הרב ישראל ליוש
"לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת" (בראשית מ"ד, כ"ב)
"וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת…" (בראשית מ"ד, ל"א)
מעשה באדם שפרנסתו הייתה בדוחק. בצר לו, כאשר לא מצא כל פתרון אחר, החליט להצטרף לחבורת גנבים ובכך יביא טרף לביתו. בימים הראשונים עבר קורס מזורז במקצוע החדש, והכלל הראשון אותו למד הוא, שאם חלילה ייתפס, אל לו למסור אף פרט של מי מבני החבורה, ואף אם ייסרוהו בייסורים קשים, אסור לו לומר בשום פנים ואופן מי שלח אותו ולאיזו חבורת גנבים הוא משתייך.
ואכן מאשר יגורו בא, כנראה שהוא לא היה גנב מספיק מקצועי, והוא נתפס ע"י שוטרי העיר, הם כמובן חקרו אותו, והוא כמו חייל נאמן שמר על הכללים, ולא אמר מילה על החבורה אליה הוא משתייך. גם המכות הנוראות והעינויים הקשים שעבר, לא הצליחו לפתוח את פיו, הוא מילא את פיו מים ולא סיפר מאומה.
או אז החליטו השוטרים להשתמש עם הנשק האחרון כדי לחלץ מפיו מידע, הם הביאו את בנו של הגנב הטרי, ולעיני אביו הם ייסרו גם אותו, הצליפו בו מכות נמרצות ואמרו לאביו שכל עוד הוא לא יסגיר לידם את רשימת כל בני חבורת הגנבים, הם ימשיכו להכות את בנו. את זאת כבר לא יכול היה לשאת, ומיד גילה להם את כל פרטי הגנבים. לאחר שהשתחררו ונפגשו שוב חבורת הגנבים, שאלו אותו: "מדוע לא עמדת בכללי היסוד של החבורה, וגילית לשוטרים את הפרטים שלנו?". השיב להם: "אמנם קיבלתי על עצמי לעמוד אפילו בעינויים קשים, ואכן בעינויי גופי עמדתי בגבורה, אך את ייסורי בני לא יכולתי לשאת".
עפי"ז נבין את דברי יהודה אל יוסף: בתחילת דבריו כאשר הוא מסביר לו מדוע לא הסכימו להיענות לבקשתו ולהוריד אליו את בנימין, אומר לו יהודה: "לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת", ומבאר רש"י שדאגתם הייתה שבנימין ימות. כי הרי בקשתו של יוסף הייתה לראות את בנימין, ולזאת הם עונים לו, כי לא בטוח שהוא יזכה לראות אותו, כי אם יעזוב את אביו הוא עלול למות בדרך. ואילו בהמשך דברי יהודה, כאשר בנימין כבר אצל יוסף, והוא רואה שלבנימין לא ארע דבר גם כשהוא ללא אביו, אזי הוא מנסה לשכנע את יוסף שאינם יכולים לשוב אל אביהם ללא בנימין, בגלל צרת אביהם יעקב, הרי נפשו של אבינו קשורה בנפשו של בנימין, "והיה כי יראה כי הנער איננו אתנו תרד שיבתו ביגון שאולה". את הכל כבר סבל יעקב, מריבות עשיו, צרת לבן, אפי' את מותו כביכול של יוסף הוא עוד סובל, אבל אם יידע שבנימין נשאר בבית האסורים לבדו, את זאת הוא כבר לא יסבול, הוא עלול חלילה למות. וכאשר שמע זאת יוסף הוא כבר לא יכול להתאפק ונתגלה לאחיו.
● ● ●
יעקב אהב את יוסף מכל בניו, לאות אהבתו הוא אף עשה לו כתונת פסים. שנים רבות הוא ביכה את מותו – כביכול, ומיאן להתנחם, והנה הוא מתבשר שהוא חי והוא מלך במצרים, ומרוב געגועים אליו, על אף גילו המבוגר, הוא לוקח את רכושו, מקנהו וכל אשר לו, אוסף את כל משפחתו וממהר לראותו בטרם ימות. וכאשר כבר מגיע הרגע הנכסף – פגישת יעקב ויוסף, האב והבן האוהבים, שזיו איקונין שלהם דומה, יוסף נופל על צווארי אביו ובוכה, ואילו יעקב לא עושה כן אלא קורא קריאת שמע…
הלא דבר הוא! שנים של עצבות וגעגוע מגיעות אל קיצן! הדבר הטבעי ביותר שיעשה יעקב הוא שיחבק אף הוא את יוסף ויבכה גם מרוב התרגשות, אבל לא, הוא מחליט לקרוא באותם רגעים מרגשים קריאת שמע.
את התנהגותו של יעקב נוכל להבין על פי הספור שסיפר מרן החפץ חיים בהספדו על בנו אברהם, שלמגינת לב נפטר בהיותו צעיר. וכך הוא סיפר: בגזרות ת"ח ות"ט, כאשר אלפי יהודים נהרגו על קדושת ה', הייתה אשה אחת שהיה לה בן יחיד, והוא נהרג לעיניה ע"י הרשעים. היא עמדה ליד גופת בנה יקירה, מחמד לבה, פרשה ידיה לשמיים ואמרה: "ריבונו של עולם! בראת לי לב כדי שאוהב אותך בכל ליבי, עד עתה לא יכולתי לאהוב אותך בכל ליבי, כי במחצית מליבי אהבתי את בני יחידי, עתה, לאחר שברצונך לקחת אותו ממני, שוב יכולה אני לאהוב אותך בכל ליבי". "אף אני" – אמר החפץ חיים – "רוצה אני לאהוב את ה' בכל ליבי, אך בשר ודם אנוכי, וטבעו של עולם שאב אוהב את בניו ומרחם עליהם, ולכן חילקתי את אהבת ליבי בין כל ילדיי, עתה לאחר מות בני, התפנה חלק נוסף לאהבת הי"ת".
אם כן, נוכל לומר שזו הייתה כוונתו של יעקב בקריאת 'שמע ישראל' בפגישתו המרגשת עם יוסף. הוא כביכול אמר בזה להקב"ה: 'כאשר חשבתי שיוסף איננו, התפנה מקום בלבי לאהבתך, והנה עתה אני נפגש שוב עם יוסף ואהבתי אליו שבה, אך עם כל זה אני מכריז בקול גדול: 'שמע ישראל ה' אלוקינו… ואהבת את ה' אלוקיך בכלך לבבך…' – אהבתי אליך, ה' יתברך, לא תמעט בגלל אהבתי החוזרת אל יוסף, אלא אדרבה את כל רגשות האהבה העמוקים שאני חש עתה כלפי יוסף, אני מפנה אף אליך, בכל לבבי, בכל מאודי ובכל נפשי'.
יישר כח