ככל אשר יורו אתכם הכהנים כד ח
בהיותי כבן שמונה עשרה שנה בלומדי בישיבת סטייטן איילנד, שמענו על תפארתה של ישיבת מיר המעטירה, ובעיקר על ראש הישיבה הנודע, הגאון רבי חיים שמואלביץ, ועל חתנו הגאון הרב נחום פרצוביץ. ר' נחום כבר התפרסם כמגיד שיעור מופלא, ופרצה השמועה את האוקיינוס והגיעה עד לארצות הברית. אלה היו שנות הזוהר, כשר' נחום היה עדיין בשיא בריאותו.
אפשרויות רבות לגבי המשך הלימודים ניצבו בפני, אך החברותא שלי ר' יעקב גרוסמן (כיום ר"מ בישיבת 'שער התורה' בקווינס) ואני, השתוקקנו ליטול את מקל הנדודים ולקבוע את לימודינו בישיבה מפוארת זו לרגלי תלמידי חכמים גדולים אלו.
בשנת תשל"ג לפני שעזבנו את ישיבת סטייטן איילנד ביקשנו מר' משה פיינשטיין לכתוב לנו מכתב המלצה, שבו נציג את עצמנו בפני ר' חיים שמואלביץ. ר' משה נענה במאור פנים לבקשתנו וכתב לשנינו מכתב המלצה חם.
ר' משה שמח בהחלטתנו לגלות למקום תורה בארץ ישראל, אולם הזהיר אותנו לנצל את זמננו בארץ ישראל כמיטב יכולתנו. היתה זו תקופה סוערת ביהדות החרדית בארץ ישראל, הפגנות רבות נערכו נגד ניתוחי מתים, חפירות קברים וכד'. לכן חשש ר' משה שמא נאבד את זמננו או נשכח לשם מה עזבנו את ארצות הברית ובאנו ללמוד בירושלים. במכתב ההסכמה האיץ ר' משה בראש ישיבתנו לעתיד לדאוג שנפיק ממעבר זה תועלת מרבית. הוא לא הסתפק בהזכרת הנושא במכתבו, אלא הוסיף ואמר לנו במפורש, שלדעתו בחורים אינם צריכים להשתתף בהפגנות.
בזמנים אלו בחור שנסע ללמוד בארץ ישראל נסע אך ורק כדי ללמוד. מי שלא היה רציני בלימודיו, לא חשב לנסוע כלל.
וכך מצאתי את עצמי פוסע בכביש סלול למחצה ומאובק בשכונת בית ישראל בירושלים. יום אחרי הגיע החברותא ר' יעקב גרוסמן.
כיום לישיבת מיר קמפוס ענק המוקף חנויות מכל הסוגים. וישיבה מפוארת זו מונה אלפי בחורים ואברכים. בזמן זה שכנה הישיבה בבניין ה"מרכזי" של היום בלבד, שגודלו היה בערך מחצית מגודלו היום. מקום זה היה כמעט בגבול שבין השטח הישראלי של ירושלים לבין השטח שהיה בשליטת הירדנים. חיידר זוויעהל, בתי המלון המפוארים והכביש הרחב בעל שלושת הנתיבים שמכוניות רבות שועטות בו לכל אורך שעות היום והלילה לא היו שם.
מעט אחרי שטח הישיבה הייתה רצועת קרקע ריקה שנשאה את התואר המפוקפק "שטח הפקר" – היה זה מגרש ענק ושומם מלא גדרות תיל מפותלות, שנותרו מהימים שבהם היתה ירושלים מחולקת, בין מלחמת העצמאות לבין מלחמת ששת הימים.
רחוב בית ישראל שבפאתי מאה שערים היה צר, ונדמה היה שהוא מוביל לקצה העולם, מכולות וצרכניות לא היו בסביבה כלל, וערימות חול ואבק מילאו כל פינה. מבוך סמטאות מסועף הוביל לדירות צנועות בנות חדר או שניים שאוכלסו במשפחות ברוכות ילדים.
החשיכה בחלק בלתי מפותח זה של העיר שלטה במשך כל שעות הלילה (על פי זכרוני עיריית ירושלים סיפקה פנס רחוב בודד לרחוב כולו, ולרוע המזל כדור שלג תועה ניפץ אותו בהמשך החורף). גם בית המדרש היה כמעט ריק בשעות הלילה, רק בחורים למדו בישיבה בלילות. החושך היה מוחלט, ואנשים ביכרו להשאר בבתיהם.
כשהגענו לישיבה, מנתה זו שלוש מאות תלמידים בסך הכל, שמחציתם בחורים ומחציתם אברכים.
הפנימייה מנתה כשמונים או תשעים מיטות, והיתה בה רק מקלחת אחת שסיפקה מים קרים בלבד. בחור שחשקה נפשו במקלחת חמה בחורף נאלץ ללכת לאחד המקוואות במאה שערים ולשלם על התענוג טבין ותקילין…
בחודשים הראשונים לשהותי בישיבה, לא הייתי זכאי עדיין להיכנס לפנימייה, ועל כן שכרתי דירה בסמוך לישיבה עם בחורים נוספים. התנאים הגשמיים ב"דירה" לא היו משופרים בהרבה מאלה של הפנימייה (חשבו על חזרה לדירה בשעה אחת בלילה ירושלמי קפוא וגשום). אבל אנחנו היינו צעירים ושאפתניים, והפקנו את הטוב ביותר מהמצב.
מיזוג אוויר היה עדיין בגדר חלום רחוק; פינוק זה הגיע להיכלי הלימוד הישראליים כעבור שנים רבות. קשה היה להתמודד מול הקור, הטמפרטורה הנמוכה והרוח הצולפת של החורף הישראלי חדרו מבעד לקירות. קיפאון שרר בחדר הגדול של בית המדרש. תנור חימום הותקן אך השפעתו היתה אפסית. בהמשך השקיעה הישיבה ברכישת תנור חימום בגרסה חדשנית יותר, שאותו כינינו בחיבה "מכשיר הפופקורן" על שם רחשי הפופ-פופ שלא פסק מלהשמיע. לרוע המזל, מלבד הרעש לא תרם המכשיר הרבה. לבסוף הוציאו אותו מבית המדרש, ושני המושבים שתפס אוישו בזוג תלמידים שוב…
כזו היתה ישיבת מיר בזמנו, קטנה, רצינית, נטולת גשמיות ורושם חיצוני.
***
ר' חיים שמואלביץ לא רגיל היה להתייחס באמון רב למכתבי המלצה אודות תלמידים. מדי פעם היה מפטיר ש"כותבים במכתבים האלה דברים שלא היו כותבים על רבי עקיבא איגר!" – בהתייחסו לנטיית רבים להגזים בשבחי הבחורים.
אולם כאשר הושטתי לו את המכתב מר' משה החזיק בו בכבוד וביראה, כפי שמחזיקים מתנה יקרה.
"זוהי הפעם הראשונה שאני מקבל מכתב מר' משה פיינשטיין", אמר בהתרגשות, "חפץ אני לקרוא אותו בעיון".
הוא קרא את המכתב באיטיות והתענג על כל מילה. לאחר מכן שב ופנה אלי:
"ספר לי על ר' משה, ועל סדר יומו בישיבה".
השבתיו, שר' משה מוסר שיעור כללי פעם בשבוע לפחות, ובחגים ובימים טובים נמצא בישיבה זמן ארוך יותר.
"האם הוא מוסר גם שיחות מוסר?" ביקש ר' חיים לדעת. "כן".
ר' חיים שמח מאוד למשמע תשובתי החיובית, והדגיש את שביעות רצונו. על אף שבדרך כלל נהג להחזיר לבחורים את מכתבי ההמלצה שמסרו לידיו, הפעם הביט בעיניי ואמר: "איך וויל האבן דעם בריוו, דאס איז מיר זייער חשוב". (אני רוצה להשאיר את המכתב אצלי, המכתב הזה חשוב לי מאד).
לשמחתי, צפיתי התרחשות כזו, וכדי להבטיח שיישמר עותק לעצמי, צילמתי את המכתב מראש, אך הצטערתי קצת על כך שהמכתב המקורי לא נשאר ברשותי.
כאשר הסתיימה שיחתנו שלחני ר' חיים אל חתנו ר' נחום עם המכתב המקורי, כדי שגם הוא יזכה לעיין בכתב ידו ובלשונו של גדול הדור. "הראה לו את המכתב", אמר לי ר' חיים, "וכאשר יסיים לעיין בו, החזר אותו אלי". גם ר' נחום נרגש מאוד למראה המכתב.
"אתה יודע", הוא אמר לי, "זכיתי לשמוע שיעורים מפי ר' משה בשתי הזדמנויות כשביקר בארץ ישראל. ר' משה הוא רבי עקיבא איגר של דורנו!"
***
ר' נחום הוא זה שבחן את הבחורים שרצו להתקבל לישיבה. מסרתי בפניו 'חבורה' בסוגיית זיקה שבמסכת יבמות, מבלי שידעתי שזוהי המסכת החביבה עליו ("במקרה" זו המסכת שלמדתי בישיבת סטייטן איילנד בזמן הקודם, ולכן הכנתי חידוש על מסכת זו). פתחתי בהסבר הרקע לסוגיה, ואחר כך ציטטתי קושיה של רבי עקיבא איגר. ר' נחום הקשיב בשימת לב ובשביעות רצות. הייתי מרוצה מהאופן שבו התפתחו הדברים. כשסיימתי להרצות את הקושיה הוספתי: "איך וויל פארענטפערן" – אני רוצה להציע תשובה. תגובתו המהירה של ר' נחום שנאמרה בחדות ובחיוך רחב לימדה אותי מסר חשוב:
"מיר פארענטפערן נישט רבי עקיבא איגר" – איננו עונים על שאלותיו של רבי עקיבא איגר! "זאג די קושיא" – רק תגיד את השאלה, והשאר זאת כך.
היה זה שיעור לחיים – יש דברים שאפשר לענות עליהם, ויש דברים שאי אפשר! ר' נחום לימדני, שקושיות שהעלה גדול כרבי עקיבא אייגר מתאימות ללא ספק לקטגוריה השניה.
החברותא ואני, קיווינו להתקבל לשיעורו של ר' נחום, אבל ר' נחום רצה לחזק את שיעורו של הרב אריה פינקל, בנו של המשגיח הרב חיים זאב פינקל ואחיינו של הרב לייזר יודל פינקל, ראש ישיבת מיר באירופה ולאחר מכן בירושלים, והודיע לנו שנתחיל בשמיעת שיעוריו בזמן אלול.
כבר אז, לפני ארבעים שנה, הכירו גדולי עולם ברב אריה כצדיק וכתלמיד חכם עצום והחשיבוהו בין האריות של עיר הקודש…
התאכזבנו, אך במבט לאחור היה זה לטובה – בשל החלטתו הנבונה של ר' נחום זכינו לקשר עם ר' אריה ועם תלמידי שיעורו. הרווחנו להיות חלק בחבורה נבחרת ומיוחדת זו שכללה תלמידי חכמים, שרבים מהם זכו להתפרסם ולהפיץ תורתם כעבור שנים. יחד איתנו הגיע בחור בשם אשר אריאלי (כיום מגיד השיעור הגדול ביותר במיר ובעולם), עילוי עצום נוסף שנמנה בין שומעי השיעור היה הבחור חצקל כהן.
כדי לשכך את אכזבתנו הראשונית, הבטיח ר' נחום למסור שיעור בימי שישי בבוקר במיוחד למשתתפי השיעור של ר' אריה. בנוסף הוא עודד אותנו להכנס גם לחבורה שמסר במוצאי שבת ולשיעור כללי שמסר.
אמנם קשה למדוד צמיחה רוחנית בפרק זמן קצר, אך אנו חשנו שאנו עולים ומתעלים בזמן אלול זה. היינו נכנסים בשערי הישיבה, כשספר אחוז תחת בית שחיינו, וסופגים לקרבנו את הצליל הנפלא של שלוש מאות בני תורה מכל קצוות תבל הלומדים יחד בריתחא דאורייתא: אמריקנים, אירופאים וישראלים, ישבו ולמדו בלי הפרעה, בחורים בני גילנו למדו בצוותא עם אברכים שיכלו להיות סבים שלנו…
בסוף זמן אלול התקבלנו באופן רשמי לשיעורו של ר' נחום, והתחלנו לפתח קשר עם מגיש השיעור המהולל של ישיבת מיר.
האווירה בבנין הפשוט היתה נעלה ומרוממת. בין הבחורים והאברכים שררה תחושת אחדות יוצאת מגדר הרגיל. התלמידים קיבלו אותנו ברצון לשורותיהם וקירבו אותנו. היתה זו תקופת זוהר עבורנו – הנערים מישיבת סטייטן איילנד. ימי פריחה משופעים בעושר רוחני, בחברת קבוצה נפלאה של תלמידי חכמים אוהבי תורה, שחלקם התפרסמו במשך השנים, וכולם הקרינו גדלות…
כבר אז בלט הרב נתן צבי פינקל הצעיר כמנהיג בין חבריו. ואנו זכינו לחיות קרוב כל כך לענקי רוח אלה. ובראשה של ממלכה אדירה זו בראש עולמם של נסיכי התורה עמד ראש הישיבה ר' חיים שמואלביץ עם מיזוג ייחודי של ידיעת התורה, של יראת שמים ושל מידות נאצלות, ר' חיים היה המלך הנערץ והבלתי מעורער.
(מתוך הספר 'בהיכלם')