סיפר הגאון הגדול רבי טוביה וייס זצוק"ל גאב"ד העדה החרדית: בראשית דרכו היה אאמו"ר עשיר גדול. אך לאחר מכן איבד את רוב נכסיו והפרנסה היתה בדוחק והמזון בצמצום. רק הבית שהיה גדול ומפואר, כראוי לעשירים, נשאר לו ושימש למקום הכנסת אורחים ואכסניה של תורה. בבית היו שלושה חדרים גדולים זה לפנים מזה. ודכירנא שהרבה פעמים היה נותן את הבית כדי לעשות בו סעודות נישואין.
מעת שאני זוכר את הבית, כבר היה אאמו"ר עני מרוד, עד שבימות החול כמעט שלא אכלנו מאכלים מבושלים זולת לחם בצמצום. בליל שבת עשינו קידוש על "חלות". ובשבת ביום עשינו על "קאווע", וכן בהבדלה. וזאת על אף שאאמו"ר היה מהדר ומדקדק במצוות ובמנהגים. ועל כגון דא נאמר (פסחים קיב. א) 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. היה אסור לנו לגלות זאת לשום אדם, ואפילו לדודי רבי נחום אדלער ז"ל שהיה לו בית מסחר ליין – מעולם לא גילינו זאת ולא ביקשנו ממנו יין.
הנאצים ימ"ש נכנסו לעירנו ביום ה' פרשת אחרי מות, שנת תרצ"ט אחר הצהריים, והיה זה עוד קודם שפרצה המלחמה בכללות. בשבת בבוקר, הלכו לבית הכנסת הגדול של העיר וחיפשו לתפוס 'קרבן'.
אחר כך נכנסו שוב לבית הכנסת, והבעירו את 'ארון הקודש' רחמנא ליצלן, ולמרבה הפלא קראו לעברנו "נעמען זי די ראלן" (כלומר: תוציאו את ספרי התורה משם), ומיד נכנסו במהירות שני אחי: הרב דוד יונה ז"ל והבחור משה אהרן ז"ל, והוציאו מתוך 'ארון הקודש' הבוער עשרים ספרי תורה והביאו את כולם לביתנו (במשך השבוע שלאחר מכן הברחתי בתוך שק של לחם ס"ת אחד מביתנו לבית הכנסת הקטן של העיר). מונח עדיין בזכרוני שבפעם האחרונה, ביציאתי מבית הורי זצ"ל, ראיתי את הארון עם כל ספרי התורה עומדים בצד הבית.
ביום ראשון לפנות בוקר החליטו אנשי עירנו לשלוח שליח מיוחד לעיר הגדולה הסמוכה אלינו פרעשבורג, בכדי להודיע לראשי הקהילה שם על האסון והצרות שפקדו אותנו, ולבקש מהם שיבואו לעזרתנו. ומכיון שהדרך היתה מסוכנת מאוד מפחד הצוררים, החליטו לשלוח ילד, כי הסברא היתה שבילד לא יפגעו לרעה, ושלחו אותי, בהיותי ילד בן שתים עשרה. כשהגעתי לפרעשבורג נכנסתי לבית ה'קרנצילאט' של קהילות החרדים, והודעתי את המצב וביקשתי שישתדלו ויסייעו לנו.
ענה לי המזכיר הרב שווארץ שאינם יכולים לעזור כלום, כי שום דבר אינו עומד בפני הגרמנים ימ"ש. אך הוסיף ואמר לי שהג"ר שלמה שאנפלד מלונדון והג"ר מיכאל בער ווייסמאנדאל, מארגנים 'קינדער טראנספארט' (=משלוח ילדים) של עשרה ילדים שיסעו ללונדון שבאנגליה, וכבר יש להם תשע ילדים מפרעשבורג, ואם ברצונך להיות העשירי, תלך להירשם מיד ב'וועד הקהילה' ותודיע על רצונך לנסוע ללונדון. ואכן כך עשיתי, ובזכות זה ניצלתי לבסוף בחסדי השי"ת והגעתי לעיר לונדון.
והוסיף רבינו זצוק"ל: בשנת תשס"ט נפגשתי עם יהודי זקן מקנדה, הר"ר שמעון וווערנער שיחי', וסיפר לי שהמקום העשירי שהוקצה עבורי, היה בעצם רשום על שמו, והוא היה אמור לנסוע עם ה'קינדער טראנספארט', אלא שאמו חזרה בה ברגע האחרון ולא הרשתה לו לנסוע בשום אופן עם אותה קבוצה, ואז התפנה מקום אחד עבורי, ועל ידי זה היה נס הצלתי. והנה רואים בזה את יד ה', שכיון שנגזר על אותו יהודי להנצל, הרבה דרכים למקום, והיתה נס הצלתו בדרך אחרת, ולא הפסיד מאומה מזה שלא נסע ב'טראנספארט'.
לפני שנסעתי, נפרדתי מהורי זצ"ל בדמעות שליש, ועדיין אני זוכר את ה'מעריב' האחרון שהתפללתי בעירנו בהתעוררות גדולה ובהשתפכות הנפש. כשנפרדתי מאאמו"ר זצ"ל, ליווה אותי לתחנת רכבת הנוסעת לפרעשבורג ונתן לי סידור, וכתב בו: תתפלל להקב"ה ותמצא אותו בכל מקום ובכל זמן (ובלשונו: 'איממער און אומעטום'), ובזה נפרדנו.
בחסדי השי"ת הגעתי ללונדון עם ה'קינדער טראנספארט' שמנה 'מנין' ילדים – בחודש סיון תרצ"ט. יצאנו מפרעשבורג ביום ג' אחה"צ, ונסענו לפראג, ומשם לאורך על דייטשלאנד וכל הולנד, שם הפלגנו באוניה, ובערב שבת קודם אחר צהריים הגענו לאנגליה.
הבר מצוה שלי היתה מיועדת להיות ביום ד' כי תבוא ט"ו אלול תרצ"ט, ומיד בבואי ללונדון עמלתי והשגתי ג' וויזא'ס (אישורי כניסה) לאנגליה לאאמו"ר זצ"ל, ולאח הב' שרגא יהודה, ולאחותי הי"ד, בכדי שיהיה ביכלתם לבוא לאנגליה לבר מצוה שלי ולהישאר שם כבר. על כל אחד מהם הייתי צריך לומר לשלטונות תירוץ אחר: על אאמו"ר זצ"ל אמרתי שצריך לבוא מפני ה'בר מצוה', וזה היה מילתא דמסתברא. על אחי אמרתי שבא בתור 'סטודענט' ללמוד בישיבה – ושלחתי לו משום כן 'הזמנה' מישיבת הגר"מ שניידער זצ"ל, ועל אחותי אמרתי שתבוא לעבוד אצל אדם בתור משרתת. אך לבסוף לא איסתייעא מילתא, ולא הצליחו להגיע לאנגליה לבר מצוה.
באגב אורחא אמר רבינו זצוק"ל: זכורני, שפעם ביקר מלך אנגליה באזור של היהודים ב'גייטסהעד', ובאמצע נסיעתו קפץ אחד מהילדים הפליטים, התקרב אל המלך והתחנן בבכיות שיאשרו 'אישורי כניסה' להוריו ולמשפחתו, ואכן פעלו תחינותיו וזכה להציל את משפחתו. ראיתי אז במוחש את מה שכתבו הספרים על חודש אלול, שכאשר 'המלך בשדה' ניתן להתקרב אליו ולבקש ולפעול הרבה, יותר משאר ימות השנה…
לפני הבר מצוה שלי, שלח לי אאמו"ר זצ"ל תפילין, וכתב לי שאת הבתים הזמין מפולין, כי שם היו בתים יותר טובים, ואילו את הפרשיות הזמין מסופר בפרעשבורג, אך כשקיבל את הפרשיות לא היה מרוצה מהן, ולכן הזמין פעם שניה מסופר אחר, ולפיכך נתאחר הדבר וקיבלתי את התפילין רק ימים ספורים לפני הבר מצוה. ומכאן גם כן נראה עד כמה דקדק אאמו"ר זצ"ל במצוות, כי היו אז ימי צר ומצוק, והפרוטה לא היתה מצויה אצלו, ואפילו הכי הזמין עוד פרשיות כיון שלא היה מרוצה מהראשונות.
שלחתי לו אז מכתב עם ב' שאלות: א) אם ללבוש 'גארטל' כמנהג החסידים. ב) אם לקשור התפילין כמנהגו – מנהג אשכנז, או כמנהג מו"ר האדמו"ר מסאסוב זצ"ל, שרצה שאניח כמנהג ספרד, כנהוג אצל החסידים. על שאלה הראשונה השיב לי אאמו"ר זצ"ל שאוכל לחגור 'גארטל', ועל השאלה השניה השיב, שלדעתו עתה אקשור כמנהג ספרד, רק שאעשה תנאי, שלעתיד אשנה בחזרה למנהג אשכנז. למעשה נתאחרה קבלת מכתב תשובתו עד אחרי הבר מצוה ולא עשיתי תנאי, ולכן עד היום אני קושר כמנהג מו"ר זצ"ל כמנהג ספרד.
באותם הימים שלח לי אאמו"ר זצ"ל גם 'חוברת' ובה דרשה מוכנה לבר מצוה שהכין בעבורי, אולם למעשה לא היה לי היכן לומר זאת, כי באותו ימים היה נהוג לחוג ולדרוש בשבת אחרי הבר מצוה, ואילו בשבת אחרי הבר מצוה כבר לא הייתי בלונדון עקב מאורעות המלחמה, והחוברת עודנה בידי. בבר מצוה שלי קיבלתי בסך הכל כמה ספרים בודדים, האדמו"ר מסאסוב נתן לי ספר 'קיצור שולחן ערוך', מו"ר רבי שאול שאפער נתן לי ספר 'שב שמעתתא', מאן דהוא נתן לי ספר קטן עם פירוש המלבי"ם, ואאמו"ר שלח לי הגדה של פסח, כאשר בראשה כתב על ג' דפים את סיפור יציאת מצרים ב'דייטש' ובחרוזים, ושמי היה חתום על ראשי הבתים – כדרך הפייטנים.
באחד ממכתביו (הנכתב אף הוא בשפת 'דייטש'). שכתב אלי קודם ששלחוהו לאושוויץ, כאשר הבין והרגיש את המצב לאשורו, כתב לי דברי חיזוק בבטחון, וז"ל בתרגום ללשון הקודש: כי כמו שהוא יתברך מנהיג עולמו – הוא בוודאי טוב, ואין לנו לחוות דעה בהנהגת עולמו, יהיה מה שיהיה, כי בכל אופן נעשה רק מה שרוצה הוא יתברך ומה שהוא לטובתנו, ומה שלא בא, בוודאי לא היה לטובה. דברים אלו אומר לך אביך, המנוסה היודע והמעיד על הדברים האמיתיים האלה. תמצית הדברים – אל תדאג, כי יש לך אלקים גם על מחר, והדברים עמוקים. עד כאן. והנה דברים אלו מונחים בזכרוני כל הימים, והם כעין צוואה בשבילי, והועילו לי הרבה בכל הזמנים הקשים שעברתי, ונתנו לי כח וחיזוק בכל מעמד ומצב להמשיך הלאה ולעבוד את השי"ת, וגם היום אני נזהר לקיימם.
בהזדמנות אחת אמר רבינו זצוק"ל, שתולה את סיבת עלייתו לכהן פאר כגאב"ד ירושלים עיה"ק תובב"א, בזכות שזכר תמיד את הדברים הללו שכתב לו אביו זצ"ל שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה.
(מתוך הספר 'אבינו הגדול אמרו')