בימים אלו של השנה נהג הגר"י אדלשטיין זצוק"ל, לבקשת חלק מתושבי רמת השרון, לדבר בעניינא דיומא ולהתייחס בהשקפה תורנית צרופה לאירועים והתאריכים שמציינים במדינת ישראל. אחת משיחותיו אלו הובאה בגיליון 'גאון יעקב' (קדושים תשע"ט; מתוך ספר 'גאון יעקב'), ובה מדבר הגר"י זצ"ל בין השאר על תפיסת הביטחון האמתית הראויה ליהודי מאמין, במקום ביטחון של רהב וכזב הנשען על אמונה דמיונית ב'כוחי ועוצם ידי'.
"…במשך השנה שמענו דיבורים על הסכנה האיראנית. כאילו שאין מספיק מתח מהסכנה היומיומית, מאלה המתקראים פלשתינים, איננו יודעים אם הם אלה שמגזע הפלישתים הקדמונים או לא, מי יודע… הרי סנחריב בלבל את כל העולם. הסכנה היא יום יומית והמתח גדול. ועם ישראל הוא עם חכם ונבון. אבל יש 'חכמים גדולים' שרוצים לפתור בכח עצמם את הבעיות. הקב"ה אומר, וכי אתם מנהיגים את העולם? תנו לי לפתור את הבעיות.
"ואיך פותרים את הבעיה האיראנית? אמר אחד מן ה'חכמים' – לנו יש מספיק נשק שאפשר איתו למחוק את איראן מעל פני האדמה. וכי זהו אדם נורמאלי? וכי יש לך שיגעון גדול מזה, לחשוב שאפשר לעשות את זה? אפילו האמריקאים במלחמת העולם השניה, לא הצליחו למחוק את יפן מעל פני האדמה. הם בסך הכל הרסו שתי ערים, וארה"ב מדינה אדירה.
"תכניות כאלה נולדות במוח של ילדים קטנים. כך ילדים מתבטאים. הדיבור עצמו, הוא כבר מסוכן. אבל אם היו מנסים לעשות זאת… וכי יש לך סכנה גדולה מזו? הרי אם עכבר קטן יאמר שיש לו שיני ברזל וינסה להרוג את הדוב ואת האריה, היינו חושבים אותו למשוגע. היה פעם מקרה כזה, שקטן כל כך יצא נגד הדוב, אבל אותו קטן אמר על עצמו: 'אני קטן, אני כלום לא'. היה זה עם גליית הפלשתי, שהיה אדם מטריאלי ואמר: 'את מי שלחו נגדי? הרי בדו קרב רגיל שולחים ענק נגד ענק, וכאן שלחו נגדי ילד ננס', ואמר לדוד: בא גש אלי לרגע, את בשרך אני קורע, אני מיד מועך אותך כמו כלום. אמר דוד המלך: 'נכון, אתה צודק, כשאתה בחרב ובחנית החשבון שלך נכון, אבל אני… אני בא בשם אלקי ישראל. מצד עצמי אני כלום לא. ואם האלקים מינה אותי לתפקיד, להילחם נגדך, אז הקב"ה יותר חזק ממך'.
"הלכתי לבית הכנסת המרכזי, ובדיוק הגיע יהודי שהמשיך בדרכו לבית כנסת סמוך. הוא יהודי שהגיע מאיראן, הוא לא נמצא הרבה שנים בארץ. שאלתי אותו: מה אתה אומר על האיראנים? הוא היה כל כך רגוע. 'שטויות', הוא אמר, 'אנחנו עם של הקב"ה ואנחנו נמצאם תחת הכנפיים שלו. הכל שטויות, איראן או אמריקה. אנחנו עוסקים בשלנו, הולכים לבית הכנסת ומתפללים להקב"ה'. הוא היה כל כך רגוע".
*
בדבריו התייחס הגר"י זצ"ל גם לגישה מוטעית של 'כוחי ועוצם ידי' בתוך המחנה פנימה, לגורמים שונים שניסו בשעתו להתעמת באופן כוחני מול השלטונות החילוניים.
"הדבר מזכיר לי, שבתחילת השלטון של תש"ח-תש"ט היו גזירות קשות להעביר על הדת. ממש גזירות. כל מי שלא רשם ילדים לבית ספר של אפיקורסות, לא קיבל כרטיס עבודה, והתוצאה הייתה יכולה להיות שימות ברעב. היתה אשה אחת שהתנדבה ללכת למחנה של עולים חדשים ללמד את הבנות שיש אלקים. לא הכניסו אותה. היו גם פעילים שניסו ובאמת גם הצליחו והצילו אלפי ילדים.
"בבית-ליד היה מדריך מטעם הסוכנות, שאלו שמינו אותו לתפקיד לא ידעו שהוא יהודי ירא שמים. הוא עבר את המבחנים שלהם והיה מורה בתוך מחנה העולים בבית-ליד. יום אחד הוא בא לישיבת פוניבז' מבוהל. הוא אמר לבחורים שהילדים שם במחנה העולים הם ילדים תמימים, שלא מבינים כלום, ומחנכים אותם בצורה נוראה, מלמדים אותם כפירה ואומרים שעם ישראל שמר על עצמו בחוץ לארץ ולכן הניח תפילין, אבל בארץ ישראל לא צריך את כל זה, לא צריך להניח תפילין ולאכול כשר, וכך גם המורות היו מלמדות את הילדים. אותו מורה היה מזועזע כשהוא הגיע לפוניבז'.
"שאלנו אותו: 'מה אתה מציע?' הוא אמר שהוא מבפנים מתוך המחנה יעשה תעלה תחת הגדר. 'אתם תבואו בלילה, ואני אדבר עם ההורים שרוצים להציל את הילדים שלהם, ומי שרוצה להציל את הילד שלו הילד יזחל מתחת לגדר'. יומיים לאחר מכן, בא לישיבת פוניבז' והביא אתו עשרים ילדים, חלקם לאחר גיל בר מצווה. הם אמרו שהם לא התפללו שם תפילת מנחה, כי שם כמובן אין מנחה, אין שום דבר, 'לא נותנים לנו בבית הספר להתפלל'. ראיתי את הילדים שאומרים בישיבה קדושה, קדוש קדוש… באיזו דביקות אמרו קדושה. וכך המורה הזה הציל ילדים רבים בשקט בשקט. היו הורים שהתחננו: תוציאו אותם, תוציאו את הילדים.
"היו שחשבו ששלטון כזה, צריך לצאת נגדו. ובשביל זה התארגנה קבוצה של 'ילדים' חריפי שכל ואמרה: 'אנחנו נפוצץ את בניין הכנסת והכל יהיה בסדר'. הם הכינו פצצה כזו, שכשמתפוצצת היא רק פוצעת ולא הורגת, אינני יודע כיצד זה יתכן. וכשבאו חברי הכנסת לדיונים, בתוך הדיון על נושאי החינוך התפוצצה הפצצה. ומי נפצע? רק אדם אחד נפצע – היחיד שנפצע היה השר הדתי היחידי משה חיים שפירא, שנלחם שכן יהיה חינוך דתי. דווקא הוא. מאז אותו מקרה כבר אי אפשר לזרוק פצצה שם, עשו קיר מזכוכית חסינה. והאם המצב תוקן?… זה אותו הדבר כמו הפצצה על איראן שרוצים לזרוק".
אגב הוסיף הגרי"י וסיפר: "אחד מבני החבורה הזו שזרקה את הפצצה, היה כשרוני מאוד. כשרצה לאחר שנים להיות דיין, בן גוריון הטיל וטו, ולא הבינו למה, כי הוא עבר את כל מבחני הדיינות. בן גוריון אמר: 'הוא רצה להרוג אותי בפצצה שזרק, וכי אני אעשה אותו דיין?!'. היה לו לבן גוריון מידע על כל אחד ואחד… אותו רב ביקש פגישה אישית עם בן גוריון והוא שכנע אותו. בן גוריון היה חריף בשכלו, והוא השתכנע שעוד פעם הוא לא יזרוק פצצה"…
*
"ביקר פעם אצל החזו"א אדם שהיה חכם גדול, רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמאר. הוא אמר שצריך במצב כזה לברוח למדבריות. אמר לו החזו"א: אכן, צריך לברוח למדבר, אבל המדבר הוא לא רק כפשוטו, המדבר של הנגב או מדבר יהודה או המדבר באמריקה. המדבר הוא מקום של מסגרת בתוך מקומות הטומאה. להקים שם מקדש, עוד מקווה ועוד מקווה, ללמד תורה לילדים, עוד תלמוד תורה ועוד ישיבה. אלה הם המקומות שבונים את עם ישראל. כך נלחמים עם הכוחות שמתנגדים לקדושה.
"אנו אומרים כעת כמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה (לנבוכדנצר), 'אנת מלכא', אם למסים וארנוניות – אנת מלכא, אתה מלך. ואם לפגוע בשום דבר בעניני יראת שמים, אז אתה וכלב שווים (רמב"ם, הל' דעות פ"ו ה"א ב ג; תנחומא, בהעלותך ט'). אנו נוהגים בכבוד. מצאנו גם באליהו הנביא שנהג כבוד באחאב הרשע שעבד עבודה זרה, ואליהו לא מרד בו ולא זרק פצצות.
*
"בשנת תש"ח הייתה מידת הדין מתוחה, ואנו אין לנו מפלט אלא באבינו שבשמים. כמו שאמר היהודי מפרס שפגשתי… 'אני כל כך רגוע'. כמו שאמר דוד המלך: 'אם לא שויתי ודוממתי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי'. 'כגמול' – ילד גמול שרק עכשיו יונק וכעת מתחיל להיגמל, לאכול משהו. כך 'כגמול עלי נפשי' – אנו תינוקות, והתינוק לא מפחד, כי הוא יחד עם אמו. גם אנו יחד עם הקב"ה, וכמו שהתינוק יודע שאמא אוהבת אותו, כך אנו עם הקב"ה. אנו נמצאים בארץ ישראל, לא בורחים. אנו נמצאים כאן עם הקב"ה.
"שמעתי ביום השואה שמישהו אמר שכעת אנו בטוחים שעוד שואה לא יכולה לבוא, כי יש עצמאות ויש מדינה. מה הקשר?? וכי בגלל שיש עצמאות ומדינה הגויים שונאים אותנו פחות? הוא בעצם אמר כל כך נכון: למרות שיש שנאה כל כך גדולה מאז שיש עצמאות, וסכנת השואה יותר גדולה – כי שנאת אומות העולם יותר גדולה; יותר גויים ויותר אומות שונאים אותנו, בכל מקום בעולם; בכל שלושת הדתות של העולם, הנצרות, האסלאם והאלילים, במזרח הקרוב והרחוק, כולם שונאים אותנו שנאה גדולה יותר ויותר – אבל אנו רגועים, כי אנו נמצאים יחד עם אמא שלנו. שכינה לא זזה מארץ ישראל. 'כגמול עלי אמו', אמא שבשמים…"