וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה (שמות יט, טז)
המהרי"ט במסכת קידושין, מאריך לפרט בדיני הקניינים. לאחר מכן הוא מוסיף עוד כמה מילים: "ובהאי שמעתא דצבורים היו לי דברים, ושכחתים".
הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, חתנו של מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, מספר: שאלתי את פי רבינו, מדוע היה נצרך המהרי"ט לציין זאת, שהיו לו עוד עניינים לפרט ושכחם. מה יש בכך נפקא מינה בעבור הלומדים?
השיב לי רבינו: "המהרי"ט כתב את הדברים כדי שיתפללו עליו… הוא חש בערכו העצום, שלא יסולא בפז, של כל חידוש שנשכח ממנו, וכאשר הפיץ בזמנו את ספרו ברבים, רצה לנצל את ההזדמנות כדי לבקש מהקונים את הספר שיתפללו עליו, שיחזור לזכור את החידושים, וכמו שמובא בגמרא (שבת ס"ז ע"א), באילן המשיר פירות, יצבענו בצבע אדום, כדי שיראוהו רבים ויבקשו עליו רחמים.
כך הוא גם בענייננו. המהרי"ט כתב את המשפט הנ"ל כדי שיבקשו עליו רחמים ויתפללו להקב"ה שישיב לו אבידתו".
האבידה הגדולה
ממשיך חתן רבינו, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א ומספר: באחת הפעמים שהזדמנתי לבית מורי חמי, ראיתיו מסתובב אנה ואנה, כשפניו אדומות והיה נראה כמי שאבדה לו מזוודה המכילה שטרות בעלות ערך של מיליון דולר לפחות. ריכוזו התגבר, והוא ניסה בכל כוחו להיזכר. מאמצי חיפוש האבידה היו מופלאים.
תהיתי לפשר האבידה…
עד שנודע לי, שמו"ח מנסה להיזכר בסימן מסויים מתוך שו"ת מהרשד"ם!
הלא כל התורה פרושה לפניו כשמלה, והוא מסוגל לצטט את ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים כלשונם. כל שאלה שנשאלת לפניו נענית כהרף עין, כשכל דברי הגמרא, הראשונים והאחרונים ניצבים לנגד עיניו כאילו למד את דבריהם זה עתה. מה ממנו יהלוך, אם סימן אחד בשו"ת מהרשד"ם יעלם לרגע מזיכרונו? מדוע מאדימות פניו כל כך?
אלא שבעבור מו"ח, התורה הינה הרכוש היחיד עלי אדמות, הרכוש האמיתי. אם נעלם מזיכרונו לרגע מקומו של סימן בשו"ת מהרשד"ם, הוא חש כמי שאיבד רכוש יקר אשר לא יסולא בפז…
כבוד התורה חשוב מלימוד התורה
לשיטת רבינו: כבוד התורה חשוב אף יותר מלימוד התורה (עיין מגילה דף ג' ע"ב).
זאת למדנו מיחסו לכבוד השבת.
לפני שנים רבות, נפרצה פירצה גדולה בחומת השבת בעיר פתח תקווה. פושע ישראל שכיהן בראשות העיר החליט לפתוח "קולנוע" בשבת, על אפם וחמתם של שומרי השבת די בכל אתר ואתר. כיון שפרץ פושע זה את הפירצה – החלה חומת השבת להסדק אף בערים אחרות.
הגאון רבי ברוך שמעון סלומון זצ"ל, שכיהן כמרא דאתרא, פתח בסדרת הפגנות סוערות שנמשכו תקופה ארוכה. שומרי התורה באותה עיר הפגינו מידי שבת בשבתו על הפירצה הנוראה בחומת השבת, גוום נתנו למכים, ולחייהם למורטים. המאבק הקשה נתן אותותיו במהלכי הארץ הקדושה כולה.
רבינו נקט צעד נדיר באותה תקופה: הוא יצא בעצמו לשבות שבתו בעיר פתח תקווה ו… השתתף בהפגנה – דבר שמעולם לא עשה במשך כל ימי חייו עד אז.
השתתפותו של רבינו באותה הפגנה עוררה הד עצום בעולם כולו, והזרימה כוחות מחודשים במאבק הקשה.
היו גדולי תורה שכלל לא הסכימו עם קיום ההפגנות. סבורים היו, שאין בכך שום דין של מחאה על פי הלכה. משום כך נשאלה השאלה קמיה רבינו: "הלמאי יצא מגדרו עד כדי כך? הלא יש גדולי תורה שסוברים כי אין בזה דין מחאה על פי ההלכה".
נענה רבינו ואמר: "אכן אין כאן דין של מחאה, ואם הייתי מתייחס לזה כך לא הייתי יוצא למחות, אולם קיים כאן דבר שונה, יש כאן עקירת "כבוד השבת", ועל כבוד השבת צריך להילחם בכל הכוחות".
(מתוך 'גדולה שימושה')