יציאה ממקום האכילה
* דין מקום פתוח בנוגע ליציאה ממקום האכילה – אם הוא מוקף במחיצות, הריהו נחשב כחדר אחד, ואם אינו מוקף במחיצות, נחשב המעבר בו ממקום למקום כמעבר מחדר לחדר.
* לדעת הרמ"א, האוכל מאכל הטעון ברכה אחרונה במקום האכילה – אם היתה דעתו בשעת הברכה לצאת ממקומו, רשאי לכתחילה לצאת ולהמשיך באכילתו. אם מדובר בפת, רשאי לאכול במקום האחר כל מאכל שנחשב כחלק מהסעודה, ללא ברכה ראשונה, כיון שאכילה זו היא המשך הסעודה. ודין זה הוא דווקא כשאכל מהמאכל עצמו – ללא צירוף ממרח וכדומה – כמות של 'כזית'.
* האוכל והשותה לא יצא ממקומו טרם שיברך ברכה אחרונה אף כשבדעתו לשוב ולהמשיך באכילתו ובשתייתו, מחשש שמא תוסח דעתו וישכח לברך, וכן מחשש שמא ישתהה זמן רב עד שיחלוף 'שיעור עיכול' ולא יוכל עוד לברך ברכה אחרונה על תחילת האכילה. וכשיוצא על מנת לשוב לאלתר – דהיינו מיד ממש – למקומו, אין כל חשש בדבר, ורשאי לצאת.
* לדעת הרמ"א, הדין האמור, שאין לצאת ממקומו לפני ברכה אחרונה, בהתייחס למאכל הטעון ברכה אחרונה במקומו, אינו אמור אלא כשלא היה בדעתו בשעת הברכה לעבור מקום.
* מי שיצא ממקומו באופן המחייב ברכה נוספת, מיד לאחר שבֵּרך, טרם שטעם מהמאכל, ברכתו לבטלה; ולכתחילה יש להקפיד שלא לצאת ממקום האכילה אף באופן שאינו מחייב ברכה נוספת.
* בכל מקרה שאסורה היציאה ממקום האכילה, הריהי אסורה אף אם ממשיך באכילתו תוך כדי היציאה והמעבר ממקום למקום.
* שני מקומות פתוחים המוגדרים כל אחד כמקום בפני עצמו, כגון שתי גינות ציבוריות נפרדות, נחשבים כשני בתים לענין איסור היציאה ממקום האכילה, ואף כשאינן מוקפות במחיצות.
אכילה בדרך
* ההולך ממקום למקום ואוכל בעת הליכתו – רשאי להמשיך לאכול אף במקום שאינו רואה ממנו את המקום שבו החל באכילתו, משום שמתחילה אינו קובע לאכול במקום אחד אלא תוך כדי הליכה, וממילא כל מקום שהולך בו נחשב כמקום האכילה. ואכן, אם בתחילה קבע לאכול במקום אחד, ולאחר מכן החליט להמשיך ולאכול תוך כדי הליכה – אינו רשאי לעקור ממקומו הראשון ללא ברכה.
* מי שנרדם באופן ארעי במהלך אכילתו – אף אם ישן במשך כשעה, אין השינה נחשבת כהיסח הדעת מהאכילה, ואינו צריך לברך שנית כשיתעורר.
היסח הדעת מאכילה
* מי שאכל וגמר בדעתו בפירוש שלא לאכול עוד, או שאמר "הבה נברך" – כלומר, ברכה אחרונה – נחלקו הפוסקים אם הדבר נחשב להיסח הדעת, ולכן לא יאכל עוד, כדי שלא להכנס לספק ברכה. ואם עזב את מקום אכילתו – נחשב הדבר כהיסח הדעת לכל הדעות. ואמירת 'על נהרות בבל' ו'שיר המעלות' – נחלקו הפוסקים אם הן נחשבות כאמירת "הבה נברך".
* חכמינו ז"ל תיקנו ליטול 'מים אחרונים' בסוף סעודת פת, ולברך ברכת המזון מיד לאחריה, ולפיכך, לאחר הנטילה אסור לאכול ולשתות, לדבר, ואף להשתהות בשתיקה, טרם שיברך ברכת המזון.