"יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" (בראשית מ"ח, י"ד)
באותם ימים הוסיף ר' שלום לקבל בתא הדואר מכתבים אנונימיים, המבקרים את סגנון דרשותיו והחליט לנסוע לבני ברק להתייעץ עם החזו"א.
אחד מגדולי הדור, מתלמידי החזו"א, אמר לנו, שלמעשה החזו"א מצד עצמו רצה להתחקות אחר דרשותיו של הגאון הצעיר, הוא הכיר אותו היטב וידע את כוחותיו בכל התחומים, גם שמע על מאות אנשים שצובאים על חלונות בית הכנסת הגדול "זכרון משה" וצמאים למוצא פיו, ורצונו היה לדעת את שיטתו בדרוש, את סגנונו החדש וכו'. כך שממילא מיד כשר' שלום הגיע וסיפר לו על מכתבי הביקורת ועל הבעיה עם רב בית הכנסת – אמר לו החזו"א: "דבר ראשון צריך לדעת מה כבודו אומר שם". ר' שלום לא הבין את כוונתו והחזו"א ביאר לו את כוונתו – שהוא פשוט רוצה לשמוע דרשה…
ר' שלום התעטף ביראת כבוד הזדעזע ואמר: "איך אני אדרוש כאן לפני— מי אני ומה אני לדרוש לפניכם?!" אך החזו"א התעקש והאיץ בו לפתוח בדברים: "זאגט! זאגט! תגיד!" אמר החזו"א ומיד לקח כסא והתיישב ממולו בענווה מופלאה.
ר' שלום סגר את העיניים והתחיל את ה"דרשה" בהתרגשות, לאט לאט, בהתחלה היה לו קשה, כל גופו נשטף בזיעה קרה במאמץ לקיים את ציוויו של החזו"א וכשחלפו מספר רגעים עלה על דרך המלך, התחיל לדבר בשטף – כמו ב"זכרון משה"…
"החזו"א חייך הרבה בשעת הדרשה" סיפר ר' שלום "היו רגעים פשוט שצחק, דיברתי כעשרים דקות".
בסיום נעמד מרן ואמר – "כך צריך לדבר!"
אחד מגדולי ישראל ממקורביו של החזו"א ידע על ה"בחינה" וסיפר לנו ששמע מפיו של החזו"א שאמר בהאי לישנא: "צריך לדבר, וכך צריך לדבר ועם הניגון"…
מכאן ואילך היה החזו"א בטוח ורגוע, כי פה טהור חדש ניתן במתנה לכלל ישראל בדור תהפוכות. עם ישראל קיבל איש שיצא ויבוא לפני המחנה בכל התחומים. לנווט את שיירת הנצח בשליחותם של גדולי הדור. אומרים שהחזו"א התבטא בהזדמנות מסוימת: "אם היה לעם ישראל, בתקופת ראשית צמיחת ההשכלה את ר' שלום ודרשותיו, היו נמנעים עוד אסונות רבים".
מה שיש לציין הוא – אבחונו של גאון ישראל בניגונו של ר' שלום, החזו"א ירד לשורשן של ניגון ומצא שם את מה שחיפש. את האחד בפה ובלב. ואז נעמד החזו"א על רגליו ואמר: כך צריך לדבר, ועם הניגון [און מיט די ניגון'לע, כלשונו].
למעשה, בכל מקום אמר ר' שלום סגנון אחר של דרשה. לבחורים בני תורה אמר "שמועס", לאברכים דיבר "שיחה" ולבעלי בתים "דרשה", בארץ ישראל בצורה שונה מחוץ לארץ, ובירושלים סגנון אחר מבני ברק וכו', אבל הניגון היה אחיד…
ניגון אחד לכולם, כי הניגון הוא עניין של מעמקי הלב. ולב יש רק אחד…
הניגון היה גדול כל כך עד שפשוטי העם הבינו זאת. הא לכם מה שסיפר ר' שלום לחתנו: לאחר דרשה בבית הכנסת הגדול בהרצליה אמר ר' שלום "קדיש דרבנן" כמנהגו. הוא יצא מביהכנ"ס ופנה לכיוון הרכב. גבאי ביהכנ"ס הלכו אחריו במהירות, עיכבו אותו ושטחו לפניו בקשה צנועה: האם כבוד הרב יסכים להיות לנו שליח ציבור בראש השנה? ר' שלום התפלא על עצם הרעיון ואף הוסיף לשאול: "הלא יש לכם בודאי חזנים מפורסמים וידועי שם עם קול ערב ומה לכם ולי?!"
"לא!" השיבו הגבאים בתוקף, "אנו מעוניינים בתפילה עם הניגון הזה…"
"איזה ניגון?" שאל ר' שלום, "עם הניגון של קדיש דרבנן!" השיבו בהתרגשות…
לר' שלום לא היה קול צלול במיוחד והניגונים שלו לא נבדקו באולפני הנגינה, ומי מדבר על ה"קדיש דרבנן" שלא היה בו שום ניגון מיוחד, אם כך מפני מה יצאו מכליהם גבאי בית הכנסת הגדול לבקש ניגון שאין בו ממש? התשובה היא אחת ויחידה: הלב ניגן, ה-ל-ב. הרוח דיברה בו. כמו שנאמר בתורה "ויהי האדם לנפש חיה" ופירש התרגום "לרוח ממללא". לא פה שממלל אלא רוח שממללת…
הוא מה שאמר החזו"א על דרשתו – צריך לדבר, כך צריך לדבר, ועם הניגון…
(מתוך 'קול חוצב' אבני דרך מחיי רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל)