"וקרבתנו מלכנו לעבודתך" (מתוך התפילה)
כשעוסקים אנו ב'וקרבתנו', אין מתאים יותר מלתאר את מסעותיו של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, וכ"ק האדמו"ר מגור שיבדלט"א לארצות הגולה, שכולה הייתה במטרה אחת מיוחדת – מפגן אחדות אדיר וקרוב אלפי בני ישראל לאבינו שבשמים, לקרבן לתורה.
אין מתאים יותר מאשר לפתוח בדיאלוג מרתק עם הראשונים, שהתבקשו על ידו לתכנן ולהכין עם הנציגים מטעם כ"ק האדמו"ר שליט"א את כל המסע הראשוני, שבו ביקש מרן ראש הישיבה שליט"א לצאת לראשונה לאחר עשרות בשנים, למסע ייחודי בקרב הקהילות היהודיות ברחבי העולם בכדי לקרב אלפי יהודים לאבינו שבשמים, הלא המה: רבי ירחמיאל בויאר שליט"א והרב צבי בוימל שליט"א. פרטים רבים שקדמו לאותו ביקור היסטורי טרם נחשפו עד כה, ובשיחה מיוחדת שקיימנו עם שני האישים החשובים, שהיו אנשי החלוץ העובר לפני המחנה, שמענו על העומד מהאחורי הרעיון.
איך עלה הרעיון שראש הישיבה יצא מארץ הקודש לארצות שונות בניכר לקרב יהודים?
הרב בויאר: "הביקור הראשון התקיים לפני קרוב לעשרים שנה במהלך ההיסטורי, שהביא לביקור המשותף הראשון של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, בצוותא עם כ"ק האדמו"ר מגור שיבדלט"א בארה"ב. מאז נערכו ביקורים רבים נוספים במדינות רבות ברחבי העולם. בצרפת ובאנגליה, בדרום אמריקה ובקנדה, ביקורים אשר הביאו עמם חיזוק אדיר לעולם התורה והחינוך התורני בתפוצות".
כיום, לאחר שנים רבות, איזה פרט נחקק בזיכרונכם כמרגש ביותר מאותה נסיעה ראשונה? "הרבנית שטיינמן ע"ה, דאגה כל הזמן וחששה מאד מנסיעתו של בעלה מרן ראש הישיבה לחו"ל. בכל פעם שחזרתי מביקור בחו"ל, נהגתי להיכנס גם אליה ולעדכן אותה בכל הפרטים שעלו בכדי להפחית עד כמה שאפשר את חששותיה מהנסיעה. כשחזרתי בפעם האחרונה מניו יורק לפני שגדולי ישראל יצאו לשם, סיפרתי לה שכל הדברים מסודרים להפליא, ואז היא אמרה לי: 'אני מבקשת שתדאג שלא יעשו לו הרבה פרסום, כדי שזה לא יפריע לו ללמוד. עד היום הוא יכול היה בשקט לשבת וללמוד, ואני חוששת מאוד שאחרי נסיעה כזו, שתהיה בוודאי מלווה בפרסום גדול, יפריעו לו ללמוד בגלל שמרובים צרכי עמך', כזו הייתה דרגתה ודאגתה של אשת חיל עטרת בעלה.
אגב פרסום, מספר הרב ישראל פרידמן, שליווה את המסע: "שנים ארוכות, מרן ראש הישיבה נמנע מלדבר בפני ציבור כי בענוותנותו הדבר היה קשה עליו. לימים הוא החל לדבר בחושך ורק לאחר מכן החל לדבר בפני ציבור- תוך שהוא משפיל את מבטו, ועם הזמן כבר נשא דברים קבל עם ועדה. כשנערך האירוע המרכזי בבית המדרש הגדול של באבוב, בו השתתפו כששת אלפים איש, שוב השפיל מרן ראש הישיבה את עיניו. בתום האירוע, מיד לאחר הגיעו לאכסניה, שאלתי מה קרה שהוא שוב דיבר בעצימת עיניים מתחילה ועד סוף, ובמבט מושפל, והשיב: "אמריקה יודעת לתת כבוד. עצמתי את עיניי, כדי שהדבר לא ישפיע עליי'. ואז הוא שתק דקות ארוכות ושקע בהרהור נוגה, לפתע שבר את שתיקתו ואמר בקול רועד: 'וכי אתה חושב שזה לא השפיע עליי? הרגשתי משהו', ופרץ בבכי תמרורים. לא דמעה של עצבות, בכי גדול, והוסיף: 'טיפת כבוד יכולה לקלקל את כל הזכויות, ואמריקה יודעת לתת כבוד', והמשיך לבכות דקות ארוכות. מאז אותו אירוע נהג לומר תדיר: 'אני צריך ביזיונות, ביזיונות זה טוב. היה לי יותר מדי כבוד באמריקה'"…
הרב בויאר: "זיכרון נוסף היה לאחר שכבר הגענו לארה"ב, ישבתי באוטובוס בנסיעה משדה התעופה לצדו של מרן ראש הישיבה, בדרך אפשר היה לראות את מגדלי מנהטן המרהיבים, שבוודאי מהווים פלאי בריאה למי שטרם ראה מגדלים שכאלו, שלא היו נפוצים כלל באותן שנים. אמרתי למרן שאפשר לראות את הבניינים הגדולים ביותר בעולם, בנייני התאומים שמאז הופלו, והצעתי לו שיביט מחלון האוטובוס לחזות בפלאי הבריאה. אבל הוא אפילו לא הפנה את ראשו ולא הרים את עיניו כדי לראותם, למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא נמצא בארה"ב, באומרו שאם בא לנושא רוחני מסוים, אין לערב בו נושא זר כלל…
"במהלך הנסיעה התפתחה שיחה מעניינת בין שני גדולי ישראל, כשהרכב חלף ליד מגדלי התאומים כשהמלווים שחו להם שזהו 'הבית הגדול ביותר בעולם'. הבהיר כ"ק האדמו"ר שליט"א שאין 'בית גדול' אלא מקום שיש בו תורה ותפילה- הבית הגדול והקדוש. ומרן ראש הישיבה זצוק"ל, העיר שאין מושג כזה 'בית גדול' אלא זהו 'בית על גבי בית על גבי בית על גבי בית'. המגדלים ההם חרבו, כידוע, באסון התאומים שטלטל את אמריקה. הבית הגדול ההוא איננו, אך הבית הגדול שהוקם בזכות אותו מסע, קיים ופועל נצורות לאין שיעור- ו'הקרן' קיימת לעולם הבא. שיגם ושיחם, גם שיחת חולין שלהם היתה כולה תורה".
הרב צבי בוימל הי"ו מוסיף פרטים: "כשמדברים על מסעותיו לקירוב היהודים"- הוא שח לנו מזיכרונותיו- "הייתה שאלה אם נוסעים לדרום אמריקה למרות המרחק הרב, הייתה בכך התלבטות היו שצידדו לכאן והיו ששללו זאת שאין הדבר תואם לכוחותיו של מרן ראש הישיבה.
"שאל אותי מרן זצוק"ל, שהיות ובאותם ימים הגאון יששכר מאיר זצוק"ל היה מבין במהלכי אותם מדינות, הוא ביקש ממני לשואל מה דעתו על כך, ניגשתי אליו ושאלתיו, ותשובתו הייתה חד משמעית- אין לתאר ואין לשער התועלת הרוחנית שתהיה מבואו של ראש הישיבה לאותם מקומות שמבקשים ומחפשים איך להתקרב לבוראם. חזרתי ואמרתי לראש הישיבה את הדברים ככתבם וכלשונם, ואז אמר לי ש'אם כך אני מחויב לעשות זאת…'"
מה הרגע שנחרט במיוחד בזיכרונכם מאותה נסיעה?
"לא אשכח כיצד בסוף הנסיעה הארוכה, כשאנו ישבנו במחלקת התיירים סמוך לתא הטייס, הוא ישב על קידמת הכיסא במספר סנטימטרים, ולמרות שניתן שם לשכב ממש כמו שעשו כל הסובבים, הוא ישב כך עם הגמרא ביד, ופנס לצדו להאיר את מילות הגמרא ולמד.
"נכנסתי לדבר עמו, היה שטיח על הרצפה, וכך ישבתי על הברכיים ושוחחתי עמו. לפתע הגיע הקפטן של המטוס שהחזיק את הכובע בידיו לאות הערכה וכבוד, התיישב אף הוא על ברכיו וביקש לדבר עם מרן ראש הישיבה. הצוות שראה זאת חש כל העת שהוא יהודי משכמו ומעלה, שרק יושב ולומד במחלקה הראשונה ולא אוכל ושותה כלום. הם ראו וצילמו זאת בהתפעלות. שמעתי אותו אומר לראש הישיבה שיש לו בת חולה וביקש ממנו ברכה.
"כשקם לשוב לתא הטייס, שאלתיו איך הוא יוצא מתא הטייס בהותירו אותו פתוח, ואז אמר לי בקול נרגש ממש – 'אם יש יהודי כזה במטוס, לא צריך כלל טייס!'...
"ואכן היה זה מחזה נדיר שאיש לא האמין למראה עיניו, יהודי יושב כל הלילה על קידמת הכיסא ולומד ללא הפוגה. לא שותה אפילו מים בין הסעודות שבע שעות! מסביב יושבים נהנתני העוה"ז, הישנים להם בהתרווחות על כורסאותיהם, אוכלים ושותים, הצוות והטייס שראו זאת התפעלו עד מאד והתחזקו מכך הרבה".
מה היה במדינות דרום אמריקה לשם נסעו לקרב ולחזק יהודים?
"אחרי כמה שנים, כשנסענו שוב לגולה והפעם למקסיקו, מי שיודע היא ארץ גבוהה מאד והאוויר בה דליל, ישנה תופעה בארץ זו שעולים במדרגות ומתנשפים. כשהגענו עם מרן הראש ישיבה לשם, בתחילה חששנו לבריאותו. שאלנו את האנשים ואמרו שזו הנורמה כך להתנהל, אך עם הגיענו נכונה לנו הפתעה, אצלו לא ראו כלל כל שינוי, הוא עלה וירד ורץ ללא כל בעיה, והרגישו כמה לא היה אכפת לו הדבר כלל.
"החיזוק שהיה בארגנטינה בלתי ניתן לתיאור, התכנסה שם כל היהדות הדתית והחרדית, שביחד הם אלפי אנשים באמפיתיאטרון, ואמרו להם שהגיע יהודי גדול בתורה וצדיק גדול מישראל, והוא לא בא לשום מטרה אחרת מלבד המטרה לזעוק 'את אחי אנכי מבקש', והוא לא מבקש דבר מכם, אלא חפץ שתהיה במקום יותר תורה, יותר אידישקייט ויותר שמירת תורה ומצוות. כשהם ראו כי מדובר ביהודי קדוש שאינו אוכל ושותה כמעט, ונראה כפני מלאך, וגילו שהוא בא לבקש רק להתחזק בדרך התורה -זה עשה רושם כביר על כל אחד מהנוכחים.
"כך היה בכל מקום ומקום שבא לחזק בו, וכשביקשו ארגונים שיסייע להם בנושא כספי חשוב ככל שיהיה, הוא אמר להם ברורות שאם ייכנס לעניינים אלו, זה מחליש את כל המטרה שלשמה הוא נסע, רק למטרת אידישקייט, כי אכן כל מטרתו הייתה להרים יהודים שיתקרבו יותר לאביהם שבשמים".
גם בנסיעה לארה"ב ניכרו אותות החיזוק והקירוב?
"מטרת הנסיעה בארה"ב לא הייתה רק לשם קירוב רחוקים, אלא חיזוק בתומ"צ ברוחניות בכל מקום בו הוא ביקר והשפיע. ההתלהבות סביבו והמסר שראו הכל, כי ראש הישיבה בא רק למטרה לחזק אותם באידישקייט – עשה את שלו.
"כשהוא בא ללייקווד, ההיסחפות והריצה אחריו והצימאון לשמיעה של כל הבל פה היוצא ממנו, הייתה מופלאה, עקבו אחר כל משפט שיצא מפיו. נכנסו גם המונים לבקש ממנו עצות בהנהגה ובהשקפה, ועצם הדבר שבא במטרה אחת לחזק תורה ויראת שמים, זה היה המסר שכולם ראו זאת בחוש, כמו שראו זאת במטוס בכל זמן הנסיעה.
"התופעה היא עצומה כי אין לכך תקדים שיהודי בא סתם במסע שכזה, כי בדרך כלל או שבאים לאסוף כסף או לחתונה ומטרה דומה, והוא הגיע כה רחוק בגילו במטרה אחת ויחידה, לחזק המצב הרוחני במקום אליו הוא בא, אפילו בריכוזים חרדיים זה פעל גדולות ונצורות.
"היו יהודים שברגע שהוא הגיע לאזורם, כשהם רק ראו איך הוא נראה, לא היה צריך לדבר, הרצינות והאחריות שראו על פניו, כמי שנושא על שכמו את משא כל כלל ישראל על כתפיו, והוא מוותר על הכל ונוסע במיוחד לארה"ב לחזקם, סימן שיש בכך משהו".
האם ראש הישיבה גם התבטא פעם מה היה המניע להסכמתו לנסיעות כה מפרכות?
"פעם כששוחחנו על כך הביא לי מרן ראש הישיבה, מדברי חז"ל שאחד שהקב"ה חנן אותו בקול יפה ואינו משתמש בו למה שצריך בכך, יכול להתרחש דבר מה לאותו בעל תפילה שאינו משתמש במה שחננו הקב"ה במתנה. והוסיף שאם הקב"ה נותן למישהו אפשרות לעשות ולחזק את הרבים, הוא חייב לעשות זאת ובאמת הרגיש שהוא תורם תרומה מכרעת לרוחניות של אותם מקומות שהגיע אליהם, ולא נתן לעצמו מנוח עד שנסע וידע זאת. ולא אחת אמר לי- אם אני יכול להרים קרן התורה, גם אם הדבר קשה, אני מחויב לעשותו".
מה הגיבו האנשים בגולה שראוהו לראשונה בחייהם?
"התחושה שהגיע יהודי שהוא גדול הדור במיוחד לחזקם הייתה עצומה, עצם ההופעה שלו שהופיע בהרבה מקומות, ונשא דרשות קצרות ומעשיות, כי כדרכו אינו מדבר ארוכות, כפי שאמר לי פעם שאם הוא מדבר דקות זה הרבה. בכל מקום ראו את הצימאון והדריכות לקראת הדיבור, וההופעה שלו לפני הקהל שקיבלו בהתרגשות עזה.
"הייתה גם דריכות וריצה בכל מקום על ידי כל החוגים שבאו לשמוע דבריו, היו מקומות רבים שהתחזקו בדברים מסוימים באופן ברור, ואני יודע ומכיר שבקהילות בדרום אמריקה היו רבים מאד ששלחו את בניהם לישיבות חרדיות רק בזכות כך, וקיבלו על עצמם לחזק כל אחד בנושאים החשובים להם, ומה חיזוק גדול מכך שייך.
"הוא ידע את המצב בשטח שיש רצון מהציבור להתחזק, וכשהוא חש שהנסיעה מביאה לחיזוק באותו מקום, הוא המשיך ונסע הלאה, וכל נסיעה הייתה בעיניו כדבר חדש שמחויב בו. ואם בירר והגיע למסקנה שיהיה חיזוק מכך, אמר שצריך ללכת לשם בכל מחיר, כפי שאמר הגר"י מאיר זצוק"ל בשעתו.
"למרות שהדבר אינו פשוט כלל ועיקר, שכן היו במשך שבועיים המראות ונחיתות. ליהודי במעמדו ובכוחו יש סתימות אוזניים ורעשים, אך ראש הישיבה נסע ולא התייחס לעצמו כלל, כי הכל היה למטרה של חיזוק הרבים, ולא התייחס לעצמו כלל אלא רק לקירוב האחר והזולת. לא אחת ראיתיו אחרי יום מסע יושב ולומד כל הלילה ונח 10 דקות בכדי להמשיך במסע החיזוק".
הפרחת קהילת 'מגן דוד'- מקסיקו
"מי שיסתובב כיום ברחובות מקסיקו התורתית, יתקשה להאמין שאינו מהלך ברחובות בני ברק או ירושלים, אך לא רבים יודעים שהרבה מכך בזכות מסעו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל למקסיקו, במסעו לחיזוק היהודים בה.
"דוגמא מוחשית לכך"- מספר לנו הג"ר שלמה טוויל שליט"א, רבה של מקסיקו- "ניתן ללמוד מאירוע רב רושם שנערך לפני זמן מה, בהיות והקהילה התורנית חגגה 75 שנה להיווסדה, התכנסו חברי ועד הקהילה לדיון מעמיק כיצד ראוי לציין עניין זה. הם העלו במסקנתם, כי כקהילת בני תורה, אין מתאים יותר מלציין זאת בהכנסת ארבעה ספרי תורה להיכלות השונים.
"ראוי לציין, כי ועד הקהילה שבעיקרו אינו מורכב מאברכים, אלא בעלי בתים נודעים, מבינים כיום מהי חשיבות התורה, עד כדי שלאור ציון הקהילה ראו לנכון לעשות מסיבה ייחודית שמרכזה בהכנסת ספרי תורה. וכל זה לציון חשיבותה של קהילת 'מגן דוד' במקסיקו, המונה כיום כארבעת אלפים משפחות מהם כאלף משפחות אברכים, וכאלף בעלי בתים בני תורה, ויש אף רבים מסורתיים, כשאין בכלל אנשים חילוניים בין בני הקהילה, וכולם מתחזקים, עד כי כ-80 אחוז מהיהודים כאן שומרי שבת!
"אני מכהן כרב הקהילה מזה שנים רבות, כיום ישנם עשרה בתי כנסיות, ויש שמונה כוללים וארבע ישיבות. אני עצמי מכהן כראש כולל ללימוד חו"מ ובו כט"ו אברכים מבוגרים הלומדים הוראה. לצד זה קיים כולל מגן אברהם שבו כ-70 אברכים, והכולל 'ארם צובא' המונה כ-70 אברכים, ולאחרונה אף הוקם כולל 'אבי עזרי' בראשותו של אחי רבי יוסף טויל שליט"א המונה כארבעים אברכים, כך שיש לנו בקהילה למעלה מ-300 אברכים הלומדים במשך היום כולו.
"אין ספק, כי הודות לכך, התפיסה כלפי הלומדים השתנתה לבלי הכר. בעוד שבעבר השפה של הבנות המתבגרות, ושל הוריהם הייתה כיצד לעשות כסף ולהתעשר, כיום הודות להתפתחות מקומות התורה, והרושם הייחודי שיש לעמלי התורה באותן מקומות. כולן לומדות בבית יעקב, ובסמינר ייחודי שהקמנו 'כתר תורה', כשמדי שנה יוצאות כשישים בנות שכמעט כולן רוצות להינשא לבעל אברך שימית עצמו באהלה של תורה יומם וליל, זה דבר שלא היה אף פעם, והוא נעשה רק בעקבות חשיבות התורה שהוטבעה בדברותיו באותם ימים שהביאו להפרחת מקומות התורה כאן".
מה השתנה בכל השנים הללו של כהונתכם הודות למקומות התורה הפורחים במקום?
"לפני כעשרים שנה קראו לי ממקום מושבי בארגנטינה, היות ואני בוגר הישיבות הקדושות, סלבודקה ופוניבז', והורגלתי בפתיחת קהילות לאור מקומות תורה, כפי שעשה חמי רבי דוד ענתבי זצ"ל בהוראתו של מרן הגרא"מ שך זיע"א ופתח כולל ייחודי בארגנטינה, שהביא להקמתה של קהילת שובה ישראל. ובשנת תשמ"ח נפטר הרב הראשי של הקהילה, הרב צדיק הררי, ולא היה מי שימלא מקומו, ולכך קראו לי למלא את מקומו.
"כל שאלה או התלבטות נידונה אצל גדולי התורה, ובשנים האחרונות הכל מתנהל על פי החלטותיו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן (שליט"א) זצוק"ל שהוא המורה דרך שלנו. ובענייני הלכה נועצתי רבות אצל מרן הגר"נ קרליץ שליט"א, שזכיתי לכהן בבית דינו שנים לא מעטות בעבר. ושאלות הנוגעות לאורח החיים הספרדי מקבלות מענה בביתם של חכמי העדה, כשבעבר זכינו ומרבית השאלות ההלכתיות למענה מפוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב זיע"א.
"בעצת רבותיי, שייעצו לי לחזק את חיי הקהילה בהקמת מוסדות תורה איכותיים במקום, אכן התחלתי במלאכה כבירה זו. כשבאתי הנה היה רק כולל אחד קטן, כיום יש בקהילה שמונה כוללים, והכשרות במקום הפכה להיות בינלאומית כשכולם אוכלים כשר בבית, ונהיה איחוד מלא בין החרדים כקהילה מגובשת החיה לאור מוסדות התורה.
"בתחילת דרכי, בן משפחה שנעשה חרדי, לא יכול היה לאכול בבית אביו או חותנו, אך כיום אף המסעדות כולם כשרות למהדרין, וכל החתונות במקום הינן כשרות לחלוטין.
"אך גולת הכותרת שגרם מהלך זה הינו היותם של בחורי ישיבה בני הקהילה, ומאוחר יותר נעשה בקרבם כבוד גדול להיות אברך אף בעיני משפחתם הרחוקה, ולא מסתכלים על האברכים ככאלו שמבזבזים את זמנם כפי שהיה בעבר. היום זו גאווה עצומה בעבורם, והמריבות שהיו בעבר בין ההורים לילדים על כך, נעלמו כיום כליל.
"יתירה מכך, אף הבעלי-בתים, שלמדו להעריך ערכה של תורה מהי וכמה חשיבות יש למקומות התורה, מוזילים מהונם ממון רב למוסדות התורה בארץ ובגולה. אין ספק כי הקשר המיוחד שקיבלו הראשונים מגדולי התורה ובראשם מרן, שטרח להגיע עד הנה לחזק את היהודים, תרם רבות לרמה הגבוהה המונהגת בחיי הקהילה בכל הליכותיה, ואכן רוב האברכים למדו לא מעט בארץ וראו מהי רמה גבוהה בלימוד והנהגה, עד כי הודות למהפכת התורה הפך המקום למרכז יוקרתי של תורה".
איך נותנים ההורים לבניהם להיות אברכי כוללים שנים כה רבות?
"מאז דברותיו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל, שהראה והמחיש כאן כי התורה איננה עוד מקצוע גם אם הוא החשוב ביותר, אלא התורה היא ורק היא עיקר חיינו ובה יש להשקיע כל הנצרך זה מה שהחדיר לכולם את סדרי העדיפויות לדעת שהתורה היא משוש כל האדם באשר הוא.
"והאמת שאחרי החתונה נותרים במקום אך מעט, רובם נוסעים לארץ הקודש לשנתיים- שלוש, ולאחר מכן שבים לגור כאן. הכוללים כאן משלמים מלגה גבוהה יותר מהנהוג בארץ, והאישה עובדת בדרך כלל באופן שדי בכך לכלכל את בני המשפחה המתרחבת, ומי שלא מצליח בכך, ההורים מחזקים ומסייעים בעדו בהכירם בצורך של האברך לשקוד על תלמודו יומם וליל.
"הבחורים המתבגרים כיום באופן פשוט חלק הולכים ללמוד בישיבות המובחרות בארץ, כך לדוגמא בני שלמד בישיבת בית מתתיהו, לומד כיום בכולל הנודע 'בית הלל' בבני ברק, הוא זכה לחבר ספר על עירובין, וכשבא הנה לדור במקסיקו, מכהן כראש כולל במוסדותיו של חמיו הרב שאול מלאך. אלו דברים שלפני דור בטרם קמו מקומות התורה הללו, איש לא חלם עליהם.
"לפני זמן מה נעשה כאן חיזוק גדול בעניין האינטרנט והאייפונים, ויש חידוש גדול שחדרים לא מקבלים למוסדותיהם ילדים שאין להוריהם אינטרנט כשר".
מה זכור כיום במיוחד ממסעו של ראש הישיבה?
"במקסיקו לא ישכחו את עיקר המסר שהעביר כאן בדרשתו המאלפת, כשציטט מפרקי אבות אמר רבי יהושע לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. הדבר הראשון שצריך לחזק זהו עניין עלבונה של תורה .
"הדברים אז היו נוקבים: אין לך אדם שאין לו טרדות שונות ועל כל דבר קטן שמזדמן לו הוא מיד מבטל תורה, ואילו כשעסוק בדברים אחרים אינו מתבטל מהם, ואין לך עלבון של תורה גדול מזה. למשל, אם מחפשים אנשים שיבואו להשלים למניין בבית האבל, ורואים אברך שהולך ללמוד תורה, ומבקשים ממנו שייכנס להשלים למניין, וכשאומר שהוא הולך לעסוק בתורה לא יבינו אותו למה אינו נכנס להצטרף, הרי צריך מניין. אבל אם עובר אדם שהולך למקום עבודתו ומבקשים ממנו להצטרף למניין יאמר שהוא צריך להיות במקום עבודתו בשעה שמונה, זה מובן להם, ואפילו שכל הרווח שמקבל ממשרתו הוא סה"כ כמה פרוטות, שהרי אין מדובר באדם שמרוויח מיליוני דולרים, זה מובן שאינו צריך להיכנס. אבל כשמדובר באברך יש טענות למה אינו נכנס להצטרף למניין. א"כ, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.
"מרן ראש הישיבה הטיח בנו דברים קשים והם מהדהדים כאן עד היום ומחוללים שינויים בלתי פוסקים. זה שינה את כל הפרופורציות והיחס לתורה".
(קטעים מתוך מוסף שבת קודש יתד נאמן סוכות תשע"ז)