סיפר הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א, שפעם אחת כשלמד עם חותנו הגדול הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, במהלך לימודם נכנסה הרבנית והניחה לפני רבי חיים כוס תה חם.
שאל רבי חיים את חתנו: "מה אתה רואה בכוס הזו?" השיב רבי יצחק בפשטות: "תה". הניד רבי חיים בראשו, ושאל שוב: "מה יש בכוס?" תמה רבי יצחק, וניסה שוב לפרט: "מים חמים, סוכר ותמצית תה. מה עוד?" והציע: "אולי אפנה לרבנית לשאול מה עוד הניחה כאן"?
"לא!" דחה רבי חיים: "אני אומר לך מה יש כאן בכוס! בכוס יש את הלב של הרבנית!"…
הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל, ראש ישיבת 'בית אריה', התבטא פעם: "אצל הגאון הרוגוטשובער זצ"ל, היה כל דבר בעולם נראה מעינים של תורה: כאשר ראה שולחן, לא היה זה 'שולחן' כי אם 'כלי', האם הכלי הזה מקבל טומאה?… האם הוא נחשב לפשוטי כלי עץ?…"
הגה"צ רבי בנימין פינקל שליט"א, מראשי ישיבת מיר, סיפר לי שהתלווה פעם אל הסבא הגה"צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, בעל ה'מעיל שמואל', בנסיעתו לים על פי פקודת הרופאים לצורך בריאותו. והנה כאשר הם ישבו מול הים, בצורה רגועה ונינוחה, והאוויר הצח מנשב עליהם בעדינות, הוא סבר לתומו כי זה הזמן לפתוח עם הסבא בשיחה בענייני העולם, לשוחח עימו מעט על דא ועל הא, ולהשכיל מה'שיחת-חולין של תלמידי חכמים' שלו.
אך מיד כשהחל לומר דבר מה, עצר אותו רבי שמואל אהרן ואמר לו: "בבקשה ממך, הבה נשוחח מאוחר יותר. כעת אני מתבונן בדברי חז"ל (מנחות מג, ב): "התכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד".
רבי בנימין אמר לי בהתפעלות: "אני ראיתי למול עיני את הים הנפלא, רחב הידים, את הגלים המתנפצים על החוף ומלחכים את גרגרי החול הזהובים. אך הסבא ראה למול עיניו את הקדוש ברוך-הוא! את הפנימיות שטומן בחובו הים, ולא את המעטה החיצוני".
עשו לא רואה מעבר לשכבה החיצונית מאומה. הוא רואה את הצבע, וכבר מגדיר את הדבר על פי צבעו – התבשיל הזה עבורו הוא: "האדום האדום הזה!"
אכן, האדום הינו צבע בולט מאד, ולכן נחשב גם כצבע הנוגד את מידת הצניעות; אבל כמו שכל אחד מבין, האדום אינו אלא צבע, מראית עין שאין בה ממש – הכל הוא חיצוניות בלבד.
זהו למעשה שורשו של היצר הרע ושל כל תחבולותיו. הוא מפתה את האדם על ידי דמיונות, ובאמצעות דברים שעיון קל בהם יגלה שאין בהם ממש.
כמובן, כל אחד לפי דרגתו, ואיש ואיש לפי מעללו; לתלמיד חכם הוא יבוא באמצע הלימוד, ויסביר לו בטעמים וסברות לרוב מדוע עליו להפסיק כעת מן הלימוד לצורך דבר מצווה שאין חשוב ממנו. אל האדם הקובע עיתים לתורה, הוא יגיע עם שכנוע שרק היום ביטול השיעור היומי זהו קיומה, כי העיסקה שהוא יפסיד לא תחזור עוד לעולם. גם אצל האדם הפשוט שמתמודד עם נסיונות הוא יתארח דרך קבע, ויצייר לו בצבעים זוהרים את גודל העונג והכיף הצפוי לו אם רק יכנע לתאווה פלונית.
הצד השווה שבכולם, שאם חלילה נופל האדם בפח ושומע לקול יצרו, מיד לאחר מכן הוא יגלה שכל הדחיפות, הבהילות והדברים החשובים שלא יחזרו – הכל היה דמיון ותו לא. שום דבר לא היה נחוץ באמת, כל הטענות והשכנועים היו כיסוי אדום ובוהק שאין תחתיו מאומה.
(מתוך אוצרותיהם אמלא)