הרב ישראל ליוש
"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ" (שמות י"ב, ל"ד)
מה ראה הקב"ה לכוון את שעת יציאת עם ישראל ממצרים בעוד שבצקם טרם החמיץ? שואל הסבא מקלם בספרו (חכמה ומוסר ח"ב מאמר קי"ט), מדוע שלא תדחה יציאת מצרים עד שהבצק יאפה לגמרי, ויוכלו לשאת עמם לדרך לחמים אפויים כדבעי?
אלא – אומר הסבא מקלם – רצה הקב"ה ללמדנו פרק חשוב בדרכה של תורה, וכמאמר המשנה: כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא.
הדרך להגיע אל האושר הרוחני, הוא רק ע"י מיעוט תענוג גשמי. כי אדם שיתאווה כל העת לתענוגות העולם הזה, לעולם לא יגיע אל סיפוקו, ותמיד יהיה בצער כי אינו משיג את מבוקשו. לעומתו, האדם המסתפק במועט וחי בפשטות, הרי אין מאושר ממנו, כי לעולם אינו מרגיש חיסרון, ושמח הוא במה שיש לו.
בזאת גם נבין את דברי המשנה: איזהו עשיר השמח בחלקו, כי השמחה במה שיש לאדם. תביא אותו לרמת אושר וסיפוק עוד יותר מהעשיר, כי העשיר, אמנם יש לו ממון רב, אך אינו מסתפק בכך ורוצה יותר, ולעולם אינו מאושר, אך השמח בחלקו הוא שלו, רגוע ושמח, ומרגיש שלא חסר לו כלום.
אם כן – אומר הסבא מקלם – את זאת רצה הקב"ה ללמד את עם ישראל ביציאת מצרים. בשעה שאתם יוצאים משעבוד מצרים, דעו לכם! שלא יצאתם משם כדי לחיות חיי עונג ונחת, אלא כדי לקבל על עצמכם עול מלכות שמים, ולא תהיו מאושרים בעול זה, אלא אם כן תלמדו לחיות חיי צער ודחקות, והסתפקות במועט, כי אי אפשר להשיג אושר רוחני יחד עם חיפוש תענוג גשמי.
ולכן הוא הוציא אותם כאשר בצקם טרם החמיץ, כי המצה שהיא לחם עוני מסמלת את חיי הדחקות, והיציאה במצב דחוק כשמשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, מלמדת שלימוד תורה והתעסקות בחיי נצח צריכים להיות בכל מצב, ולאו דווקא כשקל ונוח, ואדרבה זוהי החרות האמיתית, וכמאמר חז"ל: 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.
●●●
עניות מחפירה היתה מנת חלקו של הט"ז, ואף שבזכות גאונותו העצומה בתורה זכה לשמש ברבנות בעיירת פרוביז'נא כבר בצעירותו, עובדה זו לא הקלה עליו מבחינה כלכלית, כי עיירה קטנה ודלה היתה, והאנשים הדלים שגרו בה, לא הצליחו להפריש מפת לחמם עבור משכורתו של הרב. וכך בדלות ובעניות, כשבביתו אין אפילו כדי הצרכים הבסיסיים, המשיך הט"ז לעמול ולשקוד על התורה בהתמדה רבה יומם ולילה.
לילה אחד, בעודו יושב והוגה בתורה, חש כאבים עזים בשיניים, כל ניסיונותיו להתעלם מהכאבים ולהמשיך לצלול בים בתלמוד, לא צלחו, הכאבים היו חזקים ממנו, והוא הרגיש שכך אינו יכול להמשיך ללמוד.
משקה חריף המכיל אלכוהול היה יכול לעזור – הרהר הרב, אך אף מעט ממוצר כזה לא היה בביתו. ופתאום ניצץ לו רעיון, לפנות לבית המרזח המקומי שפתוח כל הלילה בתקוה ששם ודאי ימצא מעט אלכוהול להרגיע את שיניו, וכך יוכל להמשיך ללמוד.
בעל בית המרזח, נענה מיד לבקשתו של הרב, ונתן לו כוסית משקה. הכאב נרגע מעט, והרב שאל את בעל בית המרזח כמה עליו לשלם על הכוסית, 'קופיקה אחת' – ענה בעל בית המרזח, 'אין לי כרגע אף מטבע, תרשום את חובי ובעזהי"ת כשירווח לי אשלם לך'.
הנוהג בבית המרזח היה שרוב המבקרים שם שלמו על השתיה מיד, והמעטים שהיו מקיפים, חובם היה נרשם על קיר בית המרזח, רישום זה היה אזהרה חמורה לחייבים שישלמו את חובותיהם מהר, כדי ששמם ימחק לאלתר מן הקיר.
כך עשה בעל בית המרזח גם לגבי חובו של הרב, הוא רשם על קיר בית המרזח: 'הרב חייב קופיקה אחת', והנה למחרת בבוקר כאשר הגיעו ראשוני השתיינים לבית המרזח, התפלאו לראות על קיר בית המרזח את שמו של הרב שחייב קופיקה על שתיית כוסית, הולכי הרכיל ששו כמוצאי שלל רב על מציאתם והתלחשו זה עם זה על עיסוקו החדש של הרב, 'חשבנו שהרב שלנו מתמיד גדול ושקוע בלימוד, והנה אנחנו נוכחים לדעת שהוא מבלה את לילותיו בבית המרזח', חיש מהר השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה אף לאוזניהם של הגבאים, שהחליטו לפטר את הרב מתפקידו.
שמש בית הכנסת נבחר להודיע לרב על החלטת הגבאים, אך בהיותו אדם עדין נכנס אל הרב ומצאו יושב ולומד כהרגלו, השמש הסתובב בחדר באי נוחות ולא פצה את פיו, 'מה אתה מחפש?' שאל הרב את השמש, 'את הרבנות של פרוביז'נא אני מחפש, היא אבדה…!' ענה השמש.
הט"ז היה פיקח מאוד, והבין מיד את אשר ראו תושבי העיר בבית המרזח, הוא לא ניסה להסביר את מעשיו וקיבל עליו את הדין באהבה, הוא ארז את מעט מטלטליו הדלים, ועזב את העיירה.
תקופה לאחר מכן התמנה הט"ז לרב העיר 'לבוב', שהיתה עיר גדולה וחשובה, תורתו ואישיותו התפרסמו והיה לאחד מגדולי הפוסקים, וזכה שפירושו על השולחן ערוך הוא אבן יסוד ללומדי ופוסקי ההלכה.