"הַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא" (במדבר י"א, ז')
החסיד הישיש, רבי ישראל הארטין, חי בפולין לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. הוא סיפר שבהיותו צעיר לימים, ראה יום אחד ברחוב ורשה יהודי זקן בא בימים, שנשא על כתפיו זגוגית של חלון גדולה וכבדה מאד.
ניגש אליו ר' ישראל, ורצה לסייע לו כמצוות "עזוב תעזוב עמו". הזקן הודה לו, אך הבהיר שאינו זקוק לעזרה.
"שמע נא בחור", הוא אמר, "כבר יותר מתשעים שנות חיים עברו עלי, ברוך ה', ועדיין כוחי במותני. ואם תשאל מנין לי כוחות אלו, אספר לך דברים כהווייתם: פעם עשיתי איזושהי טובה לצדיק רבי בונים מפשיסחא זצ"ל. שאלני הרבי באיזו ברכה הנני חפץ. בקשתי ממנו לברכני, שאזכה להשיא כל צאצאיי בהרחבה, ושתהא הפרוטה מצויה בכיסי תדיר.
"אמר לי הרבי בזו הלשון: 'אברכך, אז דאס זארגן זאלסטו קיינמאל נישט האבן, וויל דער ואס זארגט געבט נישט דער אייבישטער, אז מען בעט איהם געבט ער'. ותרגומו: 'אברכך שלא תדאג לעולמים, כי זה הדואג – אין הבורא נותן לו ולא כלום, ורק אם מבקשים הימנו אזי הוא נותן'".
סיים היהודי הישיש, ואמר: "הנה עברו עלי רוב שנותי, את צאצאיי השאתי בהרחבה מרובה, והפרוטה לא חסרה מכיסי אף פעם, והנך רואה שאף כוחותי עדיין עומדים לי. כל זאת מאחר שאיני דואג כלל, אלא מבקש כל צרכי מהבורא יתברך שמו".
איני רוצה לדאוג למחר
סיפר הרב שלמה לורנץ ז"ל:
בתקופת השואה הנוראה, שהה האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים זצ"ל, יחד עם יהודי בשם רבי ליפא בלוי. לאחר שנים סיפר רבי ליפא, שפעם אחת השיגה רעייתו שני ככרות לחם, ושלחה ככר אחד לאדמו"ר. הרבי אכל רק חלק מועט מן הלחם, ואת הנותר החזיר, באמרו: "אינני רוצה להיות דואג דאגת מחר"…
כולנו יודעים מה היתה המשמעות של פרוסת לחם, באותם ימי סבל ורעב בלתי נתפסים. אף על פי כן, לא הסכים הרבי לקבל את כל כיכר הלחם, והסתפק במועט שדי היה בו להחיות נפשו באותו יום. בשום אופן לא רצה לדאוג ליום המחרת.
הוא ציטט את דברי ה'מגן אברהם' בשם הזוהר הקדוש: "לא לבעי ליה לאיניש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא, ולא לעכב מיומא ליומא אחרא"- אל לו לאדם לבשל מזון מיום ליום אחר, ולא לעכב מיום אחד ליום אחר. והטעם, כי יש בזה חוסר אמונה.
לא פחדתי כי זה אבא שלי
רבי אלימלך בידרמן שליט"א, מביא את סיפורו של יהודי ירא שמים ותלמיד חכם, רבי מנדל פוטרפאס שמו, אשר הוגלה על ידי הרוסים לסיביר, ועבר תלאות נוראות וצרות צרורות.
לאחר שנים שאלוהו מכריו: "איך הצלחת להחזיק מעמד שם?" והשיב: "עם האמונה! רק בזכות האמונה!"
שוב שאלוהו: "והרי זו גופא השאלה – איך מתחזקים באמונה בכזה מצב?"
סיפר להם רבי מנדל סיפור:
סמוך לעיירה בסיביר היו שני הרים אשר התנשאו לגובה רב. ובין שני ההרים היתה בקעה עמוקה. גוי אחד טיפס על כל אחד מההרים, ותקע שם מוט ברזל. מתח חבל עבה ממוט למוט, ושאל את חבריו: "האם אתם רוצים לראות איך אני עובר על החבל מפסגה אחת לשניה?"
אמרו לו: "לא, אנחנו לא רוצים לראות". הם היו בטוחים שהוא יפול ויתרסק. אבל הוא עלה, הלך על החבל מעל התהום, והגיע לפסגת ההר השני ללא כל תקלה.
"האם אתם רוצים לראות איך אני הולך שוב מעל התהום?" הוא שאל אותם. ושוב הם אמרו שאינם רוצים לראות. פעם אחת הוא הצליח, אבל לך תדע מה יהיה בפעם הבאה. על אף שלא רצו לראות, הוא ביצע שוב את התמרון הנועז.
לאחר מכן, שאל הגוי את כל הנוכחים: "האם אתם מאמינים, שאני יכול ללכת פעם שלישית על החבל הזה?"
"לא צריך להאמין", הם אמרו, "אנחנו כבר ראינו, ואנחנו יודעים שאתה יכול!"
"טוב ויפה. בואו נמשיך הלאה- האם אתם מאמינים שאני יכול ללכת עם עגלה על החבל?"
אמרו לו: "מי שיכול ללכת על החבל, יכול ללכת גם עם עגלה".
"אתם מאמינים, איפוא, שאני יכול לעבור עם עגלה. אם כן, מישהו מכם מוכן לשבת בתוך העגלה, בעת שאעביר אותה על החבל?"
הוא לא מצא שום מתנדב. אף אחד לא הסכים. רק ילדה אחת התיישבה בעגלה, והוא צעד איתה על גבי החבל.
לאחר שירד והוריד אותה בשלום, נגשו אליה הנוכחים ושאלו: "האם לא פחדת לשבת בתוך העגלה?"
"בכלל לא פחדתי", היא אמרה, "הרי זה אבא שלי".
אמר ר' מנדל: "למדתי מכאן מוסר השכל. כשאני יודע שאבא הוא שמנהיג אותי ומחזיק אותי, אינני פוחד משום דבר!"
עוד הוסיף ר' מנדל וסיפר, שלאחר מעשה ניגש בעצמו לגוי ושאל אותו: "איך אתה מצליח לעשות מעשה שכזה?"
וענה לו: "כשאני מתחיל ללכת – העולם אינו קיים עבורי! מרגע שאני עושה את הפסיעה הראשונה, אינני חושב על שום דבר אחר. אני מתרכז רק בפסיעה הזאת. אחר כך, כשאני צריך לעשות את הפסיעה השניה, אני מתעמק שוב רק בפסיעה הזאת. ככה אני מצליח לעבור בלי ליפול לתהום. אם לשניה אחת אסיח את דעתי ואחשוב על עניינים אחרים, מיד אפול ואתרסק".
אמר ר' מנדל: "כשמתעמקים בנקודה – לא נופלים. כאשר נתעמק בידיעה שה' אחד ושמו אחד, והוא מוביל אותנו, לא ניפול לעולם!"…
בטחון עדיף על השתתפות בצער…
בהגדה של פסח 'ויגד משה' מסופר, שבא אדם אל רבי משה פיינשטיין זצ"ל, לבקש ברכה עבור אישה העומדת לפני לידה. ברך רבי משה, שהכל ילך כשורה, ותלד בנקל ולד בריא. המבקש הוסיף ואמר, שהאישה מודאגת מאוד. הוא ציפה שרבי משה, שליבו נכמר מרחמים על כל אדם סובל, יגיד לה דברי נחמה ועידוד.
אולם רבי משה ענה: "מה תעזור הדאגה? מוטב שתתאזר באמונה ובבטחון, והם יעזרוה יותר ממסרים של השתתפות בצער…"
(מתוך הספר 'הנני בידך')
מן הראוי להוסיף שר' מענדל פוטרפאס היה מחשובי חסידי חב"ד בדור.