תקציר הפרקים הקודמים:
בתיהם של החפץ חיים ובני משפחתו נשרפים בשרפה השניה שפקדה את ראדין, וכילתה את כל הבתים ששרדו את השרפה הראשונה, שפרצה כשנה קודם לכן. החפץ חיים שאיבד את רעייתו בין שתי השרפות, שבור ורצוץ אך אינו נכנע למצב, ומתאמץ בכל כוחו לסייע לתושבי העיירה שאיבדו את בתיהם. בינתיים הוא נאלץ להפסיק את כתיבת החלק השישי והאחרון של המשנה ברורה, ומקדיש את זמנו בעיקר לעיסוק בצרכי ציבור. כספי התמיכה הממשלתית הגיעו, מושל המחוז מעוניין לעזור ליהודים, אך ראש האצילים הפולני אינו מצליח לכבוש את שנאת היהודים המפעפעת בו, ומתערב לרעת היהודים.
מעורבותו של ראש האצילים בלידא, היתה בעוכריהם של יהודי העיירה. בשל כך, הסכום שהוקצה לטובת שיקום העיר, שעמד על 25 אלף רובלים, התחלק באופן לא שוויוני בין התושבים. ראש האצילים החליט להעניק לתושבי העיירה הערלים עשרת אלפים רובלים, למרות שהם מנו כשישים משפחות בלבד, ואילו התושבים היהודיים שמנו למעלה מ-150 משפחות נאלצו להסתפק ב-15 אלף רובלים בלבד.
עם זאת, החפץ חיים עצמו זכה ליחס מועדף על ידי הרשויות והתושבים הערלים, בשל הכבוד הרב שרחשו אליו כולם. הרשויות אף הציעו לו להקים את ביתו החדש, במקום זה הישן שעלה בלהבות, על גבי קרקע עירונית אותה יקבל חינם אין כסף. אך החפץ חיים לא אבה לקבל מתת חינם מאת הנוכרים, והעדיף להקים את ביתו על חורבותיו של הבית הישן, לצד בית אחותו, בנו ובתו שניצבו בחצרו בימים שלפני השרפה הגדולה.
בחצי השנה שלאחר השרפה השנייה, עוד עסוק היה החפץ חיים בעזרה וסיוע לתושבי העיר, בטיפול בהגעת הכסף, בקבלת הפנים למושל המחוז ובחלוקת הכסף בין תושבי העיירה היהודיים. כמו"כ עמלו החפץ חיים ובני משפחתו על גיוס כספי תרומות מתושבי העיירות האחרות, ועל אספקת מזון ובגדים מחממים לתושבי ראדין שאיבדו את כל רכושם.
אך חצי השנה כבר עברה, החורף שוב מאיים להגיע במלוא עוזו, התושבים כולם כבר השתכנו בבתיהם שכבר עמדו על תילם, או בבתי שכניהם שאירחו אותם עד שיסיימו את בנייתם, ורק החפץ חיים ובני משפחתו נותרו תלויים ועומדים, מניעים את כל העשייה בראדין, אך חסרי כל אחיזה של ממש באדמתה השחורה והבוצית.
באותה העת גברו בלבו של החפץ חיים התשוקה והרצון לעזוב את העיירה, ולעלות לארץ חמדת אבות. אלא שבכל פעם צצו מחויבויות חדשות שאילצו אותו לדחות את הנסיעה עוד מעט, עד שלבסוף החליט להישאר בראדין, בה התגורר כבר יובל שנים מאז נישואיו לרעייתו בהיותו כבן 16, ועד אותה העת עליה נסוב סיפורנו, ובה היה כבר כבן 66.
למגינת לבו של החפץ חיים, החליט בנו רבי אריה לייב לעקור מראדין, ולעבור להתגורר בעיירה גרודנא. רבי ארייה לייב עצמו חפץ להישאר בראדין, אך רעייתו היתה זו שהתעקשה על מעבר לגרודנא או לעיר גדולה אחרת. החפץ חיים ניהל ויכוח מר וכאוב עם בנו, וציין כי על אף שבנותיו גם הן מתגוררות לצדו, הוא אינו יכול לסמוך על כך, משום שהוא חושש שאם יציעו לחתניו הגאונים משרה של רבנות בערים אחרות, הם לא יהססו לקבל אותה, ובסופו של דבר הוא עצמו יישאר לבדו.
"הלא טרם סיימנו לכתוב את המשנה ברורה", הלין החפץ חיים באוזני בנו, "ועוד מלאכה רבה לנו בליקוטי הלכות בעניינים אחרים. עליך סמכתי כל השנים שתסעד אותי לעת זקנתי, וכעת מבקש אתה להרחיק נדוד ולעקור מעירנו".
רבי אריה לייב הבטיח לחפץ חיים כי הוא עצמו יבוא לבקרו לעיתים תכופות ויישאר בביתו משך שבועות וחודשים יחד עם בנו הבחור, אך החפץ חיים לא קיבל את דבריו ובתוך הוויכוח הפטיר: "לא יהיה לי מנוס אלא לישא אשה אחרת כדי שלא אשאר לבדי לעת זקנתי".
רבי אריה לייב העביר לנוות ביתו את כל הדברים ששמע מאביו, וניסה לשכנע אותה לחזור בה ולהסכים להתגורר בראדין, אך היא דווקא התגברה בהתנגדותה וטענה כי אדרבה, זו לבד סיבה מספקת שלא להתגורר על יד החפץ חיים, כדי שיישא אשה נוספת לאחר שמתה עליו אשת נעוריו. ואכן כשנתיים לאחר פטירת רעייתו, נשא החפץ חיים אשה אחרת, וממנה נולדו לו בן ובת נוספים: רבי אברהם הכהן אשר לימים היגר לקנדה שם כיהן כרב בית כנסת, ולאחר מכן עבר לניו יורק בה נפטר ללא ילדים, ובתו הצעירה של החפץ חיים מרת פיגא חיה, אשת הגאון רבי מנחם מנדל זקס, ואמו של הגאון רבי הלל זקס זצ"ל ראש ישיבת 'כנסת הגדולה' במודיעין עילית, ומראשי ישיבת חברון.