יום שני י"ד בסיון תשע"ט
שוכר גוי – מאיזה שלב של תקופת השכירות אוסר את החצר?
כפי שלמדנו, חצר שדרים בה יהודים וגוי, גזרו חכמינו ז"ל שלא יחול בהּ 'עירוב החצרות' אלא אם דיירי החצר היהודים ישכרו מהגוי את רשותו.
ודווקא אם הגוי הוא מדיירי החצר, אבל גוי המתארח בחצר של יהודים, ללא מקום מיוחד המושכר (או מושאל) לו – אינו אוסר את החצר, מפני שהוא אורֵח בעלמא.
אולם, אם הוא מתארח בחדר או בבית המושכר במיוחד לו, הדין כך: אם הוא מתאכסן בחצר זו בתדירות, דהיינו שמפעם לפעם הוא מתאכסן בה למשך תקופה כלשהי – אזי מיד בבואו בפעם זו להתארח בחצר, הוא נחשב כדייר קבוע, והחצר נאסרת בשבת הראשונה לבואו.
ואם אינו מתאכסן בחצר זו בתדירות, אלא שכעת הוא מתאכסן בה באקראי, אזי אינו אוסר את החצר אלא לאחר שחלפו שלושים יום רצופים להתאכסנו בחצר בפעם זו, שאז אינו נדון עוד כאורֵח, אלא כדייר קבוע.
[שו"ע שפד, א, משנ"ב א-ה, וביה"ל ד"ה אינו; ביאורים ומוספים דרשו, 1-2]
באילו מקרים אנו מניחים שבעל הבית יהודי אינו משכיר את החצר לגוי על דעת שהחצר תֵּאסר עליו?
כאמוּר, באופנים מסוימים, גוי השוכר (או שואל) מקום בחצר, אוסר את החצר למרות שאינו דייר קבוע בה. ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שדין זה אמוּר רק כאשר בעל הבית שבו מתאכסן הגוי אינו דר בעצמו בחצר, אך אם הוא עצמו דר בחצר, אין החצר נאסרת, מכיון שבעל הבית היהודי אינו משכיר את רשותו לגוי על דעת שיאסור עליו את החצר.
ויש אומרים שאף כשבעל הבית דר בחצר – אם הוא משכיר את רשותו לזמן קצר, החצר נאסרת; ורק בהשכרה לטווח ארוך, אנו מניחים שאינו משכיר את רשותו על דעת שהחצר תֵּאסר עליו.
ויש אומרים שרק בהשכרה הנעשית באופן שהוא בלתי מצוי, אין החצר נאסרת, כיון שחכמים לא גזרו על מקרים בלתי מצויים, ואזי, בצירוף הסברא הנ"ל שאינו משכיר את רשותו על דעת שהחצר תֵּאסר עליו – החצר מותרת. וראה שיטות נוספות להלן.
[ביה"ל שפד, א, ד"ה אינו]
שוכר גוי שבעל הבית רשאי להוציאו בכל עת – האם אוסר את החצר?
בהמשך לאמוּר: יש חולקים על כל הסברות הנזכרות לעיל, ולדעתם, כשהשוכר מתאכסן בחצר בתדירות, או שמתאכסן בה כעת כבר למעלה משלושים יום (וכמפורט לעיל), הדין כך: אם בעל הבית אינו רשאי להוציא את השוכר מרשותו בכל עת שיחפוץ בכך, אלא רק בתום תקופת השכירות – אזי גם אם בעל הבית דר בחצר, והשכירות היא לטווח ארוך, החצר נאסרת. אולם, אם על פי תנאֵי השכירות, או מסיבה אחרת, בעל הבית רשאי להוציא את השוכר מרשותו בכל עת – הגוי נחשב כאורֵח בעלמא, וגם אם שכר את הדירה לטווח קצר, החצר אינה נאסרת. וכן הכריע המשנה ברורה.
ולדעת החזון איש – אף כשבעל הבית רשאי להוציא את השוכר בכל עת, החצר נאסרת; אלא אם כן הוא גם חולק מטבח משותף עם בעל הבית, וגם יש להניח שבעל הבית לא השכיר את רשותו על דעת שהחצר תֵּאסר עליו (ראה לעיל), שאז החצר אינה נאסרת.
[שעה"צ שפד, א, וביה"ל א, ד"ה אינו; ביאורים ומוספים דרשו, 4]