"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן" (במדבר י"ב, א')
האם רב חייב להרים טלפון
בחדרו בישיבה לא היה מכשיר טלפון, ויכול היה ללמוד ברציפות שעות ארוכות, במקרים דחופים ידעו את הכתובת של הישיבה, או את הטלפון במשרד בשעות המיועדות ששהה שם לענייני הטלפונים.
אבל בבית, היתה לו הנהגה אישית, להתאמץ להשיב לכל טלפון. בכל עת.
כאשר הובחן הקושי שבדבר, והוא נשאל מדוע לא ימנע את עצמו מלגשת לטלפונים? הוא השיב על כך בב' עובדות. האחת, כי קרה מקרה ורבי משה פיינשטיין התעייף ואשתו הרבנית ניתקה את הטלפון כדי לאפשר לו לנוח באומרה כי לא שייך היום להשיב לאנשים זה מעייף אותך לגמרי, והוא הסכים. ממש באותה שעה, ניסו להשיג אותו בנושא חמור ודחוף שנכשל מחמת ניתוק הטלפון, ורבי משה הצטער על כך מאד, ומאז, מנע את הניתוקים המוחלטים.
עוד סיפר ר' אברהם, כדי להשלים את התשובה מדוע לא מתעלם מטלפונים: גאון מלפני כמאתיים שנה שאנו כפופים אליו, עתיד היה להוציא לאור ספר חידושי תורה. יהודי תלמיד חכם שלח לפניו קושיה בגמרא, וביקש במכתבו, "היות ושמעתי שהנך מתעתד להדפיס את ספרך, אבקש, שאם השאלה ראויה, שתכלול אותה בספרך". ידוע לי כי אותו גאון שהתרשם לטובה מהשאלה, יצא מביתו, והלך לבית הדפוס (של הימים ההם – שהאותיות היו מעופרת וברזל מסודרים ביד או במכונה חורקת) וגילה כי הספר כבר מושלם – ערוך ומוכן לדפוס, עם כל זאת ביקש להזיז כמה שורות, לצמצם תיבות ולערוך שינויים כדי להכניס את השאלה. ללמדך! כי ישנם שטועים וחושבים שכאשר אדם מבקש טובה זה תלוי ברצון שלי, אם אני רוצה אעשה, ואם לא – לא אעשה, אך הגאון הנ"ל פסק בסיפורו זה להלכה למעשה שאם אתה יכול זו חובה – "אם זה בגדר האפשר, זה כבר בגדר החובה"…
וכך נהג ר' אברהם למעשה. אם יכול היה להרים את הטלפון ולעזור ליהודי חייב את עצמו להרים. (פעם כאשר הלך ללמוד בבית הכנסת, אמר לרבנית אם צריכים אותי תאמרו להם את מספר הטלפון הציבורי בבית הכנסת ומיד אחזור אל המתקשר, וסיים בחיוך: אני אומר לכם שלא יתקשרו…)
וכך יצאה לדרך מסכת מעשים טובים ששמה בין היתר, סיפורי טלפון:
הטלפון מכשיר לעידוד
"באחת הפעמים שוחחנו בטלפון בסוגיה ד'בסיס לדבר האסור' במסכת שבת סיים בעידוד: 'איה החוטים שיכילו את מלא צוף הדבש שהנך מכניס לתוכו!'" – סיפר תלמיד חכם. וחוטי הטלפון של הרב עצמו, נטפו מור עובר, של עידוד ודרבון.
חכמת חיים למצות חסד בטלפון
התייעצתי איתו בטלפון כעשר דקות. סיימנו. חלפו חמש דקות והוא שוב על הקו – סיפר רבי אהרן כספי שליט"א.
מה יש?
"רציתי להגיד לך, דיברתי אמש עם בנך בדברי תורה, כאן בבני ברק, ואני ממש מתפעל ממנו, נהניתי מאד!"
הוא לא נזכר עתה בדיבורו עם בני, אלא שאם היה אומר זאת בשיחה הראשונה, לא היתה לכך משמעות מיוחדת, לכן סגר את הטלפון ואח"כ התקשר במיוחד…
עוד סוג מצוה שאפשר לעשות רק דרך הטלפון.
מתן בסתר
ר' אברהם מצא מעלה נוספת בטלפון – עם הטלפון אפשר להעלים מעשים. ר' אברהם התקשר לרבי נתן צבי קעניג זצ"ל והודיע כי יש לו סכום כסף לכולל ברסלב שבראשותו, ויכול לבוא או לשלוח שליח לקחתו. הרב קעניג שהיה טרוד מאד לא הגיע. למחרת ר' אברהם התקשר שוב, ורנ"צ אמר כי ממש אין לו זמן ועדיין לא מצא שליח.
הציע ר' אברהם: ביכולתי למצוא שליח, אבל כזה שמאד ממהר, הוא יטמין את הכסף בארון חשמל, ומיד אח"כ אני כבר אתקשר אליך כשהכסף מונח שם ותיטול משם את הכסף. הוא הסכים ושמח.
לאחר כרבע שעה התקבל הטלפון המיוחל – הכסף בארון חשמל.
התברר, שר' אברהם עצמו יצא מביתו הניח את הכסף בארון החשמל נכנס לבנין סמוך והתקשר משם.
וכל זאת מדוע? כדי לא לצערו ולהביכו בכך שהוא עצמו טרח להגיע לביתו. ואולי כדי שלא לפרסם את מעשיו הטובים, כדרכו להסתיר את צדקותו.
מידת הסבלנות בטלפון
בעת הלימוד, הטלפון לא היה מפריע לרצף עיון סוגיה כי אחרי הטלפון היה ממשיך באותה מילה שאחז עם החברותא, באותו עניין ממש.
בוקר אחד, אחרי ותיקין הוא למד בעיון עם החברותא, ואשה זקנה מבני המשפחה התקשרה וביקשה את הרבנית גניחובסקי, ר' אברהם השיב לה כי הרבנית עדיין לא התעוררה ומיד כאשר תקום הוא יאמר לה שהיא מחפשת אותה, והתעניין האם הוא עצמו יכול לסייע.
השיחה הסתיימה. חלפו דקותיים והיא התקשרה שוב, פשוט שכחה שכבר התקשרה (מחמת זקנה ותשישות) ר' אברהם "כל טוב" השיב לה "אה, הרבנית ישנה וכי נשכבה לישון סמוך לעלות השחר, ועדיין לא התעוררה ומיד שתתעורר הוא יאמר לה וכו'".
אחרי חמש דקות שוב, "כל טוב, מה אתם רוצים?, אה, היא עדיין ישנה, והלכה לישון סמוך לעלות השחר, היא תקום אחר כך", כך לפחות חמש עשרה טלפונים במשך כשעת לימוד אחת ור' אברהם השיב באותו טון באותו נוסח והצעת סיוע "האם אני יכול לסייע לכם משהו? אני אומר לה מיד כאשר תקום" – כמו תקליט חוזר. לא ניסה לנתק את הקו או לומר לה "הרי כבר אמרתי לכם" ובסיום הטלפון שב לתלמודו מתוך רוגע. (מפי תלמיד חכם שלמד איתו בקביעות אחרי ותיקין).
לשון הרע
על אף שמאות אנשים דיברו איתו פנים אל פנים, לא היה שייך להכשילו בשמיעת לשון הרע, כי אם המדבר היה גולש ללשון הרע בזדון ולא הועילו ההתחמקויות של ר' אברהם, הוא היה מפסיקו בעליל: "לשון הרע!" או שמיהר והקדים לעשות תנועות ברורות של אי שביעות רצון, וכך, המדבר הבין כי לא כדאי לו לשוחח בעניין, אבל בטלפון היה קשה יותר.
הוה עובדא שפלוני החל לדבר באבק לשון הרע, ר' אברהם אמר לו "לא כדאי בכלל לדבר על הנושא" האיש לא השכיל להסיט את השיחה לאפיקים אחרים. ר' אברהם נאלץ לקרוא בקול מעורר "ר' יעקב, תרחם עלי! האזנים שלי נצלות!" וציטט בחרדה את מאמר חז"ל שהאזנים נכוות בגיהנום ראשונים לכל האיברים".
(בעת הלימוד עם החברותא בשבת, שעון מעורר צלצל בחדר הפנימי, ר' אברהם הביא אותו לשולחן כדי שלא יפריע בחדר הפנימי לישנים, כאשר הניחו מצלצל אמר בחיוך "זה לא אבק לשון הרע, אם כן זה לא צריך להפריע בכלל" וחזר ללמודו בעיון עם צלצול השעון שלא הציק כי אין בו אבק לשון הרע…)
(מתוך 'ויאמר הנני')