סיפר הגה"צ רבי יוסף משה מייזליש אב"ד לאסק שליט"א מבורו פארק, מעשה ששמע במעונות הקיץ של המוסדות העומדים בנשיאות גיסו הגה"צ אב"ד קראסנא שליט"א:
במחנה הקיץ שם, עבד בחור ושמו 'מאניש'. מאניש זה מן התמימים בעם היה, כחד מתמימי דקמאי… ומשהגיע הלה לפרק 'האיש מקדש' לא קם ולא זז שום שידוך, וכבר היה נראה כי 'מה שהיה הוא שיהיה', ולא במהרה יקים הלה בית בישראל.
יום אחד כשבת יחדיו כל השלשה דלעיל, פתח אב"ד קראסנא וסיפר לגיסו כי 'מאניש', שכבר היה כבן כ"ח שנים, בא בקשרי שידוכין, ותהום כל העיר… ואז פתח מאניש וסיפר את סיפורו:
"בליל הסדר בשנה זו ישבתי עם הגדה של פסח המוסברת ב'עברי טייטש', ושם ראיתי כתוב בסמוך לקטע של 'ונצעק', כי מעשה היה בימי הרה"ק מאפטא זי"ע, שלאחד ה'מושקע'ס לא היה לשלם דמי חכירותו לפריץ – דבר שהיה כידוע כרוך בסכנת נפשות, ושמע אותו 'מושקע' מהאפטער רב שאם יצעק ב'ונצעק' – יוושע , וכך הווה.
"והנה בליל הסדר אצל אבי שליט"א הסבו כל בני המשפחה" – וכאן החל מאניש לפרט בפרוטרוט את כל המסובים: "אחי ממאנסי והאחות מלייקווד" וכו' – "ובהגיענו לקטע של 'ונצעק', השתקתי את כל הציבור ואמרתי בקול לאמי: מה יהיה, מה יהיה הסוף…. כשל כח הסבל, אפס כוחי מלשבת כך מבלי לבנות בית".
האם שהכירה היטב את בנה ואת מצבו, נענתה ואמרה: "מאניש יקירי, וכי מה בידינו לעשות עוד, הרי יודע הינך שאנו מדברים כסדר עם שדכנים, ובעזהשי"ת יבוא היום והכל ייגמר בכי טוב". נענה מאניש ואמר – "כל המסובים כאן ישמעו היטב לדברי: ראיתי כאן ב'עברי טייטש' שב'ונצעק' יש ביד כל אחד להרים קול זעקה אל ה' האלקים ולהוושע בכל מילי דמיטב, אין מצוקה שאי אפשר לצאת ממנה. על כן, כל אחד מהמסובים כאן יזעקו אל ה'".
ושאלוהו כל המסובים: "מה נצעק ואיך נצעק?" התלהב מאניש ואמר בתמימות ובפשטות: "תזעקו ג' פעמים אל ה' – 'כבר אין בכוחו של מאניש לסבול ולהמתין יותר. מאניש מוכרח כבר לבוא בברית האירוסין'"… ואכן הכל החרו אחריו ואמרו ג' פעמים באותו נוסח שנצטוו ממאניש.
וכבר רצה האב להמשיך בעריכת הסדר, אך שוב החריש אותם מאניש ואמר: "ומה יהיה עם אחי יעקב, אשר אף הוא כבר בן כ"ו שנים? וכי מן היושר להמשיך בעריכת הסדר מבלי לסדר לו את זיווגו? על כן זעקו כולכם בשנית ג' פעמים אל ה' – 'כבר אין בכוחו של יעקב לסבול ולהמתין יותר. יעקב מוכרח כבר לבוא בברית האירוסין"… ואכן הכל החרו אחריו ואמרו באותו נוסח.
וראה זה פלא, מיד ביום א' דחוהמ"פ הציעו לשניהם הצעות שידוכים, ונתגלגלו הדברים במהירות עצומה, כגלגל הנופל במורד הר גבוה, עד שכבר עמדו שניהם בפני גמר ביום שלאחמ"כ, אלא שאז נתעורר להם ספק כדת מה לעשות – אם מותר לגמור ב' שידוכים לב' אחים באותו יום מחשש לעינא בישא. שאלו את כ"ק האדמו"ר מוויז'ניץ מאנסי שליט"א [זצ"ל], שפסק להם שיגמרו למאניש ביום ג' בשבוע, ולאחיו 'הקטן' ביום ד'. ובעזהשי"ת הצליח מאניש מאד בכל דרכיו, בנה בית נאמן בישראל, לשם ולתפארת, ומוכר מאד בעירו כאיש מצליח בעזהשי"ת.
ועובדא ידענא מכלי ראשון, באחד שלא מצא זיווגים הגונים לבניו, השנים נקפו וחלפו כאשר בניו מתבגרים ועיניו רואות וכלות. שנה אחת כשנטלו הבחורים 'ברכת פרידה' מרבם הרה"ק ה'לב שמחה' זי"ע טרם נסעם אל אביהם לחג הפסח, אמר להם בצחות לשונו: "הלא הבן שואל בליל הסדר, תשאלו את האב מדוע עדיין אינכם חתנים"…
הבחורים היו בטוחים שבוודאי כוונת הרבי שישאלו ויתפללו אל אביהם שבשמים מדוע לא הגיע זמן ישועתם, אך בליל הסדר החליט אחד הבחורים לקיים דברי חכמים כפשוטם, ושטח בפני אביהם את שאלתם החזקה, מה נשתנה חלקם שעדיין לא מצאו את זיווגם מכל חבריהם שכבר בנו בתים נאמנים בישראל.
ויהי כשמוע האב המיוסר את שאלת בניו המיוסרים, נתעוררו רחמי האב על הבן ופרץ בבכי תמרורים וגרר אחריו את בניו המבוגרים, ועלתה צעקתם אל ה' בתפילה ובתחנונים שיזכו כבר להיוושע מצרתם, וכה בכו במשך זמן, עד שאמם התאוששה וצעקה עליהם שיש לשמוח בחג ואסור לבכות ולהצטער; מיד קיבלו כולם על עצמם להפוך את הדאגה לשמחה, והמשיכו לומר את סדר ההגדה בהתלהבות, ורק בתום הסדר הציע האב לומר את הספרים רביעי וחמישי בתהילים, ושפכו לבבם כמים לפני השי"ת, ובתוך פרק זמן קצר באו כולם בברית הארוסין.
(באר הפרשה)