאלה שנשאל מחולל רעיון 'הדף היומי' על הדף האחרון במסכת
שאלה מענינת נשלחה אל הגאון ר"מ שפירא מלובלין ע"י הרה"ג רבי יונה מרצבך זצ"ל כשהוא חותם עליה 'צעירים בברלין לומדי הדף היומי'. את השאלה הביא גם הגר"מ שפירא בספרו אור המאיר, השאלה היתה שבלימוד הדף היומי הם קבלו על עצמם ללמוד דף ליום, ומה יעשו בהגיעם לסוף המסכת הנגמרת בעמוד בודד, היחשב לדף?
מהר"מ שפירא השיב לשאלה תוך הבעת שמחה שהשאלה הראשונה בדף היומי מגיעה אליו דוקא ממקור ההשכלה מהעיר ברלין, דבר המורה שרעיון הלימוד הזה חדר גם לשם.
ומשיב להם שמצינו בספר תורה שכל יריעה צריכה להיות בגודל מסוים, לבד מהיריעה האחרונה שיכולה להיות אפילו מפסוק אחד. כך גם, אמר הגר"מ שפירא מלובלין ייחשב כדף שלם גם העמוד האחרון במסכת אף שאינו מושלם.
(דברים ערבים עח)
אמנם הגר"י זילברשטיין רצה לדון ששאני ספר תורה ששם הוא כדי שהתורה תיראה מלאה ולא מועטת וזה שייך רק באמצעו, אך בסוף הספר אין שום חיסרון אם יהיו בו קצת שורות, אבל בתלמוד תורה של דף, אין שם של של דף שלם או חצי עמוד של לימוד תורה ואולי אין זה מספיק לקיום הנדר, אך כבר הורה זקן מהר"ם שפירא שמועיל.
(חשוקי חמד)
מדוע לא הפליגו בשבח התלמיד של רב פרידא?
אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה
ידוע המעשה עם רב פרידא שחזר ולימד ארבע מאות פעם אותו לתלמידו. שאל הגר"א קרלנשטיין את מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א דהנה הגמרא מפליגה בשבחו של רבי פרידא, אבל לא מזכירה כלל את אותו תלמיד. ומדוע, הלא אדם רגיל, לאחר שלא היה מבין כמה פעמים היה מתייאש ואומר "זה לא בשבילי", ויוצא לעסוק בדברים אחרים. ואותו תלמיד לא מתייאש אלא שומע עוד פעם ועוד פעם. היו ארבע מאות סיבות כל יום לקום מהמקום ולעזוב את התורה. אבל בעקשנותו וברצונו העז הוא נשאר ומנסה בכל כוחו לקלוט מה שרבי פרידא מלמד אותו. וכי לא מגיע לו צל"ש על המאמץ הגדול שמשקיע בשביל להבין את הסוגיה ואינו מוותר עד שלבסוף מצליח להבין, אפילו מילה אחת הגמרא לא אומרת עליו, רק את רבי פרידא משבחים. וכי לא ראוי הוא למילה טובה אחת קטנה?
ויישב לו הגר"ח שליט"א, עינינו הרואות כי אדם החולה במחלה קשה לא עלינו, וכל הרופאים הרימו ידיים ואומרים שאין הם יודעים מה לעשות ושאין עוד סיכוי שימשיך לחיות, מה לא יעשה אדם זה בשביל הסיכוי הכי קלוש שיש לו, אם ישמע על טיפול חדש בקצה העולם שעולה הון תועפות, הרי לא יחסוך כל מאמץ בשביל לנסות, ביודעו כי חייו תלויים בכך, שום דבר כבר לא נחשב בעיניו לכלום. וכי מישהו ישבח אותו על כל מאמציו? מישהו יעריך אותו ויתן לו צל"ש? הלא זה מתבקש מאליו. מאחר שחייו תלויים בכך, כל אדם היה עושה את מה שהוא עושה, ואין בכך כל שבח מיוחד.
הוא הדין אמר הגר"ח, מי שמבין כי התורה זה עצם החיים שלו, הרי מובן מאליו שישקיע את כל כוחו ומרצו בשביל לזכות לתורה, אם הוא מבין שיאוש מתורה כמוהו כיאוש מעצם החיים, מובן מאליו שלא יעיז להתייאש ולנתק עצמו מהתורה מקור החיים. ממילא אותו תלמיד שנשאר עד שהבין אף על פי שעלה לו הדבר במאמצים רבים, אין כל טעם לשבחו כי זוהי חובתו אם מעוניין הוא לחיות, שכן אם לא היה עושה כן שוב לא היה טעם בחייו, אבל רבי פרידא שהשקיע את כל זה בשביל ללמד לאחרים, אותו יש לשבח בצורה יוצאת מן הכלל. בזה נוכל להבין ולקבל טעם, מה זה "אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה", רק מי שמוכן להמית עצמו על דברי תורה הרי זה מוכיח שמבין הוא כי התורה היא עצם החיים שלו ובלעדיה אין לו חיים אחרים לכן מוכן להקריב הכל, אף את חייו האמיתיים אם יצליח לזכות לעוד קצת תורה, ורק בצורה כזאת אפשר לקנות תורה.
(יחי ראובן)
מה עשה הבקי בש"ס כשלא ידע לענות
'עד דכפנת אכול, עד דצחית שתה' – בעודך רעב, אֱכוֹל, בעודך מצא, שְׁתֵה, ואל תתמהמה
"בישיבת וולאז'ין היה בחור אחד שהיה מפורסם כבקי בש"ס. יום אחד ישבו כמה בחורים ואכלו, ובאמצע האוכל דיברו בדברי תורה. הזכירו שם איזה מאמר חז"ל ושאלו איפה המאמר הזה כתוב. הבקי בש"ס הזה, היה צריך להגיד מיד איפה זה, והוא לא ידע. הוא קימט את המצח ולא נזכר בשום אופן.
"מיד הוא תפס את המצב שלו, שכולם מסביבו אומרים שהוא בקי בש"ס, והנה היה כאן עכשיו מבחן והוא רואה שהוא לא יודע. הוא עדיין לא בקי בש"ס! וזה הרי שיא התקוה של בן אדם, להיות בקי בש"ס.
"מה הוא עשה? הוא קם באמצע האוכל מבלי לומר שום מילה ומבלי להפרד מהחברים, הלך ולבש את המעיל והקפלוטש שלו ונעלם. הוא נסע לעיר אחרת וישב שם כמה שנים, יש אומרים שש שנים ויש אומרים ארבע שנים, ולמד בשקידה עצומה בלי שום קשר עם העולם, וצמח להיות אחד מגדולי הדור.
"היה מספר רבי חיים שמואלביץ, שרבי חיים וולאז'ינר אמר כהאי לישנא:
"ודאי שהבחור הזה עשה שלא כדין. הוא הרי צריך לברך ברכת המזון. אלא מה, הוא יברך בדרך? זה ודאי שלא כהלכה לקום לכתחילה וללכת. צריכים לברך במקום שאכל [אם הוא הלך, נחלקו ב"ש וב"ה אם יחזור, אבל לכתחילה לכו"ע אסור ללכת]. אבל אם הוא היה נשאר ומברך ברכת המזון – בכמה דקות שהיה לוקח הברכת המזון הכל כבר היה מצטנן אצלו, והוא כבר לא היה נוסע ללמוד! בכמה דקות האלה היתה מצטננת אצלו כל ההתרגשות שעלתה לו לגדלות עצומה בתורה, והוא לא היה מבצע את החלטתו לנסוע למקום אחר וללמוד בפרישות מהעולם זמן רב.
"היה אומר רבי חיים שמואלביץ: קורה שיש לבן אדם התעוררות, והוא דוחה אותה ללאחר זמן. זה לא טוב, צריך מיד! זה היסוד של הגמרא 'עד דכפנת אכול, עד דצחית שתה' – כל זמן שאתה רעב, שיש לך התעוררות, תנצל את זה! אל תשאיר את זה לאחר כך…".
(הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, דרשות משמר הלוי)
רשעים מלאים חרטות – איך היצר הרע מוותר בזה
צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר רע שופטן, בינונים זה וזה שופטן. בספר 'אוצרות התורה' הביא שאלה קשה שהקשה מרן הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל, בשמו של מרן ר' יצחק בלאזר מפטרבורג זצ"ל, מגדולי תלמידי מרנא האור ישראל מסאלנט: הרי אמרו חז"ל ש'רשעים יצר הרע שופטן' (ברכות סא, ב) ומפרש הגר"א – צדיק, היצר הטוב הוא המוביל אותו. אין לו שום רצון, לעשות רע. בינוני, זה אדם שמתמודד , יצר הרע בא לבקר אותו, אבל זה לא שיצר הרע מכריע אותו לדבר עבירה. היצר הרע בא, ומנסה לשכנע אותו , והוא מתגבר עליו. כי אם הוא לא היה מתגבר, ועובר עבירה, אז הוא כבר לא היה נקרא בינוני… רשעים יצה"ר מנהיגם ומדריכם והם ברשות לבם. והקשה ר' איצלה, שלכאורה אם כן היה צריך היצר הרע לפעול, שהרשע יחזיק בכל עוז ברשעו ולא יתחרט על מעשיו, וכיצד זה אמרו חז"ל שהרשעים מלאים חרטות (נדרים ט, ב)? כיצד יתכן שהיצה"ר שמפתהו לעבירה מניחו להתחרט עליה ושב ומפתהו ומניחו שוב להתחרט? אלא שכבר אמרו חז"ל שאחד משמותיו של היצה"ר הוא 'שונא' (סוכה נב, ב), וכתב ה'חובת הלבבות' (שער יחוד ה' פ"ה) שהיצה"ר הוא השונא היותר גדול שיש לו לאדם בעולם. טעות היא לחשוב שכל מטרתו של היצה"ר היא להחטיא את האדם, מטרת היצה"ר גם להחטיאו וגם להזיק לו ולאבדו כליל, כשונא וכאויב, והואיל וכך הוא מפתהו לעבירה כדי לאבדו מן העוה"ב, ולאחר מכן מביאו לחרטה, כדי לאבדו גם מהנאת העוה"ז שבעבירה, וכך הוא מאבד את הרשע משני העולמות.ההצעה המכובדת של מוכר הנעליים
כי סיים מסאניה, לימא: ברוך שעשה לי כל צרכי.
הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א הביא מצדיק אחד, מדוע שונה ברכת 'שעשה לי כל צרכי' שנאמרת בלשון יחיד משאר ברכות השחר הנאמרות בלשון רבים על כללות העולם דוגמת פוקח עיורים, מתיר אסורים וכו', ללמד לאדם דעת ובינה מה הם צרכיו, מה שהוא צריך, ומה שיש לשכנו ולחברו אינו מצרכיו כלל, אלא שעשה לי כל צרכי. ומשל נפלא אמרו בזה, תלמיד חכם נכנס לחנות נעליים, המוכר מקבלו בסבר פנים יפות ושואל אותו באלו נעליים הוא חפץ, בסוף דבריו הוא שואל איזה מידת נעל אתן לכבוד תורתו, עונה לו הת"ח מספר 40, הביט בו המוכר ואומר, לא, לא, ניכר בכם שמחשובי בני התורה אתם, על כן אפתח לבי ואגדיל חסדי עמכם לתת לכם מספר 45. והנמשל הוא אומר הרב בידרמן, שהשאיפה והרצון ליותר ממה שקיבלנו מן השמים הוא ממש כמידת 45 למי שגודל רגלו אינו יותר ממדה 40, שלא יוכל להלך עמהם יותר מכמה פסיעות. וזהו שעשה לי כל צרכי, שמרומז בזה שידע שהקב"ה הכין ונתן לו כל צרכו וכל מה שעודף על זה אין בו כלל טובה עבורו ויעכבהו מללכת על רגליו.
(באר הפרשה אמור)
ברכה על רעם או ברק לפני נטילת ידים?
לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב
המתעורר משנתו באמצע הלילה ושומע קול רעם או רואה ברק, האם יברך מיד?
שאלה משולחנו של הרה"ג רבי מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א מורה הוראה 'נאות שמחה' – מודיעין עילית
שאלה: אדם המתעורר משנתו באמצע הלילה ושומע קול רעם או רואה ברק, האם יברך מיד? או שאסור לברך עד שיטול ידיו, ואז כבר עובר זמן הברכה.
תשובה: כתב השו"ע (סוף סי' ד') שמותר לברך ברכות בבוקר לפני הנטילה, ואם יתכן שנגע במקומות המטונפים בשנתו צריך שינקה אותם בכל מה שמנקה, וכתב המשנ"ב בשם הזוהר שאוסר לברך בלי נטילת ידים כשרוח רעה שורה עליהם, וראוי להחמיר כשיש לו מים, וציין לסי' ס"ב סק"ח שאם צמא בלילה במטתו וקשה לו לטול ידיו יקנח ידיו בכותל או בכל מה שמנקה ויברך. ומפורש כתב המשנ"ב (סי' זכ"ר) שאם שמע קול רעם וברק בהיותו בבית הכסא, שיצא וינקה במידי דמנקה ויברך, שאם ישהה עד שיטול ידיו יעבור שיעור כדי דבור ולא יוכל לברך.
ובספר ארחות רבנו (ח"ד עמ' קנח) מובא אמר לי הגרח"ק שליט"א ששאל את מרן החזו"א זצוק"ל אם שוכב על מטתו בלילה ושמע רעם וראה ברק אם חייב ליטול ידיו ולברך, והשיב לו מרן כולי האי לא אטרחוהו רבנן.
ובספרי המקובלים החמירו ע"פ הזוהר שלא לברך שום ברכה לפני נטילת ידים, וכתב הכף החיים שיהרהר את הברכה בלבו, וכמו שמצינו בפוסקים (ט"ז סי' סב) לגבי הצמא בלילה במיטתו ואין לו מים ליטול את ידיו. אמנם המשנה ברורה שם הביא את דעת המטה יהודה שינקה בכל מידי דמנקה אף אם יודע בודאות שנגע במקומות המכוסים.
מתי צריך לשכוח את עמלק
לך ה' הממלכה – זו מלחמת עמלק
כותב המהר"ם שיק {תרי"ג מצות ,מצוה תר"ה} – והנה מצוה זו אנו מחוייבין לקרות בציבור פעם אחת בשנה, והטעם אמרי' בפרק אלו מציאות, דאבידה משתכחת בי"ב חודש, וכן על המת נגזר גזירה שבתוך י"ב חודש ישתכח. וידועה דעת החתם סופר (שו"ת אהע"ז סי' קיט) שהובאה במהר"ם שיק (מצוה תר"ה) שבשנה שלפני שנה מעוברת צריך לכוין לצאת ידי מצות זכירת מחיית עמלק בפרשת כי תצא שלפני השנה המעוברת. ובמועדים וזמנים (ח"ב סי' קסו) הביא מהגר"י ועלץ דאדרבה מהחתם סופר שם מוכח דאין צריך להיזהר בזה, משום שבשנה מעוברת החודש הנוסף הוא חלק מהשנה והטבע כפוף לתורה וזמן השכחה הוא י"ג חודש.
בגמרא בבא בתרא (מו:) אומרת 'עמל"ק סימן' – ראשי תיבות של הדינים המובאים לאחר מכן. ורבים תמהו על זה, עמלק שנצטווינו למחותו מוזכר כך לסימן, יש שתירצו שזו המחיית עמלק ההטובה ביותר, לימוד התורה הקדושה. וביעב"ץ תירץ שתיבת 'לא' הסמוכה לתשכח הטעם שלה הוא טיפחא, המפסיק בינה לבין תיבת 'תשכח', דהיינו שלפעמים זה לא ואז הכוונה שאסור לשכוח את מעשה עמלק ולפעמים זה דוקא תשכח כאשר זה בא לשמש אותנו לדברי תורה ולזכור את סוגיות הש"ס, כי אז דוקא ראוי שתשכח את מעשה עמלק ותשתמש במלה זו לצורך של לימוד תורה.
(זאת התורה)
האם בליל ראש השנה אנו רוצים להיות ריקנים?
אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון הרמ"א (סי' תקפ"ג) מביא את המנהג של אכילת רימון בליל ראש השנה, ואומרים 'נרבה זכויות כרימון'. והקשה בפרי חדש שם מדברי הגמרא 'אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון', וא"כ מה הרבותא בתפילה זו, האם שאיפתינו להיות ריקנים? על קושיא זו נאמרו עשרות תירוצים, בקובץ נזר התורה (אלול תשס"ו עמוד רעט) כתב לתרץ הרה"ג ר' חזקיהו יוסף פלמן שליט"א (ישלח לו ה' רפו"ש במהרה) בשם אביו הגאון רבי בן ציון זצ"ל שהביא מהחפץ חיים שמצוות וזכויות הם שתי דברים שונים. לדוגמא אם יש אחר שבא לשיעור תורה ואינו מבין את הנלמד, אין לו זכות בעצם הלימוד, אך יש לו מצוה ושכר על כך שאינו מדבר באותו זמן לשון הרע ורכילות, וגם על מה שמתאמץ. אבל מי שמבין וחי את הדברים הנלמדים, אצלו יש גם זכויות של הלימוד, וזהו שאנו מבקשים שנרבה זכויות כרימון ולא רק מצוות כרימון. מסופר על יהודי שהקשה לרבו על דברי הגמרא שאפילו ריקנים מלאים במצוות, והלא דבר והיפוכו הוא, אם הם ריקנין, איך הם מלאים? רבו לא היה שבע רצון מהקושיא, ואמר לו, גם אני למדתי גמרא זו, אך היתה לי קושיא אחרת, אם הם מלאים במצוות, האיך אפשר לומר עליהם ריקנין…האם בליל ראש השנה אנו רוצים להיות ריקנים?
אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון
הרמ"א (סי' תקפ"ג) מביא את המנהג של אכילת רימון בליל ראש השנה, ואומרים 'נרבה זכויות כרימון'. והקשה בפרי חדש שם מדברי הגמרא 'אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון', וא"כ מה הרבותא בתפילה זו, האם שאיפתינו להיות ריקנים?
על קושיא זו נאמרו עשרות תירוצים, בקובץ נזר התורה (אלול תשס"ו עמוד רעט) כתב לתרץ הרה"ג ר' חזקיהו יוסף פלמן שליט"א (ישלח לו ה' רפו"ש במהרה) בשם אביו הגאון רבי בן ציון זצ"ל שהביא מהחפץ חיים שמצוות וזכויות הם שתי דברים שונים. לדוגמא אם יש אחר שבא לשיעור תורה ואינו מבין את הנלמד, אין לו זכות בעצם הלימוד, אך יש לו מצוה ושכר על כך שאינו מדבר באותו זמן לשון הרע ורכילות, וגם על מה שמתאמץ. אבל מי שמבין וחי את הדברים הנלמדים, אצלו יש גם זכויות של הלימוד, וזהו שאנו מבקשים שנרבה זכויות כרימון ולא רק מצוות כרימון.
מסופר על יהודי שהקשה לרבו על דברי הגמרא שאפילו ריקנים מלאים במצוות, והלא דבר והיפוכו הוא, אם הם ריקנין, איך הם מלאים? רבו לא היה שבע רצון מהקושיא, ואמר לו, גם אני למדתי גמרא זו, אך היתה לי קושיא אחרת, אם הם מלאים במצוות, האיך אפשר לומר עליהם ריקנין…
תאריך היארצייט ששונה מחמת חלום
עניני חלומות
בספר סם חיים ליקוטי תורה, ישנו מעשה שאירע לפני כמאה שנה, שבת פרשת יתרו תרע"ח עם הגה"צ ר' יהושע העשיל אייזן.
באותו ערב שבת התעלף לפתע בהיותו במקווה לא חלפו השעות והוא נכנס כדרכו בשעת צהריים מוקדמת להיכל ביהמ"ד הקרלינאי בירושלים שם הביע את רצונו לגשת ל'עמוד' לתפילת מנחה, בביהמ"ד נכח יהודי נוסף שבקש אף הוא לגשת ל'עמוד', נענה רבי יהושע העשיל ואמר אימרה סתומה, וכי אינך יודע שעם מי שהולך עוד מעט ל'שם', אין מתווכחים? אחר התפילה שב לביתו. הרבנית הדליקה נרות שבת קודש ויצאה כדרכה אל שכנתה הרבנית של הרה"צ רבי מאטי סופר זצ"ל. מששבו בני הבית לקראת סעודת השבת, גילו להפתעתם כי אביהם שוכב מכוסה בטלית ושני נרות דולקים למראשותיו, נשמתו עזבה את גופו במיתת נשיקה. אך בכך לא הסתיים המעשה כ"ק האדמו"ר מסלאנים שליט"א, מספר את ששמע מפי הגה"ח ר' סנדר פריינד שליט"א, אחר פטירתו לא ידעו בניו למתי יש לקבוע את יום היארצייט, שכן בין השמשות היה, התלבטו רבני ירושלים ונטו לומר שמכיוון שהוא הדליק בעצמו נרות מראשותיו, כנראה היה זה עדיין מבעוד יום בי"ט שבט. אך רבי יהושע העשיל נתגלה אל הדיין הגאון רבי דוד שובקס זצ"ל בחלומו, ואמר לו כאשר בני ר' יצחק אייזיק יבוא וישאלך למתי יש לקבוע את יום היארצייט, תאמר לו ביום כ' שבט שהרי פטירתי בשבת היתה, השיב לו הרב שובקס בחלומו, תורה לא בשמים היא, כאן הרי פסקו שיום הסתלקותך הוא יום ששי י"ט שבט, שהרי הַדלקת הנרות מראשותך מורה על כך. אך רבי יהושע העשיל לא קיבל את דבריו, ואמר יעיין נא בספר אליה רבה וימצא כי הצדק עמי, שהרי יש לאדם חזקת חי כל זמן שלא נודע מותו. התעורר הדיין מהחזיון ותתפעם רוחו, עיין בספר אליה רבה, ומצא אכן כי צדקו דבריו של הנפטר הגדול והכניס את הספר לתוך שקית הטלית אשר לו. למחרת כאשר כאשר נכנס הדיין הגאון לבית הכנסת, ניגש למולו ר' יצחק אייזיק, ושאלו מה אומר הרב למתי אקבע את יום היארצייט של אבי זצ"ל, מיד סיפר לו את המעשה בהתרגשות, והוציא את הספר אליה רבה ופתח לפניו בסעיף המדובר
(קובץ דברים ערבים תשע"ז)
כמה אותיות יש בברכת כהנים?
האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא, ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו, ולימא הכי: רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו'
מדוע דווקא ברכת כהנים היא הזמן לבקש על החלומות? במילים של ברכת כהנים ישנם שישים אותיות, ובספר "חסד לאברהם" לר"א אזולאי ז"ל (סבו של החיד"א ז"ל, מעין ז' נהר כ"ו) כתב וז"ל: "ענין מיטתו של שלמה יש בו סוד גדול, וכל מה שיש לנו רשות לפרסם נפרסם. דע כי מיטתו של שלמה היתה חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ועשר אמות קומתה, ובכל רוח חמש עשרה דפין, וכל דף ודף רוחבו שני טפחים וכו'. ודע שבשישים דפין שבסביב המיטה היה חקוק שישים אותיות שבברכת כהנים, על כל דף ודף אות אחת כאשר יתבאר". אם כן שישים אותיות אלו יש בהם כח ושמירה לעם ישראל, וכדברי הירושלמי בסוטה: על הפסוק 'ואל זועם בכל יום', ומי מבטל את הזעם שלא יחריב את העולם, אמר ר' אבין בשם ר' אחא ברכת כהנים מבטלת. ואומר הזוהר הקדוש שבזמן ברכת כהנים מתעוררת מדת הרחמים והחסד להאיר פנים מאירות לעם ישראל.
וזהו שאומר בתפילה על החלום 'וכשם שהפכת את קללת בלעם הרשע מקללה לברכה, כן תהפוך כל חלומותי עלי לטובה', ולכאורה מה ההשוואה בין היחיד לעם ישראל כולו, ומובא בזוהר (נשא קמה) ששישים אותיות ברכת כהנים הן כנגד שישים רבוא ישראל, וא"כ כל יחיד ויחיד כלול בהם.
מדוע דווקא הכהנים נשלחו להיות המברכים?
מבאר הגאון רבי אהרון וואלקין אב"ד פינסק בהקדמת ספרו "מצא אהרון" על פי הגמרא בסוטה (ל"ח): "אמר רבי יהושע בן לוי אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין" ומבאר המהרש"א שברכת המברך חלה כפי כוונת המברך.
משום כך אומר הרב וואלקין, בחר הקב"ה דווקא בכהנים להיות מברכיהם של ישראל, שמקור פרנסתם וחייהם הם מתנות כהונה שהם מקבלים מיד בני ישראל, ואם כן הם בוודאי יברכו את ישראל בלב שלם, באהבה ובנפש חפצה, שהרי ברכת ישראל היא ברכתם, וככל שתתרבה תבואתם של ישראל כך ירבו ישראל לתת תרומה, חלה, ביכורים, ואשי ה'. לכן מובטח שברכת כהנים תהיה יותר בלב שלם שהם זכו להיות נושאי הברכה לישראל.
מדוע נתגלה הנס בנחלי ארנון דווקא ע"י מצורעים?
שני מצורעים היו וכו' ואמרו לישראל ואמרו שירה.
צריך ביאור מדוע גילוי הנס והשירה של עם ישראל שבאה בעקבות הנס באה דווקא ע"י שני מצורעים. וכן מצאנו בנגע צרעת שבבית, שע"י הצרעת יתגלו האוצרות שהטמינו האמוריים בקירות הבתים, ומדוע גם בזה הצרעת היא זאת שדרכה יתגלו אוצרות לעם ישראל? מובא בחז"ל שלולא מרגלים ששלחו בני ישראל, היו מגיעים לארץ בקפיצת הדרך ביום אחד, ואם כן, לא היו האמוריים מספיקים להגיע לנחל ארנון ולהתחבאות שם בנקיקים ובמערות שבערים לצידי נחל ארנון, על מנת להילחם בבני ישראל בחיצים ובבליסטראות, וכן לא היה להם זמן להחביא בקירות שבבתיהם את האוצרות שלהם. נמצא שרק מפני לשון הרע של המרגלים ששלחום ישראל, והוציאו דבה ואמרו שכל הטובות של הקדוש ברוך הוא הם רעות, הספיקו האמוריים להתכונן ולעשות את שני הדברים האלו, ובאו לישראל כל הטובות האלו, על כן באו טובות אלו דווקא על ידי עניני הצרעת. וכן לשון 'אמוריים' הוא מלשון 'אמירה', ללמדנו שיש בזה 'אמירה' לעם ישראל לפני כניסתן ארץ שהקדוש ברוך הוא עושה להם טובה גדולה ומכופלת.
(פרפראות בדברי חז"ל)
מהו מלח סדומית?
והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדשים – אלו מים אחרונים
הגמרא בחולין (קה:) אומרת שהטעם למים אחרונים הוא משום מלח סדומית המסוכן לעיניים. וחז"ל אמרו בברכות (מ.) שצריך לאחר כל אכילה לאכול מלח, לכן צריך ליטול מים אחרונים.
אז מה הוא מלח סדומית?
בגמרא (כריתות ו.) מובא שאחד ממרכיבי הקטורת היה "מלח סדומית". לגבי זיהוי המקום שממנו מופק "מלח סדומית" נראה מדברי המאירי בשבת (קח:) שזה מים המלח הסמוך לסדום, ששם בגמרא מובא שהמים של ים המלח מרפא את העיניים. ומקשה המאירי "הרי לגבי המלח היוצא מים המלח אמרו שמסמא את העיניים, ותירץ שהמים מרפאין אולם המלח מסמא, או שמרפאין את החולה ומסמאין את הבריא כדרך הרבה מהדברים הרפואיים". א"כ מבואר מדברי המאירי ש"מלח סדומית" הוא מים המלח.
אולם מצאנו ב' ידיעות מעניינות לגבי זיהוי מלח סדומית, האחת מס' "שלטי הגבורים" (לרבי אברהם הרופא זצ"ל תלמיד המהר"ם מפאדווה – איטליא שס"ב, דף צו.) שכתב שמלח זה אינו מלח שמופק מהים או מהאדמה, אלא מהמלח שהמטיר הקב"ה על סדום ועמורה.
לגבי מה שכתב שהקב"ה המטיר "מלח" על סדום, יש להעיר שבפסוק מופיע שה' המטיר רק "גפרית ואש", ולא מוזכר מלח, אולם בספר דברים (כט,כב) כתוב "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה' באפו ובחמתו", נראה מפסוק זה שהקב"ה המטיר על סדום גם מלח. (ועי' בחזקוני שם, שפירש על המלה "ומלח" – שנאמר "ותהי נציב מלח).
ובס' "מאמרים ברפואה" (לרבי רפאל מרדכי מלכי זצ"ל, חכם ורופא בירושלים אביו של רבי עזרא מלכי זצ"ל בעמח"ס מלכי בקודש, עין משפט, ושמן למאור, נפטר 1702, נדפס בירושלים תשמ"ה עמ' קמב) כתב: "שמעתי אומרים שאשתו של לוט היא קיימת עד היום והיא נציב מלח, וממנה מביאים מלח לירושלים עד היום הזה, וזהו מלח סדומית שמסמא את העיניים, ונראה דהיינו טעמא, לפי שאשתו של לוט כשהביטה מאחריה וראתה נעשית מלח, אף המלח עצמו היוצא ממנה יש לו אותו טבע ומסמא את העיניים או מזיק לחוש הראות".
(קב ונקי בראשית)
מתי משגיחין בבת קול?
רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול
חומש ויקרא מתחיל בפסוק 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו', וצ"ב, כי עפ"י דקדוק לשון היה לו לומר 'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו', ומדוע איחר מלכתוב תיבת ה' עד אחר וידבר. ומבאר הרה"ק ה'בית אברהם' זי"ע כי תיבת ויקרא נכתבה בא' זעירא ונחשב הא' כמי שאינו, וכמו שנכתב 'ויקר' מלשון מקרה, וכלומר, ויקרא אל משה, כל מה שאירע וקרה למשה רבינו, הבין ש'וידבר ה' אליו'. שהקב"ה מדבר אליו בזה ולא פלוני עשה לו, ואף הוא לא גרם לעצמו כל רע, אלא הכל בשליחות ובדבר ה' הוא.
פעם נכנס הגאון הצדיק רבי נחום יאס'ער זצ"ל מזקני וחשובי חסידי שטפנשט-באיאן (נולד והתגורר שנים רבות על אדמת רוסיה, לאחר שנים דר בעיה"ק ירושלים) להגה"צ רבי נטע ציינוירט זצ"ל בבקרו של יום, היום בבוקר שמעתי 'בת קול' מן השמים, הסובבים חששו שמא אירע משהו לבריאותו… אך ר' נוחם הסביר מיד את כוונתו – קמתי בבוקר ולא מצאתי את מנעלי (אחד מבאי הבית שלא היה כ"כ… הטמינם) וראיתי בזה כמי שנשמע בת קול בביתי ומודיעים לי בזה מן השמים שהוטל עלי תפקיד נכבד – לחפש את הנעליים… לאחר כמה דקות שוב נשמע בת קול בביתי – כי מצאתי את הנעלים, וראיתי בזה הכרזה מן השמים כי מלאתי את התפקיד בשלמותו ונגמרה שליחותי…
(לקט מתוך 'באר הפרשה' – ויקרא- תשע"ח)
אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי – ביאור נפלא בזמר לשבת
בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום.
'אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי' – אנו מזמרים מדי שבת-קודש. הסברים רבים נאמרו על פזמון זה, אחד מהם, המובא בספר "מטה יהודה", מתבסס על פי דברי משנתינו שלבית הלל מברך על היין ואחר כך מברך על היום', והלכה כבית הלל. ואם כן זו הכוונה: "בכוס ישועות אשא פני", והכוונה לכוס של קידוש, "אל ההרים אשא עיני", דהיינו: אני נושא את עיני אל מורי ההוראה, ובהוראתם נוהג 'כהלל ולא כשמאי', ומברך על היין תחילה…
ביאור נפלא אמר על כך הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, בהיותו כבן תשע שנים: בגמרא (חגיגה י:) אמרו שהלכות שבת הן 'כהררין התלויין בשערה', ופירשו שזהו משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ופירש רש"י שזה משום שאנו דורשים סמוכין: 'וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת'.
והנה, בגמרא (מנחות מ.) הובאה מחלוקת לענין סדין עשוי פשתן, האם חייב בציצית, שהיא צמר, או שמא פטור משום איסור כלאים): בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, ופירש רש"י, שבית הלל דורשין סמוכין כדי להתיר כלאים בציצית ובית שמאי לא דורשים.
זו כוונת הפייטן: 'אל ההרים אשא עיני', כלומר: אל הלכות שבת שהן כהרים התלויין בשערה, וזהו כהלל ולא כשמאי, שהרי כל הגדרת הלכות שבת כהררין התלויין בשערה היא רק מכח דרשת סמוכין, ואילו בית שמאי אינם דורשים סמוכין…
'כמוצא שלל רב' על הדף היומי – עלון מס' 7
(ניתן לקבל בפניה למייל [email protected])
מדוע הרב סגל נטל ידים מחוץ לחדר?
שמע ריש גלותא ואיקפד. הרשב"א (ד"ה וליברכו) מקשה, איך היה מותר להם ליחלק לשלשה שלשה, הלא שנינו במשנה להלן שעשרה אינן נחלקין בזימון עד שיהיו שם עשרים . ותירץ, שאם הריש גלותא היה שומע שהם מברכים לעצמם היה מונעם מלזמן עד שיברך הוא עמהם, ואת הזימון שלו לא היו יכולים לשמוע מחמת הרעש, ולכן העדיפו ליחלק. עוד תירץ, שאף אם לא היה הריש גלותא מונעם מלזמן, מכיון שהוא מקפיד על כך הרי זה זלזול בריש גלותא, וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן [כמבואר לעיל (יט:)], ומצוות הזימון בעשרה היא מדרבנן.
מספר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל שסיפר לו אברך, שבבחרותו ישן בחדרו של הגאון הצדיק רבי יהודה סגל ממנשסטר זצ"ל, אותו בחור היה מכין לעצמו קערה עם ספל מים ליד מטתו, והופתע שרבי יהודה גם מכין ספל מים בקערה אך מניחו מחוץ לחדר ובבוקר היה יוצא מהחדר ונוטל ידיו. איני יודע אומר ר' יענקל'ה האם היה בהליכה יותר מארבע אמות, שהחמירו בו בזהר הקדוש כל כך. אבל הרי הזהירו שלא להציג הרגלים על הארץ בלא נטילה ("אגרא דפרקא" אות ט) – שאלו על כך, ותמה לשאלה: "הלא השבות יהודה פסק שבשעת הדחק יש להקל ולומר שכל הבית כארבע אמות, אני קם בעודך ישן, וקול הנטילה עלול להעירך! אין שעת דחק גדולה מזו, ובשעת הדחק התירו!"…
(מתוך 'והגדת')
איזו ברכה יברכו בקבלת פני המשיח?
אין חותמין – בברכה, בשתים – בשני ענינים. ומה שאנו אומרים 'על הארץ ועל הפירות', מבארת הגמרא על הארץ שמוציאה פירות.
בקובץ מוריה נדפסה שאלה ששאל הג"ר שמואל הומינר ז"ל את הגרש"ז אויערבך זצ"ל, השי"ת יזכנו מהרה לקבל פני משיח ונברך אי"ה ארבע ברכות: א. ברוך חכם הרזים. שבודאי יהיו שם ששים רבוא ישראל וכהנה וכהנה עד אין מספר. ב. ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. ג. ברוך שחלק מכבודו ליראיו. ד. שהחיינו. ויש להסתפק אם רשאי לכלול ביחד ברכות שחלק מחכמתו ומכבודו ליראיו, או אולי הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות.
והנה, בברכות הנהנין אי אפשר לכלול יחד ברכת מזונות והעץ יחד, וכן בברכות השחר אין כוללים שלא עשני גוי עבד ואשה יחד, ומזה מוכח שאסור לנו לכלול ברכה עם חברתה, ומדוע בברכה מעין שלוש אנו כוללים ואומרים על המחיה וכו' ועל הגפן ועל העץ.
והשיב על כך הגרש"ז אויערבך, לענ"ד הדברים פשוטים שהכלל שאין חותמין בשתים, הוא פרט לאותם הדברים אשר החכמים ראו אותם כחדא וכמו"ש בברכות מט ע"א, על הארץ ועל הפירות – ארץ שמוציאה פירות. וכן מבואר בירושלמי לענין תרומות ומעשרות, דאע"ג שמברכין על כל אחת בפני עצמה, מ"מ ביחד כוללן ומברך ברכה אחת. וחושבני, אומר הגרש"ז, מפני שעיקר הברכה הוא בגלל התיקון, כמו שמברכים על שחיטה ועירובי חצרות ותבשילין, וכיון שהתיקון הוא ע"י כולם, לכן כוללן אע"ג שתרומת מעשר היא רק לתיקון המעשר ולא לתיקון כל השיריים. ומה שהביאו בשם הגר"ש סאלאנט זצ"ל שאפשר לכלול גם פדיון מעשר שני, הוא חידוש גדול, וצע"ג למעשה כיון שאין זה תיקון אלא העברת הקדושה מהפירות על מעות או פירות אחרים. אבל איך אפשר להעלות על הדעת לכלול בברכה שלפניה מיני מזונות ופרי העץ, וכן גוי עבד ואשה. ומוסיף הגרש"ז שבחתימה של קריאת המגילה שחותמים מספק: הנפרע, והקל המושיע, נראה שגם זה נחשב לברכה אחת.
איזו ברכה בירכו בני ישראל על המן?
משה תיקן לישראל ברכת 'הזן' בשעה שירד להם מן
הקדמונים דנו בשאלה, מה בירכו בני ישראל כברכה ראשונה כשאכלו מן?
הבני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג') כתב בשם הרב המקובל מו"ה ישראל דוב, שכנראה לא בירכו על המן, על פי האריז"ל שתכלית הברכה היא, לברר הניצוצות ולהפרידן מן הפסולת, וכיון שהמן היה לחם של מלאכי השרת, שנבלע באיברים, הרי שלא היה בו פסולת ולא היה צריך בירור. והוסיף הבני יששכר על דרך אפשר, שמכל מקום בשבת שהוא קדש והאכילה בה כעין אכילת קדשים, היו מברכים 'אשר קדשנו במצותיו וציונו לאכול סעודת שבת'.
הרמ"ע מפאנו כותב, שלעתיד לבוא, כשהצדיקים יאכלו את סעודת הלויתן, יצרפו לסעודה את צנצנת המן, ואז יברכו עליו ברכת "המוציא לחם מן השמים".
בספר חסידים כתב שעל המן היו מברכים 'הנותן לחם מן השמים'.
ב'מרכבת המשנה' על המכילתא (פרשת בשלח פ"ד ג') וכן בפרדס יוסף (בשלח) כתב שהיו מברכים על המן את הברכה של המאכל שעליו חשב, וקיבל המן טעמו, כלומר אם חשב על פת בירך 'המוציא', ואם חשב על תפוח בירך 'בורא פרי העץ' וכדומה.
הגאון רבי חיים פאלאג'י זצ"ל בספרו 'נפש החיים' כתב, שאף שהיה כצפיחית בדבש, ולכאורה ברכתו 'בורא מיני מזונות', מכל מקום כיון שקבעו עליו סעודה היו צריכים לברך עליו 'המוציא'.
הבן איש חי זצ"ל, כתב בספרו 'תורה לשמה' דנוסח הברכה היה 'הממטיר לחם מן השמים' כלשון הכתוב בתורה.
הגאון מטשיבין זצ"ל (דובב מישרים ח"ד, לקוטי תשובות), מצטט את דעת הספורנו, הסובר שבלקיטת המן בשבת, היו חייבים משום איסור 'תולש דבר מגידולו', ובהכרח שהספורנו סבר שהמן נחשב לדבר שגידולו מהארץ, ולכן קבע הגאון מטשיבין, שעל המן מברכים ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כפי שמברכים על הלחם.
צדקה ליתומים עבור מזוזה?
אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה
אכן בשולחן ערוך נפסק שבית הכנסת רק אם יש בו דיורין חייב במזוזה, ודנו על פי זה מה יהיה בבית מדרש. ישנם קהילות שאכן נהגו לא לקבוע מזוזה בפתח בית הכנסת (קהל עדת ישורון).
על הפסוק 'ושמתם את דברי אלה' (דברים יא יח) שנאמר בפרשת מזוזה, מפרש רש"י: אף לאחר שתִּגלו הֵיוּ מצויינים במצוות, הַניחו תפילין, עַשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים. ודנו המפרשים בדבריו, הלא מצוות אלו אינם מצוות התלויות בארץ, ויישבו בכמה אופנים. הרמב"ן כתב: יש בו במדרש הזה סוד עמוק. ובמהר"ל מאריך לבאר זאת. הגאון מוילנא אומר שברש"י היה כתוב בראשי תבות: התע"מ. שכוונתו היתה: הַפרישו תרומות עַשרו מעשרות. ולא כפי שפתחום הניחו תפילין עשו מזוזות.
הגמרא בקידושין (לד.) לומדת חיוב נשים במצות מזוזה מכך שנאמר על מצוה זו אריכות ימים 'למען ירבו ימיכם', והאם נשים לא צריכות לחיות?
מסופר על המהרי"ל דיסקין שהגיע אליו אדם עני ואביון ואמר שאין לו כסף למזוזה ואין על פתח ביתו מזוזה, מיד פתח המהרי"ל דיסקין את קופת הצדקה של 'בית היתומים' ונתן לו כסף למזוזה, לאחר שיצא העני, שאלוהו תלמידיו מה ענין כספי 'בית היתומים' למצות מזוזה? נענה המהרי"ל דיסקין ואמר, על מצוה זו נאמרה בשכרה אריכות ימים, וא"כ, מנעתי מילדיו להיות יתומים והקדמתי רפואה למכה.
במה שונה ברכת המזון במטוס?
ברכת האורח
האוכלים בגינה או במקום ציבורי, איזה נוסח יאמרו ב'הרחמן הוא ישלח ברכה מרובה בבית הזה'?
האוכל בבית השייך לעכו"ם, פסק המשנ"ב (סי קצג ס"ק כז) שבנוסח הרחמן יאמר: "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בהליכתנו ובישיבתנו מעתה ועד עולם". וכך פסק גם הגר"י זילברשטיין לברך במטוס השייך לנוכרים.
ומכח זה הוסיף הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד ברכות מו, א), שאף האוכלים במקומות ציבוריים שאינם בית וכגון בגינות ציבוריות וכדו', שיאמרו בברכת המזון נוסח זה בהרחמן, ולא יאמרו 'הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה ועל שלחן זה שאכלנו עליו'.
עוד כתב המשנ"ב שם, שלענין נוסח 'הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה', אין בעיה לאומרו אף בבית השייך לעכו"ם, ומשום שהכוונה ב'בעל הבית הזה', על בעל הסעודה.
והאוכלים במסעדה או בבית מלון, דעת הגרי"ש אלישיב שיש להם לומר "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה", אף על פי שהם משלמים לו על הסעודה, שכן אם בעל הבית לא היה מכין להם את הסעודה, לא היו אוכלים אכילה זו, וכספם לא היה משביע אותם. אך לגבי הברכה המיוחדת שמברך האורח את בעל הבית "יהי רצון שלא יבוש" וכו', מבואר במשנ"ב (סי' רא ס"ק ז) שהמשלם על סעודתו אינו מברכה.
(חשוקי חמד ברכות)
במה תלה הבבא סאלי את כח ברכותיו?
השותה מים לצמאו, מברך שהכל נהיה בדברו. ר' טרפון אומר, בורא נפשות רבות וחסרונן
הגאון רבי יצחק זילברשטיין אומר ווארט מהצדיק באבא סאלי זצ"ל בהסבר לדברים אלו: 'השותה מים'- מי שלומד תורה, שנמשלה למים, 'לצמאו' – והוא מרגיש הא… הא… צימאון אדיר לתורה,
'מברך' – יש לו כוח מיוחד לברך, 'שהכל נהיה בדברו' – וכל מה שיברך – יתקיים!
רבי טרפון אומר עוד יותר מזה – מי שלומד תורה באופן כזה של צימאון, הרי הוא יכול להחיות מתים! – 'בורא נפשות רבות וחסרונן'— כך השיב ה'באבא סאלי' ליהודי, ששאל אותו על ברכותיו המתקיימות.
המעניין הוא, מוסיף הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שאת הווארט הזה אומרים שני גדולי עולם נוספים, הרב הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע והגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל.
ומוסיף הרב זילברשטיין, כשיהודי ניגש ללמוד תורה, והוא יודע שמכל תיבה ותיבה הוא מקבל דביקות כזו בקדוש ברוך הוא, עד שניתנים בידו כוחות לשדד מערכות ולברך ברכות – הוא ימצא עד מהרה את המתיקות והערבות שבלימוד התורה הקדושה.
אם נחשוב באותם רגעים קשים, שהיצר אורב לנו, כי בלימוד אנו מתקרב אל בורא העולמים, 'שהכל נהיה בדברו' – שכל הברכות מתקיימות, "רצון יראיו יעשה", אז נראה כמה התורה הופכת להיות מתוקה, ונלמד באהבה, עד שיבוא יום והקושי שלנו יהיה להתנתק ממנה.
(מרוה לצמא)
לאלו פירות אנו צריכים להתאוות לאכילתם?
מאי ברכה אחת מעין שלש וכו' והעלנו לתוכה ושמחנו בה
בני אשכנז מוסיפים 'והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה'. תוספת זו נתונה במחלוקת רבתי בין רבותינו הפוסקים. הטור (או"ח סי' ר"ח) מביא סמ"ג שכתב 'ואין לאומרו, שאין לחמוד את הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים המצוות התלויות בה'. הפוסקים נזקקו לדברי הסמ"ג, והעלו מספר אפשרויות לבאר את הנוסח "ונאכל מפריה ונשבע מטובה".
הב"ח כותב שקדושה המושפעת מלמעלה שורה על הפירות, והאוכלים מן הפירות מושפעים מן הקדושה, ועל כן ודאי שאנו מתאווים לאכילתם. האליה רבה דן בדברי הב"ח ומקשה עליו מגמרא מפורסמת בסוטה (יד.) על משה רבנו שאומרת 'וכי לאכול מפריה הוא צריך', הרי לנו שאין מעלה באכילתם. אך מיישב מיניה וביה, שלדרגתו הגבוהה של משה רבנו שהשכינה עמו תדיר, הוא אינו נזקק לתוספת קדושה זו, ומדייק זאת בדברי הגמרא: וכי לאכול מפריה הוא צריך? ודברי הגמרא אכן אמורים כלפי משה רבנו בלבד.
הגרי"ז מבריסק זצ"ל פירש את הדברים באופן שונה לחלוטין.
הוא נשאל על המילים 'ונברכך עליה בקדושה וטהרה' שלא נאמרות בשום ברכה, והשיב בשאלה, מהו 'לאכול מפריה' הרי אמרו בגמרא בפסחים (ח:) שאין פירות מובחרים גדֵלים בירושלים כדי שלא יאמרו עולי רגלים, דיינו שבאנו לאכול את פירותיה. וביאר הבריסקע'ר רב שקושיא אחת מיישבת את חברתה, הפירות שאנו מתכוונים אליהם בברכה זו הם פירות מעשר שני ונטע רבעי שנאכלים בקדושה בירושלים, ובקשתנו בברכה זו שנזכה לאכול פירות אלו שהותרה אכילתם רק בקדושה ובטהרה, וזה יהיה רק ע"י בניית בית המקדש במהרה בימינו.
(ע"פ מאורות)
מהו מקור שם העיר יריחו?
האי משחא דאפרסמון מברכין עלויה בורא שמן ארצנו.
שמן אפרסמון הוא המוזכר בפרשת הקטורת: הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, כמובן שאין שום קשר לפרי האפרסמון של זמננו. וקבעו לו ברכה מיוחדת משום חשיבותו שגדל בארץ ישראל, ונפסק כך בשולחן ערוך (או"ח סי' רטז ד) שמברכין עליו בורא שמן ערב. ולשיטת הפרי מגדים (או"ח פתיחה להלכות ברכות) ברכה זו היא הראשונה במעלה מחמשת ברכות הריח: א', בורא שמן ערב. ב', עצי בשמים. ג', עשבי בשמים. ד', מיני בשמים. ה. הנותן ריח טוב בפירות.
רש"י מביא את דבריו של הספר 'יוסיפון' – אחד מג' פעמים שמובא ברש"י על הגמרא- שהעץ שמפיקים ממנו את שמן האפרסמון היה גדל ביריחו, ועל שם הריח היתה נקראת יריחו. וביוסיפון מביא עוד, העץ הזה לא נראה מעולם במקום אחר כי אם ביריחו, ורבים מלכים ממלכי הארץ וגם מלכי מצרים לקחו מנטעי העץ וינסו לטעת מהם בארצם במקומות רבים ולא סבל העץ את טבע הארץ כי יבש, והיה העץ ביריחו עד חורבן בית שני, וכאשר נחרב בית המקדש השני נעתק העץ מיריחו אל מצרים ואל מקומות אחרים במקום ידוע והיה שם עד היום הזה, וגם עודנו מעט ביריחו.
טעם נוסף לשמה של העיר כתב ביוסיפון, שהעיר "יריחו" נקראת "עיר הירח", כי מולד הירח נראה ביריחו לפני שנראה במקומות אחרים, ולכן העדים הנאמנים אשר היו באים להעיד על ראיית הירח היו באים מיריחו, כי כל מי שהגיע להעיד מהעיר יריחו לא נמצאת בעדותו סיבת מבוכה ושגגה, משא"כ בשאר המקומות היו פעמים שוגגים בעדותם ונבוכים.
(ע"פ קב ונקי)
מה עצר את המגיפה בוולוזין?
תכף לתלמיד חכם – ברכה
סיפר הג"ר יחיאל מיכל צוקר שליט"א על אביו שסובל מאסטמה קשה. כידוע, האויב הגדול ביותר לאסטמה הוא האבק. הצורך החשוב ביותר הוא אויר נקי. בסמיכות לבית הורי היה מצרך הנדיר בבני ברק – שטח פתוח. אך ביום מן הימים הקצתה עיריית בני ברק את המגרש עבור בניית תלמוד התורה "באר יהושע".
התושבים ידעו, שכשיבנה הבנין יחסם כל האויר שהיה להם עד כה ורעש של מאות ילדים בלע"ה ישמע בכל שעות היום. בד בבד, השביל המוביל לת"ת יבנה כשני מטרים מתחת לחלון בית הורי, והאבק שיעלה ממאות הילדים אמור לכסות את הבית בכל יום… אחד השכנים, של"ע לא זכה לאהבת תורה יתרה, החל להחתים את תושבי השכונה נגד הקמת התלמוד תורה. ברור היה לו, שאבי שליט"א יהיה המתנגד הגדול ביותר, כי בשבילו זה יותר מספק פיקוח נפש!…
משבא אל אבי, השיב לו אבי בסיפור. ברחבי ארופה התפשטה מגפה קשה. המגפה עמדה להגיע לוולוז'ין, ובאו וסיפרו זאת למרן הגר"ח מוולוז'ין. הגר"ח הורה שכשתתקרב המגפה יותר יאמרו לו, וכך הוה. הגיע היום והמגפה קרבה מאד. הלכו ואמרו זאת לגר"ח. הוציא הגר"ח את תלמידי הישיבה לרחוב עם סטנדרים וגמרות, ובכל כמה עשרות מטרים העמיד שני חברותות שישבו ולמדו, וכך הקיף את כל וולוז'ין.
– המגפה הלכה והתקרבה, ונעצרה בוולוז'ין!!!
פנה אבי שליט"א לשכן ואמר: "אם רוצה אני חיים ארוכים – אין לי דבר גדול יותר מתלמוד תורה מתחת לאפי, זו השמירה הטובה ביותר! אדרבה! – אם יחסרו חדרים לכיתות כדאי שיבנו אותם בתוך החצר שלנו ממש, וכך תהיה השמירה טובה יותר! ואם על ירידת מחירי הדירות אתה מדבר, הלא חז"ל הבטיחו שתכף לתלמידי חכמים ברכה!". זכה אבי לעמוד בראש הועד שפעלו שלא יאונה לתלמוד תורה כל רע.
האם זבוב כשר לאכילה?
כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש.
מלבד מעלותיה הגשמיות של ארץ ישראל המפורטות בפסוק זה, אומר הגאון רבי מאיר שפירא, טמונה גם סגולתה הרוחנית, החלב נוצר ע"י דם שנעכר, ולמרות זאת הופך להיות טהור, וכן דבש שמגיע דרך הדבורה שהינה שרץ טמא אולם הוא טהור. זוהי מעלתה של ארץ הקודש שקולטת את החוטאים ומסוגלת להחזירם בתשובה שלמה כחלב ודבש שמקורם אינו טהור, והם הופכים לטהור.
מתיקות התורה
החפץ חיים בהקדמתו לספרו לקוטי הלכות אומר שהנה בפסוק בתהילים (יט) 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים' נמשלה התורה הקדושה הן לזהב ופז שהם דברים יקרי ערך אך אינם מתוקים, והן לדבש ונופת צופים שמתוקים הם אך אינם יקרים, ואומר החפץ חיים שזה מה שהפסוק מלמדנו שתורתנו הקדושה גם יקרה וגם מתוקה, אך לא רק על מתיקות התורה אנו למדים מהשוואתה לדבש אלא גם על כח השפעתה, בידוע שיש לטבע הדבש כח מתיקות כה גדול עד שאם יפול לתוכו איזה דבר מאכל כלחם או בשר וישתהה שם זמן רב יתהפך לדבש גמור, ויש דעות פוסקים שאם נפל לתוכו דבר איסור, חוזר הוא להיות היתר גמור, כגון שנפל שרץ לתוך הדבש ולאחר הסינון לא מוצאים את השרץ, הדבש מותר באכילה, כי ודאי השרץ נהפך לדבש, ושאלה זו נשאל האבן עזרא על זבוב שנפל לדבש, מה דין הדבש? וענה האבן עזרא בחמש מילים בפלינדרומית (מילים שניתן לקרותם מהסוף להתחלה – ישר והפוך, וכאן זה גם מלמעלה למטה): פֵּרַשְׁנוּ, רעבתן שבדבש נתבער ונשרף.
פ | ר | ש | נ | ו |
ר | ע | ב | ת | ן |
ש | ב | ד | ב | ש |
נ | ת | ב | ע | ר |
ו | נ | ש | ר | ף |
וכן לענין התורה אומר החפץ חיים, שאם אדם שוקד על התורה ומתדבק בה כראוי, אפילו אם נפשו היתה רעה מאד כח התורה מקדשו ומטהרו ונהפך להיות איש אחר ממש.
(ומתוק האור)
מה יותר חשוב? לא לשכוח או לזכור?
לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי
מסופר שכאשר הזדמן האדמו"ר מסטאמאר זצ"ל לגרוסורדיין שברומניה בא לבקר את האהבת ישראל. הם שחו ביניהם אודות אמרתו של הקדושת לוי מברדיטשוב, שפירש את מלות התפלה 'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם', שהקדוש ברוך הוא זוכר את כל מה שהאדם שוכח, הן במצוות והן בעברות, ובהתאם לכך משלם שכר או מעניש. שאם עשה מצוה ומתגאה בה, ה' שוכח לו את אותה מצוה, וכן להיפך, אם עשה עבירה חלילה, וזוכר אותה ומתקנה בבחינת 'וחטאתי נגדי תמיד', אזי ה' שוכח את העבירה, משא"כ אם שוכח את המצוה ויודע שאין לו במה להתגאות, אזי ה' זוכרה.
אמר האדמו"ר מסאטמאר שלפי זה אפשר לפרש את הפסוק 'ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי'. ולכאורה איזה מין וידוי הוא שאומר על עצמו רק דברים טובים? אלא שהוידוי הוא על ה'לא שכחתי', שאמנם עשיתי רק דברים טובים אבל לא שכחתי מהם, וכשעושים דברים טובים צריכים תכף לשכוח מהם ולא להחזיק טובה לעצמו על עשייתם.
(ומתוק האור)
האם האוכל ביום הכפורים צריך לחם משנה?
אמר רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא – לחם משנה כתיב. בפרשת המן.
האם ירד המן במדבר פי שניים בערב יום הכיפורים כמו בכל ערב שבת, ומה הנפק"מ להלכה?
מחלוקת זו הובאה לגבי דין חולה ביום הכיפורים שהותר לו לאכול, האם מחוייב לקיים דין 'לחם משנה'? המג"א (ס"ק י) כתב בשם ה'כנסת הגדולה', שצריך לבצוע על לחם משנה לאוכל בהיתר ביום הכיפורים, אבל הוא נחלק וסבר שאין צורך בזה, כי לא תקנו חכמים דין 'לחם משנה' ביום כיפור. ובטעם הדבר שלא תקנו 'לחם משנה' ביום הכיפורים, כתב ה'מחצית השקל' (שם) שלחם משנה הוא זכר למן שהיה יורד פי שניים בערב שבת, ובערב יום הכיפורים לא ירד המן פי שניים, כי לא הוצרכו למן מפני התענית [וגם אם ירד פי שנים עבור החולים או הקטנים, לא תקנו מחמת זה 'דין לחם משנה']. ובליקוטי 'חבר בן חיים' (ילקוט מפרשים, שו"ע הוצאת מכון ירושלים) כתב שאף שירד המן בערב יום הכיפורים לצורך מוצאי התענית, כיון שלא ירד לצורך היום עצמו, לא תקנו בו דין 'לחם משנה'.
אכן, ב'כף החיים' (ס"ק ס) כתב בשם היעב"ץ, שלמעשה אם יש לו שתי ככרות, נכון לבצוע עליהן, וכן כתב ה'מטה אפרים' (סי"ז) שיעשה כן אם אין לו טורח בזה.
(דרשו הרב בירנצוויג שליט"א)
האם יש קשר בין הברכה המיוחדת על הפת למקום שבו בוצעים אותה?
תנו רבנן: מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ
ידועה השאלה מדוע רק בלחם –למעט גפן- ברכתו היא כשמו של המאכל ולא בשאר דברים. בגמרא בסנהדרין מובא הסיפור עם מנשה מלך ישראל שבא בחלום לרב אשי, ושאל אותו מאיזה מקום בוצעים את הפת, ולא ידע להשיב לו, ולִמדו זאת מנשה: ממקום שמתחיל הקרום, ואמר זאת למחרת בשמו בבית המדרש, ועל פי זה נפסקה ההלכה בשולחן ערוך. וצריך להבין מדוע בחר מנשה לשאול דווקא שאלה זו, שלאחריה הוסיף מנשה ואמר לו: אם היית בדור שלי והיה לך את היצר הרע של עבודה זרה, היית מרים את שולי החלוק שלא יפריעו לך בריצה לעבוד עבודה זרה, האם יש קשר ביניהם? ומפרשים, שבמלאכת הפת, יש טרחה רבה יותר משאר המאכלים, חרישה זריעה השקיה קצירה טחינה אפיה, דווקא בה אדם עשוי להרגיש שזהו מעשי ידיו, על כן תיקנו בה ברכה עם שם המאכל, שאפילו שטרחתי בה כל כל, אני מודה לה' על הפת ואומר בברכה שהוא זה שברא ויצר אותה, ובאיזה חלק בפת ניכרים ביותר מעשי ידיו? באותו מקום שמתחיל הקרום, האש שהאדם הבעיר ואפתה את הלחם, דווקא על זה יברך המוציא, וזה מתחבר להמשך דברי מנשה על עבודה זרה, שהנה, ברכה זו באה לפרסם על מלכותו יתברך שמו בכל דבר ודבר.
אימתי היחיד הוא הרבים והרבים הם היחיד?
למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים
הגה"צ רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל, ראש ישיבת מיר המעטירה, נולד בעיירה 'מיר' שבליטא, וגלה עם כל בני הישיבה אל גולת 'שנחאי' שבסין הרחוקה, ועבר עמהם את כל מאורעות המלחמה הקשה. ולאחר מכן הקים בעמל ויגיעה קשה את ממלכת ישיבת מיר הגדולה שבשכונת 'בית ישראל' בתוככי ירושלים.
דאגתו ומסירותו לכל בחור ובחור היו לשם דבר, מתחילה היו הבחורים מסדרים לעצמם מקומות לינה בתשלום בבתיהם של אנשי ירושלים, וראש הישיבה היה נותן מידי שבוע לכל בחור כסף מזומן, שיהיה בידו כדי מחייתו לאותו שבוע, בכסף זה היו הבחורים קונים את מזונם, ומשלמים את שכר הדירה ששכרו.
באחת החלוקות התלונן בחור אחד בפניו, שסכום המעות שהראש ישיבה נותן אינו מספיק בשביל כל השבוע, וביקש להוסיף עוד כסף.
אמר לו ראש הישיבה, לפי החשבון שערכתי היטב בדבר דומני שש כאן מעות די והותר עבור מחייתך לכל ימי השבוע, ואין שום צורך בתוספת.
אך הבחור הנועז התעקש, וטען ששמע זאת מעוד הרבה בחורים, ואם כן הבחורים הם 'רבים', וראש הישיבה 'יחיד' כנגדם, וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים…
סנט בו ראש הישיבה בחריפותו: כשאני חושב ומחשב את צרכי הבחורים, הרי טובתם של כל הבחורים לפני, ואם כן, אני הוא ה'רבים', ואילו אתם הבחורים חושבים כל אחד את צרכי עצמו בלבד ואם כן אתם כמו 'יחידים' בדבר!
(גליון טיב הקהילה)
במה שונה קליפות אתרוגים מסוכרים מקליפות תפוזים מסוכרים לענין ברכה?
והלכתא לגבי קליפת פרי הצלף אומרת הגמרא שברכתו בורא פרי האדמה, וכך מובא גם בשו"ע (סי' רב).
מצוי היום בעיקר לפי ט"ו בשבט שמוכרים בחנויות קליפות של פירות מסוכרים, ויש לברר ענין ברכתם.
לגבי פרי שהקליפה אינה מעיקר הפרי וכמו בקליפות אגוזים, אומר המשנה ברורה (סי' רב ס"ק לט) ברכתו אדמה, אך בדיעבד יצא גם אם בירך העץ.
ויש פירות שמברכים על קליפותיהן לכתחילה 'בורא פרי העץ', וכגון קליפות תפוחים ואגסים, והטעם ביאר הגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קפה), שכיון שבדרך כלל חלק מהפרי מחובר לקליפה, ומצד חלק הפרי צריך לברך ברכת הפרי, ואף אם קילף רק את הקליפה ללא פרי כלל, מסתבר שיש לברך עליה 'בורא פרי העץ', שכיון שבדרך כלל אוכלים את הקליפה יחד עם הפרי, היא נחשבת כחלק מהפרי [וראה במקור חיים סי' רב].
ויש פירות שיש ספק בברכתם וכגון קליפות תפוזים באופן שאפשר לאוכלם וכגון שמטגנן בדבש או סוכר וכפי שמוכרים בחנויות קליפות מסוכרים, והמשנ"ב כתב שלמעשה יברך 'שהכל', ובדיעבד אם ברך 'פרי העץ' או 'פרי האדמה' יצא.
וקליפות אתרוגים מסוכרים, כיון שזו הדרך היחידה לאכילת הפרי על ידי שמרקחים אותו ובלי זה אין אפשרות לאוכלו, דעת הגר"ש וואזנר (שערי הברכה פי"ז הע' לז בשם החת"ס) והגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קפה) שמברכים עליהן 'פרי העץ' כיון שזה עיקר האוכל של הפרי. מאידך, הבן איש חי (שנה א פרשת פנחס אות ד) כתב, שגם על קליפות אתרוג, יש ספק בברכתם כמו קליפות התפוזים, ומספק יברך 'שהכל'.
(דרשו)
האם צריך לטעום מהמאכל לפני שנותנו לעני?
הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל את הקב"ה
ומבאר המהרש"א שהרי עד שמברך המאכל הוא של ה', ואומר הבאר היטב (או"ח סי' רי"ג סק"א), שבאורח צריך בעל הבית להקדים ולברך על המאכל, כדי שיהיה שלו, ורק אז יוכל האורח ליהנות ממנו, כי קודם ברכת בעל הבית, המאכל אינו שלו, אלא של הקב"ה.
ואכן מסופר (בהקדמה לספר רמזי מאיר) על הרה"ק בעל האמרי אמת מגור, שפעם ביקר אצל הרה"ק ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצא, וכיבד ר' מאיר יחיאל את האמרי אמת לטעום מהפירות שהכינו לכבודו, וסירב האמרי אמת לטעום מהם קודם שאכל ר' מאיר יחיאל, באומרו שרק אחר הברכה הקב"ה נתן לבני אדם, ומאחר שהר' מאוסטרובצא עוד לא בירך על הפירות, אם כן עדיין אינם שלו שיוכל לכבדינו!
ושמענו ממו"ר הרב זילברשטיין שליט"א, שדברי הבאר היטב לא נאמרו בדרך הוראה ופסק, אלא רק כ'הנהגה נכונה', שעל פי 'רוח התורה', מן הראוי שיברך בעל המאכל תחילה, כדי לקבל רשות מהקב"ה ליהנות מהמאכל, ורק לאחר מכן יברך האורח. (יצויין שבשאר ספרי האחרונים לא הובאו דברי הבאר היטב).
כמו כן – הוסיף מו"ר – אם רוצה ליתן לעני דבר מאכל, אין עניין שבעל הבית יברך תחילה, כי גם נתינה זו חשובה כנתינה לה' יתברך, שכן מצינו בחז"ל (אוצר המדרשים דף ל"ה) "כל הנותן פרוטה לעני, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, לפי שבזמן שבית המקדש קיים, אדם נותן שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שגרמו עונותינו ואין לנו בית המקדש קיים – אדם נותן צדקה לעני ומתכפר לו על כל פשעיו".
(ופריו מתוק ויקרא)
מהי הכוונה הנוספת הנצרכת בתפילה?
המתפלל צריך שיכוין את לבו וכו' באבות.
ומחדש הגר"ח, שכל מה שלעיכובא בברכת "אבות", זה רק בנוגע לפרוש המילים. אבל בתפילה יש צורך בכונה נוספת: שאדם ירגיש שהוא "עומד לפני המלך". כונה זו מעכבת בכל התפילה, ואם לא כיון כוונה זו – הריהו כ"מתעסק", ואין זו תפילה כלל.
הלכות רבות בהלכות תפילת שמונה עשרה, נגזרות מכח ענין זה:
מטעם זה אסור לשבת, או אפילו לעבר, לפני המתפלל. ישנה הלכה שמתחילים לפסוע, ב"עושה שלום", עם רגל שמאל, להראות כי הפרידה מהמלך קשה. הפסיעות צריכות שתהיינה בגדל מסוים, כמבואר בהלכה, כי זוהי הצורה שנפרדים ממלך.
רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שאל שאלה:
ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול ארבע פעמים לקדש הקדשים. בפעם הרביעית, זה בשביל להוציא את הכף והמחתה. לכאורה, בשלמא כדי להוציא את המחתה, היה הכהן הגדול צריך להיכנס באופן מיוחד, בכניסה נפרדת, משום שהיו עליה גחלים, והיה עליו להמתין עד שהקטורת תשרף. אבל מדוע את הכף הוא לא הוציא מיד בפעם הראשונה, לאחר שרוקן מתוכה את הקטורת?
אכן, שאלה חזקה.
רבותי! התרוץ עוד יותר טוב: לאחר שהכהן הגדול סיים את עבודת הקטורת, טרם צאתו מקדש הקדשים, הוא היה מתפלל תפילה קצרה. בשעה שמתפללים – לא מחזיקים שום דבר ביד!
הוא לא יכול לאחז את הכף בידו, כדי להוציאה, כי הוא צריך להתפלל!
(יחי ראובן)
נחש כרוך על עקבו, מה יעשה למעשה?
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.
האם בזמנינו קיימת ההלכה של 'אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק בתפילתו'?
אם יראה אדם נחש שכרוך על עקבו, האם שייך לדרוש ממנו שלא להפסיק בתפילתו? והנה הלכה היא בהלכות תפילה (שו"ע סימן קד סעיף ג רמ"א, ומשנ"ב שם) שאפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק בדיבור לומר לאחר להסירו ממנו, ורק יכול לילך למקום אחר כדי שיפול בהליכתו כי הליכה לא נחשב בזה הפסק, ואם רואה שהנחש כועס ומוכן להזיק, מותר להפסיק מתפילתו ואפילו אינו כרוך עליו רק רואה שבא כנגדו.
ומאיליה עולה השאלה, האם בזמננו יהא אדם מן הישוב, שיראה נחש כרוך על עקבו, ולא יטרד מתפילתו מפחד ואימה? וכן הקשה הגרי"ש אלישיב (שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב ברכות ל, ב) שלכאורה בזמנינו, צריכה הלכה זו להשתנות, כי אין אדם מן הישוב שלא יטרד מנחש הכרוך סביבו?
וגם הגרש"ז אויערבך (שש"כ פכ"ה הע' טו) הקשה כן וכתב לפי מה שיש לטעון על מה שיסד הקובץ שיעורים (פסחים אות לב) בטעם הלכה זו שאין להפסיק מפני הנחש, שכתב הביה"ל (ד"ה אפילו נחש) שהטעם הוא משום שרוב פעמים אין הנחש נושך, והקשה הקובץ שיעורי הרי קי"ל שאין הולכים בנפשות אחר הרוב וא"כ היה לנו לחשוש שמא נחש זה הוא מהמיעוט הנושכים, וביאר הקובץ שיעורים שכיון שרובם אינם ממיתים, נחשב שלא שכיח ההיזק של הנחש, ויש לסמוך על כך ששלוחי מצוה אינן ניזוקין. והגרש"ז אויערבך הוסיף להקשות שהרי יש לחשוש שמא מחמת הפחד לא יכוון בתפילה, ועוד, שהרי 'חמירא סכנתא מאיסורא', לכן ביאר הגרש"ז אויערבך שלא כדבריו, שכיון שרואה שאין הנחש כועס, הרי מובטח לו שלא יזיקנו, ולכן בשעת התפלה אין לו להפסיק [ואפילו הכי מותר להורגו בשבת].
(דרשו)
מדוע הבריסקע'ר רב לא רצה לקבל תרומה גדולה לכולל?
הגמרא שואלת: כתיב "קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'" מדוע כתוב פעמיים "קווה"? אלא, דורשת הגמרא, אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל.
אבל, כידוע, שבעים פנים לתורה. הבריסקער-רב מפרש פרוש אחר: אדם שקיים "קווה אל ה'" ותלה את בטחונו בה' יתברך – הרי מגיע לו שכר על כך. ומהו השכר שהוא מקבל על בטחונו בה'? "חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'" – השכר על הבטחון הוא: בטחון! הוא מקבל עוד "בטחון" כשכר על ה"בטחון".
לרב מבריסק זצ"ל היה כולל אברכים. כל ערב ראש חדש הוא היה משלם להם את המלגה, ויהי מה. אם ארע פעם שלא היה לו את הכסף במועד – הוא היה לווה אותו ובלבד שישלם לאברכים בזמן.
והנה הגיע ערב ראש חדש אחד שלא היה לו כסף לשלם… הוא גם לא מצא רעיון ממי ללוות… הוא ישב על מקומו, תפוס בהרהוריו… עבר שם אחד המתפללים שהבחין במצוקתו של הרב, ואמר לו: "אה! כמה טוב היה המצב אם היה מגיע עכשיו עשיר מלונדון ותורם אלף דולר, סכום שיש בו כדי להחזיק את הכולל למשך חצי שנה… אה! היה זה ממש א מחיה…".
נענה הרב מבריסק ואמר לו: "אם יבוא עכשיו עשיר מלונדון ויתן לי אלף דולר – אני לא לוקח! אני לא אחליף את המתיקות של הבטחון תמורת אלף דולר! מדי חודש בחדשו, אני נושא את עיני למרום ואומר: 'רבונו של עולם! עיני נשואות אליך אנא בטובך הגדול! שלח לי את הכסף שאני צריך! בצורה שכזאת אני 'חי עם הקדוש ברוך הוא' באופן קבוע! ואכן זוכה אני מדי חודש לראות בחוש את יד ה' המסייעת לי! אם יהיו לי בכיס אלף דולר להחזקת הכולל לכמה חודשים, הרי שאפסיד את מתיקות הבטחון הזו… וכי משתלם למכור מתיקות שכזו באלף דולר.
(יחי ראובן)
הנפטר מחברו שלא בדבר הלכה, לא יזכרנו?
אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.
מובא בשם הגאון מווילנא שרבים התפלאו במאמר הגמרא הזה וכי הנפטר מתוך דברים אחרים לא זוכרהו ולא מזכירו? והסביר הגאון, שממה נפשך יש בעיה להזכיר את חברו, אם ידבר בשבחו הלא מתוך כך בא לידי גנותו, ואם יזכירהו בגנותו הלא זה בודאי עונשו כפול, גם איסור לשון הרע, וגם איסור 'לא תשנא וגו', אבל מתוך דבר הלכה זוכרהו ומזכירו בדברי ההלכה שאמר, ויהיה שכרו כפל ומוכפל, וכל האומר דבר בשם אומרו וכו'.
הגאון רבי מאיר אריק היה מיודד עם הגאון ר' יוסף אנגל בעל ה'אתוון דאורייתא', גליוני הש"ס ועוד עשרות ספרים, בהזדמנות מסויימת בא להפרד ממנו ולצאת לדרך וביקש ממנו שיאמר לו איזה דבר ע"פ דברי הגמרא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, והוסיף לו את דברי החתם סופר שעצה זו אינה ענין סגולי גרידא, אלא ר"ל מתוך דבר הלכה – שישמיע לו קושיא ומתוך כך יחשוב חבירו עליו לתרץ את קושיתו. ולכן ביקש מאיתו רבינו שישמיע בפניו איזה קושיא ענה לו הג"ר יוסף ענגיל על אתר, יש לי קושיא גדולה אליכם, קשה עלי פרידתכם.
מרגלא היה בפומיה של הגאון ר' חיים טוביאס הי"ד לומר כי להביטוי האידישאי 'זייט געזונט' הנאמר בשעה שאדם נפרד מחברו, יש מקור בהלכה, חז"ל אמרו אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, וההלכה הראשונה בשו"ע היא 'התגבר כארי', שזהו משמעותו של הביטוי זייט געזונט.
על פי מה נבחר מקום שם רחוב 'ירושלים' בבני ברק
היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים
בספר מאיר עוז דן בענין זה עד כמה צריך לעשות ולפעול בשביל להתפלל לכיוון ירושלים, הן בבניית הבית הכנסת, והן במיקום הארון קודש שבו, האם צריך להיות בדיוק בכיוון קודש הקודשים או מספיק רק שיהיה בכיוון ירושלים. ומביא ששמע מהגר"מ הסגל שליט"א בעל 'מגיד הרקיע' בשם הגר"י הלברשטט זצ"ל שהסיבה שרחוב ירושלים בבני ברק עקום ושדווקא הוא נקרא בשם עיר הקודש, זה מפני שכאשר בנו את ישיבת תפארת ציון שם, במעלה השביל שהוביל מרחוב רבי עקיבא למקום, עוד לפני שהיה את שם הרחוב ושאר הבתים שסביבותיה, אמר להם החזון איש שאת ישיבת תפארת ציון וארון הקודש שבה יתכננו כך שיהיה בדיוק מול מקום המקדש בירושלים. כיון שכך, נאלצו לבנות אותו מעט עקום ביחס לשביל שעלה מרחוב רבי עקיבא. כאשר סללו שם בהמשך הזמן כביש והמשיכו אותו הלאה, נאלצו לנטות מעט בכיוון השביל, וקראו לרחוב 'ירושלים' ע"ש מיקום ישיבת תפארת ציון שבמעלה הרחוב בדיוק מול מקום המקדש בירושלים.
תפילת הדרך בנסיעה בשבת
היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך
הנוסע ברכב בשבת מחמת פיקוח נפש, האם יתפלל תפילת הדרך? והאם שייך בתפילת הדרך משום 'לועג לרש'?
ישנם כמה אופנים שבהם יש לדון האם חייב לומר בהם תפילת הדרך: וכגון הנוסע בשבת מחמת צורך של פקוח נפש וכדו', שעצם הנסיעה היא נסיעה של איסור שהותרה, כתבו בשערים המצוינים בהלכה (סימן סח בקונטרס אחרון ס"ק א) ובשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן מא) שצריך לומר תפילת הדרך, וכן הורו הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ (קונטרס שאלות המצויות הגרא"י דינר ח"א עמוד מו) וכן דעת הגר"ש דבילצקי (קונטרס תפילת הדרך סי"ב).
אכן, דעת הגר"ח קניבסקי (דרך שיחה ח"א עמוד רעז) שיתכן שאין לומר תפילת הדרך באופן זה, כיון שלא שייך לברך על נסיעה שהיא נסיעת איסור שרק מוכרח לקיימה, ולמעשה נשאר בצ"ע.
ישנו אופן נוסף באלו הנוסעים ברכב של חברה קדישא ומביאים את המת מחוץ לעיר בדרך המחויבת בתפילת הדרך, האם יאמרו תפילת הדרך בפני המת, שהרי לכאורה יש בזה משום 'לועג לרש'? ואכן הורה הגרי"ש אלישיב (אישי ישראל פ"נ הערה לב) שיכולים לאומרה כיון שבתפילת הדרך מתפללים שיעברו את הדרך לשלום, וזו תפילה גם עבור המת, מאידך, דעת הגר"ש דבילצקי (קונטרס תפילת הדרך סי"ב) שלא לאומרה ומשום שיש בזה לועג לרש.
(דרשו)
הלומדים לא התרבו? רק הספסלים?
באותו היום התרבו ספסלי בית המדרש
בחנוכת הרחבת בית המדרש של ישיבת מיר אמר ראש הישיבה הרה"ג ר' נתן צבי פינקל זצ"ל, הוא הביא את הגמ' (ברכות כח.) שבאותו יום שמינו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא, סילקו את שומר הפתח, ונתנו רשות לכל התלמידים להכנס. לפי שרבן גמליאל היה מכריז ואומר שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לביהמ"ד ומאותו יום שרבי אליעזר נעשה נשיא סילקו את שומר הפתח והתווספו ספסלים בבית המדרש. מביאה הגמרא שנחלקו בזה רבנו ואבא יוסף בן דוסתאי, לשיטה אחת התרבו ארבע מאות ספסלים ולשיטה אחת שבע מאות ספסלים".
"מעניין הדבר" – אמר רבינו – "לא נאמר בחז"ל שהתרבו הלומדים אלא הספסלים, פירוש הדבר שאותם הלומדים למדו גם קודם לכן, גם כשלא למדו בבית המדרש, אלא שבאותו יום נעשה להם מקום בבית המדרש הגדול ויכלו ללמוד ברבים ולהצליח יותר כי עיקר הצלחת הלימוד הוא ברבים בבית המדרש. זו שמחתנו הרבה שמהיום שהתרבו ספסלי ביה"ד, ויוכלו יותר אברכים ובחורים ללמוד טוב יותר ולהצליח.
שמעתי דבר נפלא מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, בשם עמוד ההוראה רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהסביר במתיקות נפלאה את דיוק נוסח התפילה של רבי נחוניא בן הקנה, המובא בגמרא (ברכות כח, ב): "מודה אני לפניך… ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות".
דקדק הרב אלישיב, מדוע ב'יושבי בית המדרש' נאמר לשון יחיד – 'בית מדרש', ואילו ב'יושבי קרנות' נאמר לשון רבים ולא 'מיושבי קרן'?
אלא, הסביר הרב אלישיב כך: יושבי בית המדרש שמחים בעמלם, מרוצים מחייהם ומסופקים מהדרך שבחרו לעצמם, לכן הם נמצאים על מקומם זמן רב מבלי לנוע ממקום אחד למשנהו. אך 'יושבי קרנות', אלו המחפשים את סיפוקם מהנאות העולם הזה החולפות ועוברות, חשים כל העת חוסר סיפוק, ומנסים ללכת מקרן זוית זו לקרן זוית אחרת כדי לחפש הנאה ואינם מוצאים. כך יוצא שבמסגרת נסיונותיהם למצוא את שאהבה נפשם הם יושבים בקרנות רבות. על כן נאמר בהם לשון רבים.
רק התורה היא שמעניקה לאדם את סיפוקו האמיתי, הנאות העולם הזה אמנם נראות מפתות יותר, מושכות יותר, אך לאמיתו של דבר אין אושר ושמחה ברת קיום מלבד התורה!
איזו הלכה מיוחדת נפסקה לרשב"י?
ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה
בסיפור עם רבי יהושע ורבן גמליאל, צריך להבין איך רבי יהושע הכחיש את דבריו הראשונים שאמר רשות, ובבית המדרש אמר לר"ג שאין מי שחולק עליו שאמר חובה, ואין לומר שחזר בו באמת זה אינו שהרי הלכה כרבי יהושע דאמר רשות, וכן כתבו התוספות, ומה הוא שמסיימת הגמרא בסוף כל המעשה בדף הבא, ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה, מה נפק"מ. ובספר מעשה רוקח כתב ליישב, על פי דברי הגמרא בשבת (יא:) מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו – מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה. א"כ, כשאותו תלמיד הלא הוא רשב"י שאל את רבי יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה ענה לו רבי יהושע שעבורך זה רשות, אבל אחר כך כששאל השואל, שלא היה זה רשב"י אמר לו שעבורו זה חובה, ולכן מציינת זאת הגמרא בסוף אותו מעשה, ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה.
היכן רמוזים שמות התפילות שתקנו האבות בשמותיהם?
איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום.
מובא בשם הגאון מוילנא שמרומז בשמותם התפילות שתקנו, האות השניה משמו של אברהם היא ב' לרמז על תפילת בוקר שהתקין. האות השניה משמו של יצחק היא צ' לרמז על תפילת הצהריים שהתקין הלא היא תפילת מנחה. והאות השניה משמו של יעקב היא ב' לרמז על תפילת ערב שהתקין הלא היא ערבית, ולכן, מוסיף הגאון ואומר, לא נשתנה שמו של יעקב אבינו לגמרי, וכמו שאמרו בגמרא לעיל (יג.) שלא נשתנה שמו לגמרי, שהרי התורה מזכירה את שוב את השם יעקב גם לאחר הפסוק "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" למען ידעו כי תפילת ערבית מידו זאת לנו. ומוסיף הגאון ואומר שזה ההבדל בין שינוי שמו של יעקב לשינוי שמו של אברהם, שאצל אברהם נאמר "והיה שמך אברהם" וכבר מצינו בספרי שכל מקום שנאמר 'והיה' מיד הוא, ובמקום שנאמר 'יהיה' היינו לאחר זמן, וזהו הסבר דברי הגמרא שם בהבדל בין השימוש בשמם הקודם של אברהם ויעקב.
הכניס ידו אחת לבית הכסא האם צריך ליטול אותה במים?
ידו מונחת בבית הכסא – רב הונא אמר: מותר לקרות קריאת שמע; רב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. וכו' דכתיב כל עצמותי תאמרנה. ובמשנה ברורה (ד ב) פסק שהיוצא מבית הכסא – אפיל לא עשה צרכיו משום רוח רעה ששורה באלו המקומות.
הציץ אליעזר דן לגבי המכניס ידו אחת לבית הכסא אם צריך ליטול ידיו, ורוצה להוכיח מגמרתנו דרק משום כל עצמותי תאמרנה, צריך ליטול ידיו משא"כ לגבי דברים אחרים ורוח רעה, וכן מובא בספר פניני תפלה שהגאון ר' בן ציון קוק שאל את מרן הגרי"ש אלישיב אם הכניס ידו אחת כדי לסגור את הדלת וכדו' אם צריך נטילה והשיב לו הגרי"ש דזה לא נקרא 'יוצא מבית הכסא'. ודברי הגמרא שצריך נטילה אמורים רק לגבי קריאת שמע ודברים שבקדושה, וכן נקטו פוסקים נוספים. ובחזון איש משמע שבהכנסת היד לבד צריך נטילה. וכן מובא באורחות רבינו שהסטייפלר נהג ליטול את ידיו גם באופן כזה, ודבר זה דנו ונחלקו בו פוסקים רבים.
האם אפשר לדבר בענין אחד ולחשוב על דבר אחר?
תלמיד חכם… שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה
הרהור תמידי בתורה
סיפר הגרי"ז מבריסק זצ"ל: אבי, הגר"ח מבריסק זצ"ל, הרגילני להרהר כל העת בדברי תורה, אפילו תוך כדי שיחה עם אחרים. לשם כך היה מטיל עלי שליחויות שונות באמצע לימודי, על מנת שאתרגל לעסוק בתורה בכל מצב. על הגר"ח עצמו היו מספרים, כי היה משוחח עם בני אדם ובתוך כך היה נראה מזיע מהתאמצות במחשבות של תורה. פעם שאלוהו היאך יתכן להרהר בדבר אחד ולשוחח בדברים אחרים בו זמנית. השיב הגר"ח: אף הדיוט שבישראל כך הוא עושה; משוחח עם הקב"ה בתפילה ולבו מהרהר בעניינים אחרים לגמרי…
כשרבי עקיבא איגר זצ"ל ביקר במוזיאון…
מסופר, כי הגאון רבי שלמה איגר זצ"ל, בנו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, אשר חפץ בשלומו של אביו ביקש להביאו לכדי מנוחה עקב חולשתו שנגרמה מעיונו העמוק בתורה. בהיות רבי עקיבא איגר בורשה, נטלו רבי שלמה ולקחו אל המוזיאון המקומי, מתוך מחשבה כי אביו יסיח מעט את דעתו במקום זה וירפה ממחשבותיו לרגעים קלים. מנהל המוזיאון התרגש לארח בממלכתו אישיות מפורסמת והוא כיבד את הגאון לשבת על כסא עתיק יומין אשר שימש כמוצג. רבי עקיבא איגר ישב מספר דקות על הכסא והרהר, לבסוף ננער ממחשבותיו ושאל: "נו, היכן התינוק?… שקוע היה בדברי תורה וכלל לא הבחין כי הוא נמצא במוזיאון, ועקב כך סבר כי הושיבוהו על כסא כדי לשמש כסנדק בברית מילה.
(מאורות)
אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים
מעשה בבחור שאמר כמסיח לפי תומו לפני החזון איש שכאשר הוא מברך ברכת המזון בביתו, נוהג הוא להחזיר פניו מאמו בגין היותה פרועת ראש. החזון איש הקפיד עליו ואמר לו כי כיון שמעיקר הדין מועילה עצימת עינים בשיער אשה, כמבואר במשנה ברורה סי' ע"ה סק"ה, א"כ אסור לו להחמיר על עצמו במקום כיבוד אם, שהרי החזרת פנים ממנה מהווה זלזול כלפיה.
(במחיצתם)
.
מתי הגר"א גניחובסקי הבדיל על הכוס לכיוון ירושלים?
סיפר אחד מתלמידיו של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, שכידוע עם כל דיקדוקיו וחומרותיו בשמירת ההלכה, נזהר גם בשמירה יתירה שלא לפגוע בכבוד הבריות. לשם כך נזקק פעמים רבות ל'פטנטים' מקוריים, כדי שכבוד אחרים לא יפגע.
במוצאי שבת קודש – מספר התלמיד – נכנסתי לביתו של רבי אברהם, עוד לפני שהבדיל על הכוס. עמדו שם בבית זוג מבקרים, שבאו להתייעץ עמו בעניין מסויים, כאשר לאשה לא היה כיסוי ראש. הם עמדו מולו לשמוע הבדלה, והגאון מזג את הכוס.
ידעתי את ההלכה שאסור לברך כנגד שיער גלוי של אשה נשואה, ותהיתי לעצמי, איזו תחבולה ימצא כעת רבי אברהם כדי לשמור על ההלכה מבלי לפגוע בכבודה של האשה המתקרבת ליהדות.
רבי אברהם נטל את הכוס המלאה כברכת ה', ואמר לבני הזוג בפשטות אופיינית: "ברשותכם, אני אסתובב כעת לכיוון ירושלים, כדי לומר את ההבדלה לכיוון ירושלים…"
בני הבית, שכנראה לא הבחינו בבעיה ההלכתית שהיתה כאן, התפלאו על ה'הידור המחודש' שלא שמעו עליו בלתי היום – להבדיל לכיוון ירושלים… אבל אני נהנתי לראות איך מצא הגאון ברגע, רעיון מבריק, להטות את גופו מבלי שמישהו יבין שהוא מסתובב מחמתו…
(ופריו מתוק)
המכתב ששלח החפץ חיים ליו"ר איגוד הרופאים
והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב
קדושת הר סיני היתה כה גדולה שאפילו נגיעה בקצהו חייבה מיתה, ומכאן הוכיח החפץ חיים שקדושתה של התורה עצמה הינה לאין ערוך וכל שמץ של נגיעה מסכן את הנוגע. כשנודע לו על ארגון הרופאים היהודים באירופה שמתכנס בוינה לדון במצבם הבריאותי של בני הישיבות תוך כוונה להצעות לשיפור המצב הגופני, למשל הכנסת שיעורי התעמלות לישיבות וכדו', שלח ליו"ר הועידה מכתב, לאחר מלות הפתיחה ודרישה בשלומו, כותב לו החפץ חיים ששמע על האסיפה הצפויה והוא שולח את ברכתו, וכיון ששמעתי שמצב הישיבות מעניין אתכם הרבה, אמרתי להודיעם שברוך ה' הישיבות עומדות על נכון וקיים, התלמידים מקבלים שלוש ארוחות ליום, וכן שתי שעות ביום לטיול, והם בריאים ושלמים, בטח תהיה לכם כל זאת לשמחה. ובסופו של המכתב הוסיף: נ.ב. רציתי להזכיר לכבודו כתוב בתורה כל הנוגע בהר מות יומת, אם בהר כך כל הנוגע בתורה עצמה לא כל שכן.
(ומתוק האור)
אלו ששה אנשים צריך לכוין את שמותם בקריאת שמע?
ונקדשתי בתוך בני ישראל.
בתורת כהנים דרשו "מסור את עצמך וקדש שמי". וכן פסק הרמב"ם "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל". והנה הטור (או"ח סי' סא) כתב, שיש לקרוא את קריאת שמע "באימה וביראה ובכוונה". ובב"ח שם, כתב: "ונראה דאימה ויראה זו היא באופן זה שיכוון בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו עול מלכות שמים להיות נהרג על קידוש השם המיוחד, שזהו "ובכל נפשך" אפי' נוטל את נפשך". בקובץ "תבונה" (בעריכת רבי ישראל זיסל דבורץ זצ"ל – ניסן תש"ח חוברת ח' – עמ' ע) מובא רשימות והנהגות מרבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, ושם (אות יא) מובא בזה"ל: הגאון ז"ל אמר, שיש לכוון בששת התיבות של הפסוק שמע ישראל וגו' לששה אנשים שקדשו את השם [וראשי תיבות של שמם הוא שמ"ע אח"ד], והם: שמריה, מישאל, עזריה, אברהם, חנניה, דניאל, ושמריה – הוא בדורו של שמד שמסרו נפשם על קדושת השם", ע"כ.
מכת"י שאצל הגר"ח ברלין באדרת אליהו דברים א טו ביאר הגר"א כל הנהרגים על קידוש השם הם קדשים קלים, והנשרפים הם קדשי קדשים שהם כליל לאישים, והם ארבעה, אברהם וחנניה ומישאל ועזריה שנתקדש השם על ידם והם בשתי תיבות הראשונה ואחרונה ב אותיות של שמע וב אותיות של אחד מפני שצריך למסור את עצמו על קידוש השם וש"ד (אותיות ש"ד מ'שמע' ו'אחד') הם כנגד שאר הנהרגין, שהם דניאל ושמריה ודורו של שמד, והם כנגד קדשים קלים שהם שלמים וארבעת לחמי תודה. ובמהר"ם חגיז כתב שכאשר אדם שמקבל באהבה את היסורים, מקיים מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
(קו ונקי)
והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה
מי מחלק את סעודתו לעשרה אנשים?
רש"י מפרש: עד כזית לרבי מאיר, עד כביצה לרבי יהודה. והקשה הגאון מוילנא במשלי הרי מאמר זה אמרו הקדוש ברוך הוא למלאכים, ומי איכא ספיקא כלפי שמיא? ועוד, מדוע נקט דווקא חומרא זו שנהגו ישראל מכל החומרות? ועוד, מדוע נקט בתחילה כזית שהוא שיעור קטן יותר? ומבאר הגאון שהרי"ף אומר ששיעור שתי סעודות הוא י"ח גרוגרות והן שש ביצים, ומובא בזוהר שבשלש ביצים יש עשרה זיתים שהם תשע גרוגרות, הרי שהזית פחות מגרוגרת בעשירית. יוצא ששיעור סעודה הוא שלש ביצים שהם עשרה זיתים, ובשיעור זה מתחייב בברכת המזון מדאורייתא כמו שנאמר ואכלת ושבעת וברכת לשון יחיד. אבל ישראל עם קדושים אומר הגאון, חיפשו בנרות איך לגדלו ולרוממו יותר, ולכן כשיש לו שיעור שכזה שהוא עשרה זיתים, מהדר אחר עשרה כדי שיגיע לכל אחד כזית ויברכו בשם, ואם לא ימצא עשרה, עם כל זה לא יאכל בעצמו אלא מהדר אחר שלשה, ויתן לכל אחד כביצה ויברכו בזימון, וזה שאמרו בגמרא והם מדקדקים על עצמן עד כזית תחילה, ואחר כך עד כביצה, ובאמת שיעור כזית וכביצה נאמר במשנה בברכות לגבי זימון. וזהו שאמרו במשלי 'טוב עין הוא יבורך', מי שנתן מסעודתו לאחרים כדי לברך בזימון, אל תקרי יבורך אלא יברך, לכן הוא יברך ברכת המזון, 'כי נתן מלחמו לדל'.
האם חתן יכול להסתפר בשבת?
גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה
בספר הנפלא 'והערב נא' מובאת שאלה מחתן שדחה את התספורת עד ממש קרוב לשבת, הספר נענה להפצרותיו, אך במהלך התספורת התעלף לפתע הספר, נוצרה מהומה גדולה, ועד שזו שקטה לאחר פינוי הספר לבית החולים וכו' שקעה לה החמה, החתן שהציץ במראה נחרד ממראהו, חציו מסופר וחציו מגודל, הבושות יהיו נוראות חשב לעצמו. האפשרות שעלתה במוחו היתה להסתפר ע"י גוי. ומפלפל בשאלה זו הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין, ואומר שמהשו"ע משמע שמלאכה זו דאורייתא וא"כ גם במקום צורך גדול אסור לומר לנכרי לעשותה, אך אולי ניתן להקל ע"פ הכף החיים שמביא את השואל ומשיב שגדול כבוד הבריות ודוחה ל"ת, וכ"ש בעניננו שאמירה לנכרי היא שבות, וכן לצרף השיטות שתספורת היא דרבנן משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן את שיטת בעל העיטור שמתיר אמירה לנכרי במקום מצוה אף במלאכה דאורייתא, ונשאר בצ"ע. ומביא את החתם סופר שמיישב את זה שגילחו את יוסף כשיצא מבית האסורים והיה זה ראש השנה כמבואר בגמרא, משום כבוד המלכות שמצוה היא ונעשה ע"י נכרי.
מתי יחיד ורבים הלכה כיחיד?
מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה
על פי הסיפור בסוגייתנו מבואר שהזמן שנדונים על התבואה הוא בראש השנה, התוספות במסכת ראש השנה מפרשים שסוגיא זו כדעת רבי יהודה הסובר שהכל נדונין בר"ה ולא כדעת ר' יוסי הסובר שבכל יום אדם נידון, מובא בספרים 'שבת שבתון' ו'גנא דפלפלא' שהקשה הגר"ח קנייבסקי מה יענו על ההוכחה מסוגייתנו, על שיטת ר' יוסי הסובר שבכל יום אדם נידון, הרי על מעשה שהיה לא יחלוק. והשיב לו אביו בעל קהלות יעקב, דכוונת התוס' היא שאותו חסיד נקט כשיטת ר' יהודה ובשמים פוסקים כמותו רק לגביו אך לא לגבי אחרים. וראיה לכך מרבי אליעזר הסובר שמכשירי מילה דוחים שבת ואין הלכה כמותו, ובכל זאת מספרת הגמרא במסכת שבת שמקום מגורי רבי אליעזר נהגו כך, וכן שלא מתו לפני זמנם, אע"פ שאם מישהו אחר יעשה כך ויחלל שבת עבור מכשירי מילה חייב סקילה, הרי שבשמים פוסקים כאותם תנאים בנוגע אליהם. ועל כן היתה תבואתו ותבואת עירו של אותו חסיד, שלדעת רש"י זה היה ר' יהודה, נידונת בראש השנה, ובמקומו הלכה כדעתו, וכך גם מן השמים עושים באותו מקום כדעתו. ובגנא דפילפי הוסיף להוכיח שהיה זה רבי יהודה בעצמו, שרש"י אומר בשבת (קכז:) שסתם חסיד זה רבי יהודה בר' אילעי או ר' יהודה בן בבא. וסתם ר' יהודה, הוא רבי יהודה ברבי אילעי, ומכריח שאכן זה רבי יהודה ברבי אילעי.
לכמה אנשים ביום צריך להקדים שלום?
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.
בספר 'תולדות יעקב' מובא, שהסטייפלר זצ"ל נכנס אל גאון ישראל רבי חיים עוזר גראדזינסקי זי"ע בווילנה, והציע לפניו שאלתו כיצד יש לנהוג בזמן שבאים לפניו הרבה עניים, האם הוא מחויב לתת לכולם, ואם ייתן רק לחלק מהם יהיה בכלל מעלים עיניו מן הצדקה, או די לתת לאיזה מהם. והשיב הגאון ר' חיים עוזר: "כשהייתי רב בעיר קטנה 'איוויא' הייתי מדקדק להיות מקדים שלום לכל אדם שפגשתי בבוקר, כמו רבי יוחנן בן זכאי, שמובא עליו בברכות (יז.) שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, ואחר־כך כשנעשיתי רב בעיר הגדולה לאלוקים ווילנה ראיתי כי אם אקדים שלום לכל אדם אין לדבר סוף, ואין דנין אי אפשר משאפשר, והחלטתי להקדים שלום לאיש שאפגשנו ראשון ובזה יצאתי ידי חובתי". ומתשובה זו הבין ה'קהילות יעקב' את התשובה לשאלתו, שאם באים אליו הרבה עניים ייתן לעני הבא ראשון ויוצא בזה שלא יעבור על המעלים עינו מן הצדקה.
מי לא מפסיד? המחמיר או המיקל?
אמר להם רבן גמליאל איני כשאר בני אדם – איסטניס אני
פעמים רבות בהלכה מופיע הנוסח "והמיקל לא הפסיד", דהיינו שניתן להקל בדבר זה. אך יש בשולחן ערוך גם את הנוסח "והמחמיר לא הפסיד", וכך פסק השו"ע (או"ח סי' רע"ט ס"א): "נר שהדליקו בו באותה שבת, אף על פי שכבה, אסור לטלטלו". וההסבר הוא, כיון שבבין השמשות היה אסור בטלטול, מחמת שהנר והשמן והפתילה הם בסיס לשלהבת, האסורה בטלטול, ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. וכותב הרמ"א בשם יש אומרים, שאיסטניס שהנר מאוס עליו, מותר להוציאו, כיון שעבורו זה נחשב כ'גרף של רעי'. ומסיים הרמ"א "והמחמיר לא הפסיד". ותמהו מפרשי השו"ע, מדוע המחמיר "לא מפסיד", הלוא בוודאי המחמיר מפסיד, כיון שרצונו להוציא מכאן את הנר המאוס, ומחמת החומרא נמנע מלעשות כן?! ולכן הגיהו הב"ח, הט"ז, המ"א והמשנ"ב: "והמחמיר יחמיר, והמיקל לא הפסיד". אולם, האליה רבה כתב ליישב את הגירסה המופיעה ברמ"א, וביאר, שהכוונה היא שהמחמיר לא הפסיד את מצוות עונג שבת, אף שהנר המונח כאן מאוס עליו, שכיון שאינו מוציאו מחמת הזהירות בדיני השבת, אין כאן ביטול עונג שבת.
(פריו מתוק)
על מה ולמי מורידים את הטמפרטורה בגיהנום?
כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנום
הדבר מופלא, כתב הרב צדקה זצ"ל בהסכמתו לספר 'מצוות קריאת שמע', ממה נפשך, אם הוא ראוי לגיהנום כיצד קריאת שמע תצנן, ואם אינו ראוי, מה מקום פה לגיהנום בכלל, ומה לשון זו אומרת "מצננין", ומה פה "מדה כנגד מדה"? המשנה ברורה בהלכות קריאת שמע מביא את הבית יוסף שמבאר זאת בשם רבו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, אולי הטעם שמצננין לו גיהנום שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותיה בשכר זה החום הטבעי מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנום.
המשגיח הרה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ביאר שהמדקדק באותיותיו הרי זה הוכחה להכרתו והרגשתו במלכות השי"ת, ולכן שכרו רב לאין שיעור עד שגיהנום מצטנן ומתקרר, ואינו נענש כל כך על חטאיו, ואין זה שכר עבור מעשה הדקדוק באותיות קריאת שמע, אלא שכרו עבור ההכרה המונחת ביסוד מה שהביאה אותו לדקדק בדבריו.
כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו
האם קראת שמע היא לפני הנחת תפילין או לאחריה
בברכות של בלעם בפרשת בלק, האומר בלעם "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב", ומפרש שם רש"י על הפסוק: "כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין". והקשו המפרשים מהגמרא שלנו, שכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ואיך כתב רש"י שקוראים ק"ש ואח"כ מניחין תפילין. וכמה תשובות נאמרו בעניין. בשם החוזה מלובלין מתרצים שזה רק אם אין דעתו להניח אח"כ תפילין אבל אם דעתו להניח אח"כ לית לן בה, וראייתו מהגמרא שמדמה זאת למקריב זבח בלא נסכים, והרי אחז"ל במנחות ט"ו דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים, כך גם כאן אם דעתו אח"כ להניח תפילין שפיר דמי. תשובה מעניינת אמר הרב צבי הירש פרבר זצ"ל רב קהילת ישורון בלונדון, בדרשה לבר מצוה בקהילתו (מובא בספרו כרם הצבי) שאולי יש לומר שרש"י מונה את הדברים לפי סדר שנות חיי האדם, כי בילדותו כשמתחיל לדבר ילבישוהו ציצית, וקוראים עמו שמע, ואח"כ כשנעשה בן י"ג למצוות יניח תפילין.
'ויציב' – למה מילה זו נאמרה בארמית?
בסידור מגיד צדק לרבי פנחס מפלצק, תלמיד הגר"א, אנו מוצאים פירוש נפלא, ששובח על ידי הגר"א, אודות שש עשרה הלשונות "אמת ויציב… וטוב ויפה". לפי פירושו, כל ביטוי נסוב על פסוק אחר מפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע". המתפלל אומר כאן, כי אמת הוא האמור בפסוק "שמע ישראל", ויציב האמור ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ונכון האמור בפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך…", וכן הלאה. ה'אישור' שכנגד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא 'ויציב', כאמור. מדוע? משום ש"ברוך שם…" נאמר בלחש כדי שלא יתקנאו בנו המלאכים. לכן גם האישור עליו אף שהוא נאמר בקול, אינו נאמר אלא בארמית, שכן "ויציב" היא מילה ארמית (דניאל ב/מה) – לבל יבינו המלאכים שאינם בקיאים בשפה זו.
(מאורות)
מדוע ר' אלעזר בן עזריה בחר לומר שנראה דווקא כן שבעים ולא יותר
א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה.
מובא בסידור האריז"ל, שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול של שמואל הנביא, שחי נ"ב שנה, ובצירוף שנותיו, שהיה אז בן י"ח, היה כבן שבעים שנה. ובספר מאורי אור הוסיף עוד בשם האריז"ל שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול שמואל שנגזר עליו לחיות שבעים שנה, ומסיבת שאול נתקצרו משנותיו י"ח שנים ומת בן נ"ב שנים. וכשנתגלגל בר' אלעזר בן עזריה והגיע לי"ח שנים, נשלמו השנים שנתקצרו ממנו בגלגול הראשון. והוסיף הגה"ק מפלאצק שדברים אלו מדויקים בדברי רבי אלעזר בן עזריה שאמר הרי אני כ'בן' שבעים שנה, ואותיות ב"ן בגימטריא חמישים ושנים, ושנ"ה ר"ת נ'שמת ש'מואל ה'נביא.
למה מברכים ב' ברכות על ברכת התורה
הגמרא אומרת בנוסח ברכות התורה הלכך לימרינהו לכולהו.
הגאון ר' שמחה וסרמן זצ"ל נשאל למה בקריאת התורה מברכים לפניה ולאחריה, משא"כ בשאר מצוות. והשיב על כך במשל, מעשה באדם שהוזמן לשמחת בר מצוה, הוא הגיע לשמחה והביא עמו מתנה יפה ונתנה לנער הבר מצוה, בלילה לאחר שהאורחים עזבו את האולם התחילו אבי הבן וחתן המצוות לבדוק את המתנות ולבחון את ערכם, והנה רואים שהאדם הזה הביא סט יפה של משניות, מתנה יקרה וערכה רב, למחרת כשפוגש אבי הבן את אותו אדם הוא מודה לו בשנית על המתנה היפה והנהדרת, כי בדק אותה ומצא את המתנה נהדרת ונפלאה. כך גם בברכת התורה, תחילה אנו מודים על המתנה היפה, אולם אח"כ, לאחר שטעמנו את הטעם הנפלא של התורה, שהיא 'חיי עולם נטע בתוכנו', אנו מודים שנית, ודבר זה שייך רק בתורה לאחר שטעמנו מנופת צופה.
(חשוקי חמד)
כיצד חיזק ועודד החזון איש יהודי גלמוד לאחר השואה האיומה
כך מקובלני מבית אבא, אפילו חרב חדה מונחת וכו' אל ימנע עצמו מן הרחמים.
סיפר הרב גלינסקי זצ"ל שפגש לאחר השואה יהודי שבור ורצוץ שאיבד את כל משפחתו, ואיבד כל טעם בחייו, ולקח אותו אל החזון איש, החזון איש הכניסו והושיבו, וסיפר לו על דין תורה שהיה אצל ר' יצחק אלחנן, אשת אברך השוקד על תלמודו, היתה בעלת חנות ונסעה לקנות סחורה עם ארנק מלא בכסף ולצערה הרב איבדה אותו, באה אל הרב בבכי וביקשה שיכריז שהמוצא יחזירו אל הרב, הגיע יהודי אביון ואמר אני מצאתיו, אך למדתי בחיידר שאבידה בעיר שרובה נכרים הרי היא של מוצאה, כי הבעלים מתייאש, ואני זקוק לכסף כאויר לנשימה ואם הוא מגיע לי ע"פ דין אינני מוותר עליו! נו, מה דעתכם שאל החזון בחיוך את אותו יהודי גלמוד, 'מסכנה האשה' השיב, המשיך החזון איש ואמר כך גם היתה דעתו של הרב אך הוא שלח את השאלה לרבה של קובנה שפסק להחזיר לאשה מעיקר הדין. כי הבעלים של הארנק זה לא האשה אלא הבעל והוא לא התייאש כי הוא לא ידע שהארנק כלל אבד, ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. עיניו של הגלמוד נצצו מגאונותו של הרב, ואז רכן החזון איש לעברו ואמר לו, הדברים אמורים גם לגביך, מי נתן לך רשות להתייאש? אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.
מדוע בני ישראל לא ירצו את ממון מצרים?
דבר נא באזני העם וגו' אין נא אלא לשון בקשה וכו' שלא יאמר אותו צדיק.
ידועה ומפורסמת הקושיא מדוע היה צד שבני ישראל לא יחפצו בכסף וזהב של מצרים, ועוד, מהו שאמרו: שלא יאמר אותו צדיק – אברהם שקיים בהם את רק את העינוי במצרים ולא את היציאה ברכוש גדול, וכי לולא דבריו שלאותו צדיק אין ה' רוצה לקיים הבטחתו? תירוץ נפלא אומר הגאון ר' זלמן סורוצקין בספרו אזנים לתורה, היה זה בזמן שבו עלתה שאלת השילומים מגרמניה הארורה בעד רכוש ישראל ששדדה ושהחריבה ובכל מקום שדרכה כף רגלם הטמאה של קלגסיה שהרגו מליונים מאחינו בני ישראל, ונחלק לב העם לשנים קצתם אומרים האם רוצחינו יהיו גם יורשינו וקצתם טוענים שאין לעם ישראל לבוא בשום מו"מ עם הרשעים האלה ולמה יאמרו בגוים שלקחנו כופר לנפשות אחינו ששפכו את דמם כמים. על פי זה אומר הרב סוקוצקין זצ"ל מובנים רגשות יוצאי מצרים שלא רצו לבוא במו"מ עם מעניהם ושוחטי ילדיהם וחשבו את הכסף וזהב שיקבלו מהמצרים כדמי ולדות כופר בעד נפשות עולליהם, לעומתם טענו אחרים שמגיע לעם ישראל שכר חלף עבודתם בחמר ובלבנים רד"ו שנה, וה' ראה ללבות שני הצדדים לא כפה עליהם את שאלת הכלי כסף וזהב בגיגית, ולא צוה על כל עדת ישראל לעשות כן, אלא ביקש מהם דבר נא באזני העם וישאלו, אף שהם מוחלים ואינם רוצים בכסף המצרים, אך כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחר כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם – עליהם לקחת.
פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה אחד
האם שייך לומר קריאת שמע של ערבית עם תפילין?
הגמרא מחדשת הלכה מענינת ביותר, אדם שנאנס ולא קרא את קריאת שמע בזמנה, רשאי לקרותה עד הנץ החמה. אדם שיודע שבמהלך היום הקרוב לא יוכל לקרות קריאת שמע של שחרית בזמנה, רשאי לקרותה מעלות השחר, נמצא א"כ שזמן זה בין עלות השחר להנץ החמה ראוי לק"ש הן של שחרית והן של ערבית. שאלות מענינות נדונו על פי זה, אחת מהן היא האם ניתן לומר ק"ש של ערבית עם תפילין, או שמא צריך לומר עם תפילין כדי שלא יהא כמעיד עדות שקר, לדעת האור שמח יאמר ללא תפילין, אך לדעת הגאון ר' בצלאל הכהן מוילנא עליו להניח תפילין.
(מאורות הדף היומי)
עד שבא אברהם וקראו אדון
מסופר על הגאון מוילנא שכשבא לפניו הג"ר פנחס המגיד מפאלאצק זצ"ל לקבל את הסכמתו לסדורו שער הרחמים עם פי' מגיד צדק, הציץ הגר"א בחיבורו, והנה קלטה עינו ביאור על מה ראו מתקני התפילה לקבוע את הפיוט אדון עולם בתחילת התפילה, על פי דברי הגמרא שמיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ויאמר אדני אלקים במה אדע כי אירשנה. כיון שכך, שאברהם הוא הראשון שקראו להקב"ה אדון, ראוי איפוא שדוקא בתפילת שחרית אשר אברהם תיקנה נקדים אמירת שבחי אדון עולם, התפעל הגר"א מביאור זה ואמר אילו לא נתחבר ספרך אלא עבור ביאור זה דיינו. ונשאל הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל מה ראה הגר"א להתפעל מפירוש כה קצר ופשוט, נענה הגרי"ז ואמר אם הגר"א הסכים על הדברים הרי הם תורת אמת ממש, ומה לי אמת גדולה או אמת קטנה, אם בעיקרו הוא דבר אמת צריכים לשמוח ולהתפעל ממנו כראוי.
(דף על דף, ישורון)
כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות
המגן אברהם בסימן קנ"ו אומר שצריכים לדקדק בזה כל אחד כפי דרגתו, לבן תורה לשמחו בדברי תורה כי הוא עיקר שמחה, ולאיש פשוט בשיחה בדברי אגדה, וליותר פשוט בשיחה נאה ומילתא דבדיחותא במילי דעלמא. ומספר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א ששמע על הגאון הצדיק רבי יהושע מקוטנא זצ"ל בעל ישועות מלכו שהגיע לחתונה ושאל את החתן כמה שנים קיבל להיות סמוך על שלחן חותנו והשיב לו החתן כך וכך שנים ואמר על כך הגאון כמדומה ששנים אלו הם פרט לשבוע של שבע ברכות שהם מחוץ לחשבון החתן חייך וגם שמח למשמע דברים אלו ואמר על כך רבי יהושע מקוטנא ברוך ה' שקיימתי מצוות שמחת חתן דברים אלו יש בהם גם שמחה של תורה וגם של פרנסה.
(ע"פ חשוקי חמד)
האם רב הונא דיבר לשון הרע על הפועל שלו?
הגמרא מספרת על רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, ואמרו לו רבנן שיפשפש במעשיו מדוע אירע לו כך, אמר להם רב הונא, אם יש מי שיודע איזה דבר שעשיתי שלא כשורה, שיאמר לי, אמרו לו רבנן, שהחסיר בתשלום של ענפי זמורות שהיה צריך לתת לאריס שעיבד את הכרם שלו, אמר להם רב הונא, האם הוא השאיר לי משהו מהענפים, הוא גנב לי את הכל. והקשה החפץ חיים בהלכות לשון הרע (כלל י' באר מים חיים ס"ק לא) הרי לא יצא מדברי רב הונא תועלת על להבא – שלא יגנוב אותו יותר, אלא רק לדחות מעצמו את הגנאי וזה אסור, ומתרץ החפץ חיים שתי תשובות: א. שמדברי רש"י שפירש: וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו. כוונת רש"י שהיו מכירים אותו רבנן שהוא גנב, ואם כן לא שייך בזה לשון הרע. ב. לרב הונא לא היתה לו אפשרות לתרץ את עצמו בענין אחר, ולכן הוכרח לו לספר את האמת. ומפרשים בדברי החפץ חיים שהיה נגרם חילול ה' גדול אם היה מתפרסם שרב הונא נהג כך, ולכן היה צריך לפרש את מעשיו.
למי מפריעה טעותם של איצטגניני פרעה?
הגמרא שואלת: בדברי משה רבנו לפרעה על זמן מכת בכורות, למה ליה למימר כחצות? ומשיבה, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. נו, שיחשבו כך, למי זה מפריע שהם יאמרו שמשה בדאי? הגאון רבי אליהו מאיר בלאך ראש ישיבת טלז – קליבלנד זצ"ל אומר שאין לשער גודל ההפסד מחלול ה' של רגע, ודבר זה כבר פועל רושם של חלול שם שמים, ועל כך היתה דאגתו של משה רבנו, לכבוד שמים.
ומספר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שהחפץ חיים ביקש ממנו יארגן עשרה בחורים לביתו לשעה הקרובה, כשהגיעו הוגשו בפניהם משקה, וסיפר להם החפץ חיים שבאותו יום הוא נאלץ לקרוא בעניני צבור קטע קטן של כפירה בעתון, וכעת רצונו לתקן את מה שקרה ולעשות שמח לכבוד הקב"ה, וע"כ הוא מבקש מהם לטעום מן המשקה ולפצוח בשירה, וכך במשך זמן ארוך ישבו הבחורים עם מורם ורבם את הפסוק 'כי לה' המלוכה' בניגון מיוחד, כדי לתקן את אותה הקריאה.
(ע"פ ומתוק האור-יציאת מצרים)
שני המילים שבהם הספיד הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל את מורו ורבו החפץ חיים זיע"א
הגמרא אומרת בע"ב אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. ישנם כמה הסברים בדברי הגמרא הללו, אחד מהם הוא, שהכוונה לחידושי התורה של המת עצמו.
מספר הגאון ר' יעקב גלינסקי זצ"ל שהיה נוכח בהספדו של ר' אלחנן וסרמן על החפץ חיים שציטט את דברי הגמרא הללו ואמר את דברי החפץ חיים על הרמב"ם שאומר בהלכות תשובה: שכל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, והקשה החפץ חיים מי יכול להתיימר להגיע לדרגתו של משה רבנו? היש לנו מושג בגדלותו? אילו היינו נדרשים להספידו, וכי יש לנו את הכלים להבין אפס קצה מדרגתו?
אמנם, התורה מספידה את משה רבנו בשתי מילים: וימת שם משה עבד ה'. ומשמע אומר החפץ חיים ששבח זה כולל הכל, ולהיות עבד ה', לזה יכול להגיע כל אדם.
וסיים ר' אלחנן, בזה אנו מספידים את החפץ חיים, גאון היה, קדוש היה, ובעל חסד ומזכה הרבים, איש אשכולות שהכל בו, ועבד ה' היה – והכל בכלל.
(ע"פ והגדת- אלול וראש השנה)
3571 'כלומרים' ברש"י על פני 2711 דפי הש"ס
ה'כלומר' הראשון ברש"י מופיע בדף הראשון בש"ס, בע"ב ד"ה קא סלקא דעתך – רוב בני אדם היינו עניים, כלומר: בני אדם בערבי שבתות, ועניים בימות החול – חד שעורא הוא.
השיירי כנסת הגדולה אומר: מסורת היא בידינו דאין המפרש (רש"י) אומר 'כלומר' או 'פירוש' אלא כשאפשר לפרש פירוש אחר ובא לשלול אותו, או שהוקשה לו שום קושי ואומר כלומר או פירוש כדי לתרץ את הקושי ההוא. וכן דברים ברוח אלו מצינו בדברי הר"ש סיליריו בספרו כללי שמואל.
רש"י כותב כלומר כאשר מהמשמעות הפשוטה של הגמרא נראה אחרת ממה שהיה בכוונתה לומר, או שדבריה קשים להבנה, או במשל שהגמרא מביאה, ועוד, ובדבריו רש"י מסביר ומשלים את דברי הגמרא.
כבר בכלומר הראשון אפשר לפלפל מה כואב לרש"י בדברי הגמרא שחשש בהם שלא נבינם כראוי, האם הקושי וההסבר שלו הוא ב'רוב' בני אדם, או על החלוקה בין ימות החול לער"ש, ומה היא הגירסא בגמרא שהיתה לרש"י ובדברי הגאון בביאור הגר"א עליו.
שכוייח...............
פשוט תענוג ומחכים לשמוע את הדברים הנפלאים ישר כח ר אברהם.
דקה מתוקה כפשוטו
יישר כח גדול מאד, לידידי הרב הגאון רבי אברהם פוקס שליט"א ,על דברים נפלאים וערבים, עם בהירות נפלאה .