לפני זמן מה שוחחתי עם ידיד טוב, ניסיתי להסביר לו את חשיבות הלימוד ואת הכח הסגולי העצום שיש לכל מילה שיהודי מוציא מפיו. לאחר זמן מה הזדמנה לידי התמונה הזו, הראתי לו אותה והוא הפטיר: "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים".
תמונה של מצבה מבית הקברות בפתח תקווה.
הנפטר הראשון בב"הק הזה איש ישר ב"ר אורין הישיש —
מפינסק איש גלמוד שעלה לארץ יחד עם בני עירו שהתישבו במושבתנו והתבטא כעשרה ימים לפני פטירתו בהיותו בריא ושלם ואמר שהוא לא היה מתנגד להיות הראשון בב"הק הזה ונלב"ע ביום י"ט תשרי תרמ"ט תנצבה
אני חושב, שיש חשיבות בפרסום התמונה הזו. אתם מדרבנים כל העת ללמוד תורה. הנה דוגמא מה רב כוחן של מילים. ברית כרותה לשפתיים. לאחר שמתבוננים במצבה הזו ומבינים את הערך הסגולי העצום של המילים שהאדם מוציא מפיו, אפשר רק לנסות לשער, מה רבה זכותו של יהודי שבכל יום לומד תורה בפיו, מה רבים הם המשפטים הנצברים לזכותו לעולם הבא.
שיהיה לכם הרבה הצלחה.
נ. ו.
* * *
ומעניין לעניין באותו עניין.
אחד מבניו של הרב דוד דב טירהויז זצ"ל שמע ממנו מעשה מעניין ביותר, על כוחן של מילים, שאינן חוזרות ריקם.
אביו היה יליד וינא. הוא ספג את כל תלאותיה של מלחמת העולם השנייה, בה איבד את הוריו, אחיו, אשתו ובנו. ליל סדר אחד הוא ערך בגיטו, בליל הסדר שלאחריו הוא שהה במחנה עבודה, את ליל הסדר השלישי הוא 'ערך' ליד המשרפות, ואת ליל הסדר הרביעי הוא ערך פעמיים, יום אחר יום, על עץ גבוה במעבה היער. אבל זה כבר סיפור אחר. עד סוף ימיו היה משתוקק ללמוד תורה.
בנו מספר כי הוא זכה ללמוד את הש"ס שתי פעמים ומחצה באמצעות "קול הדף", ופעמים רבות היה לומד את הדף שלש וארבע פעמים באותו יום.
ומכאן לסיפורנו – סיפורו של הרב דוד דב אייזיק ז"ל:
בכל חג סוכות היינו נוהגים, אני וחברי הילדים, להיכנס לסוכתו של שכננו, יהודי בשם "ברסלואר", שהיה חוזר ושונה בכל שנה את המעשה שאירע עמו. השכן ברסלואר היה עוזר למלמד בבחרותו בעיר בראדי, ומידי פעם היה מסייע בעבודות המטבח לרבנית קלוגר ע"ה, אשת הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, שנפטר בשנת ה'תרכ"ט, וכיהן כרבה של בראד במשך כחמישים שנה. בערב שבת אחד אי אפשר היה להשיג דגים בכל העיר. בידעו את הקפדתו של הרב לאכול דגים בשבת קודש, הוא טרח ונדד בין הכפרים הסמוכים, ולבסוף עלה בידו לרכוש דגים. בליל שבת קודש, כאשר הגישו את הדגים לשולחן, נודע הדבר לגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, והוא בירכו: "זאלסט לייבען הונדרעט יאר" – שתחיה מאה שנה.
לאחר תקופה נודע לבחור ברסלואר, שהצדיק הקדוש ר' מאיר'ל מפרימשלאן מבקר בסביבות בראדי. הוא השתוקק לראות את פניו, ומחמת עניותו הוא הלך רגלי למקום שהותו, המתין יומיים עד שעלה בידו להכנס, והנה, אך פתח את הדלת, הביט בו ר' מאיר'ל ואמר לו "זאג נאר דער בראדר רב, האט דיך צי גזעט הונדערט יאר, מאיר'ל איז מסכים" – תגיד לי, הרב של בראד הבטיח לך מאה שנה? מאיר'ל מסכים. והבחור התעלף מהתרגשות. כך מידי שנה הוא היה חוזר על סיפורו בחג הסוכות, ולאחר שנים ארוכות, כאשר מיודענו היה ישיש מופלג, הילך עדיין בכוחות עצמו בבריאות ובצלילות.
מול הבית שלנו היה מוסך ראשי של מכוניות "דינר", המוסך הגדול ביותר במדינה, בו ביצעו ניסויים במכוניות. בהיותו בן תשעים ושש, הוא נדרס על ידי מכונית דוהרת, אך הוא נפל בין הגלגלים ולא אירע לו מאומה. בגיל תשעים ושמונה הוא חלה קשות. שני פרופסורים מומחים בדקו אותו ואמרו לאשתו, שעליה להתכונן לקראת הבאות. נותרו לו שבועיים לחיות. הוא שמע את דבריהם מחדר משכבו, התיישב על המיטה וקרא בקול: "גם אם יתנו לי שלושים אלף שילינג אני לא אוותר על השנתיים שנותרו לי"
כל ימי חיי לא אשכח את מוצאי שבת קודש בחורף, בתקופת חנוכה. גב' ברסלואר נכנסה לביתנו רוטטת מבכי, ושחה: "איך האב שטרק מורא" – אני נורא מפחדת, כי הלילה הוא נהיה בן מאה שנה. באותו לילה הוא נפטר.
(מאורות הדף היומי)