סיפר הגאון רבי זלמן רוטברג זצוק"ל ראש ישיבת בית מאיר: בבחרותי שבתי לימי בין הזמנים לבית אבי רבה של לונא. כשהגעתי לתפילה השתאיתי לראות בין אנשי המנין אחד מעשירי העיירה, שברוב טרדותיו במסחרו מתפלל היה תמיד ביחידות בביתו. תמהתי מה ראה לבוא ולהתפלל במנין, ובמיוחד במנינו של הרב שהיה המנין המאוחר והמאריך בתפילה. ומשראיתי שהוא משאיר בבית הכנסת את טליתו ותפיליו שיהיו מזומנים לו גם ליום המחרת, שאלתי את אבי לפשר הדבר.
וסיפר, שאותו סוחר בא להוועץ בו בקשר לאסון שניחת עליו, כשעקב הלשנה נפתחה נגדו חקירה בחשד להעלמות מס והוא צפוי לקנס שירוששו כליל ולכמה שנות מאסר. אמר לו אבי: "אתן בידך מכתב לחפץ חיים מורי ורבי" – אבי למד בשעתו שבע שנים בכולל קדשים – "תקבל את ברכתו ותוושע".
נסע הסוחר לראדין ומסר את המכתב. קראו החפץ חיים בעיון רב ושתק. נחרד הסוחר, הבין את הצפוי לו. שכר אכסניה בראדין והחליט שלא ישוב לעירו עד שיקבל את ברכת הצדיק. הזניח כל עסקיו, ואמר לעצמו: כדאי לשהות שבוע בראדין מלשהות שנים בבית הכלא. יום יום בא והתחנן על נפשו.
עברו יומים, שלושה וארבעה. ביום החמישי בא אליו החפץ חיים בשאלה: ומה עם תפילה בציבור, האם מדקדק אתה בה ושומר עליה? פרץ הסוחר בבכי, הודה שמתפלל הוא ביחידות מפאת לחץ המסחר, אך מבטיח הוא שמעתה יקפיד עליה חוק ולא יעבור. בירכו החפץ חיים, ושב לביתו. במשפטו זוכה לחלוטין ומני אז שומר הוא את הבטחתו.
(פניני אגדות חז"ל – ברכות, מתוך הגש"פ חפץ חיים)