עגבניה
היתה תקופה שהתעוררו שאלות בעגבניות שהיו שם סוגי תולעים שהיה קשה לבודקם, ובמשך שבועיים לא הביאו לישיבת אורחות תורה עגבניות, והבחורים ביקשו שינסו למצוא היתר, ובאו לרבנו זצוק"ל ונו"נ עמו, והתפלא ואמר כמסיח לפי תומו שהוא כבר למעלה מחמישים שנה לא אכל עגבניה, ומה נורא ששבועיים לא אכלו עגבניות. (מפי רא"ר שליט"א)
מיעוט תענוג
מרשימת תלמיד רבנו ששמע מפ"ק: אמר לי פעם כי ברוב הפעמים אינו מקיים את דברי הרמב"ם בהלכות דעות שיש לאכול רק כאשר רעבים כי אינו מרגיש רעב. ובהזדמנות אחרת אמר לי כי ביום של צום אינו מרגיש רעב וכי הרגשת הצום מתבטאת בחולשה בלבד, עוד אמר לי פעם כי מאכלו של רבנו החזון איש היה בשחרית פת עם לבן חלב חמוץ, ואחר הצהריים חתיכת בשר עוף בלי פת.
מהרשימה הנ"ל: פעמים רבות כאשר הכניסו אוכל לרבנו נאנח אנחה עמוקה "אוי וייטער עסין" או שהיה שואל כל כך הרבה אוכל!
לא פעם כאשר נכדיו הכינו לו בבוקר כוס מים נוספת, היה מוותר עליה ואומר בבת צחוק על פניו: זה כוס של אליהו הנביא. ופעם אחת יום קודם ערב יום הכיפורים, אחד מבני הבית דחק לשתות כוס נוספת בטענה שהמבינים אומרים כי גם היום יש להרבות בשתיה, בתחילה הגיב מנין להם? אח"כ שקל בדעתו ואמר נו, לשם מצוה ושתה. (מאחורי הפרגוד)
דם ניקוף
סיפר רמ"ד ר' שליט"א מעסקני הרפואה בב"ב: שפעם הוצרך להוציא דם מרבנו לצורך בדיקת דם, ואחר שהוציא הבחין שאי"ז מספיק וצריך להוציא שוב דם, ואמר לו רבינו שיוציא מאותו מקום שהוציא קודם, ואמר לו רמ"ד שזה יותר כואב ויותר קשה, ואמר לו רבנו אפ"ה, ואח"כ שאלו את רבנו מה הענין בזה, והראה לדברי הגמ' בחולין ז, ב דם ניקוף מרצה כדם עולה, אמר רבא: בגודל ימין ובניקוף שני, והוא דקאזיל לדבר מצוה. ופרש"י 'והניקוף שני – קודם שנתרפא הראשון'. וא"כ יש מעלה לקבל מכה שוב באותו מקום. ואח"כ הפצירו לאכול כמה דברים לבריאות גופו, ואמר על אחד מהם 'אני כבר עם רגל א' בקבר וכעת אתם רוצים שאהנה בעולם הזה'. וביקשו [משום מיחוש במעיים] שישתה משקה מתוק מסויים, והשיב לו רבנו שמעולם! לא שתה משקה מתוק. ושאלו האם שתה פעם סודה, ואמר שכשהגיע לארץ היה תקופה שלא יכלו לשתות מים רגילים, והוצרך לשתות בתקופה הזאת סודה, ומיני אז לא שתה יותר.
אדם נשאר רדוד
ופעם אחת כאשר הזכיר רבנו זצוק"ל את דברי התוספות הללו בכתובות, היה בחדרו בן תורה צעיר מבני דורנו שמורגלים בתענוגות של אכילה. ושאל כי אינו מבין מדוע אכילת מעדנים לתוך גופו מפריעה לצמיחה בתורה. רבנו השיב לו בנוסח דלהלן: כי בסופו של דבר אדם נשאר רדוד וקטן. (מאחורי הפרגוד)
שאוכל מנה נוספת לשם הנאה בעלמא
פלוני שאל שמכיון שמוכרח לאכול הרבה לבריאותו האם בכל זאת ימעיט מצורכו? ענה לו רבנו אין לך למעט מהצורך אבל אל תאכל סתם יותר מהצורך, ולאברך נוסף הגדיר פעם לאמור, אל תאכל מנה שניה נוספת, ואז תקיים את דברי התוספות הנ"ל שיתפלל אדם שלא יכנסו מעדנים לגופו המעכבים את הלימוד. (מאחורי הפרגוד)
עסקי אכילה בחול ובשבת
בביתו של רבנו זצוק"ל מעולם לא עשו כל עסק האוכל, לא מנה ראשונה ולא מנה נוספת קל וחומר המעדנים היו דבר צדדי מאוד, כי לא ראו את ההורים שיש להם שייכות לאכילה של הנאה. וממילא נעשה הדבר כטבע בבני הבית לחוש פחיתות בעסקי אכילה ודיבור אודות אכילה, כי אדם האוכל אכילתו צריכה להיות עם הפה ולא עם הראש (מאחורי הפרגוד).
פת במלח
והנה בודאי שמדרכי בריאות שלא למלאות את כרסו באכילה, וכמו שכבר כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות דעות, אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות והוא עיקר לכל החולאים עיין שם עוד. ומסתבר בכלל כי האוכל רק פת במלח כל חייו יהיה יותר בריא וחזק מהאוכל מעדנים כל ימיו.
ואמר רבנו כי בשולחן ערוך סימן שד"מ נאמר בדין מי שהולך במדבר ואינו יודע מתי שבת שאם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות מלאכה כל ימות השבוע. והמשנה ברורה סק"ד פסק שאם יש לו לחם בלבד כבר אסור לו לעשות עוד מלאכה לצורך מאכלים נוספים, ובשיעור הלחם שהתירו שם לא התפרש לכמה לחם מותר לו לעבוד וכבר הסתפקנו [ראה אילת השחר שבת דף ס"ט ב' האם רק כדי קיום הגוף בצמצום, או שבשביל לחם מותר לו לאפות ולאכול ברווח] כמו כן לא מצינו בדברי הפוסקים שיאסרו לו שאם יכול לצום יום אחד שיצום, ואם אפשר שהוא הדין שאין צריך לצמצם מאוד בשיעור הלחם, ולמדנו מהלכה זו כי באמת אדם יכול לחיות אפילו מאה שנה מלחם ומים בלבד. וכמו שיש להבין כך במסכת אבות פרק ו' משנה ד' פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ושם הרי זו עצה והוראה לכל החיים, ומשמע שאדרבא כך יהיה יותר בריא כאשר אוכל רק פת במלח מאשר כשאוכל מעדנים, וזהו שאמרו שם אשריך בעולם הזה כפשוטו, אבל באמת בדורנו החלש כבר קשה להתקיים על לחם בלבד.
ובשיחה למקורבים העיר רבנו, כי היום רמת החיים עלתה ולא רואים אנשים שדי להם בלחם פשוט אלא יש צורך בעוד מעדנים, אבל בעבר הלא רחוק כל כך היו אנשים שאכלו לחם בלבד (מאחורי הפרגוד).
לכוף יצרו
בענייני כפיית היצר בשעת אכילה [המבואר ביסוד התשובה לרבנו יונה בשם הראב"ד] רבנו דן פעם האם המצווה לאכול פת כביצה ולקיים ברכת המזון דאורייתא, או לאכול רק כזית כאשר מעוניין למעט באכילה בדווקא כדי להתגבר על יצרו, והכריע לכוף את יצרו גדול יותר מקיום מצוה וממילא עדיף בזה. (מאחורי הפרגוד)
ח"ו לגרום ביטול תורה
וכמה פעמים הורה למלמדים ששאלו אודות צום בזמנים שיש הרוצים לצום כמו שובבי"ם וכד' שצום הוא דבר טוב למי שאינו לומד, וגם למלמד תורה אין לו לצום כי כאשר צמים העצבים נחלשים ובאים לכלל כעס עם תלמידים או בני הבית בתענית דף ב אמרו האי בר ב' רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה. [ועי' שו"ע או"ח סי' תקע"א סעי' ב' דכ' דת"ח אינו רשאי להתענות מפני שממעט במלאכת שמים]. וסיפר רבנו כי אמם של שני האחים רבי לייב ורבי שאול קצנלבוגן התלוננה לפני הגר"א כי יש לה ב' בנים אחד מהם ממעט באכילה והשני ממעט בשינה, והגר"א אמר לאותם שני ילדים כי אין להתנהג בדרך זו, והם שאלו אם מדוע הגר"א נוהג כך שישנן במעת לעת רק ד' פעמים חצי שעה ואכל ב' כזיתים בבוקר וב' בערב והשיב: כי לי יש טבע חזק אבל אחרים בעלמא אין להם לנהוג כן. (מאחורי הפרגוד)
כאיל תערוג – 137
1/346