המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל היה רגיל לספר בהתפעלות, כי בקלם היו אומרים בתפילת שחרית את ברכת 'עזרת אבותינו' במשך עשר דקות תמימות!
זמן מקצב זה, הבהיר המשגיח, לא היה מיועד עבור אותם המאחרים לבוא כדי שיוכלו להצטרף לתפלת שמונה־עשרה עם הציבור. אלא המטרה הייתה שהחניכים יוכלו לומר את המילים מתוך נחת, מתוך התבוננות ויישוב הדעת.
כדי שישיבו אל לבם את היסודות המופלאים שנזכרים שם, וטומנים בחובם את כללי יסודות האמונה: "עזרת אבותינו אתה הוא מעולם. מגן ומושיע לבניהם אחריהם בכל דור ודור… אמת, ממצרים גאלתנו, מבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת, ובכורך גאלת…".
המשגיח התבטא פעם: "כאשר ה'שליח ציבור' דפק על העמוד כדי להורות על המשך התפילה, חשתי כאילו נטלו ממני עונג עצום… בהמחשה גשמית הייתי מצייר זאת כאילו הוציאו לי חתיכת בשר מהפה…".
עד כדי כך הייתה תחושת ההנאה שלו בעת אמירת 'עזרת אבותינו'. היא נסכה בו אושר עצום שהזניק ורומם אותו לפסגות!
לפני שנים רבות הגיע מאמריקה דודי, הרב שמואל רוזנהיים זצ"ל, לביקור בארץ הקודש. רבי שמואל היה בנו של מורינו רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל, שהוכתר בתואר 'מורינו' על ידי גדולי ישראל, בהסכמת מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל, הודות לפעולותיו הנשגבות.
רבי שמואל זכה בצעירותו להימנות על שומעי לקחו של המשגיח, ובהגיעו לביתנו ביקש אם נוכל לומר לו היכן מתגורר המשגיח, כי ברצונו ללכת ולבקרו לאחר שנים רבות שלא נפגשו. אני ואחי כילדים צעירים שמחנו עד מאוד על בקשתו, והצענו להתלוות אליו לבית המשגיח.
כשהגענו לבית שמענו תזוזות כלשהן בפנים, אך כשדפקנו פעם ופעמיים בדלת לא היה מענה. אחי הגאון רבי דוב שליט"א ניסה לפתח את הדלת לבדו, וכשהמשגיח הרגיש בכך אמר בקול: "נא לסגור את הדלת ולהמתין בחוץ".
את המראה המופלא שנגלה למול עינינו באותן שניות ספורות שהייתה הדלת פתוחה אינני מסוגל לשכוח לעולם – בסלון הבית עמדו סטנדרים בשני טורים ישרים זה מול זה, מסודרים בצורה מופתית. המשגיח הישיש עבר באמצע ותוך כדי הליכה אמר בהתלהבות: "הנה, ממש כך היה נראה קריעת ים־סוף… כך עברו בני ישראל ביבשה בתוך הים…".
אלא שבשלב זה הוא הרגיש בנו, והתבקשנו לסגור את הדלת…
לאחר דקות ספורות שמענו שוב את קולו של המשגיח הקורא לנו להיכנס. כשנכנסנו הכל כבר עמד חזרה על מקומו, כאיילו לא ארע דבר…
מחזה זה גילה לנו טפח כיצד הייתה נראית עבודתו המופלאה, התמה, צרופת האמונה של המשגיח רחוק מעין רואים. עד זקנה ושיבה, ללא ליאות, היו כל חייו מקשה אחת של עבודת האמונה, של המחשת יציאת מצרים ונפלאותיו של הקדוש ברוך הוא, ולהחיות את המסר והתכלית של "וידעתם כי אני ה'"!
מרן ה'חזון איש' זצוק"ל, באחת מאגרותיו (חלק א אגרת יד), תולה את עצם אהבת התורה המופלגת לה זכה בזכות עבודת האמונה אותה סיגל לעצמו כדרך חיים. וזה לשונו: "רוב הרגלי, לערוך את החיים, בוודאות גמורה של שלושה־עשר העיקרים שעם ישראל עליהם נטעו, הקנו לי אהבת התורה בלי מצרים!".
קטע קצר זה הוא גילוי מדהים ומרעיש מצפונות לבו של ה'חזון איש'. הן ידוע לכל גודל עמלו ויגיעתו בתורה עד כלות הכוחות ממש. אבי מורי שליט"א מספר, כי היו פעמים לא מעטות שמצאוהו נפול על הרצפה במרכז חדר הלימוד שלו, כשהוא ממלמל באפיסת כוחות: "זהו, נגמרו הכוחות!".
אין ספק שכדי להגיע לדרגות עצומות כאלו נדרשת אהבת תורה מופלגת. כאן מגלה לנו ה'חזון איש' מהיכן שאב כאלו עוצמות של אהבת תורה, על ידי כך שערך את חייו והתאים הרגליו לחיות כל העת עם יסודות האמונה!
עצימת עיניים בעת אמירת ייחוד ה'
המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, היה מתבטא ששלמות האמונה שהאדם אמור לשאוף להגיע אליה היא לחיות את בורא עולם! לנשום את בורא עולם! כשהכוונה היא שההכרה הזאת תהיה בלתי נפרדת מהווייתו ומישותו של האדם, ובעקר שתהיה מיושמת על ידו בחיי המעשה.
המשגיח היה מעורר, כי הדרך להגיע לזה היא על ידי התבוננות בגבורות ה' שנעשו ביציאת מצרים, ובכך נתן להגיע להכרה מוחלטת שאין צורך לתור אחריה לראיות והוכחות נוספות, ואילו העסוק בחקירה שכלית, ראיות והוכחות – מהווה פגם באמונה התמה, האמונה שהועברה במסורת מדור לדור.
כידוע, לפני קרוב למאתיים שנה נמצאו שבעה־עשר עמודי 'פפירוס' מצריים עתיקים, ובהם תיעוד של עשר המכות ויציאת מצרים שנכתבו על ידי אחד מחכמי מצרים בשם 'איפואר', בן התקופה ההיא. בשפה המצרית הוא מתאר כיצד המצרים מצדם חוו את המכות, ואת גודל ההרס והחורבן שנגרמו בעטיין במצרים ועוד.
בשנים המאוחרות יותר פענחו החוקרים את הדפים הללו והשוו את הכתוב בהם עם פסוקי התורה, ומאוד נפעמו להיווכח כיצד תיאורו של החכם המצרי תואם להפליא עם התיאורים הכתובים בתורה.
לדוגמה, את מכת דם מתאר המצרי בין היתר כך: "מכות בכל הארץ, דם בכל מקום. האנשים נרתעים מלטעום, בני אנוש צמאים לדם". את מכת בכורות הוא מתאר: "הנהמה נשמעת בכל הארץ מעורבת בקינות. האמנם כן, הקטן והגדול זעקו, הלוואי ואמות".
היו שראו בגילוי המרתק הזה אמצעי שיכול לתת תוקף וחיזוק נוסף לאמתות התורה והאמונה, ולהוציא מלב הספקנים דברים הידועים מכבר. אך הגאון הצדיק רבי יצחק ירוחם בורדיאנסקי שליט"א, משגיח ישיבת 'קול תורה', מספר, כי המשגיח זצ"ל ממש נרעש למשמע הדברים, ולא רצה לשמוע שום תיאור ופרט מה'פפירוס': "שום ראיות מהטבע ומהמדע אינן שוות לאמתות הקבלה שבידינו! התורה והאמונה שעוברות אצלנו במסורת מדור לדור אינן זקוקות לשום ראיות והוכחות שהן אמת לאמתה!…".
בעניין זה שמעתי דבר נפלא מפי יהודי ישיש מופלג, מוותיקי תלמידי ישיבת ראדין, הרה"ג רבי חנא קלצקי זצ"ל, מהעיר לייקווד שבארצות הברית:
אחד מתושבי ראדין היו שגורים על פיו כל העת סיפורי מופתים ונסים, ובעוד שכולם היו נהנים לשמוע את נפלאותיו והגיגיו היה אחד שנמנע במכוון לשמעו. היה זה הגאון הצדיק רבי משה לנדינסקי זצ"ל, ראש ישיבת ראדין, שנודע בהיקף גדלותו התורנית, בצדקת מעשיו, שנינות וחריפות שכלו.
את הסיבה לכך נימק פעם רבי משה: "כשיש שולחן שמתנדנד צריכים לתקוע בו מסמרים כדי לחזקו ולייצבו, אבל כאשר השולחן איתן ויציב אין צורך במסמרים, המסמרים רק גורעים ומכערים אותו… כך מי שאמונתו איתנה אין לו צורך בסיפורי מופתים כדי להוכיח את צדקת דרכו, הוא בטוח בעצמו ואין לו צורך בשום ראיות ואסמכתות לכך. כל המוסיף על האמונה היציבה והאיתנה שלנו רק גורע!".
במשפחתנו מסופר על הסבא, הגאון הצדיק רבי שמואל הלל שיינקר זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים, חתנו של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, רבה של ירושלים, שהיה נוהג בכל ליל פסח להתחיל את עריכת הסדר בשאלה נוקבת: מה העניין שהצטווינו לספר את סיפור יציאת מצרים מאב לבן דווקא; ואפילו אם הבן תלמיד חכם גדול והאב עם הארץ, בכל זאת הוא חייב לשאול את אביו 'מה נשתנה' והאב עונה לו כסדר ההגדה?
"המטרה היא", היה אומר רבי שמואל הלל, "להשריש אצל הילדים את האמונה בחוש, שהבן יידע כי לא מספרים כאן סתם סיפורי מתח. כאן מעבירים סיפור העובר אצלנו במסורת מדור לדור, מאב לבן. על ידי הסיפור כעת אנו ממשיכים את המסורת של דור אחר דור ובן אחר בן. לכן צריך שהבן ישאל והאב ישיב לו, כדי להעביר לו את הקבלה הברורה והישירה שקיבל אף הוא מאביו, והוא מאביו בכל הדורות הקודמים מזמן יציאת מצרים ממש.
כך גם כותב מרן ה'חזון איש' זצוק"ל באגרותיו (חלק א אגרת טו) דברים מלוטשים וחדים כתער: "אם כי העקרים של אמונות ודעות המקובלות וקבועות לנו יסודותם בעמק החכמה ומחקר המדע, אבל הדרך הישרה לפנינו היא ללכת בתום לב, ולהאמין אמונה שלמה ופשוטה. חובתנו להתרחק ממחקר ולאמת בלבבנו את כל העיקרים בפשוטם השגור בפי כל, חכם כהדיוט".
הגאון רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן זצ"ל בספרו 'דגן תירוש ויצהר' מביא דבר נפלא בשם גאון ישראל, בעל ה'נודע ביהודה' זצוק"ל, רבה של פראג:
מדי שנה בליל הסדר, כאשר היו פותחים את הדלת לאליהו הנביא, היה נוהג ה'נודע ביהודה' לצאת החוצה לאחר אמירת 'שפוך חמתך' ללוות את אליהו הנביא כראוי עד לרחובה של עיר.
כשחזר לבית היה אומר לבני המשפחה והמסובים על שולחנו: "אינני מלווה את אליהו הנביא משום שאני רואה אותו. אני מלווה אותו בגלל שאני מאמין לאבותיי שסיפרו לי שהוא בא!…".
הגאון הקדוש בעל ה'חידושי הרי"ם' מגור זי"ע, הוסיף על כך נופך שנון: "סביר להניח שאכן ה'נודע ביהודה' זכה לראות את אליהו הנביא, אבל בכל זאת רצה לחדד לבני הבית כי האמונה המבוססת על מסורת מדור לדור עולה בדרגתה על ראייה בחוש של אליהו הנביא!".
נפלא!
את שורש הדברים מצאתי במאמרו הנפלא והמתוק של איש האלוקים, גדול מרבן שמו, הגאון רבי משה חאגיז זצ"ל, בספרו 'משנת חכמים' (אות תצד), אשר כידוע הגאון בעל ה'נודע ביהודה' זצוק"ל כתב אודותיו בהסכמת ספרו: "רב תנא הוא כחד הראשונים!"
וזה לשונו הזהב של ה'משנת חכמים': "…לפי שכך דרכה של תורת האשת חיל המגדלת את בניה לדת הישראלית, באור הבוקר כשמקימה את הילד מעל הערש, מקנחת את ידיו ומניחה לו ביד אחת פרוסת הלחם חם או יבש, וביד ימנית תופסת לו את ידו הימנית ואומרת לו: 'סגור עיניך ושים את ידך עליהן ואמור אחריי מה שאני אומרת לך, ואחר כך תאכל מזה הלחם שבידי'. ואומרת לו: 'אמור תיבה בתיבה אחריי, ועיניך סגורות חלילה לבלתי פתח אותן'. היא אומרת 'שמע ישראל', והוא עונה אחריה 'שמע ישראל', עד שמסיים כל הפסוק שבכתב ושבעל פה מאחדותו יתברך.
"והנה, כל ימיי הייתי מתקשה, מה זה ועל מה זה אמו מחייבת אותו לסגור את עיניו ולשית ידו עליהן? הלוא העיקר הוא שילמד פסוק האחדות ויאמר אותו, אם כן מה צורך לסגירת עיניו? אולם אחרי עומדי על דעתי הכרתי וראיתי בחוש הראות דמנהגן של ישראל תורה שלמה היא. דהנה הרמז הנכון נמצא בפעולה זו שעושה האם עם בנה. לפיכך, ציווה עליה שלמה המלך החכם: 'ואל תיטוש תורת אמך', דהיינו תורת הייחוד (כלומר ייחוד ה'), שהאם מלמדת את בנה בעיינים סגורות לרמז לו וללמד אותו שעיקר האמונה אינה צריכה לידיעה על פי טענה וחקירה, אלא לעצום העיין ולקבל מהאם!".
עד כאן לשונו המליצית והערבה!
מבואר בדבריו, כי הסיבה בגללה הורגלנו מילדות להניח ידינו על העיניים ולכסותן בשעת אמירת פסוק הייחוד הראשון בקריאת שמע, כדי ללמדנו שעיקר האמונה שלנו מבוססת על אמונה תמה העוברת במסורת מאב לבנו מעת יציאת מצרים ועד ימינו אנו. אין אנו זקוקים לאמת את יסודות האמונה שהועברו אלינו, אלא להאמין באמונה תמה בלי דרישה וחקירה.
נקודה זו מוטלת על כל אב ואם להורות לבנם כבר בהיותו רך בשנים, כי בענייני עיקרי האמונה וייחוד ה' יתברך אין מקום לראיות והוכחות, יש להאמין ב'מוסר אביך' וב'תורת אמך', המנחילים את האמונה במסורת של דור אחר דור, מבלי חקירת השכל, אלא אמונת הלב בלבד.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')