הרב אברהם פוקס
כשהיה הסבא מנובהרדוק מכתת רגליו אצל נדיבי עם, לא היה מדבר עמם כלל על כסף אלא רק בענייני תורה ואמונה, באומרו שאולי יצליח לקרבם לתורה ויראת שמים; "ומה יהיה על הכסף? – 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה", וכדאי הוא לסמוך עליו". ואכן מפורסם הדבר שעשירים רבים היו משלשים בידיו המחאה ריקה ואומרים לו שיכתוב בה כל סכום שיחפוץ.
באחד מימי שישי היה רבנו בדרכו לעיירה מרוחקת שבה תכנן לשהות במהלך השבת. כשהגיע לעיירה פנה לחפש אכסניה שבה ישהה בשבת, ומשמצא, הזדרז להיכנס לחדרו ולסיים במהירות את הכנותיו לשבת. הוציא את בגדי השבת וחיפש מברשת לנקותם.
בחדרו היה יהודי נוסף שהתארח באכסניה זו, ומשראה את רבנו מחפש מברשת הגיש לו את שלו. רבנו נטלה בתודה וניקה את חליפתו. עד שסיים את סידוריו, כבר יצא שכנו לחדר לבית הכנסת והמברשת נותרה בחדר. הניחה הצדיק בצד יחד עם שאר דברי המוקצה שלו ויצא גם הוא להתפלל. בצאת השבת, כשחזר לחדרו נוכח כי שכנו כבר יצא לדרכו, והמברשת נותרה לה בחדר. כעת היה מודאג מאד, כיצד ימצא את בעליה על מנת להחזירה לו. הוא לא הצליח לברר על היהודי דבר, מלבד שמו ושם משפחתו שגם הם לא היו נדירים – שלמה לוי.
עברו שנתיים מאז המקרה, רבנו מסתובב ברחבי רוסיה ומקים ישיבות בערים השונות, ובכל מקום שאליו הוא מגיע – המברשת עמו והוא מנסה לברר אודות בעליה.
פעם אחת הגיע סוף-סוף לקצה חוט. באחת העיירות סח לו יהודי, כי הוא מכיר את בעל המברשת, והלה מתגורר במוסקבה, אולם הוא אינו יודע היכן בדיוק. רבנו התעודד ואמר: "מי שעזר לי להגיע לידיעה הזאת, יעזרני להגיע אל אותו יהודי בעצמו". וכך עוברות להן שבע שנים כשרבנו אינו פוסק מלברר אודות אותו יהודי.
יום אחד נסע רבנו ברכבת כשצרורו בידו, לידו ישב יהודי והם פתחו בשיחה. "מהיכן אתה?" שאלו רבנו. "ממוסקבה", השיב שכנו לרכבת. "ואולי אתה מכיר יהודי בשם ר' שלמה לוי?". "בוודאי", ענה, "הלא הוא שכני"…
"ברוך ה'", אמר הרב, ואנחת רווחה נפרצה מפיו. פליאתו של היהודי גברה כאשר רבנו הוציא מאמתחתו את המברשת ומסרה לו. "אני ממנה אותך שליח להחזיר את האבדה שהייתה מופקדת אצלי שבע שנים", אמר ליהודי המופתע, שזכה לראות במו עיניו יראת שמים אמתית מה היא.
(ע"פ פניני עין חמד)
מדהים עד כמה אנו צריכים לפחד ולרעוד מממון שאיננו שלנו