לפני כשלושה עשורים הכניס אחי את בנו בבריתו של אברהם אבינו בביהמ"ד לעלוב בבתי וורשא. הברית הסתיימה בשעה 12:30 בצהריים, רוב הקהל פנה והלך לביתו, ובני המשפחה הקרובה צעדו לעבר האולם 'שהשמחה במעונו' שהיה ברחוב חיי אדם, במרחק הליכה מביהמ"ד, לשבת לסעודת המצווה.
בברית נכח גם אב סבו של הרך הנימול, הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל, שכבר היה בא בימים, והליכה ברגל אל האולם בו התקיימה הסעודה לא היתה אפשרית עבורו. באותם ימים לא היו בעלי הרכבים מצויים ולא היה בנמצא מי שייקחהו אל האולם. לאחר דין ודברים קצר הוחלט להזמין מונית שתיקח את הסב.
כידוע לבני ירושלים של אותם ימים, וגם של היום, אזור הרחובות האלה צפוף ביותר, וכנאמר: 'מאה שערים בתים צפופים לה', ובטח בשעות הצהריים העמוסות. לכשהגיעה המונית, נכנס ר' שלום עם מחותן נוסף, ולשאלת הנהג לאן פניהם מועדות, ענו כי רצונם להגיע לאולם 'שהשמחה במעונו'. מששמע נהג המונית את התשובה התכרכמו פניו. בקושי הסכים להיכנס אל תוך הסמטאות, וכל זה בשביל נסיעה קצרה?
ראה ר' שלום כי חפו פני הנהג, ופנה אליו: "מזיו פניך ניכר כי מוצאך מתימן, מחבב אני עד מאוד את שירי התימנים, התואיל לשיר ולהנעים לי משירי הקודש?"… התחייכו פני הנהג, מה ל'שיכנוזי' זה ולשירי תימן… והשיב: "כבוד הרב, הזמן קצר והמלאכה מרובה. זמן זה כסף…." ורבי שלום משיב כנגדו: "הן המונה פועל, תשיר ותנעים לי ואני אשלם שכרך לפי מונה".
עוד הם מדברים והנסיעה הגיעה אל סיומה, אך כפי שביקש כבוד הרב החל הנהג לפייט משירי תימן. משסיים לשיר נעימה אחת, ביקשהו ר' שלום "עוד שיר". והנהג ממשיך, ור' שלום לעומתו מוחא כפיים… וכך עוד שיר ועוד שיר.
והנכדים עומדים באולם, רואים כי הגיעה המונית אך הסבא מסרב לצאת, ולא עוד, אלא גם מורה למלווים שהצטרפו לנסיעה לא לצאת מהמונית. המה ראו כן תמהו, למה סבא לא יוצא מהמונית? האם הוא נותן לנהג שמוע'ס? אך לא, סבא מוחא כפיים ושמח…
לאחר כ-10 דקות בהן יושב הנהג ומזמר, והסב יושב ומוחא את כפיו, והמונה מתקתק, מכבה הנהג את המונה, רבי שלום משלם לנהג ונפרד ממנו בחיוך רחב. שכן ליבו הרחב כאולם חש את אכזבתו של הנהג מהנסיעה הקצרה שבזבזה לו זמן רב מכפי התשלום המגיע לו, ופיצה אותו בדרך של שירה תימנית, לפי מונה…
(יחזקאל גרשוני, עיתון 'שחרית' ט"ז בחשוון תש"פ)