בסדר הלימוד היומי בספר 'חפץ חיים' מתחילים היום כלל ב' בהלכות לשון הרע, בו מבואר דין לשון הרע באפי תלתא.
מסביר ה'חפץ חיים', שהיתר 'באפי תלתא' הוא בדבר שאינו גנאי גמור, ויכול להתפרש בשתי משמעויות, ובזה התירו לאומרו בפני שלושה – כיון שכאשר אומרו בפני שלושה יודע בוודאי שהדברים יגיעו לאוזני האדם שעליו דובר, ולכן שומר עצמו בעת האמירה שלא יהיה ניכר מלשונו שזה גנאי.
הדוגמא שמביא לכך ה'חפץ חיים' היא – אדם ששואלים אותו היכן אפשר למצוא כעת אֵש, והוא משיב שניתן למצוא במקום פלוני שבו מבשלים תמיד בשר ודגים. לפעמים זו אכן אמירה תמימה, ולמשל, אם לאותו אדם יש אכסניה ובאמת מבשלים שם תמיד לצורך האורחים, והוא אומר בפשטות שבאותו מקום ניתן למצוא אש משום שתמיד מבשלים שם. אך לפעמים משמעותה של אמירה כזאת עשויה להיות: 'אצל פלוני תמיד תמצא אש, שם יש מסיבות כל היום וכל הלילה, תמיד אוכלים שם'… נמצא שהדבר תלוי תמיד בנסיבות, בטון הדיבור ואפילו בתנועות הנלוות לאמירה. ולכן אמירה מסוג זה ניתן לומר רק בפני שלושה אנשים, שאז ישמור עצמו בעת האמירה שלא ישתמע שום גנאי מדיבורו.
ב'ביאורים ומוספים' מביאים, כי במקרה שהמספר מכיר שיש בין השומעים אדם ביקורתי מאד, המוצא טעם לפגם בכל אשר ישמע, ואף ללא שירמוז כלל באופן דיבורו ובתנועותיו לגנאי, יפרש אותו שומע שהמספר התכוין לגנוּת – כתב בקובץ 'מרפא לשון' שאסור לספר, וכמבואר ב'חפץ חיים' לקמן לעניין רכילות, והסכים על כך הגרש"ז אוירבאך [ויש שרצה לחלק (שיעורי עיון) בין לשון הרע לרכילות בדין זה, עי"ש מה שביאר בזה].
אמנם אם בדבריו ובתנועותיו לא משתמע לגנאי, וגם אין לו לחשוש שיבינו השומעים את הדברים לגנאי, הביא שם בשם הגר"ש הומינר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכיון שבדיבורו עשה על פי דין אין צריך לחשוש במה שקרה אחר כך, וכן מעשים בכל יום שאחד מספר סיפור או אפילו הלכה ויש מי ששומעו ומבינו באופן שונה מהאמת ומכוונת המספר, ואין לאסור דבר זה, וכן הסכים הגרש"ז אויערבך.