יום ראשון ט' בניסן תשע"ט
האם ניתן לחלק את הפת של 'עירוב חצרות' לשני כלים?
כפי שלמדנו, אסור לאדם לטלטל חפצים מביתו לרשות היחיד של אחֵר או משותפת, ללא 'עירוב חצרות', דהיינו, שגובים פת מכל בית, ומניחים אותה באחד הבתים לפני כניסת השבת, לכל הפחות למשך 'בין השמשות'. ויש להניח את פת העירוב בכלי אחד, או במקום אחד.
ואם חילקוה לשני כלים, או לשני מקומות, אף אם שניהם בבית אחד – אין העירוב חל, כיון שבאופן זה נראה שחלקי הפת מופלגים ומחולקים זה מזה, ואין זה ראוי לשמו – 'עירוב', שפירושו שהדיירים מעורבים זה עם זה בפיתם. (וכשלא גובים פת מכל דייר, אלא אחד מהדיירים מְזַכֶּה מפיתו לכולם (ראה להלן) – יתכן שניתן לחלקהּ).
אולם, אם חילקוה לשני כלים או לשני מקומות מחמת שהכלי הראשון או המקום הראשון כבר התמלאו עד אפס מקום – ושני הכלים או המקומות הם בבית אחד – העירוב חל. ואם היה ידוע מתחילה שהכלי או המקום לא יכילו את כל הפת, ויש אפשרות להניחהּ בכלי גדול, או במקום גדול, שיכילו את כולהּ – יש אומרים שהעירוב לא חל.
[שו"ע שסו, ד, משנ"ב לא-לב, שעה"צ ל, וביה"ל ד"ה בכלי; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 41]
הניחו 'עירוב חצרות' במספר מקומות – האם העירוב חל?
חצר שדייריה הניחו במספר מקומות פת בכמוּת הנדרשת ל'עירוב חצרות' (ראה שו"ע שסח, ג), אשר שותפים בה כל דיירי החצר – יש אומרים שהעירוב לא חל כלל, והברכה שבירכו עליו היא ברכה לבטלה; אך יש אומרים שמאחר ויש לכל דיירי החצר חלק בפת, לא יתכן שלאחר שהניחוה במקום אחד לשם עירוב, יפסל העירוב על ידי שהניחו פת נוספת במקום אחר.
ויש שכתבו כי אדרבה, מעלה יש בדבר, שמא תתקלקל פת זו, ויתקיים העירוב על ידי הפת האחרת; ויש שהוסיפו, כי כן מנהג חכמי ישראל עוד מימות הראשונים – להניח בערב פסח מצה לעירוב עבור כל שבתות השנה, ובנוסף, להניח בכל ערב שבת עירוב נוסף, מחשש שהעירוב הראשון נפסל.
ברם, חצר שיש בה שני אנשים שמקפידים שלא לצאת האחד בעירובו של חבירו, ושניהם מערבים בנפרד, ומזכים פיתם לכל דיירי החצר כדין – יש אומרים ששני העירובים אינם חלים, כיון שכל אחד מהם נעשה על כורחו של אחד מדיירי החצר, שאינו מעוניין בו, ולא ניתן לערב עירוב חצרות עבור אדם בעל כורחו.
[ביאורים ומוספים דרשו שסו, 42, בהרחבה ע"פ המקור]
האם ניתן לעשות 'עירוב חצרות' בערב שבת בפת שהכינו לשבת זו?
כאמוּר, 'עירוב חצרות' נעשה באמצעות גביית פת מכל אחד מדיירי החצר, והנחתהּ באחד הבתים. ולחילופין, ניתן לעשותו על ידי שאחד מבני החצר יְזַכֶּה פת לכל דיירי החצר, ויניחהּ באחד הבתים.
ובשני האופנים – העירוב חל רק כאשר כל בעלי הפת מסכימים לכך שכל אחד מבני החצר, אם ירצה, יוכל לאכול מהפת כאוות נפשו; ובכך נקרא שמו 'עירוב', דהיינו שמעורבים זה עם זה ומתרצים זה לזה, ואין האחד מוחה ביד חבירו, אלא שותפותם נוחה וערֵבה.
ומשום כך, יש להקפיד לכתחילה שלא לעשות את העירוב בפת שהכינו לשבת זו, כיון שבדרך כלל אדם מקפיד שלא יאכלו אחרים מהפת שהכין לשבת; אך בדיעבד, אם אין פת אחרת בהישג יד, ניתן לערב בהּ, ויגמור בדעתו בהחלטה ברורה שיאפשר לדיירי החצר לאוכלהּ.
ואם משעה שהניחוהו עד לסוף בין השמשות רצה אחד מדיירי החצר לאכול את העירוב, ובעל הפת לא אִפְשֵׁר לו זאת – בטֵל העירוב; אבל אם הדבר אירע בשבת, אין העירוב בטֵל, כיון שכבר חל בכניסת השבת.
[שו"ע שסו, ה, משנ"ב לד-לו, וביה"ל ד"ה ואם; ביאורים ומוספים דרשו, 46 ו־48]