יום שלישי י"ז בתמוז תשע"ז
מדוע אוכלים דגים בסעודות שבת, ומה כדאי לאכול עפ״י הקבלה בשבת?
מצות אכילת שלוש סעודות פת בשבת, פירושהּ: בסעודה ראשונה ושניה – אם הוא רעֵב, צריך לאכול כדי שביעה; ואם אינו רעב, וכן בסעודה שלישית – יאכל מעט יותר מ'כביצה' (יותר מ־45-100 סמ"ק, לשיטות השונות). ואם אין באפשרותו לאכול אלא 'כזית' (17-50 סמ"ק, לשיטות השונות), יוצא ידי חובה בכזית. ומצות עונג שבת, פירושהּ – להרבות כפי יכלתו במאכלים ובמשקאות הנחשבים לתענוג באותו מקום. ועל פי הקבלה, ראוי לאכול לפחות שני תבשילים, אחד בסעודה הראשונה ואחד בשניה; ויש שכתב שראוי לאכול שניִם בכל סעודה. וכן ראוי לאכול דג בכל אחת משלוש הסעודות, לזכר השבת שלעתיד לבוא, שבה יאכלו הצדיקים מבשר הלויָתָן; אלא אם כן אינו מחבב דגים, או שאכילתם קשה עליו מסיבה אחרת. [משנ"ב א-ב; ביאורים ומוספים דרשו, 3, 7, 10 ו־11]
שימלאו כל משאלות לבך ויסירו ממך עול מלכות הכל על הברכה המיוחדת המובטחת למענגי השבת
כל אדם מישראל, הן איש והן אשה, חייב לאכול שלוש סעודות פת בשבת. ובנוסף, יש מצות אכילה ושתיה כחלק ממצות 'עונג שבת', המפורשת בדברי ישעיהו הנביא: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג". ויש אומרים שעיקרהּ של מצוה זו הוא מדאורייתא, שכן השבת מכונָה בתורה בכינוי 'מקרא קודש' שניתן לכל המועדים, וחכמינו ז"ל פירשו: מקרא קודש – לכבדו בכסות נקיה ולענגו באכילה ושתיה. ויש אומרים שאין למצוה זו עיקר מדאורייתא. ושינה, או הנאת הנפש מלימוד תורה וכדומה, נחשבות אף הן ל'עונג שבת'. ושכר מצוה זו, מפורש בהמשך דברי הנביא: "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ", ופירשו חכמינו ז"ל: תתענג על ה' – שימלאו כל משאלות לבו; והרכבתיך על במתי ארץ – שמסירים ממנו עול המלכות, והאכלתיך נחלת יעקב אביך – נחלה ללא גבול. [משנ"ב א, ושעה"צ א; ביאורים ומוספים דרשו, 3 ו־7]
דורשים ממך תשלום – מתי עוברים על מצות 'ביומו תתן שכרו' ובאיזה מקרה ניתן 'להזיז' את המצוה ליום אחר?
מצות עשה מהתורה לשלם שכר שכיר ביום שסיים את עבודתו, שנאמר "ביומו תתן שכרו". ואם לא שילם – ביטל מצות עשה, ועבר גם באיסור לא תעשה. ומשם ואילך, כל עוד אינו משלם, עובר באיסור האמור בספר משלי: "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ". ואינו עובר באיסורים אלו אלא אם כן תבעו השכיר לשלם, והיה בידו לשלם ולא שילם; אבל אם לא תבעו, או שתבעו ולא היה בידו לשלם – אינו עובר. ואם נתן כלי לבעל מלאכה לתקנו, או בד לחייט לתפור ממנו בגד, וכיוצא בזה – אין חובת התשלום חלה בגמר העבודה, אלא במסירת הכלי, הבגד, וכיוצא בהם, לידי בעליו. ואם אין בידו לשלם – יש באפשרותו לסרב לקבל את החפץ מידי בעל המלאכה עד שיהיה באפשרותו לשלם, ואז יקבל את החפץ מידיו ויקיים את מצות ביומו תתן שכרו, ואינו עובר כל איסור. [ביה"ל ד"ה לכבד]