הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א, על התנהגות מרוממת
"ויבא יעקב שלם" (ל"ג, יח)
"שלם בגופו… שלם בממונו… שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן". (רש"י)
יהודי אינו חי לעצמו
דורשת הגמרא (בבא מציעא ל ע"ב): "אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין".
החובה לעשות לפנים משורת הדין היא ענין עמוק. זה אינו הידור בעלמא, אלא ישנה מצוה לנהוג לפנים משורת הדין. לכן, אין זה נכון לומר: "אם הדבר אינו מעיקר הדין – אני פטור".
ישנם תחומים שונים בהם נדרש האדם להתנהג לפנים משורת הדין. פעמים רבות עליו לותר לזולת גם אם אינו מחויב על פי דין, וזה רצון ה', שנוותר מעצמנו, ונשפוט את זולתנו לכף זכות.
יהודי אינו יכול לחיות לעצמו. תמיד צריך הוא לכוון את צעדיו על פי הסובבים אותו, החל מבני ביתו, מעגל ידידיו, ואף מעגלים רחוקים יותר. תמיד עליו להתחשב ולסייע לאחרים.
זוהי המתכונת בה ברא ה' את עולמו, כפי שכותב בעל ה"מכתב מאליהו", שתכלית הבריאה היא שהאדם יהיה מסובב כל הזמן בחסדים – בבית, עם האשה, עם הילדים ועם כל הסובבים אותו, כפי שאומר דוד המלך בתהלים (כג, ו): "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".
לא יתכן קיום לעולם אם כל אחד יעשה רק מה שהדין מחייב, כי בגדר עשיית הטוב נכללת עשייה לפנים משורת הדין.
האדם נבדל מהבהמה בתכונת הנתינה
נתבונן במעשה הבריאה, מהו טיב הקשר שבין הברואים מאותה משפחה?
החיות והבהמות אינן צריכות להיות קשורות כלל זו לזו. סוס וסוסה, שור עם פרה – אין ביניהם כל קשר של חיי משפחה לאורך זמן. בתחילה האם נותנת לולד את מה שנדרש לו, אולם ברגע שהוא מסתדר בכוחות עצמו – לא נשמר הקשר של הולד עם האם.
בעופות אפשר להבחין בתופעה מפליאה; הנקבה של העוף מטילה ביצים ודוגרת עליהן עד שהן בוקעות, והגוזלים יוצאים. זמן קצר לאחר מכן, ברגע שהגוזלים מסוגלים לעוף, יוצאים הם לחפש לעצמם מזון.
גם אמם, התרנגולת, מחפשת לעצמה דבר מאכל, וכאשר מוצאת משהו, מצטרף אליה לעתים גוזל קטן שלה, ורוצה גם הוא לאכול, אולם אמו אינה מניחה לו לעשות זאת, היא מנקרת לו את הראש, ושולחת אותו לחפש מזון אחר. שילמד לדאוג לעצמו וכך יגדל…
אך לא כן האדם. התינוק קשור לאמו בשנות חייו הראשונות בקשר תלותי מאד. ככל שהוא גדל, הוא מתנתק מאמו בהדרגה, אך קשר רגשי יישאר ביניהם לעד!
לאדם יש נפש מיחדת, והקב"ה ברא אותו כך כדי שיהיה מוקף בנתינה כל ימיו. מרגע שנולד הוא מקבל ולומד גם לתת, והמעגל רק מתרחב עם השנים, עד שהבן מגיע לשלב שלשמו נברא, נשיאת אשה ובניית בית.
אומר ה"מכתב מאליהו": רצה הקב"ה לזכות את האדם, שיהיה האדם מוקף בעשיית חסד יומם ולילה, נתינה ונתינה כל הזמן. כמה הזדמנויות יש לבחור ישיבה לגמול חסד? לא רבות.
אבל הקב"ה רצה שאדם יהיה מסובב בחסד בכל שעות היממה, לשם כך נתן לו את האשה, אחר כך יבואו ילדים, ותהיינה לו אפשרויות נוספות להיטיב… כל זה כדי לזכות את האדם שיהיה בעל כח נתינה, כי חיי משפחה הם מסכת גדולה של נתינה!
זה התפקיד שהועיד הקב"ה לזכר – להיות המשפיע, לתת לאשתו שפע כל הזמן. ואם הוא זכה – בעצם הביא את עצמו לתכלית הבריאה, וזו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לו.
כאן בא לידי ביטוי ציווי התורה לעשות גם לפנים משורת הדין. הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו הי"ט) כותב, כי על האדם לכבד את אשתו יותר מגופו. זוהי המצווה המוטלת עליו, ואל לו לחשב את דרכיו על פי מעשי אשתו!
שמא יאמר אדם, והלא הרמב"ם (שם ה"כ) מצוה את האשה "שתהיה מכבדת את בעלה ביותר… ויהיה בעיניה כמו שר או מלך". אם כן, עד שלא אהיה בעיניה כמלך איני מחויב לדאוג לה ולכבדה ביותר…
אך טעות בידו! ראשית עליו לקיים את תפקידו ולכבדה, וה' ייתן גם בלבה לכבדו כראוי. אל לו להשיב לה כמידתה אלא לעשות את מצוותו, ולהעניק לה אפילו יותר מהמגיע לה על פי דין!
האשה עושה הרבה מעבר לחובתה
בעבר הייתי שומע שעורים ממורנו ורבינו רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. כשלמדנו מסכת כתובות, והגענו לדברי המשנה (נט ע"ב): "ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת…", פתח הגאון רבי בן ציון ואמר:
"לכאורה, מה מחויבת האשה לעשות? לקחת תפוח אדמה, להכניסו עם מים ומלח לתוך הסיר, ולהעמיד את הסיר על גבי האש…
אה, אתה רוצה תבלין? שים בעצמך, היא לא חייבת לך יותר מזה… ואם היא מתבלת את התבשיל – זו כבר מידת לפנים משורת הדין. ואם היא קוצצת בצל ומוסיפה כורכום או קינמון – זה כבר ממש לפני ולפנים משורת הדין… אין זה החיוב שלה!
אלא מה, ודאי שאשה כשרה אינה מגישה אוכל תפל ולא מתובל, אלא טורחת ומתקנת את המאכלים שיהיו ערבים לחכו של בעלה.
אם כך, מן הראוי שיעשה גם הבעל דברים שאינו חייב לעשותם, ואל יאמר: "רק מה שאני חייב על פי דין אני עושה"… שהלא אם תתבונן תראה שגם היא עושה לך דברים שאינה חייבת כלל…
היא מתבלת לך את האוכל וטורחת, ולפעמים משחימה את הבצל שיהיה טעים, וייתן טעם משובח למרק. זה לא סתם בצל שלם ש"זרקה" לתוך הסיר, היא טורחת למענך יותר מחובתה, ועל הטרחה הזו עליך להשיב לה כגמולה הטוב, ובמה?
בעשיה ובטרחה לפנים משורת הדין".
הסתכלות זו חייבת להיות מול העיניים כל הזמן. לשים לב לכל הטירחה שטורחת האשה, ולא לחפש תמיד היכן לא הצליחה לעמד בדרישות…
הכנת הדגים – לשמח את אשתו
אנו מוצאים אצל גדולי ישראל שהיו מתנהגים כך.
שמעתי מכמה יהודים נאמנים, שראו במו עיניהם את הגאון רבי בן ציון זצ"ל נכנס למטבח ביום שישי, לובש את הסינר, לוקח את הדגים ומקרצף אותם, מחתך ומבשל.
הוא לא עשה זאת מפני שרצה לאכול דג טעים. כל רצונו וכוונתו היו כדי להנות את אשתו, לתת לה הנאה ושמחת חיים, שתיכנס לשבת קודש בשמחה וברוגע, ושתהיה לשניהם יחד שבת שלום. כדי להגיע לאוירה של שלום צריך להעניק ולהשפיע, לכן היה מכין את הדגים לשבת.
אדם שחי בצורה כזו של השפעה ונתינה – חי בעולם אחר, בבחינת "מעין עולם הבא".
הנתינה בבית הרב היתה הדדית! אי אפשר לתאר את הדאגה שהרבנית היתה דואגת לרב זצ"ל, היתה יושבת בבית וחושבת: "הרב כעת בשיעור, איך הוא מרגיש? האם מרגיש טוב?"
ולמה? מפני שהוא היה כח משפיע, ובזכות זה קיבל מאשתו. הרבנית טיפלה בו במסירות בכל לבה ונשמתה, ולא חסכה ממנו דבר. ולמה? כי הוא נתן לה הכל.
(מתוך "משכני אחריך", יתרו)