"וָאֶתְחַנַּן, אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא" (דברים ג', כ"ג)
התפילה היא על כל דבר, גדול כקטן. בגשמיות וברוחניות. התפילה שלעצמה היא המקרבת בין היהודי לבין בוראו, ומעלתה גדולה עד מאוד. מסופר על הגאון מרוגטשוב זצ"ל, ששאלו אותו פעם שאלה בהלכה, ובמשך שלוש דקות הוא התמהמה לפני שהשיב תשובה. הנוכחים במקום תמהו על כך, כי השאלה לא היתה סבוכה כלכ וגאון גדול כמותו בוודאי ידע את ההלכה ויכול היה לענות הרבה קודם לכן. אלא שהסביר להם הגאון כי במשך שתיים וחצי דקות הוא התפלל שלא ייכשל בדבר הלכה, ובחצי הדקה הנותרת הוא הרהר בשאלה עד שיצא עם פסק ברור כיצד יש לנהוג. פרשת 'ואתחנן' היא הפרשה של תפילה, אבל למעשה אנחנו מוצאים עוד הרבה קודם לכן בתורה עצמה את החשיבות הרבה של עניין התפילה, כמו גם בנביא, במדרשי חז"ל וכמובן גם בדבריהם של גדולי המוסר והחסידות לכל אורך הדורות. כבר בפרשת בראשית אנחנו מוצאים שכתוב בפסוק "כי האדם אין לעבוד אדמה", ורש"י הק' מסביר "אין מי שיכיר בטובתן של גשמים". כלומר אין מי שיתפלל על הגשמים. אנחנו לומדים מזה יסוד עצום!
מה ההגדרה של "אין אדם"? אין מי שיתפלל! כך מגלה לנו רש"י הקדוש, שכל המהות של האדם זה העניין של תפילה. מצאתי לזה גם רמז מעניין גם בגמרא. בפרק ארבעה אבות, אומר רב שהלשון 'מבעה' שכתובה במשנה מדברת על אדם המזיק. איך אנחנו יודעים ש'מבעה' זה אדם? אנחנו לומדים זאת מהפסוק בנביא "אם תבעיון בעיו". כלומר תבקשו – תתפללו. מרומז כאן בעצם שכל האדם זה כח התפילה שיש לו. וכן בתהילים כתוב "עם זו יצרתי, לי תהילתי יספרו" – כל יצירת האדם היא כדי שיהיה "תהילתי יספרו", שיתפלל. עוד שמעתי בשם המשגיח הגה"צ רבי חצקל לוינשטיין, כל הכתוב "ואני תפילה" הוא אומר שמכאן אנחנו גם יכולים ללמוד שכל מהות האדם היא בתפילה. זה ה"אני" של האדם.
כח התפילה
הגמרא אומרת: "מה יעשה אדם ויחכם? יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו". יהודי שרוצה לזכות לתורה, דבר ראשון צריך להתפלל, יבקש רחמים… חז"ל אומרים עוד: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אומר כ"ק מרן אדמור מויזניץ זצוק"ל בעל ה'אמרי חיים', שכל דבר שאדם מבקש מהקב"ה זה בידי שמים, בשמים מודדים ובודקים אם הוא ראוי לזה או לא – חוץ מיראת שמים, כי כשאדם מבקש על נושאים רוחניים, על תורה, על טהרת הלב, על יראת שמים, זה לא בידי שמים, לא מודדים אם מגיע לו או לא. הוא מקבל ובקשתו מתמלאת בלי שימדדו אם מגיע לו. רבינו הק' בעל ה'ברכת משה' מלעלוב זיע"א אומר על מה שאמרו חז"ל על הכתוב בפרשתנו משה רבינו התפלל תקט"ו תפילות כמניין 'ואתחנן' כדי להיכנס לארץ ישראל. ולכאורה זה נראה שהוא לא נכנס ושתפילתו לא התקבלה כביכול? אלא אמר הרבי זיע"א שהרבש"ע אמר לו עלה אלי להר נבו ואראה לך את ארץ ישראל. אצל צדיקים שהיו כאדם הראשון לפני החטא, כל אבר בגוף שימש לכל החושים, כמו שדוד המלך ע"ה אומר "אין שלום בעצמי מפני חטאתי". הסיבה שאין שלום בין האברים שלי, שכל אחד מהם משמש למטרה אחרת היא "מפני חטאתי". לכן אנחנו רואים שבמתן תורה שפסקה זוהמתם הם ראו את הקולות, מה שהיו צריכים לשמוע עם האוזניים ראו עם העיניים, כי כל האברים שימשו להכל. כך גם כשמשה רבינו ראה את ארץ ישראל, זה כמו שהוא היה שם, ובאמת אין מושג כזה שהתפילה לא מתקבלת.
על מה מתפללים?
תפילה היא עניין של דבקות. מספרים על רשכבה"ג מרן החתם סופר, שנוהג היה להאריך בתפילתו. פעם אחת העיר לו מי שלמד אתו בחברותא שהוא מספיק כל יום ללמוד עשר דקות יותר כי הוא אינו מאריך כל כך בתפילתו, והתכוון להעיר לגאון על כך שהוא מאריך בתפילה ובכך כביכול מפסיד דקות יקרות של לימוד תורה. השיב לו החתם סופר שחז"ל אומרים שהמאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו, וממילא הוא אולי 'מפסיד' עכשיו כמה דקות, אבל הוא מרוויח כמה שנים נוספות שבהן הוא יוכל לעסוק בתורה ולהשלים את החסר…
שמעתי סיפור מבהיל מהגבאי של הרבי מטולנא, הרה"ח רבי אליהו דינקל הוא שהה יחד עם הרבי מטולנא בעת ששה לצורך מנוחה, לא היו שם שטיבלאך, והיה מניין קבוע בשעת בוקר מוקדמת יחסית. הרבי קם מוקדם בבוקר אך לא הצליח להתארגן בזמן, והחמיץ את המניין. בלית ברירה הוא נעמד להתפלל ביחידות בביתו, וכשהגיע לשמונה עשרה נמשכה תפילתו שעות אחדות. מספר הגבאי שהוא נבהל וחשב שאולי קרה לרבי משהו. הוא ניסה להזיז שלחנות וכיסאות כיד להעיר את תשומת לבו, אבל לא הצליח. אחרי התפילה הוא שאל את הרבי מה היה פה? השיב לו הרבי, שלעולם יהודי היה צריך להתפלל כל היום כמו שאומרים חז"ל הלוואי ויתפלל כל היום. אבל הרבש"ע רוצה שילמדו תורה, יעשו מצוות וכו', יש עבודת ה' של כל היום ואי אפשר להתפלל כל היום כולו. אז יש זמני תפילה. "כשאני מתפלל במניין יש לי מגבלת זמן", אמר לו הרבי. "אבל עכשיו כשאני בלי מניין איך אני יכול לעזוב את הקב"ה? התפללתי כל עוד עמדו לי כוחותי!".
התפילות שכתבו את 'חוט השני'
סיפור נוסף שמעתי מהגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ רב בית הכנסת 'הליגמן' ובנו של מרן הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, יאריך ה' ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. לפני כארבעים שנה, לקה הגר"ן בשבץ לבבי, וכשנכנס לחדר הצנתורים אמרו הרופאים שמצבו קשה מאוד, והם אינם רואים כיצד הוא יוצא חי מהדבר הזה. רמקולים יצאו לרחובה של עיר וקראו לציבור הקדוש להתפלל כדי שהקב"ה יקיים בנו חכמי ישראל. ואכן היתה התעוררות גדולה ובכל רחבי בני ברק התכנסו מניינים של תפילה וזעקה לרפואתו של הגאון שליט"א: "התפילות האלו כתבו את כרכי ה'חוט שני' ויתר הכתבים של אבי מורי שכתב לאחר מכן" הוא מספר. עוד שמעתי מפיו של הגרא"ש קרליץ שליט"א שהוא כידוע עוסק רבות בנושא של שיבוץ בחורים בישיבות, ופועל גדולות ונצורות בעניין זה. באחת הפעמים הוא נכנס לגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, וביקש ממנו לשמוע קצת הדרכה, לפי אילו פרמטרים צריך לבדוק את הבחור ואת הוריו אם הבחור אכן ראוי להיכנס לישיבה טובה לכתחילה. השיב לו הגאון זצ"ל שאת הבחור צריך לבדוק בסגנון הדיבור שלו אם הוא מדבר בשפת הרחוב או לא, ואת אביו של הבחור צריך לבדוק אם הוא מגיע בזמן לתפילה או שהוא מאחר לתפילות. אם שני הדברים הללו הם בסדר, אז אפשר לקבל את הבחור לכל ישיבה בלי שום בעיה, אבל אם בדברים הללו חסר, אז הבחור אנחנו כבר נמצאים בבעיה…