ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה
סיפר ר' משה שרר ז"ל: ילד קטן הייתי, קודח מחום, אמא ע"ה הזעיקה את הרופא שבא לביקור בית, הרופא רשם מרשם דחוף, אולם אמא המסורה לא יכולה היתה לצאת מיד לבית המרקחת שכן, כסף לשלם עבור התרופה לא היה בנמצא.
בסופו של דבר הצליחה לאסוף כמה סנטים ויצאה לדרך מתוך החלטה להביא את התרופה ויהיה מה. הרוקח הראשי לא היה וסגנו הסכים להעניק את התרופה היקרה תמורת הפרוטות שבידה, וכך שמחה וטובת לבב על שהצליחה במשימתה יצאה לדרך, אוחזת בבקבוק הזכוכית היקר מפז האמור להבריא את מחמד עיניה. היא מיהרה כל כך בדרכה עד שמחמת מהירותה נפלה, ובקבוק הזכוכית נשבר לאין ספור שברים.
בבכי מר הרימה את פיסת הניר הרטובה ובתוכה שברי בקבוק, ורצה חזרה אל בית המרקחת, שם היה כבר בעל הבית שלא הבין את פשר הבכי המר. היא שידעה כי אין לה כל דרך לשלם עבור התרופה. הבטיחה לו כי תבוא לעבוד בעבודות ניקיון בלילות רק שיתן את התרופה. הרוקח נטל את השקית הרטובה הריח לרגע את הריח שנדף ממנה ונעלם מיד, לאחר דקות ספורות חזר עם שקית חדשה ובפנים סמוקות הגיש לה חזרה את מחיר התרופה ואמר "יש כנראה מלאכים ששומרים על הילד הזה, אוי ואבוי היה, לו היה לוקח את התרופה שרקח הסגן שלי בטעות".
"אתה מבין מוישל'ה" היה תמיד מספר ר' משה בשם אמו, "תלמד מכך שיעור לכל החיים: כשנפלתי והבקבוק בידי חשבתי שהעולם נגמר, זה הסוף! ולמדתי, כי בחיים לפעמים כשחושבים 'שזה הסוף' – דווקא מתחילה הישועה"
(כי אתה עמדי)